Kissing Jessica Stein!ימין!
במאי: צ'רלס הרמן וורמפלד
תסריט: הת'ר יורגנסן, ג'ניפר
ווסטפלדט
שחקנים: הת'ר יורגנסן, ג'ניפר
ווסטפלדט, סקוט כהן, טובה פלדשה
לפעמים החיים הם ככה, שאפשר להשתגע. נוצרת תחושה כזאת מעיקה, לא ברורה – למי יש כוח בכלל? ולא צריך קטסטרופות סטייל דיקנס בשביל להרגיש ככה, כי לכל אחד מאיתנו יש את הצרות שלו, שהן תמיד הכי גדולות, וכאלו הן הצרות של ג'סיקה שטיין, הגיבורה שנושאת על גבה את סרט הזה.
אומרים שעל אישה תמיד מציינים קודם כל איך היא נראית, ועל גבר תמיד מספרים דבר ראשון מה הוא עושה. אז ג'סיקה גרה במנהטן, עובדת בתור מגיהה, או עורכת – לא ברור בדיוק – בעיתון חשוב בניו-יורק, ולטעמי היא נראית לא רע בכלל. חוץ מזה, היא בת שלושים בערך, היא רווקה, וזה מאוד לא מוצא חן בעיניה. האמא היהודיה שלה מאוד לא מרוצה מזה שהבת שלה לבד, ומציקה לה בעניין. וגם העובדה שחברה טובה שלה כבר עומדת ללדת לא משפרת את מצב רוחה. אבל ג'סיקה עצובה, בעיקר, כי החיים שלה לא מוצאים חן בעיניה.
בתחילת הסרט ג'סיקה מנסה לברוח קצת מעצמה, ועוברת שורה של דייטים נוראיים במיוחד. עריכת הסצינות הללו למעין דייט גיהינומי אחד גדול היתה פשוט נהדרת, ואולם הקולנוע שישבתי בו רעם מקולות הצחוק. אם כי לא נראה לי שמישהו מאיתנו היה צוחק לו אנחנו היינו צריכים לצאת לדייט עם אחד מהבחורים הללו.
זה לא קל, לשנוא את החיים שלך, אבל לפעמים זה גם נותן תחושה מסויימת של כוח: הדברים לא יכולים להיות יותר גרועים ממה שהם עכשיו, אז אני אעשה מה שבא לי. ואולי זה בדיוק מה שג'סיקה חושבת, כשהיא נסוגה צעד לאחור, מרפה את שליטתה במתרחש בחייה, ובהשתלשלות אירועים ביזארית למדי, מוצאת את עצמה בקשר, קשר רומנטי, כולל פרחים וכינורות דביקים שמנגנים, עם הלן.
רגע, רגע, עצור בצד בבקשה. הטרנד הזה, של לתת לבנים שמות של בנות ולהיפך – זה עניין ישראלי בכלל, לא אמריקאי. האמנם יכול להיות שהתהפכו היוצרות וכעת תל-אביב היא המשפיעה על ניו-יורק, ולא להפך? התשובה במהופך: לא. הלן זה עדיין שם של בת, או בעצם של אישה, במקרה הזה. ג'סיקה שטיין, הבת של ג'ודי וסידני שטיין, לסבית?
יכול להיות. אבל מה הסיפור של ההלן הזאת, מי היא בכלל? הלן היא ההיפך הגמור של ג'סיקה. בערך. להלן יש שלושה מאהבים, אבל אף אחד מהם לא מצליח לספק אותה. לא לאורך זמן, בכל אופן. להלן עבודה מסעירה – היא מנהלת גלריה ומתעסקת עם כל מיני טיפוסים משונים. כולם מפחדים ממנה, כך שלהלן אנשים יותר אדיבים, והייאוש נעשה יותר נוח.
מאוד אהבתי לצפות בקשר שנרקם אט-אט בין הלן וג'סיקה. קודם כל, כי שתיהן מאוד סימפטיות, ואחרי חצי שעה כבר הרגשתי שאנחנו ממש מכרים ותיקים. שנית, זה תמיד מצחיק לראות אנשים מגלים דברים חדשים על עצמם, בין אם זה טובי מגווייר שמגלה שהוא יכול להוציא קורים מאצבעותיו, ובין אם אלו ג'סיקה והלן, שמגלות שהן יכולות לאהוב אחת את השניה. וחוץ מזה, השילוב בין הנוירוטיות המופגנת של ג'סיקה, לבין השקט הנפשי שהלן מנסה, לכל הפחות, להפגין, יצר הרבה אירועים משעשעים.
כמובן, בקולנוע כמו בחיים, אי אפשר להתחיל להרגע מדבר אחד בלי שמשהו אחר יבוא להציק. אחיה של ג'סיקה עומד להתחתן, וההכנות לחתונה גורמות לבלבול רב. משפחת שטיין אומנם שמעה על הלן רבות, אבל רק בתור "חברה טובה". ומה עם החברים של ג'סיקה, מה הם יחשבו? ועמיתיה לעבודה? וסתם אנשים מקריים שהיא פוגשת ברחוב?
