11 סרטים לא מוערכים דיים מ-2000 עד 2009

11 סרטים שפספסתם בזמן אמת (או שלא), ושמגיעה להם תשומת הלב שלכם.

מעבר על סרטי העשור הראשון של המילניום השלישי מוביל למסקנה שאין יותר מדי מסקנות. לכן בחרתי להתמקד דווקא בסרטים שפחות שמו לב אליהם באותו עשור. ולא מדובר פה בסרטי ארט-האוס לקהל מצומצם אלא בסרטים שאשכרה נעשו במחשבה שהם ישברו קופות – ורובם לא עשו את זה. חלקם הצליחו יותר, אבל התאדו מאז מתודעת הצופים. הרשימה הזו מוקדשת לסרטים האלה שעם התקרבות העשור השלישי של המילניום הנוכחי, שווה לחזור אליהם ולתת להם עוד צ'אנס.

שחקנית המילניום

אחרי ש"כחול מושלם" הפך אותו לשם החם בתעשיית האנימה ולפני שמותו בנסיבות טראגיות הביא לסרט האחרון שלו, "פפריקה", הרבה יותר תשומת לב ממה שהגיע לו, סטושי קון ביים את יצירת המופת הזו שהיא הסרט השלם והטוב ביותר שלו (תובנה שמבקרים בתחום התחילו להגיע אליה רק לאחרונהבאיחור ניכר).

כל סימני ההיכר של קון, ובראשם המעברים המהירים והמסוגננים בין זמנים ומקומות, נוכחים בסרט הזה – אבל הם נמצאים כאן בשירותו של סיפור סוחף שהוא בה-בעת דרמה אופראית גדולה מהחיים וגם סיפור אנושי קטן, שמצליח לחמם את הלב של הצופים בזמן שהוא שובר אותו לרסיסים.

הגיבורים, שחקנית קולנוע ישישה ובמאי סרטי תעודה שמראיין אותה, לוקחים את הצופים למסע מטמטם-חושים ביופיו בנבכי הקולנוע וההיסטוריה של יפן, לצד אלה של הדמויות שהם מגלמים על המסך ובחיים, ויוצרים חוויה מונפשת בלתי-נשכחת.

הפצה רשלנית של הסרט בארה"ב על ידי דרימוורקס (הן בקולנוע והן בפורמט ביתי) די גרמו לסרט להישכח, וחבל: זה לא רק הסרט הטוב ביותר של קון, אלא אחד מסרטי האנימציה – יפניים ובכלל – הטובים ביותר של המילניום הנוכחי. אפשר לקוות שההפצה המחודשת שנערכה לאחרונה תעורר מחדש את העניין בו.

Joy Ride

 בין "פליסיטי" ל-"זהות בדויה", ולפני "אבודים", ג'יי. ג'יי. אברמס כתב את התסריט לסרט האימה הזה ששילב בין עלילת סלאשר לסרט-דרכים וקיבץ סביבו לא מעט מהשמות המבטיחים של סוף המילניום הקודם ותחילת הנוכחי: הבמאי ג'ון דאל ("נוסע עובר מטקסס", "הפיתוי האחרון") והכוכבים פול ווקר, סטיב זאהן ולילי סובייסקי – כולם צעירים, יפים ורעננים. אבל התסריט של אברמס הוא האטרקציה העיקרית של הסרט הזה והוא מה שמחזיק בצורה מוצלחת מאוד את כל הגורמים האחרים: מעשי הזוועה שנראים על המסך ומבויימים ביעילות רצחנית על ידי דאל תופסים מקום משמעותי אבל מצומצם בעלילה, שרובה עוסקת במה שאברמס ממש טוב בו – סיפור על יחסים בתוך משפחה לא-מתפקדת, שמשודרג עוד יותר בזכות המשחק המצוין של ווקר וזאהן.

