ביקורת: חינוך רע

יו ג'קמן עושה את התפקיד הקשה ביותר שעשה עד כה: איש במערכת החינוך האמריקאית.
שם רשמי
חינוך רע (2020)
שם לועזי
Bad Education (2020)

אין הרבה מורים שהשפיעו עלי כמו המורה שלי לקולנוע בכיתה ז', גיורא, שפתח בפניי את עולם הקולנוע והראה לי את היופי גם בסרטים שאינם בלוקבאסטרים, אפילו כאלה באורך של 3 שעות. גיורא, ללא ספק, הוא מורה שהשפיע על החיים שלי. לעומת זאת, גם תחת איומי אקדח לא אזכור מי לימד אותי חילוק ארוך.

לכן קל לאהוב את פרנק טאסון (יוּ ג'קמן שייבדל לטפרים ארוכים) – איש חינוך בכל רמ"ח איבריו. אמנם פרנק לא עמד מול כיתה מזה שנים, אך אם תיכנסו ללשכתו של מי שממונה על חינוך ילדי ונערי מחוז רוזלין בלונג איילנד, הוא יידע אילו מקצועות אתם לומדים כעת ומה אתם שואפים לעשות בעתיד, אפילו אם לא החלפתם עמו מילה לפני כן. פרנק יעודד אתכם לחשוב מחוץ לקופסה ולהתפתח, כפי שהוא מעודד את רייצ'ל (ג'רלדין ויסוואנת'ן), כתבת זוטרה בעיתון בית הספר, לתוּר אחר נושאים מרתקים לדווח עליהם. אוּלם העצה הזו של פרנק חוזרת כמו בומרנג אל המערכת בה הוא עובד: לא לוקח לרייצ'ל זמן רב לגלות כי יש משהו חשוד בהנהלת הכספים של בית הספר – ומה שמתחיל ככדור שלג קטן הופך למפולת.

"חינוך רע" יכול היה להיות סרט כמו "ספוטלייט" או "כל אנשי הנשיא": סיפור אודות עיתונאים שחשפו (בפינצטה) פרשייה פלילית מסועפת, רק בעיתון בית-ספר במְקום מסדרונות הניו-יורק טיימס. אולם הבמאי קורי "אני לא מאמין שהוא רק בן 28" פינלי והתסריטאי מייק מקובסקי (שהיה תלמיד ברוזלין) השכילו לא ללכת בתלם של "טובים נגד רעים" – והתוצאה נהדרת. עד כמה שהייתי רוצה לראות סיפור שמתמקד בקבוצת תלמידים שיוצאת כנגד כל הסיכויים ולא רק תלמידה אחת והעורך המבולבל שלה, הסיפור שקיבלנו בפועל מעניין אף יותר: סיפור אודות איש חינוך משכמו ומעלה שעושה מה שהוא עושה מתוך אהבה והצלחת בית הספר באמת חשובה לו – אך גם אדם מתוסכל, מכמה וכמה סיבות. 

"חינוך רע" זורק בנונשלנטיות פירורים אודות העבר של פרנק, עבר אפוף מסתורין שמוביל אותנו לחשוב מה הנקודה של חייו בה הפך להיות, מלבד איש חינוך משכמו ומעלה, גם נרקיסיסט שחשוב לו באותה מידה גם הצלחת בית הספר וגם שבכל רגע תהיה לו חליפה מעולה שנראית עליו טוב, גם כשהוא מלמד בני נוער שיעורי ספרות. השילוב בין הדאגה האמיתית לתלמידים ואותה שאפתנות להיות מספר אחד ויותר חשוב מזה: להיראות כאילו אתה מספר אחד, היא הסיבה בגללה פרנק עובד קשה כדי להוביל את תלמידי המחוז לעבר המקום הראשון בפודיום ההישגים, וזו שאלה של זמן בטרם רוזלין יהיו מספר אחת. אולם התחקיר העיתונאי של רייצ'ל, תחקיר אשר פרנק עצמו עודד, ואירועים נוספים מאיימים למוטט את כל שנות ההשקעה במחוז ואת ההצלחה הכבירה שעתידה להגיע.

פרנק הוא דמות שקרועה בין שני עולמות ומעורר, מחד, כבוד וסימפתיה בכל אדם שהוא פוגש, בטח כשהאדם הזה הוא תלמיד, ומאידך – רתיעה וחוסר שקט כשמישהו מאיים על ההישגים שלו או של בית הספר. זו דמות שלא פשוט לגלם. ג'קמן מלהטט בנונשלנטיות בין המנהיג הסוחף שהוא לבין הרצון שלו להיות יותר ממה שהוא. ידעתי תמיד כי ג'קמן שחקן נהדר, אך ב-"חינוך רע" הוא נוסק לגבהים חדשים. הוא מגלם אדם שנמצא רגע לפני שיא הקריירה שלו ונאלץ כעת להתמודד עם לכלוך על דש חולצת המערכת – ורק במהלך הכביסה מבינים כי אלה כתמים שקשה להסיר. מנעד הרגשות של ג'קמן נע על ציר של סמכותיות, כריזמטיות, עצבנות, תסכול ורתיעה. אין הרבה שחקנים שהיו מתפעלים בהצלחה דמות כה מורכבת בלי לרדת לקלישאות – וההערכה שלי כלפי יו ג'קמן מעולם לא הייתה גבוהה יותר.