'לנשק את ג'סיקה שטיין' התחיל כהצגה באוף-אוף ברודווי, שנכתבה ובוצעה על ידי שתי הגיבורות הראשיות שלו, שגם מגלמות את התפקידים הראשיים בסרט הקולנוע. מצא חן בעיני הרעיון שאנשים כמוך וכמוני יכולים ככה פתאום לכתוב סיפור ולעשות ממנו סרט. גם הכימיה בין ג'סיקה להלן היתה לא פחות ממעולה, כנראה בגלל הזמן הארוך שבו הן כבר היו מנוסות בביצוע התפקידים שלהן.
ומעל לכל הדברים האחרים בסרט, ריחף לו פסקול פשוט מעולה. סוג אחד של פסקול קולנועי טוב הוא כזה המתמזג עם שאר הסרט לבשר אחד. קשה להגדיר את זה, כי זה באמת עניין של הרגשה, אבל במידה רבה הפסקול כאן עמד בקריטריון הזה. ושירים מן הסרט, ובמיוחד "מנהטן" של אלה פיצ'גראלד, התנגנו לי בראש עוד ימים אחדים לאחר שצפיתי בו.
בני-אדם נוקטים בהרבה שיטות על מנת לשפר את חייהם, והרבה סרטים עוסקים בכך. הדרך של ג'סיקה שטיין אל האושר עוברת דרך היכולת שלה לגלות על עצמה דברים חדשים – ואני ממש לא מדבר על העדפה מינית כרגע – ולמצוא את הדרך הנכונה שבה היא רוצה לחיות את חייה. וכדי לא להיות רגשני יותר ממה שמתבקש, אני פשוט אגיד שהלוואי על כולנו.
סונטת קרודיצר!
חפטון יקירי! תודה לך. הביקורות שלך משביחות מפרק לפרק, ומרגשות לפחות כמו הסרטים שאותם הן אמורות לסקר, וזה אחרי שהרף שהצבת היה גבוה למדי כבר בהתחלה.
ואת דוד אבידן מהביקורת ל'ממש מושלמות' אפשר לצטט גם כאן.
אח
בלי כל כך הרבה שטיק יהודי, בלי השחקנית שמשחקת את ג'סיקה, בלי ג'סיקה עצמה (דמות מוגזמת, מעצבנת ולא אמינה) ועם חצי שעה אחרונה פחות מרדימה (בה מתגלה שחוץ מהקונספט הבסיסי אין לסרט אף לא רעיון מקורי אחד) זה יכול היה להיות סרט לא רע בכלל.
זאת אומרת,
בלי עצמו, הסרט היה יכול להיות הרבה יותר טוב?
בדיוק
יש כמה שחקנים שמתעלים על החומר, אותם הייתי משאיר. בעיקר זאת שמשחקת את הלן, הגמדה שמשחקת את החברה של ג'סיקה ושני ההומואים.
אז ככה נראית אצלך ביקורת חיובית
אני לא כותב ביקורות חיוביות
מה הטעם בלשבח סרטים? אם זה סרט שיש לו פוטנציאל להתגלות, הוא לא צריך את השבחים שלי. אם זה סרט שאין לו, אז אני לא רואה עניין בלנסות לגרום לאנשים לחשוב שיש בו ערך כלשהו, כי רוב הזמן זה גורם לי להישמע מטומטם. אני מעדיף להישמע מטומטם כשאני קוטל סרטים, וזה גם הרבה יותר כיף.
טוב, זו הייתה תגובה דבילית.
ואני מציינת את זה, רק כי אנשים באופן טבעי יודעים לזהות תגובה חכמה כשהם רואים אחת, ולעומת זאת, מן הראוי שאנשים יוזהרו לגבי תכניים טיפשיים כמו שיש בהודעה שם למעלה.
הואיל ואין לי שום רצון להשמע מטומטמת, או בעלת יכולת פירגון כזו או אחרת, אני מעדיפה להיות מכשפה, ולהזהיר את כל ציבור קוראי עין הדג מההודעה שלעיל.
תודה ושלום.
________
העלמה עפרונית, מכשפה לעיתים, אבל לפחות היא יודעת לפרגן כשצריך.
מה זה קשור לפרגון?
הבעיה היא בסיסית יותר. -אם- אין לי צורך בדעתו החיובית של מישהו על דברים, אין לי גם צורך בדעתו השלילית. as פשוט as זה.
אוקיי, השתכנעתי
מעכשיו אני אכתוב יותר על סרטים שאהבתי.
מישהו ראה את Wet Hot American Summer?
בתור אדם
שהשם שלו מיתרגם בקלות ל'מישהו' (גיא A GUY-GUY- מישהו), הרשה לי לענות לך-
לא.
כן, ראיתי
ומה אני אגיד לך? מעולם עוד לא ראיתי סרט שפעם אחרי פעם מצליח לשבור את גבולות הקבלה שלי, שפעם אחרי פעם זורק לך דברים לא הגיוניים, שאו שהוא גאוני (אבל אני לא יכול אפילו לחשוב עליו), או שהוא בכלל לא נכתב אלא צולם בסצינות נפרדות בלי תסריט.
