במקור: Un long dimanche de fiançailles
במאי: ז'אן-פייר ז'אנה
תסריט: ז'אן-פייר ז'אנה וגויאמה לוראן
על-פי הספר מאת סבסטיאן ז'פריסו
שחקנים: אודרי טוטו, גספר אוליאל, מריון קוטיארד, ז'ולי דפרדיה, ג'ודי פוסטר
צילום: ברונו דלבונל
מתילד היא בחורה צעירה שגרה עם דודה ודודתה בפאתי כפר צרפתי. בילדותה, חלתה מתילד בפוליו, ועד היום היא גוררת רגל. מאנק הוא בחור צעיר וחולמני מאותו הכפר, בנו של שומר המגדלור. לשניים היה ברור תמיד שכשיגדלו, הם יתחתנו. אך אז, בפאתי המאה ה-20, באה מלחמת העולם הראשונה, מאנק גויס, והחתונה נדחתה עד להודעה חדשה.
מלחמת העולם הראשונה נמשכה המון זמן, אנשים התבצרו בה בחפירות מלאות בוץ וייאוש במשך חורפים על חורפים, מתו בסיטונאות ובצורה מטופשת במיוחד, ורק רצו לחזור הביתה. בשביל לחזור הביתה, חלק מהחיילים היו מוכנים אפילו להטיל בעצמם מום – למשל, לירות לעצמם ביד. הבעיה היא שהמפקדים לא אהבו את זה, והזהירו: מי שינסה להשתמט, ישלם ביוקר. הזהירו וקיימו. וכך, בתחילת הסרט, בפרברי המאה ה-21, מוצא את עצמו מאנק, שלא היה יכול לעמוד בזה יותר, מובל עם עוד ארבעה נידונים, שגם הם לא יכלו לעמוד בזה, אל השוחה האחרונה אל מול הגרמנים. החמישה – איכר, רתך, נגר, סרסור ואהובה של מתילד – נשלחים החוצה אל שטח ההפקר שבין המחנות, נעלמים אל תוך ערפל הקרב, ומתילד מקבלת הודעה שאהובה לא יחזור.
אלא שמתילד לא מוכנה לקבל את רוע הגזרה. אם מאנק היה מת, היא היתה מרגישה את זה. ולכן היא יוצאת במסע חיפושים, הכולל הסתייעות בבלש פרטי נמוך ועליז, נסיעות לפריז, חיטוטים בארכיוני הצבא, מפגש עם ג'ודי פוסטר (בצרפתית שוטפת!) ועם כל שחקני הקולנוע הצרפתיים בימינו, בערך (גם כן בצרפתית שוטפת!), ותחרות על אינפורמציה עם זונה קטלנית.
המסע רצוף התפניות כולל מרדפים מסמרי שיער, טוויסטים עלילתיים מפתיעים וסצינות סקס סוערות, והוא משאיר את הצופה קצר נשימה ואדום-פנים.
או, אז זהו. שלא. למרות החקירה הבלשית הסבוכה, 'שנים של אירוסין' הוא סרט שלא קורה בו הרבה. מספר הדמויות בו יכול לסחרר את ראשו של כל צופה, בעיקר כשלכולן שמות צרפתיים, ומרביתן מבליחות להופעות אורח קצרות, תורמות פרט לא משמעותי לאינפורמציה הלא-ברורה שבידי מתילד, וחוזרות ונעלמות. בכל פעם שמתילד מגלה פרט מידע חדש על מה שהתרחש באמת בין השוחות באותו בוקר גורלי בלב המלחמה, הסרט חוזר לעבר ומציג פלאשבק של אותם אירועים. אז הוא קופץ חזרה אל מתילד וחקירותיה, וחוזר חלילה. כל זה בעיקר לוקח זמן. הרבה זמן. זמן עמוס בסצינות איטיות ומהורהרות, בהן מתילד מהלכת בשדות בעודה קוראת מכתב לאיטה, או משוחחת עם חתוליה, או מבקרת בפריז (בתחילת המאה העשרים, בעיצוב נפלא) ואז יושבת במשרד אחד דקות ארוכות. הצופה שוקע לאיטו לתוך מרקם הדבש והחיטה שעל המסך, ושרעפים צרפתיים ברוטב יין ובצלצלי שאלוט הולכים ומשתלטים על עפעפיו.