הסרט זכה להצלחה סבירה בקופות, ואפילו הופץ בישראל תחת שם עברי שאין לי כוונה לחזור עליו פה (הערת עורך: לסקרנים, זה "לעולם אל תשחקו עם זרים"), אבל די נשכח בצל הפיכתו של אברמס לאיש המותגים ההוליוודיים שאינם מארוול. חבל, כי צפייה חוזרת מאשרת שזהו ככל הנראה התסריט המוצלח ביותר שהאיש כתב.

התחתית/ Below

קשה להאמין, אבל אחרי שדארן ארונופסקי ביים את סרט הבכורה שלו "פיי", מנהלי אולפנים בהוליווד שראו את הסרט הנ"ל אשכרה חשבו "הי, הבחור הזה יכול לביים אחלה שוברי-קופות". גם "רקוויאם לחלום" לא גרם להם לשנות את דעתם, וכך לאורך העשור הקודם ארונופסקי מצא את עצמו מועמד ברצינות לבימוי סרט על באטמן, ולהחייאת המותג רובוקופ.

בסופו של דבר, הגיחה הבודדת שלו לעולם הקולנוע הפופולארי נשארה התסריט ל"התחתית" – מותחן אימה שמתרחש על סיפונה של צוללת במלחמת העולם השניה, כאשר חילוץ של אזרחים במצוקה מוביל לסדרה של התרחשויות מוזרות בקרב הצוות. למרות שהמרכיב העל-טבעי בעלילה מקרטע, התסריט של ארונופסקי מיטיב לנצל את הסביבה הצפופה, המיוזעת והקלסטרופובית שבה הוא מתרחש בשביל להעביר לצופים את ההתרחשויות שצופי הסרטים שלו רגילים בהן: סדרה של התעללויות פיסיות ונפשיות בטור הנדסי עולה בכל הדמויות המעורבות.

הבמאי דייויד טוואהי ("פיץ' בלאק") מגשים על המסך את החזון של ארונופסקי עם תנועות מצלמה מתמשכות שנותנות תחושה של יופי לא-צפוי להתרחשויות, והשילוב הזה בין הבמאי לתסריטאי מתברר כמוצלח מאוד. למרבה הצער, הסרט נכשל בקופות, ושלח את טוואהי בחזרה לרידיק ואת ארונופסקי בחזרה לענייניו שלו.

סקיי קפטן ועולם המחר

 עיבודים לקומיקס כבר היו הטרנד החם בתחילת המילניום הנוכחי, הרבה לפני שמארוול החליטו לעשות מהם יקום שלם, אבל אם יש משהו שעדיין די נדיר בז'אנר זה סטייל. זה לא שסרטי גיבורי-על שיוצאים בימינו לא נראים טוב, אלא שלעיתים רחוקות הם מעבירים תחושה של חזון ויזואלי ייחודי. זה קורה מדי פעם בסרטי אוריג'ין שמכל בחינה אחרת הם שגרתיים לגמרי ("דוקטור סטריינג'") או בסרטים פחות שגרתיים שהם חלק מסדרה מבוססת ("תור: ראגנארוק") אבל לא מספיק.

"סקיי קפטן ועולם המחר", הסרט הראשון – ובינתיים, למרבה הצער, גם היחיד – של קרי קונראן הראה ב-2004 איך עושים את זה: בלי להיות עיבוד של שום קומיקס, הוא הרגיש במכוון כמו העיבודים הקולנועיים לסדרות הקומיקס שנעשו בשנות ה-30 וה-40, אם אלה היו נעשים בתקציבים של היום. רצף מסחרר של סצנות אקשן שרודפות זו את זו, מגובות באינספור תעלולים חזותיים – במיוחד המעבר ההדרגתי משחור-לבן בתחילת הסרט לצבעוניות רכה – הופך את הסרט הזה לחגיגה בעיניים, חוויית-צפייה שנשארת הרבה מעבר לעלילה במשקל-נוצה.

