בשנה שעברה עזרנו לתת המלצות לפסטיבל אנימיקס, וגם השנה אנחנו ממשיכים את המסורת ובאים לתת זרקור – בעיקר על הסרטים הארוכים, אבל ממש לא רק. הפסטיבל, למי שתוהה – יהיה בין ה-8.8 ל-12.8.
ארנסט וסלסטין 2: המסע לגיברטיה
"ארנסט וסלסטין" הוא אחד מסרטי האנימציה האהובים עליי של העשור הקודם, ולכן "ארנסט וסלסטין 2" הוא סרט שכאשר גיליתי עליו (כלומר, כשנכנסתי לתוכנייה של אנימיקס) נמלאתי יותר חרדה מציפייה. למה להתעסק עם סרט מקסים כזה ולהפוך אותו לזיכיון? ועוד בלי הבמאים המקוריים שלו? בקיצור, לחצתי הפעל בחשש.
ומה אני אגיד – החשש עבר במהרה. אומנם יש תחושה שהעלילה של הסרט – על ארץ ובה מוזיקה הוצאה מחוץ לחוק – הייתה יכולה להיות עצמאית בלי הדמויות מ"ארנסט וסלסטין", אבל הסרט כן נאמן לסרט הקודם: לא רק שקל להאמין שאלה ארנסט וסלסטין, עם אותן מניירות אבל עם בעיות שונות, גם הבוז של הסרט הקודם לשופטים ומערכת המשפט נשאר בו ואף השתכלל.
אז אומנם קשה להגיד שהסרט הזה מגיע לרמה של הראשון – אבל הוא נופל ממנה רק ממש בקצת. וכאמור, "ליפול בקצת" מאחד מהסרטים הכי טובים בז'אנר של העשור הקודם זה לחלוטין מחמאה. (יהונתן צוריה)
סרט התעודה הזה מ-2015 מוקרן בפסטיבל ביחד עם פאנל העוסק בנושא, ולמרות שהוא קצר (55 דקות בסך הכול), הוא לא מגביל את עצמו לתחום גיבורי העל בלבד ומהווה סיכום על רגל אחת של הקומיקס הישראלי לדורותיו עד לשנה שבה הסרט נוצר, מעיתונות הילדים העברית עבור בסיפורי הרפתקאות ועד ליצירות אינדי סהרוריות.
במפתיע, זה מרגיש פחות דחוס ממה שזה אמור להיות, ונותן הרבה זמן למרואיינים (בעיקר אמני קומיקס מקומיים) לפרט את הגישה האמנותית-רעיונית שמנחה אותם, מה שנותן ערך מוסף גם למי שמכירים את החומר. הסרט הופך את פורמט ה"ראשים מדברים" למעניין חזותית עם אנימציה די אלגנטית של ציורים דוממים נבחרים מתוך משבצות הקומיקס הרלבנטיות. בסך הכול מדובר באחלה חוויית צפייה, למרות שהתשובה שמתקבלת מרוב המרואיינים לשאלה למה אין יותר מדי גיבורי על בקומיקס הישראלי – "כי אנחנו מעדיפים להתעסק במציאות המחורבנת של ישראל במקום" – די מדכאת. (גילוי נאות: התראיינתי לפרויקט של אחד הבמאים) (רז גרינברג)
"סירוקו וממלכת הרוח" הוא הסרט הכי מיאזאקי (או אולי יותר נכון להגיד "ג'יבלי") שג'יבלי לא השתתפו בהכנתו. לכן מפתיע לגלות שהוא בכלל צרפתי.
זה מתחיל מהסיפור – שתי ילדות שנשאבות לעולם הפנטזיה שחברת משפחת כתבה, שם הן נהפכות לילדות-חתול כאלה וצריכות להתמודד עם שלל איומים בכל מיני נופים מיוחדים עם מפלצות מעוצבות ומקומות עם שמות כמו "אי הנישואין". אבל גם האנימציה נראית באיזשהו צומת דרכים בין אנימציה צרפתית לאנימציה יפנית, וגם ההתנהגות הכללית נראית קצת כמו סם מעבר מאנימציה אירופאית ליפנית (או להיפך).
