במקור: Les Choristes
תסריט ובימוי: כריסטוף בארטייה
שחקנים: ז'אק מרין, ז'ראר ז'ונו, ז'אן-בפטיסט מאונייר
לכל דבר בחיים, כפי שגילה אייזיק ניוטון, יש שני צדדים. בייחוד תפוחים. ותמיד, לכל דבר בחיים יש איזון. צד אחד – וצד שני. לכל פול אנדרסון – יש פול תומאס אנדרסון, לכל 'אמריקן ביוטי' – יש 'אמריקן פאי', לכל שאלה – תשובה של יצחק לבנון, ולכל פעולה – תגובה.
כך, שגם אם מצד אחד
פייר מוראן (ז'אק מרין) הוא אדם מבוגר, מנצח תזמורת מכובד שזה עתה מתה אמו והוא יושב עליה שבעה או משהו כזה,
הרי שמצד שני
לא צריך יותר מביקור של פלוני פפינו (דידיה פלאמנד), בן כיתתו לשעבר, כדי להזכיר לו שפעם הוא היה משהו לגמרי אחר: ילד בלונדיני יפה עיניים ומופרע לגמרי (ז'אן-בפטיסט מאונייר), במוסד לילדים יתומים ומופרעים, בצרפת שאחרי המלחמה. מוסד בראשות הדוקטור ראחין (פרנסואה ברליאן), איש חינוך קשוח ומטיל אימה, המנהל את חייו וחיי תלמידיו לפי שתי מילות קסם:
אקסיון-ריאקסיון.
פעולה-תגובה.
למשל, אם ילד זרק משהו על המורה – אקסיון – הוא מיד מושלך לצינוק – ריאקסיון!
אם מישהו לא הכין שיעורים – אקסיון – הוא יחטוף הצלפה בשוט – ריאקסיון!
אם מישהו מלכד דלת ופצע את השרת – אקסיון – כל הכתה תלך לצינוק בתורנות עד שיחשפו את הפושע – ריאקסיון!
ובאמת, נראה שמעגל האקסיון-דירקט הבלתי נגמר מושל בכיפה. המורים רודים בתלמידים בחוזקה, והתלמידים הם חבורה של בני בליעל. גם אתם הייתם עצבניים לו בית הספר שלכם היה נראה ככה. כך עד שמגיע למוסד קלמנט מתיו (ז'ראר ז'ונו), מורה עגלגל, מקריח ואופטימי, שאוהב מוזיקה, אבל לא אוהב אקציונים וריאקציונים למיניהם. לוקח לו זמן להבין לאן הוא נכנס, ועוד זמן מה כדי להצליח לשלוט ולו כזית בתלמידים.
מתיו מאמין בכל מאודו שדרך חינוך שאינו מלווה במכות מצריים הוא יצליח להגיע לליבם של התלמידים ולהפוך אותם לבני אדם טובים יותר. לטעמו, דרכו החינוכית האלימה של ראחין, לא עוזרת בכלום, ורק גוזרת על התלמידים להפוך מקרימינלים קטנים ומעצבנים לקרימינלים גדולים ומעצבנים. במקום זה, מתיו רוצה לחנך את התלמידים, להקנות להם ערכים, להרחיב את אופקיהם. ובתור מוזיקאי, שכותב יצירות קלאסיות בזמנו הפנוי, הוא בוחר להקים מקהלה.
בתחילה, הילדים לא ממש מבינים מה מתיו זומם, ומה הצלילים המוזרים שהוא דורש מהם להפיק. אבל אקסיון-ריאקסיון, אם כי לא כמו שהדוקטור ראחין סובר: אם מתייחסים לתלמידים כבני אדם – אקסיון – הם לומדים להחזיר יחס – ריאקסיון! אם הם נסחפים במוזיקה – אקסיון – הם מתנהגים טוב יותר ומרגישים מאושרים יותר באופן כללי – ריאקסיון! ואם ראחין, שסולד משיטות החינוך של מתיו, מעמיד קשיים בפני הכיתה ומורה המאושר – אקסיון – הצוות כולו (שלושה אנשים בערך, לא חוכמה) מתגייס כדי להערים עליו – ריאקסיון! והגם שמינון האקסיון-ריאקסיון יורד קצת בחלקו השני של הסרט, עדיין אפשר לשמוע את המשפט כל חמש דקות.