כעבור נצח סטרתי לעצמי, התנערתי, וגיליתי שעבר חצי סרט, ושום התפתחות עלילתית משמעותית לא נצפית באופק. מתילד אמנם גילתה פרטים חדשים רבים – מפתיעים יותר או פחות – על אותה תקרית בין השוחות, אבל היא עדיין לא גילתה שום דבר שיהיה אכפת לי ממנו. כל מה שקורה בסרט, למעשה, מתרחש ברבע שעה הראשונה ובעשר הדקות האחרונות. כל החקירה הפוטוגנית שבאמצע נמצאת שם רק להנאתו הפרטית של הבמאי.
ובכל זאת, אין ספק שהבמאי נהנה. 'שנים של אירוסין' הוא סרט עוצר נשימה ביופיו, בשימוש הנהדר שלו באפקטים, בעיצוב הסצינות המבריק, בצילום הנהדר (נראה לי שהצבע החום, על כל גווניו, אזל באולפני צרפת אחרי הסרט הזה) שהופך כל סצינה, ולו השולית ביותר, לגלוית דואר מרהיבה. אבל סרט צריך לספר סיפור, לא להיות תלוי על הקיר, וכאן ז'אנה נכשל.
הסיפור לא מעניין במיוחד, לא ברור במיוחד, ובעיקר, לא היה לי אכפת במיוחד מהדמויות. מתילד, שרוב זמן המסך של הסרט מוקדש לה, היא דמות מופנמת ושקטה, שמניעה ואופיה לא ברורים. מאנק הוא דמות סתומה לחלוטין, ואין לנו מושג למה הוא עושה מה שהוא עושה. הוא אמיץ? פחדן? סתם פלגמט? למה הוא אוהב את מתילד? הוא בכלל אוהב את מתילד? שאר הדמויות, להוציא אחת או שתיים (ובעיקר פוסטר, שהופעתה הקצרה גרמה לי להאנק מגעגועים), הן פשוט אוסף של קריקטורות צרפתיות – פחדן מוחלט ושפל, אמיץ עז וגיבור, דודה שטופה בבולמוס אכילה, דוד שנראה כאילו יצא מפופאיי, דוור כפרי חובב חראקות. בכלל, נראה שז'אנה, שכבר ב'אמלי' שלו ניכרה אהבתו העזה לגימיקים ולאודרי טוטו, התהפנט מהגימיקים של עצמו – בדמויות, בצילום, בעלילה – ושכח לגמרי מהסיפור. צילומים מרהיבים זה יופי לסרט טבע, ופשוט לא מספיק לסרט עלילתי. וקריקטורות אינן מעוררות סימפטיה, אמפתיה או אפילו עניין.
ז'אן פייר ז'אנה הוא בלי ספק גאון, ו'שנים של אירוסין' הוא תוצר מובהק של גאון קולנועי בשיא שליטתו במדיום. ולכן הוא גם סרט מדכא מאוד, כי למרות כמה רגעים מהנים, ובעיקר יפים, הוא פשוט לא סרט טוב.
- אתר רשמי צרפתי
- אתר רשמי אמריקאי
- אודרי טוטו
- הקרב על חבל הסום
- מלחמת העולם הראשונה
- האירוסין הארוכים ביותר עוד שיאים
- פוליו
- כלב נופח אינו נושך
אירוסין ארוכים מדי
אבל עדיין מדובר בממתק ויזואלי שלעיתים מזכיר את סיגנון הצילום המיוחד של פינצ'ר
אירוסין ארוכים מדי
אהבתי את הכותרת שלך. ואת הביקורת. לגבי הסרט- ישבו מולי שני פטפטנים שגזלו ממני כוחות יקרים, שבמקום ללכת על צפיה בסרט, בוזבזו על לחישות- "שששש…" והתכסחויות אתם. זה היה יכול להיות בסדר בסרט כמו "פגוש את הפוקרס" שגם ככה לא קורה בו כלום, אבל כאן, כבר על הדקה הראשונה מנחיתים עלינו הרים של אינפורמציה. וכשסוף סוף הצלחתי להתעלם מהפטפטנים, גיליתי שלוחצת לי השלפוחית. אז לא, לא הבנתי את הסרט כלל וכלל, ולגבי ההערה שלך- כן, הסרט מקסים ויזואלית, אבל בשביל קסם ויזואלי קיימים קליפים. באיזושהי נקודה הסרט כבר מפסיק להקסים, ואני מצטרפת לצעקותיה של מטילד- "אני רוצה להבין! אני רוצה להבין!"- מהסצינה ההיא בשוק עם ג. פוסטר, שנורא דומה למורה שהיתה לי לספרות.
