ביקורת: הרווקה

אם "הרווקה", קומדיה קודרת על נשים אבודות עם טראומות קשות, לא היה מצחיק, הוא היה מדכא. והוא לא כל כך מצחיק.

בהתחלה – כלומר, לא התחלה, אבל לצורך העניין – היה "ההנגאובר", קומדיה ‏פרועה שעסקה בקבוצת חברים שמסתבכת בצרות לקראת חתונתו של אחד מהם. זה היה סרט ‏מצליח באופן היסטרי, ולכן מלבד סרט המשך, הוא הביא גם חיקויים והשפעות. בין השאר, הגיע ‏‏"מסיבת רווקות", סרט שעוסק בקבוצת חברות שמסתבכות בצרות לקראת חתונתה של אחת מהן. ‏החידוש המבריק ב"מסיבת רווקות" היה שעל אף שהיה מדובר, כמו "ההנגאובר", בקומדיה גסה ‏שאומרים בה "פאק" הרבה מאוד פעמים, צוות השחקנים הראשיים היה על טהרת המין הנשי. ומה אתם ‏יודעים- זה הצליח! הסרט היה הצלחה גדולה, וקיבל אפילו חיבוקים מהביקורת. ‏מתברר שנשים לא מקבלות התקף לב בכל פעם שהן שומעות בטעות דיבורים על סקס, והן אפילו ‏צוחקות לפעמים מבדיחות על פלוצים! מי היה מאמין!‏

התגלית המופלאה הזאת פתחה עושר עצום של אפשרויות, ובהוליווד מיד ניגשו למלאכה כדי לנצל ‏אותה, ויצרו את "הרווקה": קומדיה שעוסקת בקבוצת חברות שמסתבכות בצרות לקראת חתונתה ‏של אחת מהן. עם קללות. וסקס. בקיצור, לא למדו כלום, ורק החליטו לחקות אחד לאחד את "מסיבת רווקות", כי מה שעבד פעם אולי יעבוד שוב.

כל זה לא אומר ש"הרווקה" הוא איום ונורא, אבל קשה שלא לראות אותו כחיקוי שלא מגיע לרמת ‏המקור, ורבים יטענו שהמקור לא היה שווה חיקוי מלכתחילה.

זה בהחלט לא הצ'יק-‏פליק המנומס והוורדרד האופייני, אלא סרט עם פה מלוכלך ונשמה מלוכלכת. צוות השחקניות ‏מבטיח: קירסטן דאנסט, ליזי קפלן ואיילה פישר הן שלוש החברות הטובות ביותר של הכלה מאז ‏התיכון, שמגיעות לליל החתונה, ותחת השפעה של התרגשות מהאירוע וקוקאין, קורעות את ‏שמלת הכלה. ומכאן, כמובן, מתחיל מירוץ נגד השעון כדי להחזיר את הכל לקדמותו, ניסיון שכמובן ‏הולך ומסתבך.‏ מתחת להומור הנמוך וההסתבכויות הסיטקומיות הרגילות, יש בסרט מתחת לפני השטח אומללות וקדרות. ‏כל שלוש החברות הן קורבנות של עצמן: כל אחת בדרכה ניסתה לנווט את חייה ונתקעה במקום בו ‏היא לא רוצה להיות. קירסטן דאנסט היא הלחוצה והקפוצה, שמקפידה לעשות הכל נכון ומושלם, ‏וכמובן, לא מאושרת – ואם אתם מפקפקים ביכולתה של קירסטן דאנסט לגלם דמות קודרת מתחת למעטה של עליזות ומושלמות, יש לי רק מילה אחת בשבילכם: "מלנכוליה". ליזי קפלן היא הפרועה, ששוכבת עם כל מה שזז ומעשנת את מה שלא, ‏והחיים שלה, כמובן, בזבל. איילה פישר פשוט מסוממת. ביחד, השלוש סוחבות איתן מאגר של ‏טראומות מגוונות, מבולימיה ועד הפלה. אם זה לא היה מצחיק, זה היה ממש מדכא. ‏וכאן בדיוק ‏הבעיה: זה לא ממש מצחיק.‏

יש מקום להעריך את הסרט על כך שהוא לא בוחר בדרך הקלה, ובמקום להציג בעיות-אינסטנט ייצוגיות שאפשר ‏יהיה לפתור בתוך 23 דקות ומונולוג נרגש אחד, מביא דמויות פגועות ובעייתיות עם בעיות קשות, ונותן להן להבין ‏דברים לא נעימים על עצמן לאורך העלילה. על כך הסרט עובד קשה, ומגיע לו ‏כפיים ‏על כך. אבל ‏בתוך כל זה, החלק הקומי של הקומדיה הזאת לא כל כך עובד. יש רגעים מצחיקים, בהחלט, רובם ‏מהסוג המצחיק מרוב זעזוע. אבל על כל בדיחה שעובדת יש שש בדיחות ששרועות על הרצפה בפרפורי גסיסה, לאחר שנפלו לשם בחבטה לצלילי שתיקתו ‏הרועמת של הקהל. אולי זו ‏הבמאית-תסריטאית חסרת הניסיון, לזלי הדלנד, שידעה לכתוב ‏מצחיק, אבל לא לצלם ‏מצחיק. יש לסרט כוונות טובות ושחקניות טובות, והוא בהחלט לא הדבר הכי גרוע שתראו בקולנוע ‏כל עוד אין לכם בעיה עם סקס, סמים ורוקנרול. אבל הוא לא לגמרי עובד, לא כקומדיה ולא כדרמה. ‏


פורסם במקור בוואלה