אין לנו מחסור בגירסאות מחודשות לסיפורי עם. בשנים האחרונות, לכל מעשיה שמישהו סיפר ברדיוס של מאתיים מטר מהאחים גרים התפרסמו כבר גירסאות אפלות, גירסאות רוויזיוניסטיות, גירסאות מוזיקליות, גירסאות מודרניות, וכמובן, גירסאות שמשולבות עם עשרים סיפורי ילדים אחרים. בתוך כל זה, "סינדרלה" החדש הוא סרט באמת יוצא דופן וייחודי. אני באמת לא זוכר מתי היתה הפעם האחרונה שבה ראיתי סרט כזה. זאת – תחזיקו חזק – סינדרלה. וזהו. לא סינדרלה אפלה, לא סינדרלה במאה ה-21, לא סינדרלה קוטלת הערפדים, לא סינדרלה במהדורה פמיניסטית, לא גירסה הפוכה שבה הגיבורה היא בעצם אחות חורגת מס' 2 ומתברר שסינדרלה עצמה היתה בעצם מרשעת, אפילו לא סינדרלה מוזיקלית. סתם סינדרלה. הסיפור המוכר, מוגש כמעט בלי תוספות. בעידן של כל כך הרבה טייקים מתוחכמים, מהפכני לגמרי כמה שהסרט הזה לא מהפכני בכלל.
על פניו, השאלה הגדולה בנוגע לסרט הזה צריכה להיות: למה? מי צריך עוד גירסה של סינדרלה? זה לא שאנחנו לא מכירים את הסיפור, ואם הסרט לא מביא שום דבר חדש – עדיף כבר לראות שידורים חוזרים של סרטי דיסני מצוירים קלאסיים.
אלא שבמהלך הצפיה בסרט פתאום צפה ועולה שאלה חדשה ומפתיעה: למה לא?
כי הסרט הזה, מתברר במפתיע, ממש חביב. ונכון שהוא מספר את אחד הסיפורים המוכרים ביותר בעולם המערבי, ולכן פיתולי העלילה לא יפתיעו אף אחד (זהירות ספוילר: נפלה לה הנעל!), אבל כשזה נעשה כל כך בחן, פתאום מתברר שבעצם זה סיפור טוב, לא משעמם, עם דמויות זכירות ומשעשעות המלוהקות היטב, וכל העסק הזה דווקא בהחלט נחמד.
את הסרט ביים קנת בראנה, שנראה או גדול עליו בכמה ליגות (אם אנחנו מדברים על הבמאי של עיבודים שייקספיריים מוצלחים כמו "מהומה רבה על לא דבר") או קטן עליו (אם נזכרים בשטויות שהוא עשה לאחרונה, כמו "ג'ק ריאן". כן, היה סרט כזה) – אבל מתברר שהוא מתאים בדיוק. הנטיה שלו למלודרמה כנה מתאימה לסיפור אגדה נאיבי כזה, שבו אנשים יכולים להשתפך זה לזה על אהבת אמת בלי שמץ של ציניות, אבל הוא לא לוקח את עצמו ברצינות במידה שתעיק על הסרט. השחקנים הם מלאכת מחשבת של ליהוק: לילי ג'יימס, המגלמת את סינדרלה, לא מגלה פה דמות רבת רבדים, אבל היא עושה את מה שחשוב לעשות כשמגלמים נסיכה מהאגדות: היא זוהרת. היא מדברת עם חיות ועל הטוב שבעולם ואפשר להאמין לה. קייט בלאנשט מגלמת את האם החורגת המרשעת, וזה לא כוחות – זה תפקיד שהיא היתה יכולה לגלם בעיניים קשורות, יד קשורה מאחורי הגב ובננה באוזן. זה שהיא ממש מוצלחת בתפקיד, ומצליחה להיות רשעית אבל גם אנושית, זה ממש לא מפתיע, אבל עדיין כיף לראות. לסופי מקשרה והולידי גריינג'ר יש רגעים משעשעים מאוד בתור שתי האחיות המרשעות והמטומטמות. ריצ'ארד מאדן (רוב סטארק מ"משחקי הכס") מגלם את הנסיך, שכמעט על פי המסורת של סרטי דיסני, הוא די חסר אופי: הוא לא פותח הרבה בגירסה הזאת של הסיפור ונשאר קרש נאה. קרש עם מכנסיים צמודים במיוחד. הנקודה היחידה שבה הסרט נגרר להתחכמות מיותרת היא הסצינה בהשתתפותה של הפיה הטובה (הלנה בונהם קארטר), שכאילו יצאה מסרט שונה – עם בדיחות אנכרוניסטיות וקריצות מיותרות, כאילו הגענו פתאום לקטע מ"שרק".