או שאני סתם קשת תפיסה. נדמה לי שאקרא את הספר. גם לספר קוראים "שנים של אירוסין"?
סרט על מלחמה
לא ברור מה הסרט הזה מנסה להיות.
הרי אם תקראו את התקציר תחשבו שמדובר בסיפור אהבה סוחט דמעות, אם תספרו את הפעמים שהסטתם את המבט מהמסך אז זה סרט מלחמה עם לא מעט סצינות קשות (שלפעמים גובלות בהומור שחור), ובעצם לפי קו העלילה זה סרט מתח בלשי מתוחכם.
אז נלך על אלימינציה – סרט אהבה זה לא, כי כמה סצנות ילדות ריקניות והעיניים של אודרי טוטו לא הופכות את הרומן למעניין או מרגש בשום דרך.
על החלק הבלשי קצת קשה לי לחוות דעה כי פשוט לא הצלחתי לעקוב החל מפיתול העלילה הראשון. עד סוף הסרט לא יכלתי להתאים אף שם לפרצוף מלבד זה של מתילד ומאנק (ואם מישהו יוכל להסביר לי מה קשורה הזונה ההיא ולמה היא יודעת הכל, אני אודה לו מאוד).
אז מה כן נשאר? בעיקר סיפורים אנושיים עצובים על המלחמה (החלק עם ג'ודי פוסטר נגע ללב), שוטים מרהיבים וסצינות מלחמה שלא היו מביישות אף סמאח, כמה בדיחות, והרבה מאוד שפמים, מכל מיני סוגים.
אם אתם בקטע של שפמים זה סרט העשור, אחרת – סרט מבולבל ומאכזב.
נורא מזכיר את ''קולד מאוטן''....
הביקורת הזו
מזכירה לי את "סיפור פשוט". עוד סרט ארוך עם צילומים יפים שלא קורה בו כלום, או למעשה קורה בוא אותו דבר בדיוק במשך כל השעתיים (הזקן נוסע).
ובכל זאת, איכשהו ב"סיפור פשוט" זה הספיק כדי ליצור סרט טוב.
כי ב''סיפור פשוט'' היו בני-אדם
בסרט הזה יש רק קריקטורות. וחוץ מזה, "סיפור פשוט" היה, אממממ, סיפור פשוט, והסרט הזה גם מבלבל, נוסף לכל הצרות.
אקרוסטיכון
יש משמעות מיוחדת ללידר של הביקורת? הוא נראה כמו השיר (בערך היחיד) של Crash Test Dummies.
מאנק אוהב לחרוט MMM בכל מקום: ''מתילד מאוהבת (ב)מאנק''
סליחה, הייתי חייב
אגב, זו הביקורת עם הכי פחות שרשורים כאן.
מזכיר לי את...
טינטין בטיבט.
מישה מכיר את הקומיקס-טינטין הולך לחפש את הסיני החבר שלו רק בגלל הרגשה, שהוא לא מת אחרי התרסקות מטוס בהימאליה (!).
חוצמזה, אודרי לוטו הופכת לכוכבת של סרטי שמאלץ.
דווקא אוהב שמאלץ.
עלילה?
עלילה זה ללוזרים. הבלשות בסרט באמת לא חזקה ולא מחזיקה. אבל יש בסרט כל כך הרבה. הנאיביות הילדותית הקצת-מטומטמת של מתילד ומאנק מתרסקת על תיאור מחריד של המלחמה הזו, שאירופה פשוט שכחה.
