סוף הוליוודי

במקור: Hollywood Ending
תסריט ובימוי: וודי אלן
שחקנים: וודי אלן, טיה לאוני,
טריט וויליאמס, דברה מסינג,

טיפאני אמבר-תיסון, ג'ורג'
המילטון, מארק ריידל

וודי אלן הוא סמאח. הוא אייקון. הוא אבן-נגף, או בוחן, או דרך, או משהו. הוא, אם אני לא טועה, אחד משני הבמאים היחידים בהוליווד שיכולים לעשות איזה סרט שהם רוצים, עם איזה שחקנים שהם רוצים, מתי שהם רוצים. אבל בעוד ששפילברג מנצל את מעמדו כדי לעשות דברים מוזרים ומעניינים, וודי עושה פעם בשנה, כל שנה, סרט של וודי אלן, עם הצוות הקבוע של וודי אלן (תסריט: וודי אלן; במאי: וודי אלן; בתפקיד הגיבור: וודי אלן; בתפקיד הגיבורה: בת זוגו הנוכחית של וודי אלן). איש עקבי, וודי אלן, בכל דבר – פרט לרמת הסרטים שלו.

כשאומרים לוודי (כן, השם הזה יוזכר כאן עוד הרבה) שהסרט שלו מצוין – הוא נורא מרוצה מעצמו. אם אומרים לו שהפעם יצא לא-משהו, הוא מגמגם כמה בדיחות, ואז אומר "לא נורא, ננסה שוב בשנה הבאה". הניסיון למצוא איזו חוקיות ברמת הסרטים של וודי נראה כמו ניסוי בתורת הכאוס. משפטים כמו "וודי הולך ומאבד את זה בשנים האחרונות" או "סוף סוף, וודי חוזר לכושר" נשמעו כל כך הרבה פעמים עד שהם איבדו את משמעותם. הסרטים שלו לפעמים טובים, ולפעמים פחות – תלוי איך יוצא לו. כשיש לך תמיד את השנה הבאה לנסות בה שוב, אתה לא צריך לדאוג אם הסרט הנוכחי שלך הוא לא הכי מוצלח בעולם. כנראה בגלל זה וודי הפסיק להתאמץ. ומכיוון שוודי הפסיק להתאמץ, יצא לו 'סוף הוליוודי'.

'סוף הוליוודי', הסרט החדש של וודי, הוא בין הסרטים הפחות טובים שלו, ואני מתכוון לזה במובן הכי גרוע שיכול להיות: לא שהסרט "לא עומד בסטנדרטים של יצירות המופת שלו", לא שהוא "נמצא בחצי הפחות מוצלח של יצירתו", אלא שבהחלט ייתכן שזהו הסרט הגרוע ביותר שוודי אלן עשה. ואת זה אני אומר מתוך הערכה גדולה לוודי – לא ראיתי את כל הסרטים שלו, אבל אני מניח לטובתו שאף אחד מהם הוא לא גרוע יותר מ'סוף הוליוודי'.

וודי אלן הוא במאי ניו-יורקי מזדקן שימיו הטובים נמצאים לפחות עשר שנים מאחוריו. זאת כבר לא הבעת דעה שרויה במחלוקת – זאת עלילת הסרט. וודי שבסרט, (הזהה לחלוטין – מהמשקפיים ועד הבדיחות על אוננות – לוודי שבכל סרטיו הקודמים) מקבל סוף סוף הזדמנות לקאמבק: בימוי סרט הוליוודי בתקציב גדול. בהפקת הסרט מתעוררות הבעיות הרגילות – הצלם מדבר רק סינית, חברתו הנוכחית חסרת הכשרון של הבמאי (דברה מסינג) מתעקשת על תפקיד כשחקנית, אשתו לשעבר (טיה לאוני) עברה לחיות עם המפיק (טריט וויליאמס) – וגם בעיה אחת פחות שגרתית: וודי מתעורר יום אחד, לא רחוק ממועד תחילת צילומי הסרט, ומגלה שהוא עיוור. אבל ההצגה חייבת להימשך, ובסיוע הסוכן שלו והמתורגמן של הצלם הסיני, הוא ממשיך לביים את הסרט, למרות שאינו רואה אותו, ואף אחד לא חושד בדבר, מכיוון שלבמאי יצא כבר שם של טיפוס מוזר להפליא ומכיוון שכל אנשי הצוות טפשים נורא (אני לא מצליח לחשוב על שום סיבה הגיונית אחרת).