מה שזה אומר, בעצם, זה שהסרט הזה נראה נהדר, והוא סוחף בעולם המסתורי שהוא יוצר, ומבין הסרטים החדשים המקרינים באנימיקס – הוא האחד (מצטער "ארנסט וסלסטין"!) שהייתי לוקח את עצמכם – והילדים שלכם – לראות. בטח שלא יהיו עוד הרבה הזדמנויות לראות אותו על מסך גדול, דבר שיעשה לסרט שכזה רק טוב. (יהונתן צוריה)
גן הזכרונות + "נער העכברוש"
אחד הדברים שמוצעים לנו בפסטיבל אנימיקס הקרוב הוא דאבל פיצ'ר של סרטי אנימה: זוג סרטים קצרים מארץ השמש העולה. אני בעד, גם כי אני אוהב אנימה וגם כי אני אוהב סרטים קצרים. יותר סרטים צריכים להיות מצוירים ויותר סרטים צריכים להיות קצרים יותר, והנה יש לנו שניים חדשים יחסית מזוג במאים די נחשבים.
אני מודה שמעולם לא ראיתי סרט של נאוקו ימאדה ("A Silent Voice"). ממה שקראתי נראה שהיא במאית עם חיבה לחומרים יותר ריאליסטיים ונטורליסטיים, ששמים במרכז את הקיום הפנימי של הדמויות ופחות דברים כמו עלילה מלאת אקשן או בניית עולם חדשנית.
הסרט הקצר שלה הוא "גן הזיכרונות", ומדובר במשהו שמרגיש יותר כמו וידאו קליפ מורחב. אכן נראה שכל העסק התחיל בכלל משיר שהיא כתבה, על נערה צעירה שקצת תקועה בשגרת היום יום שלה עד שהיא מגלה מחדש את האהבה שלה. או אולי נזכרת באהבה שלה. או אולי מדמיינת את האהבה שלה. העיקר, יש שם אהבה. זה סרט חביב, שנהיה יותר טוב ברגעים שבהם האנימציה פונה לכיוון היותר מופשט.
ההחלטה ללכת על סיפור שמועבר כולו דרך השיר (הדמויות לא מדברות ואת מה שקורה צריך להבין מהתנועות והמבע שלהן) היא החלטה מעניינת באופן עקרוני עם בעיה אחת גדולה: השיר הזה לא טוב. הוא לא רע, כן? אבל בתור משהו שאמור להיות המרכז הרגשי של הסיפור הזה, הוא די נשכח. בלדה טיפוסית לסדרות אנימה שנמשכת הרבה יותר מדי. או שאולי הבעיה היא לא השיר, אלא זה שמווידאו קליפ אני מצפה להיות קצת יותר "פרוע" מסרט קצר טיפוסי.
את הבמאי השני שלנו אני מכיר קצת יותר טוב: רינטארו, שהוא מסוג האנשים האלו שנמצאים בעולם האנימציה לנצח. הוא מוכר בעיקר בשל שורה של עיבודים לסדרות מנגה קלאסיות כמו "גלקסי אקספרס 999" של ליי מטסמטו ו"מטרופוליס" של אוסמה טזוקה. לכן החזרה שלו לעולם האנימציה אחרי יותר מעשור התקבלה בהרבה התרגשות.
"נער העכברוש" מבוסס על סרט אבוד של סאדאו ינימאקה (במאי שמת בגיל צעיר ונחשב לאחד מגדולי במאי יפן של עידן הראינוע), שמצידו מבוסס על אדם אמיתי שהוא מין הגרסה היפנית של רובין הוד. הסרט הוא מחווה לא רק עלילתית, אלא גם סגנונית, לסרטים של אז – וזה אומר שהרקעים והעיצובים נועדו להעביר תחושה לא של אנימציה בלי גבולות, אלא של סטים בנויים ואנשים מאופרים ומולבשים במגבלות תקציביות. כמו ב"גן הזכרונות" הדמויות לא מדברות, הדיאלוגים מועבר לנו דרך כתוביות בין סצנות, כמו בסרטים השקטים של פעם. בעצם, לא כמו בסרטים של פעם, כי החליטו שצריך מספרת שתקריא לנו את הכתוב – החלטה שגויה שדי מוציאה את העוקץ מהתרגיל הסגנוני. למי זה עוזר? זה שלא שילדים קטנים שלא מסוגלים לקרוא הולכים לראות סרט קצר שכולו מחווה לקולנוע של לפני מאה שנים.
ואיך הסרט חוץ מזה? בסדר גמור, טוב תודה.