גם ברוב הסרטים
של מל ברוקס קיומה של העלילה מוטל בספק, וגם בסרטי "מת לצעוק" ו"האקדח מת מצחוק" למיניהם, לא שהם שיא האיכות. זה לא באמת מפריע לאף אחד שנהנה מההומור, זה רק מספק תירוצים נוחים לאלה שלא. ב-Wet Hot היוצרים דחפו את הטרנד הזה רק עוד קצת לכיוון הסוריאליזם, כדי לפרוץ מהבינוניות והפרדיקטביליות של רוב הפרודיות (קח אובייקט, תעשה ממנו צחוק, קאט לסצנה הבאה) מה שלדעתי רק הוסיף לסרט. אבל זה גם בגלל שכמעט כל סצנה בפני עצמה הצחיקה אותי, והשיחזור התקופתי פשוט גאוני.
בדיוק העניין
הסוריאליזם עבר גבול מסוים, הגיע ליותר ממה שהמוח שלי מסוגל לקלוט, והמוח הגן על עצמו בהתעלמות מהסרט.
אני מצטערת,
אמרת מצחיק? קומי? סוריאליסטי? I think Not.
זה היה אחד הסרטים הכי טפשיים, משעממים ודפוקים שראיתי. וההוכחה הכי גדולה שלי לכך היא העובדה שכל בדיחה שעוד עוררה איזשהו חיוך בתחילת הסרט הוזכרה עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם עד שגם לחייך לא רציתי.
ואם השחזור התקופתי כל כך גאוני, עם מי מהדמויות אתה מזדהה?
עם איזה דמות את מזדהה ב''היסטוריה המטורפת של העולם''?
הקיסרית?
עם המלך
מרים, אם כבר.
ואני לא טענתי שהשחזור התקופתי בהיסטוריה, חלק 1 גאוני.
רגע, הוא לא?
לא.
אוקיי, השתכנעתי. לינק לטריילר (אם יש) במטותא !
באט עוף קורס
http://www.apple.com/trailers/usa/whas.html
באט עוף קורס
http://a1504.g.akamai.net/5/1504/51/7767305524dffd/1a1a1aaa2198c627970773d80669d84574a8d80d3cb12453c02589f25382f668c9329e0375e8178cff608f066bdf3ea61589/summer_hot_480.mov
אמריקאקי
סלחו לי (או שלא) על הבוטות אבל לפי דעתי זה היה סרט אמריקאקי – משעשע אך רדוד.
הוא בנוי משטיקים וסראוטיפים קבועים מראש – האם היהודיה, הבחורה הוורקוהולית נוירוטית (אני אמרתי "אלי מקביל"?), החבר לשעבר שעדיין בקשר…
שווה צפיה בדויד כאין כח להפעיל את המח. לא יותר מזה.
איזה סרט ח-מ-ו-ד!
ברצינות, זו הדרך הכי מתאימה שיש לי לתאר את הסרט, הוא פשוט חמוד.
, אפשר אפילו לומר שזה סנל"ל) עד שהן נפרדו בסוף וזה עשה לי יותר צמרמורת מהסוף של החוש השישי. מאוד הערכתי את הכנות שבפרדה הזו, שבירת המיתוס של אהבת אמת בסוף סרט רומנטי. החיים, לצערי, ממשיכים ולא תמיד נגמרים בסוף טוב מוחלט.
אהבתי את איך שבמקום להראות את מערכת היחסים בין ג'סיקה והלן כקטע סקס לסבי אחד ארוך (כמו בהרבה סרטים אחרים), הראו אותה ממש כמו כל מערכת יחסים אחרת. הן מתחילות לאט ובזהירות (הקטע עם הפיהוק נורא-נורא הצחיק אותי) ולא עוברות לשלבים מתקדמים יותר עד שברור שמדובר באהבה. קיטשי, אבל מקסים.
עוד משהו שנורא אהבתי הוא התחושה המציאותית שהסרט נתן לי. בגלל התקציב הנמוך שלו, הסרט צולם בעיקר במקומות אמיתיים ולא באולפן ורוב המכוניות וה"ניצבים" הם פשוט אנשים שעברו שם. הייתי בניו-יורק לפני שנה בערך והסרט הראה את העיר כמו שהיא באמת. שלטי פרסומת להצגות בברודווי בכל מקום, כבישים משובשים ופיגומים לאורך הרחובות, אבל עדיין יש נופים מהממים.
דבר אחרון, הסרט הצליח לגרום לי להזדהות מאוד עם הדמויות (למרות שאני לא לסבית או לצורך העניין, לא משתייך למין הנכון). לא הבנתי עד כמה התאהבתי בדמויות (ופה, דרך אגב, בא
סוף
אני ממליץ על הסרט, לא רק למי שאוהב קומדיות רומנטיות (אבל מי שלא אהב את אישה יפה ונוטינג היל עלול לא לאהוב גם את ג'סיקה שטיין), אפילו שלא חייבים לרוץ לקולנוע בשבילו (הוא כבר יצא מזמן בדויד).
אל תכליל.
בנוגע לעולם שבפנים, שמעת את דעתי, ואת דעתו של טווידלדי.
ראית אחד מאיתנו מגיב כאן? אז מה הקשר של מה שאמרת?
ומאחר שזאת עומדת להיות שאלתך הבאה – לא, לא אהבתי את הסרט. גם בגלל הדמויות, וגם בגלל העלילה הבנאלית. הסכמתי מאוד עם ההגדרה שנתת בדיון קודם – "וודי אלן לייט".