טיפוסים כפריים קריקטוריים — אבל אמינים — נשלחים למבחן אנושי עמוק. זו תמונת מצב מדהימה של מלחמה, נדירה בעוצמתה. האדם נבחן ויוצא מהסרט במלוא קטנותו: כי האדם בסרט הוא קורבן רמוס של "מכונת" המלחמה חסרת הפנים, כמו עכבר בניסוי; אבל גם כי האדם הוא הוא שעומד מאחורי המכונה הזו ומפעיל אותה — כמו מפקדי הצבא, שהם מערכת פקידות מנומנמת ונהנתנית. זו הסיבה שהסרט עצוב ויפה ומרתק בעיני.
מלחמה?
מבחינתי, אחת האכזבות הגדולות בסרט היא כמה שהוא מתאר את המלחמה בצורה שבלונית. צילומים יפהפיים, כן, אבל הכל כל-כך צפוי וברור. מה למדנו מהסרט?
– שמלחמת העולם הראשונה היתה מלחמת חפירות אפופת בוץ וייאוש. לא חדש, אם כי, באופן מזעזע, המסר הכי מקורי של הסרט.
– שבמלחמה אנשים מתים. וואו.
– שהמנגנון הבירוקרטי הצבאי הוא לא יעיל ואפילו מרושע. זה מסר פציפיסטי שחוק, ובעיקר, לא מוצג בצורה מעניינת בסרט.
– שאין הבדל בין הצדדים במלחמה, כולם מסכנים באותה המידה (שים לב להצגה, החטופה, של הגרמנים בסרט). זה כבר מסר ממש מרגיז, במיוחד כאשר הוא תלוש מקונטקסט פוליטי (דהינו, מבלי שהוא קשור לדיון כלשהו על הגורמים למלחמה).
– שהאנשים הקטנים לא רוצים להילחם, אלא רק רוצים הביתה. גם כאן, המסר שטחי ומעצבן – שהרי האנשים הקטנים אוהבים דם בדיוק כמו הפוליטיקאים הגדולים.
תראה, אני לא חסיד גדול של מלחמה (בלשון המעטה), אבל בסרט אין דיון ממשי בצורך בכלי הפוליטי הזה שנקרא מלחמה, או בהשפעתו על החברה, או בדרך שבה הוא משנה אנשים. כלום. הוא שולף, כמו בכל תחום אחר שבו הוא עוסק, ערימה של קלישאות, ועושה בה שימוש צפוי מראש ולא מעניין.
סתם מתוך עניין... לפני מלחמת העולם הראשונה
הגרמנים לא התחננו לרוסים לאלפתוח במלחמה? לא התחננו מהצרפתים לא להתערב במלחמה במזרח?
זו לא מלחמת העולם השניה, יותר קשה להפיל את המלחמה הזאתעל ההונים הגרמניים
לא לכך כיוונתי
המסר של "כולם סובלים במלחמה", ו"אף אחד לא אשם יותר" (חוץ מהפוליטיקאים) הוא מסר שחוק ומעצבן. הבמאי רוצה לדבר על הפוליטיקה שמאחורי המלחמה? סחתיין, שיעשה את זה. הוא רוצה להתעלם מזה? שיתעלם לגמרי. אבל סתם לתקוע מסרים בנאליים זה לא לעניין.
אתה טועה!! הגרמנים הגו את המלחמה הזו!
גש ופתח ספרי היסטוריה.
הם אמנם האשימו את כל שכניהם ,אך למעשה הם תיכננו הכל.
אז לא הבנתי את המשפט
במיוחד כאשר הוא תלוש מקונטקסט פוליטי
ובקשר לאשמת גרמניה ומסמך ספטמבר כשמו כן הוא מסמך שנכתב בספטמבר המלחמה החלה ביולי (אוגוסט בשביל גרמניה). גרמניה ניסתה להמנע מלהפעיל את תוכנית שלייפן הן בפניה לרוסיה לבטל את תוכנית גיוס המילואים שלה והן בפניה לצרפת לא להתערב במלחמה הצרפתים אמרו שהם יגנו על האינטרסים שלהם, למעשה שהם יצטרפו למלחמה לצד רוסיה. גרמניה לא אשמה יותר מצרפת ובטח לא יותר מרוסיה או אוסטרו- הונגריה
סרט יפה אבל איטי מדי
ראיתי את הסרט אתמול ואני חייב לומר שהוא פשוט יפיפה מבחינה ויזואלית, במיוחד הקטעים של המלחמה. גם אהבתי את איך שחלקי הפאזל נפלו למקומם למרות שזה בסוף לא השפיע על כלום. לצערי אבל הסרט היה די איטי מה שגרם לו להיות מעט משעמם. חברה של השתעממה הרבה יותר ממני אבל זה בגלל שהיא לא צופה ביותר מדי סרטים.