דיסני עושים את הגירסאות המחודשות האלה לסרטים מצוירים של עצמם כבר כמה שנים, ולקח להם זמן ללמוד איך עושים את זה נכון. הפעם, תודה לאל, הם נמנעו מהטעות של "אליס בארץ הפלאות" ו"מלפיסנט" ולא ניסו להפוך את "סינדרלה" לסרט אקשן. אין בסרט אף סצינת קרב לא-קשורה-לכלום בין מאות אלפי חיילים ממוחשבים, וסינדרלה לא מגלה שהיא בעצם יועדה על ידי נבואה עתיקה להיות מנהיגה צבאית ומובילה אל הקרב צבא, כשהיא עוטה שיריון (וואו, "אליס בארץ הפלאות" היה סרט ממש מחורבן, אתם יודעים?). עם עלילה ששבירת זכוכית היא האירוע האלים ביותר המתרחש בה, "סינדרלה" הוא הצנוע מבין סרטי האגדות המחודשים האלה – אבל כמובן, צניעות זה עניין מאוד יחסי. דיסני לא יתנו לכם לשכוח שכאן מדובר בהפקה של תאגיד הבידור הגדול בעולם, ולא בפרק של תיאטרון האגדות של שלי דובאל. לכן הסיפור הקטן מסופר בפאר והדר: הממלכה שבה הוא מתרחש נפרשת במרחבים ממוחשבים אדירים עם חופי ים והרים מושלגים בשולי כל פריים. הארמון של הנסיך הוא לא סתם איזו טירה קטנה בין העצים, אלא הארמון רחב הידיים ביותר מהצד הזה של גני ורסאי. וכמובן, התלבושות – שהרי זהו סיפור ששמלות הן חלק משמעותי בעלילה שלו – הן גרנדיוזיות, ענקיות, והאמת, יפות. ומן הסתם נראה אותן שוב לרגע ב-2 שניות המונטאז' שבו יוצגו המועמדים לפרס האוסקר לעיצוב תלבושות לשנת 2015.
"סינדרלה", מובן מאליו, לא מחדש. הוא גם לא מציג הברקות קולנועיות גדולות. אבל הוא בהחלט לא רע, ומאוד מרענן לראות קצת תמימות לא מתחכמת בין סרטי ההפוך על הפוך של היום. אם דיסני יצליחו לשמור על הרמה הזאת, אז אולי אפילו הגירסאות מחודשת ל"היפה והחיה", "בת הים הקטנה" ו"ספר הג'ונגל" הן לא רעיון כל כך רע.
וחוץ מזה: הדבר שמביא את רוב הצופים לסרט הוא בוודאי לא הסרט עצמו אלא הסרטון הקצר המתלווה אליו, "קדחת הקרח", סרט המשך באורך 8 דקות ל"לשבור את הקרח" עם אלזה, אנה וכל יתר הדמויות מלהיט הענק ההוא. כמו "סינדרלה", "קדחת הקרח" לא מוסיף הרבה לסיפור המוכר – כמובן, בשמונה דקות בוודאי לא ציפיתם להעמקת יתר בדמותה של אלזה – אבל הוא מנה קטנה וחמודה של "פרוזן" לג'אנקיז. וביחס בין אורך הסרט לבין כמות המרצ'נדייז שתימכר בהשראתו, הוא עומד כנראה לקבוע שיא של כל הזמנים. גם אני רוצה איש שלג קטן כזה.
פורסם במקור בוואלה
לגבי פרוזן
האמת שאני לא בטוח שזה מדיוק שהסרט מצליח בגלל פרוזן, הרי עובדתית גם אוז וגם מליפיסנט הצליחו( וגם אליס כמובן אבל בגלל סיבות אחרות ), והם הצליחו בלי סרט קצר לפני, אז מה ההבדל?
אם כמובן, אתה מאמין אחרת אני אשמח לשמוע את דעתך לגבי זה( וגם את דעת חברי לאתר ).
