המבוך של פאן

במקור: El Laberinto del Fauno
תסריט ובימוי: גיירמו דל טורו
שחקנים: איוואנה באקרו, סרג'יי לופז, אריאדנה גיל, דאג ג'ונס

בדרך אל ההרים, אופליה רואה פיה. הזמן והמקום הם ספרד של 1944, ואף על פי שמלחמת האזרחים נגמרה, קומץ אנשי-מחתרת ממשיכים בלחימתם הנואשת, העיקשת. את אופליה בת ה-10 המלחמה לא מעניינת, וכל מחשבותיה נתונות לפיה שפגשה. זו לא פיה חיננית במיוחד, מהסוג שלמדנו למחוא לו כף, אלא חרק גדול, כעור ומבחיל למדי. אבל אופליה בשלה: זו פיה, וסיבה זו לבדה הופכת את המסע ליער הנידח – ואת השהות בו – לנסבלת מעט. לו היה הדבר תלוי באופליה, היא היתה נשארת בעיר. אבל עליה להתלוות לאמה, שמסיבה כלשהי קשרה את חייה באלו של הקפיטן וידאל (סרג'יו לופז). עתה היא מצפה לילד ממנו, והקפיטן הנוקשה, השוהה בבקתה הררית ממנה הוא יוצא להלחם במורדים, הורה לכרמן ולאופליה לבוא לשהות עימו, שכן בן צריך להיוולד במקום בו נמצא אביו.

בלילה הפיה מופיעה שוב בפני אופליה, ולוקחת אותה אל עמקי מבוך האבן שביער. אופליה פוגשת בפאון, וזה מספר לה שהיא בעצם נסיכה בשם מואנה – נסיכת השאול, שברחה יום אחד משומריה ויצאה אל העולם, ומאז אביה מקווה שתחזור אליו, לממלכתו. הפאון מטיל עליה שלוש משימות שנועדו לבחון את אופייה, את אומץ ליבה ואת נחישותה, ולוודא שהיא לא זוהמה בטומאתם של בני האדם, ועל כן תוכל להיכנס בשעריה של ממלכת חיי הנצח. בבוקר המחרת, מתעניינת אופליה אצל מרצדס, סוכנת הבית (מריבל וורדו, 'ואת אמא שלך גם'), וזו מזהירה אותה מפני הפאונים, שאסור להאמין למילה ממה שהם אומרים.

במקביל למשימות שמעסיקות אותה, אופליה מודאגת ממצבה של אמה, הנחלשת בכל יום, ויש חשש כי לא תשרוד עד הלידה. נראה כי דווקא התקפות המורדים והפיצוצים המזדמנים אינם מטרידים את אופליה – לעיתים הם כמעט משמחים אותה: הם ההתרסה שהיא כל כך זקוקה לה בפניו של הקפיטן, כי הוא נתפס בחולשתו. נראה כי אופליה מחכה לראות מתי הקפיטן יישבר, אך הוא – כמו להכעיס – אינו מאבד את קור רוחו לרגע.

'המבוך של פאן' (שאם כבר, היה צריך להיקרא 'המבוך של הפאון') נוקשה ומוקפד כמו דמותו של הקפיטן. יש לו סיפור – או אגדה – לספר, והוא אינו הולך סחור סחור או מתעכב על פרטים שאינם חיוניים לעלילה. אין בזאת לרמוז על דלות החומר, כיוון שהעלילה רחבה מספיק: לא רק ששיטוטיה של אופליה בבית וביער הסובב אותו מובילים אותה מדי פעם להרפתקאות חלומיות (או מסויטות. תלוי אם אתם אופליה או לא), הם גם מספקים הזדמנות ללמוד על חיי היומיום של הכוחות הצבאיים בהרים. המורדים החמקמקים מנצלים כל פרצה כדי לירות, להפגיז, ולהפציץ והקפיטן צמא הדם לא מפספס אף תירוץ כדי לרדוף, לתקוף, לזעוף ולנזוף בפקודיו, שכל חטאם הוא שהם פשוט לא וידאל. בספרדית – שפת הסרט – זה נשמע הרבה יותר אלים.
ברור היה לי שהקרבות אינם סתם סיפור רקע ושעוד יהיה להם קשר ישיר לאופליה, אבל עם כל הכבוד למציאות, היא נטתה לחזור על עצמה: עוד רימון, עוד התקפה על הבית בהרים, ועוד מבחר קללות מפיו של הקפיטן, פשיטות-נגד וסצינות שמתארות את השגרה מקפיאת הדם שלו. זה דווקא היה מעניין, אבל אני, שכבר נכנסתי לאווירה של הסרט, פיתחתי ציפיות תוך כדי צפייה ורציתי שהמתרחש יהפוך למרתק יותר. וזה קרה.

