ביקורת: סינדרלה

הגירסה הכי בנאלית, סטנדרטית ולא חדשנית לסינדרלה היא גם - במפתיע - ממש נחמדה

אין לנו מחסור בגירסאות מחודשות לסיפורי עם. בשנים האחרונות, לכל מעשיה שמישהו סיפר ברדיוס של מאתיים מטר מהאחים גרים התפרסמו כבר גירסאות אפלות, גירסאות רוויזיוניסטיות, גירסאות מוזיקליות, גירסאות ‏מודרניות, וכמובן, גירסאות שמשולבות עם עשרים סיפורי ילדים אחרים. בתוך כל זה, "סינדרלה" ‏החדש הוא סרט באמת יוצא דופן וייחודי. אני באמת לא זוכר מתי היתה הפעם האחרונה שבה ראיתי סרט כזה. זאת – תחזיקו חזק – סינדרלה. וזהו. לא סינדרלה אפלה, לא ‏סינדרלה במאה ה-21, לא סינדרלה קוטלת הערפדים, לא סינדרלה במהדורה פמיניסטית, לא ‏גירסה הפוכה שבה הגיבורה היא בעצם אחות חורגת מס' 2 ומתברר שסינדרלה עצמה היתה בעצם מרשעת, אפילו לא סינדרלה מוזיקלית. סתם ‏סינדרלה. הסיפור המוכר, מוגש כמעט בלי תוספות. בעידן של כל כך הרבה טייקים מתוחכמים, ‏מהפכני לגמרי כמה שהסרט הזה לא מהפכני בכלל. ‏

על פניו, השאלה הגדולה בנוגע לסרט הזה צריכה להיות: למה? מי צריך עוד גירסה של סינדרלה? ‏זה לא שאנחנו לא מכירים את הסיפור, ואם הסרט לא מביא שום דבר חדש – עדיף כבר לראות ‏שידורים חוזרים של סרטי דיסני מצוירים קלאסיים.

אלא שבמהלך הצפיה בסרט פתאום צפה ועולה ‏שאלה חדשה ומפתיעה: למה לא?‏

כי הסרט הזה, מתברר במפתיע, ממש חביב. ונכון שהוא מספר את אחד הסיפורים המוכרים ‏ביותר בעולם המערבי, ולכן פיתולי העלילה לא יפתיעו אף אחד (זהירות ספוילר: נפלה לה הנעל!), ‏אבל כשזה נעשה כל כך בחן, פתאום מתברר שבעצם זה סיפור טוב, לא משעמם, עם דמויות ‏זכירות ומשעשעות המלוהקות היטב, וכל העסק הזה דווקא בהחלט נחמד. ‏

את הסרט ביים קנת בראנה, שנראה או גדול עליו בכמה ליגות (אם אנחנו מדברים על הבמאי של עיבודים ‏שייקספיריים מוצלחים כמו "מהומה רבה על לא דבר") או קטן עליו (אם נזכרים בשטויות שהוא ‏עשה לאחרונה, כמו "ג'ק ריאן". כן, היה סרט כזה) – אבל מתברר שהוא מתאים בדיוק. הנטיה שלו ‏למלודרמה כנה מתאימה לסיפור אגדה נאיבי כזה, שבו אנשים יכולים להשתפך זה לזה על אהבת ‏אמת בלי שמץ של ציניות, אבל הוא לא לוקח את עצמו ברצינות במידה שתעיק על הסרט. ‏השחקנים הם מלאכת מחשבת של ליהוק: לילי ג'יימס, המגלמת את סינדרלה, לא מגלה פה דמות ‏רבת רבדים, אבל היא עושה את מה שחשוב לעשות כשמגלמים נסיכה מהאגדות: היא ‏זוהרת. היא מדברת עם חיות ועל הטוב שבעולם ואפשר להאמין לה. קייט בלאנשט מגלמת את ‏האם החורגת המרשעת, וזה לא כוחות – זה תפקיד שהיא היתה יכולה לגלם בעיניים קשורות, יד קשורה מאחורי הגב ‏ובננה באוזן. זה שהיא ממש מוצלחת בתפקיד, ומצליחה להיות רשעית אבל גם ‏אנושית, זה ממש לא מפתיע, אבל עדיין כיף לראות. לסופי מקשרה והולידי גריינג'ר יש רגעים משעשעים מאוד בתור שתי האחיות המרשעות ‏והמטומטמות. ריצ'ארד מאדן (רוב סטארק מ"משחקי הכס") מגלם את הנסיך, שכמעט על פי ‏המסורת של סרטי דיסני, הוא די חסר אופי: הוא לא פותח הרבה בגירסה הזאת של הסיפור ונשאר ‏קרש נאה. קרש עם מכנסיים צמודים במיוחד.‏ הנקודה היחידה שבה הסרט נגרר להתחכמות מיותרת היא הסצינה בהשתתפותה של הפיה ‏הטובה (הלנה ‏בונהם קארטר), שכאילו יצאה מסרט שונה – עם בדיחות אנכרוניסטיות וקריצות ‏מיותרות, כאילו הגענו פתאום לקטע מ"שרק".‏