איזה תפקיד יש בסרט להיילי אטוול?
נגמרו סינדרלה, האחיות והפיות, זה אומר שהיא ניצבת עם שמלה יפה בנשף?
אמא של סינדרלה
(ל"ת)
מומולץ ללכת לראות בIMAX גם כי הסאונד שמה מעולה וגם כי
מחלקים בסוף הסרט פוסטרים מעולים של הסרט, חוץ מזה אחלה סרט, ירדנו לברך באולם כשראינו את רוב סטארק מופיע לראשונה וחוץ מזה סרט מלא חן.
אני כמו שלא אהבתי את פרוזן הסרט לא אהבתי את פרוזן המיני סרט, מבחינתי היה סתם בזבוז של זמן…
ממליץ לראות את Honset Trailers
כמובן שזה כולל ספויילרים, אבל זה לא שאנחנו לא מכירים את העלילה…
https://www.youtube.com/watch?v=6Pt1_VvVZVY
אהא. "Honest trailer" שעולה לפני שהסרט יצא.
(ל"ת)
זה לסרט הישן, לא לסרט הזה
(ל"ת)
ועדיין הוא מתאר נהדר שאלות שצריכות לעלות לפני צפייה בסרט
(ל"ת)
הסרט מתאים לילדים? מפחיד?
(ל"ת)
בהחלט כן וממש לא.
(ל"ת)
אני לא חושבת
ראיתי אותו היום ואני ממש לא חושבת שזה יתאים לילדים מתחת לגיל עשר. בסרט יש כמה וכמה נקודות יותר "אפלות" מסרטי דיסני קלאסיים שעוסקים במוות של ההורים של הדמויות וגם מראים אותם. רוב הילדים היותר קטנים לא ידעו להתמודד עם סצנות כאלו. לאחותי (בת שש) לא הייתי מראה.
הא?
יש סרט כלשהו של דיסני שלא כולל מוות של הורים?
ולא, לא מראים את המוות של ההורים אלא רק מספרים עליו (שוב, בניגוד לסרטים אחרים של דיסני).
אולי
אולי אם כך התבלבלתי ומה שרואים בסצנה עם רוב סטארק זה לא המוות ורק עצוב וכאלה. ומה שהתכוונתי זה שבסרט הזה יש הרבה יותר עיסוק במוות של אמא ואבא מאשר שאר סרטי דיסני. זה כאילו לקחו את הסצנה של הספינה השוקעת מפרוזן ואנה בוכה אחרי זה והכל ופרסו אותו על הרבה זמן מהסרט. באולם שהייתי בו כמעט כל המבוגרים הזילו דמעה או מליון בקטעים האלו והילדה היחידה (חמש נראה לי) שהייתה לא הפסיקה לדבר ולשאול שאלות של "אמא למה היא בוכה?, איפה אמא שלה?" ודברים בסגנון כי היא לא הבינה מה קורה.
ואם כבר הזכרת את זה,
למה לעזאזל בכל סרט של דיסני יש מוות של הורים?
מי היה הגאון שהחליט שזאת נקודת עלילה הכרחית לסרטים שמיועדים לילדים בגיל 4 ומעלה?
מזה זמן שהנקודה הזאת מטרידה אותי.
מעולם לא עשיתי ניסוי שבודק איזה סיפורים ילדים אוהבים.
נראה שילדים מודעים למוות מגיל מאוד קטן. הרבה פעמים אם תבקש מילד לספר לך סיפור, הוא יכלול מוות פתאומי כאלמנט קומי.
אני מניח שדיסני באיזשהו שלב הבינו שאם תכלול אירוע טרגי בסיפור שלך ככה ילדים יזכרו אותו יותר בבגרותם.
לדוגמא, כיום אני זוכר הרבה יותר טוב את "גשר לטראביתיה" ואת "לפגוש את הרובינסונים" מאשר את "מבול של צרות" ו"שרק השלישי" שיצאו כולם באותה שנה.
בקצרה,
מספרים שאחרי ההצלחה של שילגיה וולט דיסני קנה להוריו בית. הייתה דליפת גז ואמו מתה. אז זה נהיה מוטיב רגשני בסרטיו הבאים ללא אמא. והחברה כנראה המשיכה עם זה עד עצם היום הזה.
