תהיי יפה ותירי במישהו

אם גברים אוהבים אקשן, ואוהבים גם נשים, איך זה שסרטי אקשן בכיכובן של נשים תמיד נכשלים?

היא אמנם לא מוסקיטר, וגם לא דארטניין, אבל מילה יובוביץ' היא הכוכבת האמיתית של הגירסה ‏המחודשת של "שלושת המוסקטרים" שיצאה לאקרנים אצלנו השבוע. בתפקיד מיליידי, הסוכנת ‏הכפולה, אם לא מרובעת או מחומשת, היא זו שרצה שוב ושוב דרך מסדרונות מתפוצצים, וזו ‏שמבצעת פעלולים אקרובטיים מרשימים וקרבות חרבות כשהיא לכודה בתוך שמלות ענקיות.‏

ויש לה ניסיון רב בזה. יובוביץ' היא אולי השחקנית היחידה הפועלת היום בקולנוע האמריקאי ‏שאפשר להגדיר ככוכבת אקשן נטו. את הקריירה ההוליוודית שלה היא בנתה כמעט אך ורק על ‏תפקידי הבחורה הקשוחה, הבועטת, מכה, יורה ומרטשת הזומבים. היא הופיעה בתפקיד לילו, ‏היישות העליונה בעלת הביגוד המינימלי ב"האלמנט החמישי" של לוק בסון, ולאחר מכן כיכבה ‏בסדרת "האויב ‏שבפנים", שכוללת עד כה ארבעה סרטים והחמישי בדרך. בין לבין היא השתתפה ‏גם בסרטי האקשן "אולטרה ויולט", "‏‎.45‎‏" ו"‏A Perfect Getaway‏", ‏בעוד הפילמוגרפיה שלה נקיה ‏כמעט לחלוטין מקומדיות רומנטיות.‏

בתפקידי גיבורת אקשן יובוביץ' היא שחקנית יוצאת מהכלל, ובכך מוכיחה את הכלל. ההצלחה ‏שלה מעלה את השאלה למה אין שחקניות אחרות כמוה. גברים – בהכללה גסה ושטחית, כמובן – ‏אוהבים אקשן. מכוניות נוסעות מהר ו/או מתפוצצות, יריות, קונג-פו, רובוטים מהחלל מרביצים ‏לדינוזאורים – זה הקהל הגברי, בעיקר, שגורם לכך שתמיד יהיה ביקוש לסרטים שאלה המרכיבים ‏העיקריים שלהם. עוד דבר שגברים אוהבים (שוב, עם יוצאים מהכלל ידועים) הוא נשים. אז למה ‏שני הנושאים האלה לא משתלבים? זה נשמע מובן מאליו: במקום לזגזג כסרט הפופקורן המצוי בין ‏סצינות של יריות ומרדפים לבין סצינות של נשים יפות, אפשר להציג את שני הדברים גם יחד. ‏נשמע כמו ווין-ווין.‏

אבל משום מה, זה לא קורה. הוליווד כמעט ולא מייצרת סרטי אקשן בכיכובן של נשים. השוטר ‏הנבגד, הסוכן החשאי המקסים ולוחם החלל העשוי ללא חת הם תמיד גברים, בעוד הנשים ‏שבסרטים האלה הן תמיד אשתו-של, החברה-של, הנסיכה שצריך להציל, או – תפקיד נפוץ במידה ‏מטרידה – זאת שיש לנקום את מותה. לכל היותר, ז'אנר האקשן מוכן לקבל אישה כחלק מצוות של ‏לוחמים (לדוגמה: כל הקריירה של מישל רודריגז) – אבל לא כמנהיגה או כלוחמת ‏בודדת. ‏באטמן, ‏סופרמן, ספיידרמן וגיבורי-על רבים אחרים, ידועים פחות, פרצו לקולנוע בעשור ‏האחרון – אבל איפה אשת חיל, ולאן נעלמה סופרגירל? ‏

אישה חתול וזוועות אחרות

תשובה וגם סיבה, חלקיות לפחות, אפשר למצוא בטבלת שוברי הקופות. הרשימה המצומצמת של ‏סרטי אקשן בהובלת נשים יכולה לתפקד גם כרשימה ממצה למדי של הסרטים הכושלים של ‏העשור הקודם. "אישה חתול" בכיכובה של האלי ברי נחשב לכל כך מגוחך עד שהפך לפאנץ' ליין ‏קבוע של בדיחות תעשייה. "אלקטרה" עם ג'ניפר גארנר כשל; ‏‏"איאון ‏פלאקס" ‏עם שרליז תרון כשל ‏עוד יותר. השנה, "סאקר פאנץ'" של זאק סניידר – סרט שנראה כמו הפנטזיה ‏הגיקית ‏האולטימטיבית, הכוללת כל פטיש וכל גימיק אפשרי – התגלה גם הוא כביזיון כלכלי ‏וביקורתי, ולאחרונה, "קולומביאנה" עם זואי סלדנה לא הצליח לשנות בהרבה את הסטווס קוו.‏