כמו שאחד המבקרים כתב על הסרט – תארו לכם שהייתם רואים את אותו סרט, אבל עם גבר ואשה, במקום שתי נשים. מה הייתם חושבים אז?
מעבר לגימיק הקטנטן, הסרט די בנאלי.
לא רק עם גבר ואישה
ניסיון מעניין הוא לתאר את הסרט עם בדיוק אותו התסריט, אבל עם שתי שחקניות מוכרות. ג'וליה רוברטס וקמרון דיאז? רנה זלווגר וג'יי לו? אליזבת הארלי והלי ברי?
והמסקנות?
"רנה זלוונגר לא משכנעת כיכנע יהודיה"?
את התרגיל ניתן לעשות לכל סרט דל תקציב. מה הוא אמור להוכיח?
הוא אמור להוכיח
שמקור המשיכה של הסרט הוא לא האיכות שלו, אלא עצם זה שהשחקנים לא מוכרים (אבל עדיין איכשהו יודעים לשחק, ועוד באנגלית!) פלוס זה שלא היה *בדיוק* כזה סרט עד עכשיו. אם מבטלים את אחד מהאלמנטים, הכל נראה קצת פחות מפתה.
נראה לי שאתה מתעקש להתעלם
מהעובדה שהשחקניות ב"לנשק את ג'סיקה שטיין" גם כתבו את הסרט ואת ההצגה אותה העלו (עליה מבוסס הסרט). אין בליהוק שלהן שום גימיק, הן פשוט יודעות לשחק את התפקידים. לא היה בדיוק כזה סרט עד עכשיו? אני לא בטוח, אולי היה ופשוט לא שמעת עליו? בכל אופן, אני לא יודע מה הן חשבו כשהן כתבו את ההצגה, אבל אני בספק אם הרעיון העיקרי היה "בואי נכתוב על משהו שלא היה עדיין, לא בגלל הפוטנציאל הקומי של הרעיון, אלא כדי להשיג תשומת לב לתיאטרון האוף-אוף-אוף ברודווי שלנו."
לא אמרתי שיש גימיק
ולא האשמתי את הכותבות-שחקניות בשום תרגיל ציני, לא בזה שהן ליהקו את עצמן (דרך אגב, הן ניסו למכור את התסריט קודם כדי ששחקניות אחרות ישחקו את התפקידים, ורק אחרי שאף אחד לא רצה לקנות, הן גייסו כסף והפיקו את הסרט לבד) ולא בזה שהן חשבו על רעיון מקורי כדי ללכוד את הצופים. האשמתי אך ורק את הצופים עצמם בזה שהתגובה האינטואיטיבית שלהם לסרט עם שחקניות חדשות ולא מוכרות ועם סיפור כביכול מקורי היא התרפסות ואיבוד עשתונות משעשעים במיוחד.
לא הוגן.
כמו שאמרתי, את התרגיל המחשבתי הזה ניתן לערוך לגבי כל סרט עם שחקנים לא ידועים.
יש מספיק סיבות אחרות לא לאהוב את הסרט. לא צריך לסרוג חדשות, בכוח.
עכשיו, תאר לעצמך:
במקום הגיבורות הראשיות, ליב טיילר, ויגו מורטנסן ואיאן מק'קאלן.
ובמקום נופי ניו יורק, צילומים מניו זילנד והמון עבודת מחשב.
ובמקום עלילה של שתי הכותבות, תסריט על פי ספר ידוע!
למה, מה נקבל?
"לנשק את גימלי"?
סנדרה בולוק וניקול קידמן?
http://us.imdb.com/Title?0120791
אם היו מלהקים שתי שחקניות מוכרות
זה היה באמת נראה כמו גימיק. אלא שליהקו את שתי השחקניות שגם כתבו את התסריט והעלו אותו כשעוד היה מחזה. לגבי מה שאתה חושב על הדמות של ג'סיקה, אני לא אתווכח כי שנינו ממילא לא נסכים. אני רק אציין שלדעתי הכנות שבדמויות שלה ושל הלן (לעומת דמויות אחרות כמו ההורים והחברה בהריון שהיו די סטריאוטיפיות) רק מוסיפה לסרט. אם נראה לך שאחת מהן מתנהגת באכזריות או בטיפשות, תחשוב מה היית עושה במקום.
לגבי ההגדרה כ"וודי אלן לייט", לדעתי ההגדרה מטעה ולא מדוייקת מפני שהיא עלולה לגרום למישהו לחשוב שהסרט מציג ציניות במקום תגובה אמיתיות לבעיות (כמו העולם שבפנים) ושרוב הבדיחות עוסקות ביהדות. זה לא נכון מפני שיש לסרט גם עלילה מעבר לבדיחות ולמרות שהוא מתנהל כמו רוב הקומדיות הרומנטיות, הסרט לא נכנס לקלישאות מגוחכות ומציג מערכת יחסים כדבר שלוקח לו זמן להיווצר.
דווקא מפני שלא מנסים בכח להראות הבדלים בין מערכת יחסים לסבית (נסיונית, דרך אגב) ליחסי גבר-אישה נוצרת תחושה יותר אמיתית לגבי הדמויות. מה היית מעדיף, שעה וחצי של בדיחות דילדו?