עוד הסבר קראתי, שפשוט ככה הגיבור/ה מתבגר יותר מהר ובמהלך סרט שלם אפשר ללמוד יותר על הדמות.
כי כמעט כל האגדות הם על יתומות
ודיסני עושים אגדות
יתמות היא מוטיב חוזר בהרבה אגדות
מכיוון שרובן הן סיפורי התבגרות, ובשביל שהגיבור יוכל להתבגר ולהתגבר על המכשולים צריך "להרוג" את ההורים.
לא רק באגדות ההורים נעדרים, גם בהרבה מאוד מספרי הנעורים הקלאסיים, בעיקר כאלו שעוסקים בהרפתקאות. ההורים לא חייבים למות, כמובן, לפעמים הם נעדרים מהעלילה באופן זמני בלבד – יוצאים לחופשה, או שהילדים בחופשה, סיפורי פנימיות, הורים שיצאו למלחמה או נעדרים עקב עבודה וכולי.
יחי ההבדל הקטן
בין נעדרים למתים. נראה לי שאפילו ילד בן שלוש וחצי יצליח להבחין בו.
לא בטוחה שהבנתי את מהות ההערה שלך
ברור שיש הבדל בין מתים לנעדרים, זה בעיקר עיניין של סובלימציה.
האגדות מציגות לנו עולם אכזרי, בעיקר בגרסתן הלא מרוככת (האחים גרים עידנו הרבה מהאגדות שאספו), ואילו ספרי הילדים והנוער שהזכרתי נכתבו בתקופה מאוחרת יותר שבה הרגישו שיש לגונן על הילדים מטרגדיות ואסונות, לכן, כדי "להפטר" מההורים, כדי שהילדים יוכלו לעבור את תהליך ההתבגרות בעצמם, בחרו פתרונות הרבה פחות רדיקליים (למשל, בספרי אניד בלייטון, שבני דורי גדלו עליהם, ההורים נאלצו לסעוד איזו דודה קשישה, או שחלו בחצבת או מחלה מדבקת אחרת ולכן נלצו לשלוח את הילדים לכפר, או שנסעו לחופשה וכולי. באורח פלא הם תמיד הצליחו להמצא רחוק מילדיהם בכל חופשת קיץ).
"באורח פלא". ההורים הצליחו לא להיות ליד ילדיהם בחופשת הקיץ. כ-ן.
(ל"ת)
מהות ההערה שלי היתה
שהטיעון "מה אתה מתפלא שבאגדות ההורים מתים – הרי בהרבה סיפורי נעורים קלאסיים הם נעדרים" לא מחזיק מים.
זה קצת כמו לומר – מה אתה מתפלא (/מזדעזע) שדעאש כורתים ראשים בשידור חי? הרי גם בבריטניה אנשים מזדקנים בבדידות בבתי אבות.
אה, רק שזה ממש לא היה הטיעון שלי
הטיעון שלי הוא שיתמות נפוצה בסיפורי אגדות כי היא כלי שמשרת את התבגרות הגיבורים כפי שהעדרן של דמויות ההורים מסיבות שונות ומשונות בספרי ילדים ונוער משרת את אותה המטרה בצורה דומה (אך כאמור, בצורה מרוככת ומעודנת יותר).
והטיעון שלי הוא
ששימוש בכלי הזה באגדות/סיפורים/סרטי ילדים שקול לשימוש ב"אם לא תעשה שיעורים יבוא איש דעאש ויכרות לך את הראש" כדי לחנך ילדים למשמעת עצמית.
תלונתך התקבלה והועברה בצינורות המתאימים
לאחים גרים, שארל פרו, וכל שאר אוספי ומעבדי האגדות ומחבריהן האנונימים לדורי דורות.
כמו כן נשלח עותק לד"ר היינריך הופמן.
ספרו של ד"ר הופמן "יפתח המלוכלך"
היה חביב עלי מאד בתור ילד, ולא זכור לי ולו מקרה אחד של מוות הורי באף אחד מהסיפורים הקצרים שמופיעים בו![!:-P!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif" alt="" width="" height="" />)
בנוסף – כמו שרד פיש אוהב לומר – כשאני שופט סרטים שנעשים ב-מאה ה-20 או ה-21, ולא משנה אם זה אלה סרטים לפעוטות, בני נוער או מבוגרים, ראוי שאתייחס אל הסרט ועלילתו בנפרד מהספר או האגדה עליה הוא נכתב, ותירוצים כמו "זה טפשי/לא הגיוני/לא ראוי/מעצבן בגלל שככה זה היה בספר" הם לא מספיק רציניים.