יתרה מזו, נראה שכל פילוסופית האקסיון-ריאקסיון היתה נר לרגליהם של יוצרי הסרט (קריסטוף בארטייה ופיליפ לופז-קורוואל), כך שהם הפכו את הסרט למאוזן לחלוטין; על כל שלילי יש חיובי, וההיפך. יש ילד פרחח אבל עם לב זהב? יהיה גם ילד בריון מרושע (אבל אולי לא עד הסוף). יש מורה צייתן? יש גם מורה סרבן.
וזו סך-הכל ההתרשמות לגבי הסרט בכללותו: הוא נייטרלי לגמרי. אפשר ללכת, ולא תסבלו, אפשר לא ללכת, ולא תפסידו כלום.
מצד אחד (אקסיון!), יש שחקנים טובים, צילום יפה, דיאלוגים בסדר גמור, עלילה סבירה ומוזיקה מצויינת (אולי הסיבה הטובה ביותר לראות את הסרט), וסך הכל מדובר בסרט תמים וחמוד בהחלט.
ומצד שני (ריאקסיון!), העלילה אמנם סבירה, אך צפויה להפליא, ועוסקת בנצחון הטוב שבאדם – "מורה טוב מורה לחיים" – והשינוי העצום שמארק ת'אקראי (סידני פואטייה) יכול לחולל באגודת המשוררים המתים. בקיצור, בסרט הזה כבר הייתם, וקרוב לודאי הרבה יותר מפעם אחת. הכל צפוי והרשות נתונה, וסך הכל מדובר בעוד סרט בית-ספר בנאלי למדי.
אבל כיוון שאין ניטרליות בעולם, וחבל להשאיר את הקוראים כשמטוטלת האקסיון-ריאקסיון מעל ראשיהם, אני חושב שבסיכום הסופי יש יותר סיבות לראות את הסרט מאשר לא לטרוח.
אהרו''כ! חוצמזה, טווידלדי, שאלה:
האם הקביעה שהמשחק בסרט "טוב" מתייחסת גם לילדים?
כי מבחינתי, משחק רע של ילדים בסרט, מהווה מטרד קשה. ואני לא מדבר על דברים כמו היעדר כישרון המשחק של דניאל רדקליף ב-HP (שבאמת מזכיר את רמת המשחק של ציוד מחשבים, עכשיו שאני חושב על זה). אני מדבר על יכולת לשחק בצורה סבירה פלוס.
אז האם הילדים משחקים בצורה מכובדת, או שאני אצטרך לבלות את הסרט, אם אראה אותו, בקללות על האמהות שדחפו אותם לאודישנים?
גם לילדים.
תודג
ממש אהבתי את הסרט
השירים שלו התנגנו לי בראש הרבה אחרי שסיימתי לראותו. המוזיקה פשוט יפה!
נכון, בסרט הזה כבר היינו *שיעול* צלילי המוזיקה *שיעול*, אבל הוא מבוצע בהמון חן ופשטות. פשוט מקסים.
אהבתי נורא. מאוד מומלץ.
לא הבנתי מה הקשר של סידני פואטייה
האם הכוונה לרמוז לאדוני באהבה או שיש לו קשר לסרט?
ביקורת נהדרת
אמנם לא ראיתי את הסרט אבל בהחלט בא לי עכשיו לתקן זאת. ולא יותר מדי…
אוף
קשה לי לדעת מה לומר על הסרט… מצד אחד הוא סרט מרגש על ילדים מוכשרים וטובים שאוהבים לשיר שירי מקהלה.. ומצד שני זה סרט כל – כך גס ומגעיל וקשה… טוב נו אני מניח שעדיף להסתכל על הכוס המלאה…
אוף
אולי תנסה להסביר לבור כמוני מה כל כך "גס ומגעיל" בסרט הזה?
חלומי
המוסיקה נהדרת, פסקול חלומי… העלילה אמנם מעט "משומשת", אבל היי – מה לא? וכמו שכבר כתבו, החצי השני מאזן את ההתמתקות… ושוב, המוסיקה. המשחק מצוין, כן – גם של הילדים. מתוק-חמוץ כזה, אבל שעושה טוב. (וכבר ציינתי לגבי המוסיקה..?) – לראות.
וואו
לפני 5 דקות גמרתי לראות את הסרט ומיד רצתי לכאן- סרט מדהים! אני לא מומחה גדול בקטע המקצועי אבל בקטע הריגשי הסרט הרג אותי! ממולץ!