אגב משקל: הסרט הזה מוכיח שגיבורים מוצלחים בסרטי אקשן/הרפתקאות/גיבורי על לא חייבים לשאת על הגב, כמקובל בימינו, שק של טראומות, וזה יוצא מוצלח באותה מידה אם נותנים להם להחליף שנינויות בקלילות אלגנטית. הכישלון המסחרי של הסרט די קבר את הקריירה של קונראן כבמאי, אם כי אחיו קווין שעיצב את הסרט הצליח להשתלב בעבודה במגוון סרטים אחר-כך. הגימיק שבזכותו הסרט התפרסם כאשר יצא לראשונה – צילום ללא תפאורה פיסית בכלל, כשהרקעים מושתלים דיגיטלית בפוסט-פרודקשן – כבר הפך מאז לסטנדרט הוליוודי.

פרבר 13

הסרט הזה היה הראשון בשרשרת ארוכה של מחוות לסרטי האקשן של שנות ה-80 בהפקתו של לוק בסון, ועבודת הבימוי הראשונה של פייר מורל שעד אז עבד כצלם. העלילה, שעוסקת בשוטר ואסיר פוליטי שיוצאים ביחד לשליחות מסוכנת בלב שכונות העוני של פאריס בעתיד הלא-רחוק שבו השכונות האלה הפכו לגטו הכי גדול עלי-אדמות, היא בעובי של קרטון למרות הניסיון המאולץ לתת לה סוג של מסר פוליטי. אבל האקשן, אוי, האקשן.

רצף הפתיחה, רבע שעה של מרדף בלתי-פוסק גדוש בפעלולי פארקור עוצרי נשימה, וכל יתר הסרט שבא אחר-כך ומציע עוד ועוד מהפעלולים האלה, הפכו את "פרבר 13" לסרט פולחן בקרב העוסקים בתחום ולסרט חובה בקרב כל חובב סרטי אקשן שמכבד את עצמו. חבל שהפוטנציאל של הסרט לא הצליח להתממש אחר-כך: על הרימייק האמריקאי עדיף שלא לדבר כלל, מורל המשיך לבימוי "חטופה" הלהיטי (אבל הפחות מוצלח) ושקע מאז בעשיית סרטים זניחים, ובסון המשיך להפיק על פס-ייצור סרטי מחווה לאייטיז, רובם בלי הברק של הסרט הזה, וגם הפארקור, למרבה הבעסה, לא ממש תפס בהוליווד.

לירות כדי להרוג 

עוד סרט עם עלילה דלילה שמפצה עליה באקשן שומט-לסתות. קלייב אוון מגלם אקדוחן שמגן על תינוק מפני חבורת שכירי חרב שמנסים להרוג אותו ובדרך חושף קן-צרעות שלם שמגיע לדרגים הגבוהים של הפוליטיקה האמריקאית. עם דמויות שיצאו ישר ממערבוני ספגטי, קרבות אקדחים בסגנון ג'ון וו, וגישה של סרטי הלוני טונס לכל מה שמסביב, "לירות כדי להרוג" מרגיש כמו סצנת אקשן אחת מתמשכת, שנותנת גז כבר בדקות הראשונות ולא מרפה מהדוושה.

המופרכות של ההתרחשויות מטפסת לה למעלה בכל סצנת אקשן חדשה, והיתה מגיעה לרמות בלתי-נסבלות אלמלא הרקע של הבמאי מייקל דייויס בקומדיות, שגרם לו לשבץ בחוכמה הרבה מאוד שנינויות לאורך כל הסרט, ולהבהיר לצופים שהם כאן בעיקר בשביל הצחוקים. קלייב אוון ופול ג'יאמאטי (בתפקיד הנבל) בהחלט אימצו את הגישה הזו ושניהם בבירור נהנים מכל רגע.

מאז הסרט הזה, שנכשל בקופות, לא ממש שמעו מדייויס וחבל – אם יש משהו שהסרט הזה מוכיח שהוא יודע לעשות (חוץ מאקשן וקומדיה) זה את הריקוד המסובך על שתי חתונות של להראות כמה אלימות ונשק זה מגניב וסקסי ומצד שני כמה זה בעצם טראגי ואסור. דואליות שרוב שוברי הקופות בהוליווד פשוט לא יודעים איך להתמודד אתה.