אבל אלה לא התירוצים... שוב, הוסבר שזה כלי עלילתי
גם ג'וס וידון (למשל) השתמש בו במודע ובמוצהר.
ויתומים (מהורה אחד או משניהם) ספרותיים יש בלי סוף…. "אוליבר טוויסט", "האסופית", "הסיפור שאינו נגמר", "הארי פוטר"… ובאופן לא מפתיע ההרפתקאות והחוויות המיוחדות קורות לילד המוזר, השונה, זה שנשאר קצת בצד…
כמו כן יש לציין שמלבד כלי עלילתי, כשמדובר בסיפורים ישנים (כמו אגדות) זה היה גם חלק בלי נפרד מהמציאות הנפוצה, כי אנשים פשוט מתו יותר (והרבה יותר נשים מתו בלידה, למשל).
אגב, אני מניחה שאתה מודע לכך שלא בכל סרט של דיסני יש מוות של הורים, כן?
ברור שאני מודע,
אני אפילו שמח שנותרו כמה כאלה, אלה הסרטים שאני כן נותן לביתי לראות והיא נהנית מהם הנאה מרובה.
ובאשר לדוגמאות שהבאת, אף אחד מהם הוא לא סרט ילדים לטעמי, אלא סרט לבני נוער. זה הבדל משמעותי.
וכמו כן, זה שהוסבר שזה כלי עלילתי לא אמור למנוע ביקורת על הכלי הזה. להיפך, זה די נפוץ כאן. גם וואן שוט זה כלי, לא ראיתי טענה שאסור לבקר אותו.
להרוג את ההורים זה המעשה הרחום
כי האפשרות האחרת היא שההורים הביולוגיים של הילדים (ולא החורגים\דודים\מנהלי בית יתומים\ שאר אפוטרופסיים מפוקפקים) היו מעוללים להם את כל החרא הזה.
במקרה של סינדרלה, היא חייבת להימצא בתחתית ולהיות נתונה להתעללות והשפלות כדי שהמהלך העלילתי יעבוד.
האפשרות השניה שאני חושבת עליה בלי להרוג את ההורים, היא שההורים שלה עדיין בחיים אבל עניים מרודים, והיא עובדת בבית העשיר כמקור פרנסה. אבל אז המצב בכל זאת שונה, כי אז היא מועסקת בשכר ולכן יש לה כסף משלה, וגם יכולת להתפטר אם לא נראה לה. וגם תחושת הקיפוח של מה שמגיע לה בדין (אחרי הכל זה הבית של אביה והיא בת משפחה שלהן) נעלמת. אז הרצון שלנו להביא צדק והעוול שנגרם לה מיטשטשים.
בנוסף, מוצגת הבדידות הרבה שלה, וזה שהחברים היחידים שלה הם בעלי החיים, אף אחד לא מבחין בה, עד שמגיעה הפיה הטובה והנסיך שסופסוף רואים אותה. עוד משהו שהיה מתבטל עם הורים חיים (אלא אם כן גם הם היו חארות).
באופן כללי, אני חושבת שבסיפורים טוב לעבוד עם מה שמניע את העלילה ומעצב אותה בצורה הטובה ביותר, לא משנה מי קהל היעד. יש סיבה למה האגדות האלה הן אלמותיות – הן חשופות ומתעסקות עם הכוחות החזקים ביותר שמוכרים לנפש האנושית. להעלים את המוות של ההורים יהיה לעשות מהן פירה.
וכן, אני יודעת שעברו 5 שנים, אבל צפיתי שוב בסרט רק אתמול.
(ל"ת)
מה שאני ראיתי בסרט
הוא דווקא שהסרט הזה היה סוג של תיקון של דיסני לסרט מ- 1950. סינדרלה של הסרט הזה הרבה יותר הגיונית בבחירות שלה (הכל בהשוואה לסרט הישן) וסך הכל הסרט החדש מביא הרבה מאוד פתרונות ותשובות לקטעים היותר מפגרים ואידיוטים שהיו בסרט הקודם. אחרי הכל, דיסני חייבים להמשיך עם המוניטין החדש של נסיכות פמיניסטיות (בערך) עם דחפים הגיוניים (כמעט).