דרך אגב, אם הבמאי היה מצלם סרט מלא על מלחמת העולם הראשונה נראה לי היה יוצא לו אחד הסרטים הכי טובים אי פעם. :)
וואוו
אני ממש מצטערת להיות חצופה פה, אבל תקשיבו, אתם פשוט חבורה של אנשים קרים וחסרי לב. האתר הזה הוא לאנשים שאוהבים קולנוע ולא אוהבים ביקורות של קולנוע אז תפסיקו לחשוב שסרט מסויים צריך לעמוד באותו קנה מידה עם סרטים אחרים. הסרט הזה יפהפה ואם אתם לא רוצים לאהוב אותו, אל תאהבו אותו, אבל באמת.. להגיד שהוא בנאלי? איזה התנשאות.. המסרים האלה שכביכול הבנתם את כולם הם רחוקים מלהיות בנאליים וכל עוד יש מלחמות בעולם זה לא שחוק להציג בצורה אמנותית את הסלידה מהן. הפאציפיזם לא קשור לסלידה מבירוקרטיה צבאית, הוא קשור לסלידה מהצבא בכלל וקטעים כאלה כמו שיש בסרט הזה מעוררים בצורה מאוד חזקה סלידה ממלחמה. הסרט מצולם בצורה יפהפיה, התסריט אינטיליגנטי והוא מאוד מזכיר את אמלי כי יש בו את אותה הרגשה של משיכה וחיפוש אחרי משהו. כל הסרט הוא סוג של מסע.. איך אתם יכולים להגיד שהייתם מסתפקים בסרט שמורכב מעשר הדקות הראשונות ועשר הדקות האחרונות של הסרט? ביקורת קולנוע כזאת מגיעה אולי לסרט של בריטני ספירס שנניח בתחילת הסרט הייתה עם בחור אחד ובסוף הסרט היא עם אחד אחר וזה לא מעניין אף אחד מה קרה באמצע. הסרט הזה הוא חסר מהות לחלוטין בלי האמצע שלו. יא אללה איתכם. איפה הלב? אני מתעבת את הז'אנר של קומדיות רומנטיות והסרט הזה הוא כל כך רומנטי ונפלא. והסיום שלו.. אם זה בנאלי בעיניכם אז אין לי מה לומר לכם. לא עלתה לכם לרגע המחשבה הזאת בראש שמה היה שווה כל מסע החיפוש הזה אם בסוף קורה ..מה שקורה..?
ואללה
אני אמרתי שהסרט בנאלי? כמה פעמים מופיעות מילים כמו "מבריק", או "גאון/י" בביקורת?
אני אמרתי שהסרט משעמם, והסרט, מה לעשות, משעמם. מבחינה עלילית הוא פשוט, סליחה, סרט גרוע. מהרבה בחינות אחרות הוא סרט מצוין, אבל הסיפור הוא לא (לדעתי, לדעתי) סיפור טוב בכלל.
אם את לא מסכימה איתי, סחתיין. אבל אי אפשר לטעון שלא נימקתי את דעתי בצורה די מפורטת.
ולשאלה איפה הלב, אגב, התשובה שלי ברורה: לא בסרט הזה.
וואוו
דעות שונות זה כזה בנאלי … איפה הלב שלכם ??
אישית, אהבתי הכל בסרט הזה, אפילו את הדמויות היחסית-קריקטוריות, כי היה בזה מן המגוחך והמצחיק. מה רע בזה? וכמובן תמיד הערצתי בלשות ואהבת-אמת, ואת השחקנית אודרי טוטו, ואת הסגנון של הבמאי ("אמילי") – גם ויזואלית וגם סקריפטית…ועוד עם הרקע התקופתי המלבב הסרט הזה אחד מהאהובים עלי! נכון – הוא ארוך, נכון – הוא טיפה איטי ויותר מידי מלחמתי, אבל שוב – אין בזה רע. יכל להישתפר – גם נכון…אבל, פור גוד סייק – מי צריך שלמות???