צפוי זה לא בהכרח פחות טוב
עכשיו ראיתי את הסרט עם אשתי ומאד נהנינו. למרות שד"א זה היה באולם קטן – דמוי סינימטק ביישוב אישם ממקרן DVD. ובכ"ז…
מאד התרגשתי, הסרט ממש "תפס" אותי.
וכאן אני חושב שחשוב להעיר משהו שקשור לביקורת אבל לא רק לביקורת הזאת אלא משהו שאני חושב שדי נוכח בביקורות של "עין הדג" מדי פעם, וזו מן "עייפות" בוגרת של אנשים שראו הרבה וצריך להתאמץ לרגש אותם. כלומר, הביקורת מתייחסת פחות לסרט כפי שהוא בפני עצמו (אילו נניח שזה היה הסרט השלישי שראיתם בחיים בקולנוע), ויותר לסרט בהשוואה לעולם הסרטים עבר-הווה-עתיד.
הביקורת המרכזית נגד הסרט, היתה אם הבנתי נכון, שהוא משתמש במבנה – נוסחה – מוכרים ומשומשים לעייפה.
יש מה לדון בזה יותר, אבל אני רואה בביקורת שנכתבת במדה בולטת ודומיננטית מנקודת מבט זו – מבחינה מסויימת טעם לפגם. ויש להדגיש – נהניתי מקריאת הביקורת, היא כתובה מעניין וטוב – אבל באיזה מקום הרגשתי שזו שפיטה לא כ"כ הוגנת לסרט. אני חושב שחשוב לכל הפחות לתת מקום משמעותי בביקורת גם לנקודת המבט של ראיית הסרט כאילו לא ראיתי סרטים כאלה או אחרים קודם וזו חוויה זאני חווה אותה עכשיו באופן ראשוני.
בכל אופן, אני, למרות שראיתי אי אלו סרטים, ואולי גם סרטים שנוסחתם דומה לשל סרט זה, נהניתי כאמור מאד.
אני חושב שככלל, גם אם סרט חוזר על נוסחה, השאלה אם הוא עושה את זה טוב.
מבחינתי אחת הסיבות המרכזיות שאני רואה סרט היא כדי לעבור חוויה של הזדהות, להפתח למקומות חדשים וכו'. כל מצג שמביא אותי למציאות אנושית באופן שאני אחווה אותה בעוצמה, ושהיא תעזור לי להיות יותר רגיש ויותר קשוב למציאות – היא רווח.
וגם – אני מרגיש שהסרט העמיק בי רצון להיות "טוב" יותר, להיות במובן כזה או אחר – כמו המורה הזה. אני יודע שזה קצת אולי קיטשי, והחיים יותר מורכבים ובכ"ז סרט יכול לתת כיוון, מגמה מוטיווציה לעשות שינוי בחיים שלי ובעולם.
ודרך אגב, המוזיקה בסרט אכן טובה ומהווה מרכיב חשוב.
ברכת ה' עליכם!
אתה צודק, ויותר:
אתה צודק לא רק לגבי הביקורת הזו ולגבי הביקורות באתר הזה, אלא לגבי ביקורות קולנוע בכלל.
אבל כאן אנחנו נתקעים באחד הקשיים הגדולים של ביקורות קולנוע (וגם, אני מניח, ביקורות על כל דבר אחר – אבל נתמקד בקולנוע לצורך העניין). כדי לבקר צריך ניסיון. אין אפס. בנאדם לא יכול לכתוב ביקורת על הסרט השלישי שהוא ראה בחייו. צריך מידה כלשהי של פרספקטיבה.
מצד שני, אנשים שרואים הרבה "מדי" סרטים מתחילים להסתכל עליהם בצורה שונה ולחפש בהם דברים שונים. אחד הדברים שאני (ובכך אני מייצג חלק גדול מכותבי/קוראי האתר, אני חושב) שונא ומשתדל להימנע ממנו הוא קלישאות: כמה שפחות – יותר טוב. אבל קלישאה היא קלישאה רק אם נתקלת בה בעבר. מי שרואה שני סרטים בשנה יכול להחליק על ים של קלישאות בלי לדעת בכלל שהן כאלה, וזה לא יפריע לו.