שמעתי את בלאנשט מדברת על הסרט והתרשמתי
כלומר עצם נוכחותה והאופן שבו התייחסה אליו גרמו לי לחשוב שהוא צריך להיות לא רע בכלל. משמח לשמוע שאכן כך.
יצוין בזאת שאני דווקא מחבבת וריאציות על קלאסיקות, כפי שניסו לעשות (בערך) ב"הקסם של אלה" וגם בגרסה האחרונה ל"אנני" (שהעברתה למאה ה-21 הייתה חיננית ביותר בעיניי).
לא מכיר את הסיפור של סינדרלה
הספוילר עם הנעל יהרוס לי את הסרט?
פשוט סרט נורא
נורא נורא נורא ועוד פעם נורא. נורא ברמה כזאת שממש רציתי לצאת מהאולם אבל חברותיי המנומסות עצרו אותי. לכן הסתפקתי בלתלוש לעצמי שערות ולתת לעצמי כאפות כל כמה דקות.
למה הוא נורא? העלילה המטומטמת, שמסבכת את הסיפור הפשוט ומוסיפה עוד הרבה יותר מדי סוכר ממה שצריך; המשחק הנורא, רב הסרט נראה שכל הדמויות (או השחקנים) סובלות מפיגור שכלי; המוזיקה הדרמטית והאפית שנדחפת כל הזמן ולא קשורה לכלום; ובעיקר המסרים שמוזרקים לצופה לווריד בצורה הרבה יותר מדי אגרסיבית – כאילו לא שמענו עד עכשיו על כמה חשוב להיות אוהב, אמיץ ונדיב.
בקיצור, תעשו לעצמכם טובה ותחסכו מכם את כאב הראש.
סרט מצויין. הבנות הלכו פעם נוספת להקרנה
בהקרנה הראשונה גם אני הייתי- עם צפיות נמוכות אבל ממש אהבתי למרות הדביקות היתרה.
קטלו פה את בונהם ואני קרועה עליה. מצויינת כי עד כמה הדמויות יכולות לשעמם?
הסינדרלה מושלמת בתור הסולחת התמידית.
האמא מקסימה בתור הרעה . סך הכל היא כזו עקב החיים,
הנסיך מעצבן אך חתיך מאוד ואי לכך נסלח,
רק חלק אחד היה פשוט מגוכך- בלי ספויילרים אכנה אותו "הנדנדה בגינה שלא הראיתי לאף אחת"
לגבי המוסיקה הבנות ממש אהבו וחזרו עליה. לדבריהם = מרגשת.
פעם אחרונה שזה קרה היה פרוזן.
גילאים 15/12/8
הצליח להם.
בעיניי סרט מחורבן לגמרי.
הדמות של סינדרלה הייתה כזאת מטומטמת שהיא גרמה לבלה מדמדומים להיראות עצמאית וחזקה. כשהאחיות מתלחששות שסינדרלה משוגעת לגמרי, קצת קשה שלא להסכים איתן. אבל זה לא עניין של שובניזם, כי הנסיך היה אידיוט לא קטן בעצמו. בקטעים הכי רומנטיים והכי עצובים בסרט כל האולם פשוט צחק, זה היה די מביך. ונקודה נוספת שלא קשורה לאיכות הסרט – ההחלטה להלביש את כל הגברים בטייטץ לבן והדוק מאוד הייתה שגויה. חברה שראתה איתי הסתכלה בזעזוע קל וטענה שאם אפשר לראות צורות, כנראה שאתה צריך להחליף מכנסיים.
מופק ומבוצע היטב, אבל אוף
אני מאוד אוהבת עיבודים לסיפורים מוכרים, אבל כאן אין שום וריאציה, שום פרשנות.
מצד אחד אני תוהה מה הטעם בגרסה נוספת שלא מחדשת דבר, לא בונה דמויות בצורה מעניינת או מציגה קונפליקט אמיתי. מצד שני כשההפקה היא ברמה כזו גבוהה ומוקפדת, וכולם באמת עושים עבודה טובה, לפחות זה לא מרגיש כמו בזבוז זמן מוחלט.
