ביקורת: הדיבוק

סרט אימה עברי שמשתדל לא להגזים עם האימה, וגם לא מבין עברית
שם רשמי
הדיבוק
שם לועזי
The Possession

"הדיבוק" הוא אחד מאותם סרטי אימה שמתחילים בהצהרה השקרית "מבוסס על סיפור אמיתי". ובכן, לא, הוא לא. "הדיבוק" לא מבוסס על סיפור אמיתי, וגם לא על המחזה הידוע של "הבימה". הוא מבוסס על מודעה באיביי. לא, ברצינות. ב-2004 פרסם סוחר עתיקות באיביי מודעה שבה הציע למכירה ארון יינות שאותו קיבל, לטענתו, מניצולת שואה יהודיה, שהכיל כמה פריטים מוזרים, וגרם לתופעות מוזרות לקרות בקרבתו. לטענתו מדובר היה ב"תיבת דיבוק" – שבה לכודה רוח רעה. דיבוק הוא תופעה שקיימת (כלומר, לא באמת קיימת, אבל אתם יודעים) במסורת היהודית, אבל "תיבת דיבוק" – זה היה פרי דמיונו של המוכר היצירתי, שהשיג על הקופסה המקוללת-כביכול 280 דולר. ובכל זאת, נחמד לראות, לשם גיוון, גם טיפה מסורת יהודית, גם אם מופלצת, בתוך ז'אנר האימה המלא בדרך כלל באנטי-קרייסטים, צלבים ישרים והפוכים ודימויים נוצריים אחרים.

אלא מה, גם במעט העבריות שיש בו הסרט מפשל. קופסת הדיבוק הנ"ל מעוטרת אמנם בכתובות בעברית, אבל הן הפוכות, כתובות לאחור (תאזכ הרוצב) ודי ג'יברישיות. חבל. אם כבר עושים סרט אימה עברי, בטח לא היה נורא קשה למצוא איזה יועץ שאשכרה יודע לכתוב עברית בכיוון הנכון. והדוגמה הזאת מאפיינת היטב את הסרט כולו: היו לו רעיונות מעניינים, אבל ביצוע מחופף מקלקל את כולם.

את הקופסה המקוללת מוצאת ילדה קטנה, ובעקבות זאת היא מתחילה להתנהג מוזר, להביט על אנשים באופן קריפי ולגלגל עיניים לכיוונים מטרידים. דבר כלשהו השתכן בילדה הזאת, ויש צורך לגרש אותו. בקיצור, מלבד השפה שבה נאמרות ההשבעות והקללות, זה היה יכול להיות רימייק של "מגרש השדים", כשאת מקום הכומר מחליף כבוד הרב מתיסיהו. הילדה הקריפית (נטשה קאליס) עושה עבודה לא רעה, אם כי ההורים שלה (ג'פרי דין מורגן וקיירה סדג'וויק) איומים, והדמויות שלהם הם קלישאות בלתי מהולות. אבל סיפור מוכר אף פעם לא הפריע לסרטי אימה לעבוד. רק דבר אחד חסר כדי להפוך את הרימייק המגויר הזה לראוי: משהו מפחיד.

ברור לחלוטין, ברור מדי, ש"הדיבוק" נועד להיות סרט אימה למבוגרים בלבד, מלא בזווועות משעשעות – אבל בסופו של דבר הגיע לקולנוע בגירסת PG-13 מסורסת, ללא הגבלת גיל. זה אומר שכל דבר מפחיד מדי בסרט נחתך החוצה – וזאת בעיה, כשמדובר בסרט, נו, אימה. התוצאה היא סרט אימה לילדים: סרט שמבטיח הבטחות ומאיים איומים, אבל אף פעם לא מממש אותם. יש הרבה מבטים מזרי אימה ומוזיקה שמבטיחה שמשהו איום ונורא תיכף יקפוץ ויבהיל אותנו עד מוות, אבל בסופו של דבר אין דם, אין מעיים ואין הקפצות, ואם כבר מישהו מואיל בטובו למות, הוא עושה את זה מחוץ לפריים. עוד דבר שלא קורה בסרט: הסצינה שמופיעה בפוסטר שלו.

הפשרה הזאת לא פגעה רק באפקטיביות של הסרט, אלא גם בעלילה ובהגיון הפנימי שלו. דמות אחת מסומנת כמי שעומדת לספוג את מלוא זעמו של הדיבוק. הסרט מכין אותנו לאיזו סצינת מוות אכזרי במיוחד. ואז, הדמות הזאת סופגת כמה שניות של התעללות, עוזבת את הפריים, ו… זהו. מאותו רגע היא לא מופיעה בסרט ואפילו לא מוזכרת, כאילו כולם שכחו מקיומה. בוודאי היתה חסרה כאן איזו סצינת מוות אכזרית במיוחד שתסביר את היעלמותה של הדמות הזאת, אבל היא תופיע כנראה רק בגירסה הבלתי מצונזרת של הסרט שתגיע ב-DVD בעוד כמה חודשים.

סרטי אימה לא-מפחידים הם לא חסרי תועלת לגמרי: הם שימושיים מאוד למתחילים, כאלה שרוצים לראות אימה אבל מפחדים לראות דם. אם זה מה שאתם רוצים, "הדיבוק" יספק לכם את זה, אבל אם אתם רוצים מהאימה שלכם שקשוקים או מקוריות, לא תמצאו כאן אף אחד משניהם.


פורסם במקור ב-NRG