הבן של רמבו 

שנתיים אחרי "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", במאי הוידאו-קליפים גארת' ג'נינגס הוכיח שכשהוא לא צריך להתעסק עם המורשת של דאגלס אדאמס ז"ל, הוא יכול לביים סרטים ממש-ממש טובים.

"הבן של רמבו" עוסק בידידות שנרקמת בין שני ילדים דחויים בבריטניה של שנות ה-80, אחד בעל בעיות התנהגותיות קשות והשני בן למשפחה מכת מטורללת ששוללת את כל הנאות החיים. הסרט מצליח להיות גם סיפור הרפתקאות שמחבר בין שני הגיבורים שלו, מהסוג שהיה נפוץ בהוליווד בעשור שבו הסרט מתרחש, גם דרמה חברתית נוקבת על החיים הקשים בבריטניה באותו עשור, וגם סרט-מטא, קולנוע על קולנוע, מהסוג שהייתם מצפים למצוא אצל במאים אירופאים מתוחכמים.

בכל אחת מהקטגוריות האלה, ובכולן ביחד, הוא עושה עבודה נפלאה. עם שחקנים כובשים ושימוש יפה בנופים העירוניים של בריטניה, "הבן של רמבו" נע בין מציאות אפרורית ומייאשת לחלומות גדולים, ומסתיים כנגד כל הסיכויים בתחושה מרוממת-נפש. בשנים שעברו מאז שהסרט יצא, ג'נינגס לא נעלם מהנוף: הוא חזר קצת לבימוי קליפים, ביים את סרט האנימציה "לשיר" (ממנו הגיעה הבשורה שטארון אגרטון הוא בעצם האלטר-אגו של אלטון ג'ון) ועובד כרגע על "לשיר 2" – אבל "הבן של רמבו" עדיין מחכה שיגלה אותו קהל רחב יותר.

ממלכת טראביתיה 

והנה עוד סרט על ידידות בין שני ילדים דחויים-חברתית שמלהטט על הגבול שבין מציאות מייאשת לפנטסיה, הפעם באמריקה. ג'ס (ג'וש הצ'רסון) הוא ילד ממשפחה עניה שהידידות שלו עם לזלי (אנהסופיה רוב), איתה הוא בורא עולם דמיוני עשיר, מגלה לו שהקסם נמצא בכל מקום. תסריט ובימוי רגישים, ביחד עם הופעות מרשימות של הצ'רסון, רוב, וגם זואי דשאנל באחד מהתפקידים הטובים ביותר שלה (ובו, לשם שינוי, היא לא צריכה לפעור עיניים כדי לאפיין את הדמות שהיא מגלמת) מספקים סרט שלא מפחד להתמודד עם נושאים קשים ומציאות מכוערת, להמנע מהפי-אנד כפוי, ועדיין להשאיר את הצופים הצעירים שלו עם תחושה אופטימית בסיומו.

הסרט זכה להצלחה קופתית ולביקורות טובות, אבל די נעלם תחת הצל הכבד שהטילו סרטי הארי פוטר. הבמאי גאבור צ'ופו לא הצליח להוציא תחת ידיו סרט משמעותי מאז, אנהסופיה רוב התדרדרה לגילום דמותה של קארי בראדשאו הצעירה באיזה פריקוול הזוי ל-"סקס והעיר הגדולה" ורק ג'וש האצ'רסון זכה לכמה דקות תהילה בזכות תפקידו כפיתה בסרטי "משחקי הרעב".

תחליקי 

אם הסרט הזה היה יוצא עשור או שניים לפני בכורתו, המבקרים מן הסתם היו ממלמלים באדישות משהו על עוד דרמת ספורט-התבגרות מהשורה, והקהל היה ממלא את האולמות. כשהוא יצא ב-2009, המבקרים יצאו מגדרם מול דרמת-האינדי האיכותית הזו, והקהל לא בא.