אופליה, בדיוק כמו הקפיטן, אינה יכולה להתלונן על רגע דל, אלא שבהיותה סימפטית הרבה יותר ממנו, היא גם זכתה לתשומת ליבי המלאה. הסיפור שלה אמנם תבניתי מאד – אגדת עם אופיינית על הילדה שצריכה לעמוד במשימות ו/או להציל את אימה – אבל האווירה הקודרת שתלויה ברקע הופכת את הסיפור שלה למעניין. ככל שאופליה לומדת יותר על העולם שמעל האדמה, שמתגלה כאלים וזרוע שנאה, כך האפשרות שלה לחזור לעולם השאול – הזדמנות שתלויה בהשלמת שלוש משימות קשות – הופכת למפתה יותר ויותר.

עולם השאול ויצוריו מרתקים ויזואלית. הפאון הגדול, לדוגמה, מרשים ומכוער כדבעי, אבל הוא לא סתם מפלץ ענק – נדרשת התבוננות מעמיקה על מנת להבחין בגווני הגוונים של העיצוב שלו, על פיתוחיו המסולסלים והמסובכים. מנגד, עיצובי דמויות אחרים נראו בעיני כאילו נעשו רק כדי לסחוט קריאות התפעלות. עם זאת, הגרוטסקיות והעכירות הכללית מונעים מהגימיקים להיראות מצועצעים או מזויפים. הם פשוט מתאימים לדיכאון הכללי. ובאופן אירוני, הגרוטסקיות שלהם עוררה בי עליצות דווקא.

'המבוך של פאן' משלים את הפערים בעלילה בעדינות: למשל, כאשר אמה של אופליה מסבירה לה מה היא מצאה בקפיטן, היא אינה נואמת למצלמה, אלא מנסה להסביר לילדתה ברכות את עובדות החיים. אופליה לא מבינה, וכל מה שיכולתי להגיד לה ממקומי שבאולם, היה "כשתגדלי – תביני". אך התסריט אינו עקבי בשכל שהעניק לאופליה: רוב הזמן היא מתנהגת כמבוגרת מכפי גילה (וזה הגיוני) ומסיקה מה קורה סביבה גם מבלי שהדברים נאמרים לה במפורש. אלא שברגע מסוים היא מתנהגת כטיפשה, מבלי שתהיה לכך סיבה פרט לכך שזה מה שהסיפור דרש, כדי להראות עוד משהו מפחיד. אם עד אותה נקודה חיבבתי את הנערה המופנמת והייתי מוכנה לעודד אותה ברגעיה הקשים (והיו לה הרבה מהם, למסכנה), הרי שמרגע שהיא הפגינה סימן טיפשות שלא במקומו, היא איבדה את זכותה למעורבות הרגשית שלי. שלפתי ציפורניים בקטעים המגעילים, אבל לא הייתי מוכנה לשסף אחרים למענה – שתסתדר לבד, היא והפיה שלה.

אוה כן, אם זה לא היה ברור עד עכשיו: 'המבוך של פאן' הוא לגמרי לא אגדה לילדים. המשימות עימן אופליה נאלצת להתמודד הן לא בדיוק החומר ממנו שואבים השראה לטקסי החניכה של תנועות הנוער. גם האווירה הכבדה, כאילו בעוד רגע יקרה משהו נורא, נוטה להגשים את עצמה כמעט תמיד, לעיתים אף בלוויית עזרים גרפיים. 'המבוך של פאן' אולי לא מצדיק ממש את ההייפ המטורף שצמח לו – אבל עדיין הוא סרט נפלא, שלוקח את השטאנץ המוכר למחוזות אחרים והופך אותו למשהו חדש, מעורר מחשבה ומרענן. אמנם אם דם, יזע ודמעות מרתיעים אתכם, מוטב שתוותרו על הסרט. אבל אל תצפו ממני לרחם עליכם אחר כך, כשתקראו בהמשך את התגובות ותבינו עוד יותר מה הפסדתם.