אחד הגורמים שהופכים את רוב ביקורת הקולנוע הממוסדת בארץ לכל כך תלושה וחסרת משמעות לכל קורא סביר, הוא שהביקורות האלה נכתבות על ידי אנשים שמועסקים כמבקרי קולנוע כבר שנים רבות ולכן מתוקף תפקידם ראו אלפי סרטים – ושכחו שהם לא כותבים עבור אנשים כמוהם. אנחנו, תודה לאל, עוד לא הגענו למצב כזה. ועדיין, תמיד יהיה פער בין רמת ה"ניסיון" הקולנועי של הכותב לזה של הקורא הממוצע. לא רק אצלנו, אלא בכל מקום. זאת בעיה, ופתרון אני לא מכיר.
אתה צודק, ויותר:
קודם כל אני שמח בהתייחסותך. תודה. עוד לא לגמרי התרגלתי לרעיון שאני יכול להכנס לסרט שהוא כבר לא ב"מרכז הדיונים" ועדיין יתיחסו אלי (ובמהירות).
בכל אופן לעצם העניין, נראה לי שגם באתר הזה היו ביקורות שאמרו "ככה וככה למי שכבר רגיל לזה ולא אוהב קלישאות" – "אבל מי שאוהב את הכיוון הזה, ולא אכפת לו מקלישאתיות מסויימת זהו סרט טוב". אני חושב שהתייחסות כפולה לפחות ברמה מינימלית כזאת ראוי שתהיה. כפי שכתבת, ונדמה לי שאנחנו מסכימים, מבקר קולנוע אמור לכתוב גם למישהו שרואה סרט בחודש-חודשיים-שלושה ולא רק למי שרואה סרט בשבוע.
אני רוצה להדגיש שהידע והנסיון, הם חשובים מאד ומוסיפים המון. ההתייחסות בביקורת (או בתגובות) לסרטים אחרים והשוואה אליהם וכו' היא בעיני מעניינת מרתקת וחשובה… זו בעצם אחת הסיבות לכך שאני קורא ביקורות קולנוע מלכתחילה. (השניה היא העיון ברמות עומק שונות בסרט כשלעצמו ובמסרים העולים ממנו).
הביקורת המסוימת שלי, היא שלא היתה התייחסות מספיקה ועד בכלל לסרט כפי שהוא עומד מצד עצמו.
אני מסכים שזה לגיטימי לא לאהוב קלישאות ככלל. אבל לעניות דעתי יש לחלק בין רמות וסוגים: סרט שחוזר על רעיון שאמרו לפניו בלי לחדש כלום – לעומת סרט שלוקח רעיון שנאמר לפניו – למקום שונה במקצת; סרט שעושה את העבודה טוב וכזה שעושה עבודה גרועה.
לגבי הסרט "הנערים שרים".
הרגשתי שגם אם מדובר בקלישאה קולנועית – אינני יכול לנקוט בעמדה חד משמעית מכיוון שאינני מספיק בקי בקולנוע (כנ"ל) – אני חושב שהסרט אמר את האמירה שלו באופן מאד מוצלח. ועשה עבודה טובה – מהרבה אספקטים. המשחק של השחקנים – כולל הילדים (וכידוע אין זה מובן מאליו :-). המוזיקה שמלווה את הסרט. הצילומים. בסך הכל נראה לי שלסוגו – הסרט איכותי מאד.
אני החלטתי לקנות את הדויד לכשיצא. זו אמירה שבעיני זה סרט שיש בו איכות קלאסית שתשתמר. שיש בו משהו ששווה לראות שוב, להראות לאחרים (שרואים סרט פעמיים בשנה…). שהוא יתן להם משהו לחשוב עליו. ישאיר אותם עם הרהורים אחרי הסרט.
רעיון שעלה לי בראש בסוף. מה עם מי שקורא "בלשים" כמו אגטה כריסטי או ג'ון גרישם וכו', שבסך הכל יש נוסחה כללית די קבועה ובכ"ז מעניין אותו איך יצליח הסופר "לעשות את זה" הפעם.
ולסיום – שאלה. האם מי שכותב ביקורת קולנוע – וממלא פונקציה של "מבקר קולנוע" אמור להתאמץ לנסות לתאר את המציאות שהוא חווה מנקודת מבטו – אבל מתוך התייחסות גם לזויות אחרות. או שהוא אמור להתייחס רק לזוית שלו וזהו. אני חושב שניתן לכתוב באופן אותנטי ויחד עם זאת "להתנתק" לרגע מנסיון החיים – במובן שמצמצם – ולחשוב אילו זה היה הסרט הראשון שלי בתחום איך הייתי מחשיב אותו – במלים אחרות, איך הוא עומד כשלעצמו.