לפחות על זה אני מסכים איתך
עכשיו נשאר רק לגלות למה אני אהבתי את הסרט ואתה לא.
בגלל שאני חשבתי
שהרעיון של הסרט היה די דבילי מלכתחילה, אבל אם היו בונים עליו משהו מעניין, או לפחות אמין, היה יכול להיות פה סרט לא רע בכלל. ואז קיבלתי קדחת, כי הרעיון לא התפתח לשום מקום ולא האמנתי בדמויות אפילו לא לשנייה. אתה חשבת שהביצוע טוב, אני לא.
ואני חשבתי בדיוק להפך
והארץ שקטה 40 שנה.
אנשים מושלמים - השבוע ב YES (עם דה-נירו במיטבו)
אמרה ויקטוריה.
הם לא נחמדים – אמרה גולדה.
ואני מסכימה עם שתי הקביעות.
איפה הדג והג'ירפה כאשר צריך להוריד פתילים איומים כאלה?
בכולופן, גם הסרט החתונה היוונית שלי נעשה על פי מחזה של זו שלוהקה בתפקיד הראשי. אין לי מושג אם היא היתה ברירת המחדל, אבל תודו שהתוצאה טובה.
אה, ותפסיקו להמליץ על סרטים בכבלים דיגיטליים למיניהם. יש פה גולשים מאותגרים קשות כלכלית ולא הייתם רוצים להוסיף לתחושת האיכס שלהם.
כיצד נגן על ילדינו
שאלה למי שראה את הסרט (טרם הספיקותי): חוץ מעצם העיסוק בעניין הלסבי, יש בו משהו מיני בוטה יותר מהסרט ההוליוודי הממוצע? זאת מתוך הנחה שאין בו שימוש בסמים, אלימות קשה, מסר בעייתי מוסרית או התנגדות למשטר.
פשוט, אני מכניס עכשיו את לוח הזמנים של השבוע הבא, ושוב, כמו בכל פעם, מפריע לי בעין הכיתוב "מוגבל מגיל 14 ומעלה" ליד שם הסרט הזה. לאף סרט אחר שמוצג כרגע – כולל 'המזכירה', 'דרקון אדום' ו'האויב שבפנים' – אין הגבלת גיל, וככל הידוע לי, הדבר היחיד החריג ב'ג'סיקה שטיין' הוא שיש בו, ירחם השם, לסביות. אף פעם לא הצלחתי להבין את הקריטריונים שלפיהם מוצבות הגבלות גיל על סרטים, אבל מאוד לא הייתי רוצה לחשוב שהקריטריון העיקרי שעומד בפני מי-שזה-לא-יהיה שאחראי עליהן הוא הגנה על ילדים רכים מפני הכרה באפשרות ההומוסקסואלית (והיי, ל'שר הטבעות' לא היתה שום הגבלה! אוקיי, די עם הבדיחה הזאת).
הגבלת הגיל על הסרט היא באמת מגוחכת
אין שם שום אלימות (חוץ מכמה מילים גסות שתמצא בכל סרט של אדם סנדלר), אין סמים (אין אפילו כמעט סיגריות) וכל הקטעים המיניים נרמזים ולא חזותיים (הכי קרוב זה מישהו מתחת לשמיכה וגם שם לא רואים כלום). אין שום עירום, לא חלקי ולא כלום. ההגבלה על הסרט נובעת כנראה מהעובדה שנשיקה בין שתי נשים עדיין נחשבת דבר אירוטי וחריג.
לא היה איזה סרט
לפני איזה שנה או שנתיים שלא הסכימו לתת אישור להקרין אותו בארץ בגלל סצנה של אנלינגוס. בין שני זכרים. קטינים. אוי ווי. אין לי מושג מה קרה לאותו סרט, מן הסתם בסוף אישרו אותו.
מה זה אנלינגוס?
והאם דבר כזה בין שני זכרים קטינים זה יותר גרוע מנשיקה בין שתי נשים מבוגרות?
או rimming. אתה מוזמן לבדוק במילון, אבל המונח די מסביר את עצמו.
הצנזורה
היה סרט לפני כשנתיים שהיתה עליו הגבלת גיל מגיל 18, שתיאר מערכת יחסים בין שני נערים. כנראה שהנושא הזה ספציפית מפריע לצנזורה שלנו. היתה כתבה לפני כמה שבועות בהקשר של ג'נין ג'נין וראיינו את יו"ר הצנזורה ושאלו אותו על הנקודה הזאת. אמרו לו שהסרט נפסל מתחת לגילאי 18 על אף שאין בו סצינות מין או כל דבר בוטה אחר. הוא ענה שעלתה אצלם לדיון הסוגיה מתי נעשה הגיבוש המיני, ובעצת סוציולוג, הם החליטו שזה גיל רגיש מבחינת גיבוש זהות מינית והם לא רוצים לבלבל את הנוער.
וכדי שזה יהיה יותר מובן, ציינו בתחילת הכתבה שזהו גוף שהחברים בו לא מתחלפים אלא נשארים לכהן עד יום מותם, ורובם כיום קשישים.
נשארים לכהן עד יום מותם
או עד שהזהות המינית שלהם תתגבש (בליווי סוציולוג).