עד כאן זה נשמע כמו רעיון לא רע לקומדיה של וודי אלן, אבל כאן נגמרו לו הרעיונות. מכאן ואילך וודי הולך על המצבים הקומיים הכי צפויים ומובנים מאליהם ("הוא יכול לביים את הסרט הזה בעיניים עצומות"). אני פיהקתי בסרט יותר מאשר צחקתי. מושג חדש על דרך יצירתו של סרט לא תשיגו מכאן: לפי הסרט הזה, רוב תפקידו של הבמאי מתמצה בכך שמדי פעם מישהו עומד לפניו עם שני חפצים (שעונים, לדוגמה), אחד בכל יד, ושואל אותו "במה אתה חושב שצריך להשתמש, בזה או בזה?". וודי גם לא מוחה, כמו שמקובל בסרטים-על-סרטים שכאלה ('סטייט פינת מיין', למשל) על השחיתות, הרשעות ודיכוי היצירתיות בהוליווד. אם יש פה איזו אמירה על תעשיית החלומות ("כולנו בעצם סומים באפלה" או משהו) אני פספסתי אותה לגמרי.

כמובן, תמיד ישנה האפשרות הלא סבירה שוודי בעצם צוחק על כולנו עם אמירה מתוחכמת בהפוך-על-הפוך. שימו לב לתחכום: רק יוצר גדול וחשוב כמו וודי-שבסרט היה יכול לעשות סרט על-עיוור בלי שאף אחד ישים לב, כשם שרק יוצר גדול וחשוב כמו וודי-שבמציאות היה יכול לעשות סרט סתמי כמו 'סוף הוליוודי' בלי שמישהו יעצור אותו. אם תסריטאי כלשהו שלא קוראים לו וודי אלן היה כותב את הסרט הזה, הבמאי היה פוקד עליו לעבוד קצת יותר על הבדיחות, כך שלא יישמעו כמו שורות-הקרש של ג'ים מולן ב'השבוע' ("להיילי ג'ואל אוסמנט, בברכה על זכייתך בפרס על מפעל חיים"). לו שחקן כלשהו שאיננו וודי אלן היה משחק בתפקיד הראשי, הבמאי כבר היה מורה לו להנמיך את תדירות המניירות שלו בכמה דרגות, כי הוא כבר עבר את רמת ה"הוא מגמגם, איזה חמוד" והגיע לרמת ה"הוא אוטיסט או משהו?". ואילו הבמאי היה מישהו שאיננו וודי אלן, המפיק כבר היה רודה בו ומקצץ באכזריות (ותוך גזילה מקוממת של חירותו האמנותית) את כל הסצינות המיותרות שאינן מתיימרות אפילו להצחיק, ומצד שני גם לא תורמות לעלילה בשום צורה.

לגבי, המטריד ביותר מבין שלושתם הוא וודי אלן השחקן. אני לא מבין איך אנשים שמעקמים את האף רק למשמע שמה של, נגיד, אלי מקביל, יכולים לסבול אותו. הוא מגמגם ומתנצל ונבוך ומתנצל ומגמגם, כך במשך שעה וחצי רצופות כמעט. כל סצינה שבה הוא לא משתתף (תודה לאל, יש כמה כאלה) היא הקלה, וזאת למרות שאף אחת מהדמויות האחרות אינה מעניינת, או משוחקת באופן יוצא דופן. אפילו אחרי שיצאתי מהקולנוע הגמגומים שלו נדבקו אלי כמו שיר פופ מעצבן במיוחד. הרגשתי שאני צריך בדחיפות מקלחת קרה, או סנדוויץ' עם פלפל חריף, או מכה בראש – כל דבר שיוציא לי משם את וודי.

מומלץ אך ורק למי שמרגיש שזו חובתו התרבותית לראות כל סרט של וודי אלן. לשאר: תנסו בשנה הבאה.