הסרט מהנה בדרכו, אבל מבחינתי הוא קצת מיותר. לילדים בלבד.
סינדרלה ופמיניזם
ראיתי אתמול את הסרט המקורי משנת 1950 (לא ראיתי את החידוש), ואני חושבת שמעניין להסתכל על הדמות של סינדרלה בראי הזמן. כי ברור שהיום, באותם התנאים, היו לה הרבה יותר אפשרויות והיא לא היתה חייבת להישאר בבית ההוא ולהיות שפחה אלא יכלה למצוא עבודה בשכר ולהתקדם בחברה. אבל בחברה הפיאודלית שבזמנה האגדה מתרחשת, כנראה להישאר בבית המוכר שגדלה בו, עם ההצקות המוכרות והנבזיות אבל לא מעבר לכך, היתה הבחירה החכמה והבטוחה יותר מאשר ללכת לרחוב ולחפש את מזלה חסרת כל (במיוחד כשהיא ניחנת בטוב לב קיצוני).
אפשר למתוח ביקורת על הצייתנות שלה, אבל יש משהו ממש בודהיסטי באופן שבו היא בוחרת לחיות את חייה, בטוב לב ללא תנאי, בגישה של חוסר אלימות, בשמירה על שמחת החיים, האצילות הטבעית והאמונה שהמצב ישתפר, היא ממש מעוררת הערצה. מה שנערץ היום הוא להיות "עצמאית וחזקה", ובעיני היא אכן כזו – היא דואגת לעצמה, מטפחת קהילה תומכת שעושה הכל עבורה (אמנם הם עכברים אבל החשיבות העלילתית שלהם רבה) והיא חזקה ברוחה, בין אם היא בת אצילים מפונקת ואהובה ובין אם היא משרתת שתקועה במגדל. היא אותה סינדרלה ולא משתנה מכורח הנסיבות, בתוכה היא עדיין בת אצילים ולכן בסופו של דבר, הגורל מוצא אותה והיא מגיעה למקום אליו היא שייכת.
לא מזמן קראתי את "חירות בגלות" – הספר שכתב הדלאי לאמה על כיבוש טיבט ע"י סין. הסינים היו רבים ואלימים מאד ולא כיבדו את ההסכמים עם טיבט. טיבט היתה ארץ בודהיסטית שבו העקרון המרכזי הוא חמלה לכל היצורים החיים, בהבנה שכולנו אחד. הצבא שלה היה מועט עד לא קיים ולא ערוך להתמודד מול הסינים. הדלאי לאמה ניסה לעצור את הסינים בדרכים לא אלימות, ואפילו כשהמצב הורע מאד הוא גינה אלימות מידי בני עמו. היה לו חשוב לשמור על מה שנחשב בעיניו צלם אנוש, גם במחיר חיים. לבסוף חלק קטן מהטיבטים, בראשות הדלאי לאמה מצאו מקלט בהודו ושם הם מנסים עד היום לעורר את העולם האדיש למצוקת העם שלהם ולשמר את התרבות והמסורת הטיבטיים.
כמו שאני רואה את זה, סינדרלה לא נבחרה ע"י הפיה הטובה, ואז ע"י הנסיך, כי היא יפה יותר מאחרות. בסה"כ נוכחה בנשף "כל אישה פנויה בממלכה" ואין ספק שהיו שם הרבה נשים יפות ומושכות.
סינדרלה הוא כביכול סיפור על מישהי שהתעלתה מעל למעמדה והפכה ממשרתת לנסיכה, אבל בעצם הוא סיפור על תהפוכות הגורל ועל הטבע הפנימי. הרי היא נולדה בת אצילים ומשמרת את הרוח הזה: היא שרה ורוקדת בחן כמו בת אצולה (במקביל רואים את האחיות החורגות מקבלות שיעור זמרה מזעזע) תוך כדי ביצוע עבודות הבית, והעכברים והציפורים משרתים אותה בכל, כי היא נולדה שיהיו לה משרתים, בין אם אלו רק עכברים וציפורים. החלון שלה פונה לארמון והיא רואה אותו ברגע שהיא פוקחת עיניים. היא יודעת לאן היא שייכת ולמרות שהיא לא גיבורה פעילה ואקטיבית בעיניים מודרניות, הכיוונון הפנימי שלה הוא זה שמושך את החלום להתגשם.