''כמעט 18''
זה המובן מאליו, אך יש לי צורך שיהיה זה כתוב שחור על גבי לבן – נער הומו שצופה בגיל 18הכה-רגיש ב, נניח, "יפה במנהטן", לא חש בלבול עז בזהותו המינית?
הסוף לחשיפה לתכנים הטרוסקסואלים!
מזכיר לי דיון על פסיכולוגים הומו-לסביים, שלא שולחים אליהם בני-נוער סטרייטים משום החשש שהם ישפיעו עליהם לערוק "לכיוונם". נו במ'ת.
ולעניין ג'סיקה סטיין, אגב. מטריד אותי קצת שסרטים שפונים לקהל הרחב צריכים להסתיים בסוף סטרייטי למהדרין. ג'סיקה, רחמנא ליצלן, נקלעה לקשר לסבי, אך לאחר אי-אלו התנסויות פרוורטיות, חזרה לחיק הסטרייטיות הנושנה מימי הקולג'.
סוף חלופי, של ג'סיקה הנפרדת מהלן, אך מוצאת לה אופנוענית מקועקעת ורוכבת איתה אל עבר השקיעה, היה פחות מבאס.
לא
וואלה. תודה.
והנה לינק, כמובן.
http://dictionary.reference.com/search?q=anilingus
נו, אם אתה כבר מביא מילים שצריך לחפש
אותן במילון, לפחות תבדוק איות קודם…
זו לא הייתה טעות כ''כ נוראית,
וחוץ מזה, ל Merriam Webster יש מערכת תיקון טעויות, ו Anilingus דווקא נמצא שם ראשון ברשימת ההצעות לתיקון.
הבעייה המשנית היא שקצת קשה להעתיק משם לינקים לפרוש המדוייק (דרך אחת היא להוסיף
לפני ההגדרה)
לענייננו,
http://www.m-w.com/cgi-bin/dictionary?va=anilingus
אוה, וכדאי שההורים שלכם לא יראו בדיוק את הגדרות המילים שאתם חוקרים
היה
"כמעט 18", כפי שנכתב למטה, הוא הסרט המדובר. הסיפור המלא סביב הסרט הזה הוא כדלקמן: הסרט עוסק בנער בן 17 ומשהו שמגלה את זהותו ההומוסקסואלית אי שם בשנות השמונים המזעזעות, כולל מוסיקה איומה וכל השאר. המועצה המטופשת שלנו החליטה להגביל אותו באופן אבסורדי לגיל 18 ומעלה, ולהתעלם לחלוטין מקהל היעד המובן מאליו של הסרט (רמז: בני 17), בטענה שבני נוער לא צריכים להיחשף ל"סטיות" (זאת המילה בה חברי המועצה השתמשו בראיונות).
אגודת ההומואים, הלסביות והטרנסג'נדרים הגישה עתירה לבג"ץ, ולפני שבג"ץ התפנה לדון בעתירה, המועצה החליטה לשנות את ההגבלה על הסרט הספציפי הזה, לגיל 16 ומעלה. וזו הייתה לא יותר מציניות זולה מצידם – זה לא שהסרט פתאום נראה להם יותר מתאים לבני נוער רכים בשנים ונוחים להתרשמות, אלא שעל פי הערכות כל מי ששכל בקודקודו, תוצאה של דיון כזה בבג"ץ הייתה מבטלת את ההגבלה, ואולי אף יוצרת תקדים עקרוני שמונע הגבלות על תכנים הומוסקסואליים. ומכאן הדרך לביטול המועצה הייתה יכולה להיות קצרה (אגב, נושא ביטול המועצה נדון באיזה משרד ממשלתי אפל ברגעים אלו ממש).
הסרט, למתעניינים, היה איום ונורא. וסצינת המין בו, שדווקא למיטב זכרוני לא כללה רימינג אלא סתם מין אנאלי, הייתה אומנם מאוד, אהממ, מינית, אבל לא חשפה יותר מידי. אם כבר להגביל סרטים, אולי עדיף לפי מנת משכל.
הגבלת סרטים ע''פ רמת משכל?
הצביעו מאי!
ואני עוד ציפיתי
למצוא תשדיר בחירות של מאי במסגרת שידורי התעמולה.
נו, מילא.
אני זוכרת את הסרט,
התפלחתי לאולם לראות אותו. זה לא היה שווה את המאמץ.
ומוסר ההשכל הוא
לא להתפלח לקולנוע, או שאתם עלולים למצוא את עצמכם בסרט גרוע. איזה בזבוז של אנרגיה (ושל שעתיים מהחיים), להתגנב בתחכום לסרט לא שווה.
דבר אחד שהסרט כן תרם לחיי
הוא המושג Fag Hag. מאוד משעשע.
למתעניינים:
http://gaylife.about.com/library/blgloss-fag%20hag.htm
כולן כאלו.
דבר אחד שהסרט כן תרם לחיי
מעניין שאני זוכר את הסרט שבו שמעתי לראשונה את המושג הזה, אבל אני לא זוכר כמעט כלום על הסרט עצמו. חוץ מזה שאדריאן שלי ממש מבוזבזת שם. ואריה גרוס לפני שהיה הרוצח בסצנה הראשונה של "דוח מיוחד".
http://us.imdb.com/Title?0107107
מממ.... אני את המושג הזה מכיר בלי לראות את הסרט
ואם כבר סרט גייז מומלץ (שגם הוא, אאל"ט, הוגבל בארץ) לכו על 'משהו יפה'.