כצפוי מרינטרו הוא מאוד יפה למראה, במיוחד לקראת הסוף כאשר הקליימקס של הסיפור משתמש בגרסאות אנימציה לאפקטים המיוחדים של אז (חשיפה מוגזמת של הפילם, בובות על רקעים מאוירים וכדומה) כדי לדמות סצנת מרדף. החלק עם הפנסים שממלאים את הרחובות ראוי במיוחד לתשומת לב. מצד שני, אם המטרה הייתה לגרום לי לראות מה מיוחד בקולנוע של ינימאקה, אני לא חושב ש"נער עכברוש" הצליח במיוחד. זו עוד דרמת אקשן על גנב מתוחכם שמשטה בכולם.
אבל למרות התלונות שלי, אני כן מעודד אתכם לצפות בדאבל פיצ'ר הזה – הוא מזכיר לנו עד כמה גדול ורחב עולם האנימציה. ולמרות שהן "גן הזכרונות" עם האווירת הלו-פיי הקסומה שלו, והן "נער עכברוש" עם הסגנוניות שלו היו יכולים ללכת לטעמי קצת רחוק יותר, טוב להיזכר שאיפשהו מעבר להפקות הגדולות הראוותניות ישנו עולם שלם של קולנוע קצר של מקצוענים ותיקים שנותנים את כל יכולתם לפרויקטים שלא בהכרח ייראו על ידי מיליונים. כן ירבו. (תום שפירא)
"ניולה" הוא סרט מאנגולה ופורטוגל שהוקרן גם בפסטיבל חיפה האחרון (אז הוא נקרא "נאיולה"). הסרט מתאר שני צירי זמן – אחד בשנות התשעים ובו אישה מחפשת את בעלה שנעלם במלחמה, והשני מתרחש במשהו שקרוב יותר להווה ומתאר נערה צעירה שמבוקשת על ידי המשטרה בגלל המוזיקה המחתרתית שלה.
כל זה עטוף באנימציה מרהיבה – ובחירה מגניבה להבדיל את ההווה והעבר בסגנונות שונים אחד מהשני – וגם בבלבול שהולך ומתפשט על הצופה שתוהה "האם אני צריך להיות אנגולי כדי להבין מה קורה פה?"
זה לא שהסיפור מורכב או משהו – מדובר בשתי עלילות די פשוטות להבנה – כמו שיש תחושה שכל סמל כאן טעון במשמעות שידועה רק למי שמכיר את האזור ויכול להבין כיצד תנים מסמלים את הנפש של אנגולה או משהו. בסופו של דבר, "ניולה" מרגיש כמו סרט מאוד יפה שאפשר לראות דרך חלון ראווה, בלי לחוש את כל עוצמתו. יכול להיות שגם אנגולים לא מבינים אותו, וזה פשוט סרט קצת מרוחק רגשית – אבל בטח שלצופה הישראלי החוויה תהיה יותר מהורהרת ממטלטלת. (יהונתן צוריה)
כש"ראמהיאנה: האגדה על הנסיך ראמה", הפקת אנימציה הודית-יפנית, יצא בשנת 1992 לאקרנים, התעורר בהודו דיון סוער בשאלה האם ראוי שיפנים יעבדו למסך את אחד האפוסים הגדולים של הודו. שאלות אחרות לא עלו משום מה – למשל, האם אפשר לדחוס את האפוס האמור לסרט באורך שעתיים ורבע בלי לחרבש בלי תקנה כל מה שקשור לדמויות והאם לצופה אמור להיות אכפת מהן (לא), האם אפשר לגרום לצופים להבין בכלל מה הולך בלי להוסיף קריינות נודניקית והסברים טרחניים בפה של הדמויות כל חמש דקות בערך (לא), והאם לא היה ראוי להקפיד קצת יותר על עבודת הדיבוב במקום לגרום לרוב הדמויות להישמע כאילו הן בתחרות חיקויים של אפו מ"משפחת סימפסון" (כן).