נדמה שרק אנג'לינה ג'ולי, מכל שחקניות העולם, מסוגלת לשבור את הקללה הזאת, וגם זה בקושי: ‏‏"סולט" ו"טומב ריידר" בכיכובה אמנם חצו את קו 100 מיליון הדולר בהכנסות בארה"ב – דבר שאף ‏אחד מהסרטים האחרים שהוזכרו כאן לא עשה – ובכל זאת שניהם נחשבים לאכזבות ביחס ‏לציפיות שנתלו בהם. ‏"טומב ריידר", על פי משחק הוידאו הפופולרי, היה אמור להיות מותג קולנועי ‏שמייצר בקבלנות סרטי המשך קופתיים, ונקטע כבר בסרט השני.‏

היה יכול להיות קל מאוד להיתלות בהסברים פסיכולוגיסטים זולים ולהסביר שהאגו השברירי של ‏הקהל הגברי אינו מסוגל להתמודד עם אישה חזקה על המסך. ייתכן שיש בזה אמת כלשהי, אבל ‏יש גם הסבר פשוט יותר: כל הסרטים ‏האלה לא כשלו משום שהיו "נשיים" – הם כשלו משום ש‏היו גרועים. "אישה ‏חתול", "אולטרה-ויולט" ו"אלקטרה" היו קטסטרופליים במידה כזו שהם חיסלו ‏למעשה את הקריירות ‏הקולנועיות של במאיהם (הכוכבות דווקא שרדו ללא פגע).‏

השאלה, אם כן, היא לא למה אנשים לא ‏הולכים לסרטי אקשן נשיים, אלא למה לא נוצרים סרטים ‏כאלה שיהיו שווים צפיה. ‏כאן אנחנו מסתבכים כמובן עם ביצה ותרנגולת. הוליווד פועלת על פי ‏תקדימים, וכל עוד לא הוכח שסרטי אקשן נשיים מביאים כסף, היא גם לא משקיעה בהם כסף – וכך ‏הם נתקעים שוב ושוב עם תקציבים מוגבלים ובמאים שאינם מהשורה הראשונה, מה שמביא ‏לסרטים לא מוצלחים, והשרשרת נמשכת. להיט גדול אחד היה עשוי להספיק כדי לפרוץ את ‏המעגל, אבל זה עוד לא קרה. אפילו "להרוג את ביל" של טרנטינו – עם אומה תורמן כאשת האקשן ‏האולטימטיבית – ‏חרג ‏מהכללים רק מעט: הסרטים אמנם משובחים, אבל זה לא השתקף בביצועים ‏שלהם ‏בקופות.‏

עד החתונה זה יעבור

מלבד "האויב שבפנים" קיימת רק עוד סדרת סרטי אקשן נשית אחת שמצליחה לשרוד לאורך זמן: ‏‏"מלחמת האופל", המלאה בערפדים, אנשי זאב, בגדי עור צמודים וקייט בקינסייל. הסרט הרביעי ‏בה ‏ייצא בתחילת השנה הבאה. כמו "האויב שבפנים", "מלחמת האופל" היא סדרה צנועה במושגים ‏הוליוודיים: שתיהן מוציאות סרטים בתקופות הקרירות של השנה, בסתיו או בחורף, הרחק ‏מהשיאים של הקיץ; כל סרט בשתי הסדרות הכניס בארה"ב סכום בינוני של 40 עד 60 מיליון דולר, ‏וכל אחד מהסרטים בשתי הסדרות, בלי יוצא מהכלל, נקטל על ידי הביקורות. ‏

לשתי הסדרות יש עוד דבר משותף: בשני המקרים, הכוכבת היא אשתו של ‏הבמאי. מילה יובוביץ' ‏נשואה לפול וו. ס. אנדרסון, במאי ומפיק סרטי "האויב שבפנים" ו"שלושת המוסקטרים"; קייט ‏בקינסייל פגשה את בעלה לעתיד, הבמאי לן ‏וייסמן, על הסט של "מלחמת האופל" הראשון. מעבר ‏מהיר על פני רשימת סרטי הז'אנר מגלה שהתופעה הזאת נפוצה במידה מפתיעה: יובוביץ', לפני ‏שהתחתנה עם אנדרסון, היתה זוגתו של לוק בסון, במאי "האלמנט החמישי"; ג'ינה דייויס היתה ‏נשואה לבמאי רני הארלין בזמן צילומי "נשיקה ארוכה ‏ללילה" ו"אי הפיראטים"; לינדה המילטון, ‏האמא הקשוחה מ"שליחות קטלנית 2", היתה למשך זמן מה נשואה לג'יימס ‏קמרון.‏ פתאום ‏הפסיכולוגיה הזולה מקבלת משנה תוקף: המאצ'ו המצוי אינו מוכל לקבל אישה שתהיה חזקה יותר ‏ממנו – אלא אם כן זאת אשתו.


פורסם במקור במעריב ז'ורנל, המוסף התרבותי הכי טוב בעתונות הישראלית בשבוע האחרון