ומאז הדיון האחרון בנושא,
האם הספקת לראות את Lost & Delirious?
אוי ווי
ממש מתאים לך לאהוב סרט כזה. דמויות מגוכחות, עלילה אינפנטילית, דיאלוגים מזעזעים. הבמאית לא יודעת אנגלית ו*שומעים את זה*. לא הרגשתי שאני מסתכל על אנשים אמיתיים אפילו לשנייה אחת כשראיתי את הסרט. אבל כן, פייפר פראבו מאוד חמודה.
אפרופו עלילה אינפנטילית ודמויות מגוכחות,
הייתי מהמרת שדווקא את הסרט הזה אתה תאהב, למרות (ואולי דווקא בגלל?) 14% העגבניות שיש לו: http://www.rottentomatoes.com/m/Abandon-1116707/
אפרופו עלילה אינפנטילית ודמויות מגוכחות,
לא, חשבתי ש-Abandon היה סתם סרט נחמד. לא ממש טוב, לא ממש רע.
ואם הייתי מתלהב רק מסרטים מושמצים למיניהם, הייתי אמור גם לאהוב את "אבודות והוזות", שקיבל רק 52%, לא? או שזה בגלל שהבמאית לא מספיק סמאחית?
ומשום מה עד עכשיו לא עשיתי את הקישור ל"מונסטר בול", עוד סרט של אירופאי שכנראה למד את כל מה שהוא יודע על אמריקאים מהטלוויזיה.
לא התכוונתי להגיד שאתה מתלהב
רק מסרטים מושמצים. אחרי הכל, בד"כ אתה מביא מדדי עגבניות גבוהים כדי לתמוך באהבתך לסרט מסוים. בדרכי המיוחדת, ההודעה הנ"ל היתה רמז (זה בגלל שאני כבר לא גרה בחולון. אחרת היה לזה כינוי אחר).
אוי ווי, בהחלט אוי ווי.
ממש מתאים לך לא לאהוב סרט כזה.
קולנוע הוא מעבר לסכום מרכיביו. יש בו יותר מאשר זוויות צילום, ותאורה, ואיפור. קולנוע הואף או אמור להיות, מכלול אומנותי.
וגם הסרט הזה, כן, הוא יצירה פואטית. אולי לא דבר שאתה מסוגל להבין ולאהוב, אבל בעצם, מה כבר אתה כן אוהב.
ואולי, אולי הבמאית לא יודעת אנגלית. יתכן, לא זכור לי, לא שמתי לב. גם אפרים קישון לא ידע עברית פעם, וזה לא מנע ממנו ליצור את הגדולות שבסאטירות שלנו. או שגם אתה מאלו שחושבים שקישון היה "לא יותר מקומדיאנט זול"?
וכן, פייפר פראבו חמודה. אבל היא היתה חמודה יותר בסרטים אחרים. כאן, זה רק חלק מקסמו של הסרט. ולא חלק עיקרי כלל וכלל.
אולי אתה מנסה להגיד
בדרכך המלבבת שיש סרטים שפועלים על הרגש, ולנתח אותם ברמה הטכנית לא עושה להם צדק. נכון לגמרי, אבל "אבודות והוזות" הוא לא אחד מהם. הוא סרט שמחליף רגש אמיתי בתחנפות זולה לקהל. אתה אוהב שיתחנפו אליך, אני לא.
יש פה מקרה משעשע של ביצה ותרנגולת. היו אנשים שאמרו ש"נפלאות התבונה" הוא סרט חכם ומרגש (נקרא להם קבוצה א'), היו שאמרו שהוא פשטני וקיטשי (קבוצה ב'). האם קבוצה א' צודקת בגלל שהיא מספיק רגישה לניואנסים של הסרט כדי לראות את האמת הרגשית שלו? או אולי קבוצה ב' בעצם רגישה יותר בזה שראתה את הסרט כמזוייף, העלילה כמטומטמת והרגש שלו כפלסטי וחסר אמינות? או אולי שוב קבוצה א' בגלל שראתה את הלב האמיתי של הסרט מעבר לעלילה האינפנטילית ומעבר לכל השאר? לא ראיתי את "נפלאות התבונה", אז אין לי מושג, אבל כן ראיתי את "אבודות והוזות", ועוד עם כל הכוונות הטובות. ממש רציתי שהסרט יעבוד עלי, אבל הסרט לא שיתף פעולה והתעקש לזייף. בגלל זה, כמו שזכור לי שמישהו אמר, המוח שלי דחה את הסרט והתרכז בהפקה הנוראית, בחוסר דמיון, בדיאלוגים המפגרים, ובמשחק הלא משכנע.
הנה קטע קצר מביקורת שקלעה בדיוק לטעם שלי:
וכדי לקשר את זה
לדיון עוד יותר מוקדם, אז כן, "יצורים שמימיים" הוא סרט שאני מאוד אוהב. וגם הוא סרט שלא כדאי לנתח אותו ברמה הטכנית, אבל בהחלט אפשר.