דיסני עושים את הגירסאות המחודשות האלה לסרטים מצוירים של עצמם כבר כמה שנים, ולקח ‏להם זמן ללמוד איך עושים את זה נכון. הפעם, תודה לאל, הם נמנעו מהטעות של "אליס בארץ ‏הפלאות" ו"מלפיסנט" ולא ניסו להפוך את "סינדרלה" לסרט אקשן. אין בסרט אף סצינת קרב לא-‏קשורה-לכלום בין מאות אלפי חיילים ממוחשבים, וסינדרלה לא מגלה שהיא בעצם יועדה על ידי ‏נבואה עתיקה להיות מנהיגה צבאית ומובילה אל הקרב צבא, כשהיא עוטה שיריון (וואו, "אליס בארץ הפלאות" היה סרט ממש מחורבן, אתם יודעים?). עם ‏עלילה ששבירת זכוכית היא האירוע האלים ביותר המתרחש בה, "סינדרלה" הוא הצנוע מבין סרטי ‏האגדות המחודשים ‏האלה – אבל כמובן, צניעות זה עניין מאוד יחסי. דיסני לא יתנו לכם לשכוח ‏שכאן מדובר בהפקה של תאגיד הבידור הגדול בעולם, ולא בפרק של תיאטרון האגדות של שלי ‏דובאל. לכן הסיפור הקטן מסופר בפאר והדר: הממלכה שבה הוא מתרחש נפרשת במרחבים ‏ממוחשבים אדירים עם חופי ים והרים מושלגים בשולי כל פריים. הארמון של הנסיך הוא לא סתם ‏איזו טירה קטנה בין העצים, אלא הארמון רחב הידיים ביותר מהצד הזה של גני ורסאי. וכמובן, ‏התלבושות – שהרי זהו סיפור ששמלות הן חלק משמעותי בעלילה שלו – הן גרנדיוזיות, ענקיות, והאמת, יפות. ומן הסתם נראה אותן שוב לרגע ב-2 שניות המונטאז' שבו יוצגו המועמדים לפרס האוסקר לעיצוב ‏תלבושות לשנת 2015.‏

‏"סינדרלה", מובן מאליו, לא מחדש. הוא גם לא מציג הברקות קולנועיות גדולות. אבל הוא בהחלט ‏לא רע, ומאוד מרענן לראות קצת תמימות לא מתחכמת בין סרטי ההפוך על הפוך של היום. אם ‏דיסני יצליחו לשמור על הרמה הזאת, אז אולי אפילו הגירסאות מחודשת ל"היפה והחיה", "בת הים הקטנה" ו"ספר הג'ונגל" ‏הן לא רעיון כל כך רע.‏

וחוץ מזה: הדבר שמביא את רוב הצופים לסרט הוא בוודאי לא הסרט עצמו אלא הסרטון הקצר ‏המתלווה אליו, "קדחת הקרח", סרט המשך באורך 8 דקות ל"לשבור את הקרח" עם אלזה, אנה ‏וכל יתר הדמויות מלהיט הענק ההוא. כמו "סינדרלה", "קדחת הקרח" לא מוסיף הרבה לסיפור ‏המוכר – כמובן, בשמונה דקות בוודאי לא ציפיתם להעמקת יתר בדמותה של אלזה – אבל הוא ‏מנה קטנה וחמודה של "פרוזן" לג'אנקיז. וביחס בין אורך הסרט לבין כמות ‏המרצ'נדייז שתימכר בהשראתו, הוא עומד כנראה לקבוע שיא של כל הזמנים. ‏גם אני רוצה איש שלג קטן כזה.


פורסם במקור בוואלה