אבל *יש* התייחסות כפולה בביקורת הזו
ציטוט בהשמטות: "מצד אחד… סרט תמים וחמוד בהחלט. מצד שני… בסרט הזה כבר הייתם".
זה שגם את הצדדים החיוביים של הסרט טווידלדי לא העריך באותה רמה כמוך, זה כבר עניין של דעה אישית.
אבל *יש* התייחסות כפולה בביקורת הזו
אני מקבל את ההערה, וכפי שכתבתי בפתילון המקביל, יתכן שבאמת אני פשוט חולק על המסקנה של טווילדי.
אבל בכ"ז רציתי גם לשמוע את דעתך על הנושא הכללי יותר – כיצד אתה רואה את תפקידו של מבקר – האם אתה מסכים עם עמדתי.
לילה טוב
במחשבה שניה.
קראתי שוב את הביקורת, שהיא אגב ביקורת לעניין בסך הכל, ונהניתי ממנה, ותהיתי.
האם אני פשוט חולק על דעתו של טווילדי – הוא חושב שזה סרט בינוני ואני חושב שזה סרט טוב, וזהו;
או שבאמת זה תלוי בשאלה – כמה סרטים מסוג זה ראיתי כבר וכו'.
מה אתה אומר?
אם טווילדי באזור, אשמח לשמוע אם הוא יכול לעשות את התרגיל – מה הוא היה כותב אילו זה היה הסרט הראשון שמדבר על הנושא הזה שהוא היה רואה. (או שלפחות האחרון היה לפני יותר מעשר שנים).
אני מניח שהייתי נהנה יותר.
אבל לא הרבה יותר.
אבל, כשאני חושב על זה רגע,
די קשה לי לומר עם המטען שיש לי היום מה הייתי עושה אם זה היה הסרט הראשון שלי בעשר שנים.
בכל אופן, יש לציין שבסופו של דבר מאזני הביקורת נטו לצד החיובי.
אבל, כשאני חושב על זה רגע,
אני מחדד את השאלה:
אם זה היה הסרט הראשון – מהסוג הזה.
כלומר – האם המסקנה שהסרט הוא יחסית בינוני היא על רקע היותו חזרה (או מיחזור), או כשלעצמו בלי קשר לקודמיו.
אני חושבת שאתה מתעקש סתם.
בוא נאמר, למשל, שלא היית רואה מעולם סרט רומנטי כלשהו. האם גם בסרט הראשון שלך לא היה ברור לך מראש שהגיבורים נועדו להתאחד בסופו של דבר? או לו היה מדובר בסרט בלשי – למרות כל הקשיים שנתקל בהם הגיבור, האם לא היית חושב שהוא בוודאי יפתור את התעלומה עד סופו של הסרט?
בלי קשר לזה, איכותו של סרט נמדדת לא רק בעד כמה הוא צפוי-או-לא. יש הרבה גורמים שמשפיעים, וקלישאתיות היא רק גורם קטן. כי כפי שכבר הוכח לא פעם, גם קלישאות ניתן לעשות היטב, וליהנות מהן עד מאד. כך שאני לא רואה טעם להטפל רק לפרט זה של הביקורת.
בכל אופן, אם להתמקד לרגע בשורה התחתונה, נראה לי – וזו הערכה שאינה מבוססת מדעית, אבל נשמעת לי הגיונית לגמרי – שמרבית הצופים בארץ רואים יותר מסרט או שניים בשנה. בין אם בקולנוע ובין אם באמצעים אחרים (דיוידי, טלוויזיה וכו').
בנוסף לכך
אני בטוחה שגם היוצרים של הסרט ראו כמה וכמה סרטים בחיים שלהם, ובכל זאת בחרו לעבוד עם קלישאות קיימות (או שאולי ניסו לעשות משהו יוצא דופן, ויצא להם משהו מאוד שגרתי. לא ראיתי את הסרט, אז אני לא יודעת). לכן הבחירה המודעת שלהם הופכת לחולשה של הסרט שניחן בחוסר מקוריות.
לדעתי, העבודה עם נוסחה שכבר מיצתה את עצמה בהמון סרטים אחרים מקלה מאוד על עבודתם של התסריטאי, הבמאי והשחקנים, שכן אין צורך לחקור ולהתעמק יותר מדי בבניית סצינה ובהשפעותיה על הקהל, מכיוון שהתוצאה המתבקשת כבר ידועה מראש. התבנית כבר נמצאת, הם רק צריכים להתאים את הסיפור אליה.