ושוב פספסת את הפואטיות של הסרט.
אבודות והוזות הוא לא סרט שריגש אותי. הוא כן סרט שסחף אותי, וסרט שזעזע אותי. הרגש לא משחק כאן תפקיד גדול במיוחד.
יופי. הבאת קטע מביקורת. גם אני יכול להביא מקטע, שיאמר בדיוק את ההפך. כמה זה היה 52% או 53% ביקורות חיוביות על הסרט? על כל קטע שתביא, אני אוכל להביא אחד מנוגד, ואז עוד קצת.
אבל למה לי. זה לא ישיג שום מטרה.
אז כנראה שבאמת לא הבנתי
הסרט סחף אותך וזעזע אותך ברמה האינטלקטואלית? איך בדיוק זה קרה?
עשיתי חיפוש ולא מצאתי שום הודעה שבה אתה מסביר מה בעצם כל כך תפס אותך בסרט. אז הנה, לך על זה.
איטלקט ורגש?
זה כל מה שיש בעולם שלך?
אסטתיקה היא דבר העומד בפני עצמו, ומנהל קשרי גומלין עם האינטקלט ו\או הרגש, אך לא כחלק מהם.
אבל מי אמר שאסטתיקה קיימת?
שהיא יותר מפרדוקס פסיכולגי?
אני נהנה ממנה <===> היא קיימת.
משהו בסגנון
אסתטיקה היא דבר נהדר
אבל בד"כ אנשים שהם לא אני לא מייחסים לה הרבה חשיבות כשהיא החלק הדומיננטי בסרט. אז אוקיי, מה ספציפית ראית ב"אבודות והוזות", או שבגלל המורכבות האסתטית של הסרט זה לא משהו שאתה יכול לתאר במילים?
אסתטיקה היא דבר נהדר
זה בהחלט משהו שאני יכול לתאר במילים. אבל מה, לא בא לי. ההשקעה לא שווה את זה. בשביל מישהו אחר? אולי. בעבור הגישה המגעילה שלך? "חפש!", כמו שאומרים במחוזותינו.
אאוץ'
כמו בסרט הוליוודי סוג ג', הארץ'-ווילאן קיבל את המגיע לו. תעיר אותי לפני שאתה פוסע עם סלופי-וורדס אל תוך השקיעה.
חוץ מזה, מה *אני* עשיתי?
עכשיו שאני חושב על זה
כלום.
אבל לא רציתי לשאת את שמה של לונג ג'ון לשווא.
ומה *אני* עשיתי?
(לא שאכפת לי לפסוע עם קיפוד אל עבר השקיעה, או לתוכה. אני דווקא אשמח).
חברה, אתם בביקורת על סרט גייז!
אם כבר, *אני* צריך ללכת עם קיפוד לעבר השקיעה!
שמע, אתה חמוד, אבל...
...אבל דן ברזל חמוד יותר!
המממ
בזמן האחרון, דן ברזל הפך להיות ג'וקר ורבאלי באתר הזה. התשובה לכל שאלה, ממש כמו
– רק להפך. ומה עם איזה אמוטיקון גם בשבילו? !דןברזל! וישא"ק.
תודה. אני חושב.
אתה חושב, משמע אתה ג'וקר ורבאלי?
לחלוטין LOL.
ואגב, החוק הפלילי בארץ קובע שזה חוקי אם:
א. את בת 17 ומעלה.
ב. את בת 16 ומעלה, אבל למי ש"הלך איתך אל השקיעה", היה יסוד סביר להאמין שאת בת 17 ומעלה.
(במקרה בדיוק קראתי את זה. אם כי זה בספר של אמנון רובינשטיין מ-75, אז אולי משהו השתנה מאז. איפה רותם כשצריכים אותו, לעזאזל?).
ומה את עשית? את היית הדמות הנשית. ובאופן מסורתי התפקיד של הדמות הנשית זה ללכת אל השקיעה עם גיבור הסרט, או למות. מה את מעדיפה?
קיפוד, עדיין אין לי 17.
זהו, רק רציתי שתדע.
אה, ותראה, כשהאלטרנטיבות הן כאלה…
לצערי לא.
אתה מוכן להזכיר לי בפעם הבאה שאני ב-
?
מממ.... אני את המושג הזה מכיר בלי לראות את הסרט
אני אהבתי את "פאקינג אמאל"
גם אני.
אבל הוא יותר סרט לסביות שבדי מסרט גייז.
אבל הכי הכי,
הוא סרט נעורים.
אם כבר אז לפחות הגדרה שנותנת מושג כלשהו על הסרט.
מאוד מאוד נכון.
"פאקינג אמאל" הוא יותר על נעורים והשרדות בגיל ההתבגרות, מאשר על נטייה מינית. הוא מספר סיפור של התבגרות והגדרה עצמית, דרך סיפור התאהבות בין שתי בנות.
מאוד מאוד נכון.
זה בדיוק מה שאהבתי בו. אני חושב שכל סרט שמנסה להיות על נחוויה של להיות גיי במקום על החוויה של להיות בן אדם מפספס. בגלל זה הייתי מופתע לטובה מפריסיליה מלכת המדבר (שגם הוא לא סרט על להיות דראג קווין)