אז לא, "תחליקי" הוא לא בשורה קולנועית גדולה אבל הוא כן דרמת ספורט-התבגרות מקסימה, מהסוג שכבר לא ממש רואים היום. מעשה בטניאייג'רית מתוסכלת (אלן פייג'), שנסחפת לעולם המרגש והמסוכן של תחרויות ההחלקה המחתרתיות על סקטים, למורת-רוחה הרבה של אמא שלה שדווקא מנסה לדחוף אותה לתחרויות יופי. פייג', בתקופה שבה היא היתה השם החם בהוליווד, מפליאה לגלם את התפקיד בשילוב הנכון של ציניות ותמימות כשמסביבה קאסט מעולה שבולטות בו בעיקר ג'ולייט לואיס בתור היריבה הנחושה שלה וקריסטן ויג בתור מחליקה מבוגרת שלוקחת אותה תחת חסותה.

אבל הבמאית – אחת, דרו בארימור (שגם סידרה תפקיד קטן על המסך לעצמה ולאף המדמם שלה), מגלה את מירב הכישרון דווקא בבימוי סצנות ההחלקה שהופכות על המסך למשהו מגניב במידה לא-שפויה: המתחרות קוראות פעם-אחר-פעם תיגר על כוח המשיכה, וגורמות לתחרות הסקטים להיראות ממש כמו קווידיץ' בעולם האמיתי.

אונדין

 

עם הסרט הזה, 17 שנים אחרי "משחק הדמעות", ניל ג'ורדן הוכיח שוב שהוא גדול מספרי המעשיות הרומנטיות על מסך הקולנוע. סיפורו של דייג עני (קולין פארל) עם גרושה אלכוהוליסטית וילדה בכסא-גלגלים שחייו עוברים שינוי פלאי כאשר אשה יפהפייה (אלישה בכלדה) נלכדת ברשתו. הבת שלו מגיעה מהר למסקנה המתבקשת: האשה הזו היא סלקי, יצור קסום מהפולקלור המקומי. אבל כולם יודעים, כמובן, שאלה רק סיפורים ובעולם האמיתי אין דברים כאלה. או שאולי יש?

הסרט משאיר את הצופים במתח עם השאלה הזו עד הסוף, ובינתיים פורש מול הצופים סיפור אהבה סוחף שכמיטב המסורת אצל ג'ורדן מצולם נפלא. אפילו השכונות הכי עלובות ומוזנחות של אירלנד נראות נפלא דרך העדשה שלו וכשצופים בסרט אפשר ממש להריח את הים ולתהות איך לעזאזל בכלדה, שניחנה ביופי מסנוור, לא הפכה לכוכבת ענקית בעקבות הסרט הזה.

King of Thorn

 הרשימה התחילה עם סרט אנימה אחד ותסתיים בסרט אנימה נוסף. הסרט הזה אמור היה להיות בעשור הראשון של המאה ה-21 מה ש"הרוח במעטפת" היה עשור לפניו – הפקת האנימה שתסחוף המונים במערב שיגידו "יו, מגניב! למה לא עושים אצלנו דברים כאלה?", אבל איכשהו זה לא קרה.

אולי בגלל שהעלילה על בני אדם שמתעוררים משנת-קיפאון אחרי מגיפה שכילתה את כל יתר החיים על כדור הארץ, ומוצאים את עצמם בסביבה שדברים מוזרים/רצחניים קורים בה, באה קצת קרוב מדי לעונות האחרונות של "אבודים" שחלקה עם הסרט הזה אי-אילו קווי דמיון ומספיק צופים החליטו ש-"אבודים" אחת מספיקה להם.

ובכל זאת, למרות שפתרון התעלומה שהסרט מציג הוא אכן מתסכל ברמת הסדרה ההיא, האקשן וההפחדות על טורים גבוהים, שמונפשים בתנופה יתרה ובלי לתת לצופים יותר מדי זמן להירגע, בהחלט הופכים את King of Thorn לאחת מהפקות האנימה המצוינות והפחות ידועות של המאה הנוכחית עד כה.