כמובן שגם בז'אנר הקלישאתי יש סרטים טובים, ויש כאלו ממש גרועים, אבל זה כבר תלוי בגורמים אחרים.
צריך להודות שיש הבדל בין במאי שמחליט בפעם הראשונה להתעסק בז'אנר/נושא מסויים, לבין אחד שראה עשרות/מאות סרטים בז'אנר/נושא זה ועדיין מחליט לדבוק באותה התבנית.
סרט מרגש ועשוי היטב
סרט יפה. הלוואי וכך היה בחיים לפתור כל דבר עם הרבה טוב לב ואמונה. זו תרופה טובה, אך לא תמיד. החיים הרבה יותר מסובכים ממה שנראה בסרט.
המנהל שונא אדם אידיוט שונא את עצמו, חסר כישרון. שולל כל דבר. המורה עוזר ההוראה מקסים בעיני. למרות שזה לא בדיוק בית ספר לבנים עם בעיות התנהגות, כמו שהיה כתוב בפתיחת הסרט. כי יש לנערים הללו מצפון. הם אוהבים תעלולים, אך לא סובלים מבעיות התנהגות קשות. הלוואי על החינוך במדינתנו- לדעת לטפל נכון בנוער נזקק. אהבתי וממליצה בשל קטעי השירה המדהימים.
מאוד אהבתי אותו
אמנם ההתחלה צולעת ומטופשת, אבל שאר הסרט נהדר (עד כמה שהסוף היה קלישאתי, הוא היה בסדר), והמוזיקה, לעזאזל. כל כך נהדרת.
אולי זה קצת לא קשור
אבל מישהו פה במקרה מכיר אתר שיש בו את הליריקס של השירים האלה? (תאמת, זה לא יעזור לי כל כך הרבה, כי אני לא ממש מבינה צרפתית, אבל שיהיה.
אלוהים בפרטים הקטנים
יתכן שסיפור העלילה הוא צפוי, קלישאתי, וכו' – גם אם זה נכון, אני לא רואה זאת כך, בעיני זה בכלל לא הענין.
הסרט הזה הוא אחד הסרטים הרגישים והמרגשים שראיתי. הפיתוח הפסיכולוגי של הדמויות, העומק שלהן, והמשחק המצוין שמביא כל זאת לידי ביטוי, הופכים את הסרט הזה למה שהוא.
סרט חובה למי שרוצה להתחבר לרגשותיו, וגם לכל מי שעוסק בילדים, חינוך, טיפול וביחסים בין בני אדם!
אלוהים בפרטים הקטנים
אתה יודע, אני חושבת שהסרט הרבה יותר טוב אם מתעלמים מהעלילה.
לא מסכימה עם הכתבה
הסרט מדהים, מכל בחינה שהיא.
הרבה יותר מכדאי לראות אותו, הרבה יותר משווה. יש בסרט משהו.. שנוגע בצורה כה מיוחדת.
יש מיליון סוגי פרחים בעולם- אם תראה פרח מדהים תאמר שהוא "חרוש" או "משומש"? לא.
הסרט הזה בהחלט מדהים.
אני מסכים איתך ב100 אחוז נעמה
ממש יפה מה שאמרת..
אגב מישהו יודע אם יצא פס קול לסרט?
בבקשה
הייתה טעות בקשר לשם של פייר מוראנז' הצעיר… זה לא ז'אן באטיסט מונייר… כי הסרט צולם בדצמבר 2004 הוא לא יכול להיות מבוגר… ומי שיודע מה שמו, הגיל ואם יש למקהלתו קונצרט בקרוב שיודיע לי בבקשה.
רק דבר אחד לא הבנתי
לא היה בזמנם עמוד-תווים?
אני אהבתי...
בגלל שאני במגמת תקשורת, נאלצתי לראות את הסרט הזה, לא מרצוני, אבל כשראיתי אותו בפעם הראשונה, מאוד אהבתי אותו כצופה מהצד ולא כמישהי שמנתחת את הסרט ובפעם השנייה- כשניתחתי אותו, ראיתי כל כך הרבה אמצעים שעזרו לסרט וגם מבחינה קולנועית הוא סרט טוב…
אז מה אם העלילה שחוקה? המשחק, השירה והביצוע היו מדהימים.
אהבתי מאוד וממליצה בחום… :)