מה שמדהים הוא שג'קמן הוא לא השחקן היחיד פה שהייתי זורק עליו פסלון או שניים. אליסון ג'אני מגלמת כאן את פאם, אחד הברגים הרקובים במכונה. פאם לא אשת חינוך: היא לא זוכרת שמות של תלמידים, גם כאלה שאמרו לה את השם שלהם לפני דקה. פאם עושה מה שהיא עושה כדי לשלוח את ילדיה שלה לאוניברסיטאות יוקרתיות ואם כבר, אז על הדרך היא רוכשת 3 בתים גדולים, ככה, שיהיה. שווה לצפות בסרט רק עבור הבעות הפנים הוורסטיליות שלה. ג'ני לא חייבת לדבר כדי שנבין את הדמות שלה, אך למרות זאת היא מפטפטת לא מעט וסמכו עלי כשאני אומר כי מדובר ברסיטל מרהיב של ורבליות.

לא הכל בסרט עובד. ראשית, מומלץ להגיע לסרט כשאתם מרוכזים. מלבד היותו של "חינוך רע" רווי ניואנסים, קל ללכת לאיבוד בסבך הדיאלוגים ושורות המספרים בקלסרים של רואה החשבון. נוסף על כך, אפשר היה לתת יותר ספוטלייט (*סטגדיש*) לחברי מערכת עיתון בית הספר. לא חייבים להפוך את הסרט לסרט על תחקיר עיתונאי, אך לא בכל יום חושפים תלמידי תיכון פרשיית שחיתות בקנה מידה של מיליוני דולרים (או פרשיית שחיתות כלשהי), לכן הייתי שמח אם היינו רואים קצת יותר לעומק את העבודה הקשה והייסודית שנעשתה במהלך העבודה על הכתבה.

עניין נוסף הוא סוף הסרט – הסוף נהדר, כן? רק חבל שהסרט ממשיך עוד רבע שעה אחריו. "חינוך רע" מגיע לפואנטה שרצה להעביר (אודות מוסר האדם, אגו ולעוף קרוב לשמש) אך הוא מחליט להאריך את השיעור שלא לצורך. בפרק זמן די קצר, הסרט סוגר פינות שלא חשתי צורך בוער לבקר בהן, זאת אחרי שכבר זכינו בקתרזיס מוצלח. "חינוך רע" למעשה כופה על צופיו סיום נוסף על האחד שקיבלנו, ועוד סיום גרוע בהרבה שלא מתאים לרוח הסרט. 

למרות זאת, אנצור את התִסכול ש-"חינוך רע" משקף דרך קריירה בתוך מערכת החינוך. אני לא יודע אם פרנק טאסון יהפוך לפוסטר-בּוי של מורים ברחבי העולם (כלומר, כנראה שלא) אך נאום הבעת התרעומת (שלא לומר התמוטטות עצבים) שהוא פוצח בו לקראת הסוף – זה משהו שמוכרחים להקרין בפני מי שרוצים להבין ייאוש של אדם שמשקיע, משקיע – וטובע. אם בסופו של הסרט תרצו להיזכר בשניים-שלושה מחנכים שהשפיעו עליכם, אזי ש-"חינוך רע" עשה את העבודה שלו.

לכן אתם חייבים לעצמכם את הצפייה ביצירת המופת הזו. אם לא בשביל יוּ ג'קמן או אליסון ג'אני (או ריי רומאנו בתפקיד קטן אך נהדר), אז לפחות בשביל קולנוע נפלא מהשורה הראשונה; כי "חינוך רע" נראה טוב בכל פריים. כל כך טוב עד שהרגשתי, ברגעים מסוימים, שהסרט משוויץ ביופיו: הישג מרשים בהתחשב בעובדה שהעלילה מתרחשת בלונג איילנד – אחד המקומות הכי פחות אטרקטיביים בארה"ב (או בגלקסיה).

אולי הנושא בו "חינוך רע" עוסק מסעיר כמו סשן ברידג' עם אקטואר, אבל משחק משובח של הקאסט, בנייה אפקטיבית של מתח וצילום מרהיב הופכים את הסרט ליצירת מופת שלא כדאי להחמיץ. אורכו, כשני שיעורי מתמטיקה – עם הפסקה באמצע – שווה את ההשקעה שלכם בו. ומה שבטוח, יו ג'קמן עדיף על פני פונקציות ואינטגרלים.