השעה ורבע הראשונה של הסרט טרחנית, מתישה, ומרגישה בעיקר כמו סיכום לבגרות בישראל אם התלמידים פה היו נבחנים על המיתולוגיה ההודית. השעה הסוגרת של הסרט, לעומת זאת, מהווה שיפור ניכר ומבהירה למה הגיוס של אנימטורים יפנים כדי לעבוד על הסרט הזה היה רעיון טוב – כי היפנים מביאים אליו מסורת מפוארת משלהם, של קרבות אפיים בין בני אדם ליצורים מפלצתיים; אבל גם השעה הזאת סובלת מהמחלות של יתר הסרט, ובראשן דמויות שאין שום סיבה שהצופים יתחברו אליהן. הסרט מעניין בעיקר בתור מוצג היסטורי, ומי שמתעניינים במיתולוגיה ותרבות הודית כנראה ימצאו בו עניין. (רז גרינברג)
פולט היא אם יחידה ללינדה, שהיא ילדה די אחלה לפי הסרט, אבל הלחצים בחיים נהיים יותר מידי ופולט מרימה יד על הילדה שלה שלא בצדק. כדי לפצות אותה היא מבטיחה לילדה כל מה שתרצה, ומכל מה שהילדה יכלה לרצות, היא מבקשת תרנגולת. לא, לא כחיית מחמד, אלא כמנה עיקרית. בקשה די פשוטה, בשביל מה יש תןביס, אבל מסתבר שבדיוק יש שביתה ופתאום תרנגולת טרייה היא מצרך יותר נדיר מפלוטניום, או ביקורות לא מתחכמות של עין הדג. בצר לה פולט מצליחה להשיג תרנגולת אקסטרה טרייה, דהיינו חיה, ומשם מתחילה אודיסאה קומית בניסיון להפוך את החיה למנה. אודיסאה שמערבת זוג שוטרים, נהג משאית, וכנופיות ילדים.
הדבר הראשון ששמים אליו לב בסרט הזה הוא הסגנון. "תרנגולת ללינדה!" מאויר באופן ידני עם עיצובי דמויות שכמו לקוחים מקומיקס אירופאי של המאה שעברה. אבל על הקווים המעוגלים והברורים מולבשים בלוקים של צבע – כל דמות עם ההילה הקבועה שלה – מה שנותן לסרט מראה ייחודי, ואחרי שמתרגלים זה נהפך מ"גימיק" לפשוט הדרך הטבעית שבה הסיפור מועבר.
וכאשר מסתכלים מעבר לסגנון זה סיפור די פשוט, אמא ובת צריכות ללמוד להסתדר למרות כל הקשיים. יש קצת סלפסטיק אבל לא הרבה יחסית לסרט מצויר. וזה בסדר גמור. לרגעים, זה ממש חמוד. במיוחד בולטות כל הסצנות שמתמקדות באח הצעיר של אחת החברות של לינדה, שבאמת נשמע כאילו הוא מדובב על ידי ילד בן שלוש וגרם לי להגיד "הווו" כל פעם שהוא הופיע על המסך.
איפשהו שם יש סרט הרבה יותר מריר על הקשיים שאיתם פולט מתמודדת ואיך זה משפיע עליה ועל מי שסובב אותה, אבל תרנגולת ללינדה לא מוכן ללכת עד הסוף עם הצד הזה של הסיפור, וחבל. אך למרות הביקורות שיש לי זה עדיין סרט מהנה, עם מראה ייחודי וצוות שחקנים מצוין. (תום שפירא)
ועוד!
חוץ מהסרטים הללו, אנימיקס משתתף גם בחגיגות 100 לדיסני ועל כן מקרין את "אלאדין", "מלך האריות", "עליסה בארץ הפלאות", "ספר הג'ונגל", "מולאן", ו-"על כלבים וגנבים" (הם קוראים לזה "101 כלבים דלמטיים" כי אף אחד לא זוכר שלא כך קוראים לסרט המקורי) בגינת כלבים. חמוד. אני מניח שאתם לא צריכים אותנו כדי להגיד לכם שהם סרטים מאוד טובים. או שהם בעצם מוערכים יתר על המידה ולמה כולם עפים עליהם. בכל מקרה, הם מוקרנים.
חוץ מסרטים ארוכים מוקרנים גם שלל סרטי אנימציה קצרים כולל זוכה האוסקר "הילד, החפרפרת, השועל והסוס", סרט של מיכאל פאוסט (אנימטור שעבד ב"אגדת חורבן" ו"ואלס עם באשיר"), ו"שנת הזרגים שלי" וגם הצצה לסרט החדש של גור בנטביץ', שמסתבר שנעשה באנימציה.
יש גם שלל סדנאות והרצאות בפסטיבל, כולל אלון גור אריה שירצה על הדרך שבה דיסני מעבדים סיפורי עם, והופעה של הסנופקינים שנראה שגם גולשת למעין סטנדאפ על סדרות הילדים של פעם והתוכן המוזר שיש שם.
