אלכס גארלנד, במאי ותסריטאי "הקרב על אמריקה", אוהב שני דברים: מציאות שבורה, ומסע פיזי טוב. החלק הראשון חשוב יותר מהשני – בכל זאת, אחד מהסרטים הכי אהובים שלו ("אקס מאכינה") מתרחש כולו בבית אחד, וגם "רדופה" מתרחש באותה עיירה. אבל כל הסרטים שלו מציגים מה שהן לא בדיוק דיסטופיות במובן הקלאסי של המילה, כמו שהן גרסאות שונות של העתיד שבהן הכל קצת מעפן באופן מהותי. במובן מסוים, מדובר בפרה-דיסטופיות: מציאות שכבר לקחה את הצעד לעבר עתיד לא מבטיח, אבל עדיין לא נמצאת בתוך משהו "מקס הזועם"-י.
גם החלק השני חשוב לגארלנד – הוא אוהב שקבוצת אנשים צריכה ללכת מקום למקום. אולי זאת נוסטלגיה לז'אנר ההרפתקה, אולי זאת האפשרות לזרוק על הגיבורים שלו אתגרים אקראיים עם היכולת לתרץ את זה ב"הם במסע, נו", אבל כך או כך – גארלנד לא פעם במיטבו כשהוא משלב את שני ההיבטים האהובים עליו.
כך למשל ב"קרב על אמריקה", שמערב את שני הדברים שהזכרתי למעלה – קבוצת עיתונאים שעושה את דרכה מניו יורק לוושינגטון, בזמן שארצות הברית קרועה במלחמת אזרחים אכזרית בין שלל כוחות שונים. הסרט אף פעם לא אומר במפורש מה קרה ולמה, אבל איכשהו טקסס וקליפורניה הצליחו למצוא קרקע משותפת ולהפוך ל"כוחות המערביים" (בניגוד ל"ברית פלורידה" שמוזכרת בסרט), אז אפשר לנחש שזה משהו ממש מרהיב בטיפשותו.
הסרט מתמקד בעיקר בדמותה של לי (קירסטן דאנסט), צלמת עיתונות שמתמחה בצילומי מלחמה, וכיאה למי שהעבירה חלק נכבד מחייה הבוגרים בשדה קרב כזה או אחר, לא בדיוק קורנת מאושר. אותה מלווים ג'ואל (ואגנר מורה, הקול של הזאב מ"החתול של שרק: משאלה אחת ודי") השותף שלה שהגה את הרעיון לראיין את נשיא ארצות הברית (או מה שנשאר ממנה) רגע לפני ששלל צבאות שונים ינסו להרוג אותו, סאמי (סטיבן מקינלי הנדרסון, "חולית", "ליידי בירד") עיתונאי ותיק שמתלווה אליהם למרות שהוא בקושי מצליח ללכת וג'סי (קיילי ספני, "פריסילה") צעירה ששואפת להיות כמו לי, מה שכמובן מרתיע את לי כי זה מעמת אותה עם העובדה שהמקצוע שלה מוציא אנשים מאוד מאוד דפוקים.
למי שמצפה לסרט שיעסוק במוצהר במצב הפוליטי הנפיץ בארצות הברית צפויה אכזבה – אין כאן אזכורים לטראמפ, הסתערות על הקפיטול או דברים מהסוג הזה. מדובר במציאות אלטרנטיבית שבה יש מספיק טכנולוגיה כדי להקל על דברים מסוימים בעלילה אבל בלי כל מיני המצאות מהשנים האחרונות שהיו יכולים להקשות עליה. הסרט אף פעם לא עוצר ומסביר לצופים מה קרה, אבל הוא כן מפזר רמזים מעוררי סקרנות ("טבח אנטיפה" מוזכר כמשהו שקרה לפני כמה עשורים, ונאמר שהנשיא פירק את הבולשת הפדרלית). אבל גארלנד יודע שהפרטים הם לא העיקר פה, וזה לא משנה מי העליב את מי או איזה חוק עבר שבעקבותיו המלחמה פרצה – מה שחשוב הוא הרעיון הכללי – מלחמת אזרחים, כמו שקוראים לסרט באנגלית.
וכך העיתונאים שלנו נעים ממקום למקום, ובכל פעם מגלים תרחיש חדש שבו אין להם מושג למה הם נכנסים והאם הם יצאו ממנו בחתיכה אחת. כל אוטו שמתקרב, כל תחנת דלק, כל חנות היא מתכון לצרות שבו הקבוצה שלנו תלויה באיזשהו כבוד – שקיים או לא קיים – לעיתונאים, וביכולות המיקוח שלהם. מדי פעם זה מספיק. מדי פעם לא. הסרט נהנה להחזיק את הצופים במתח בנוגע לכל תרחיש ותרחיש, שומר אותם דרוכים ומצפים לגרוע מכל בכל פינה. כסרט מתח, הוא אחד האפקטיבים שיצאו בשנים האחרונות.
אבל גם כסרט בכלל, גארלנד מראה איך הוא משתפר מסרט לסרט כבמאי. אמנם הוא נופל מדי פעם לשלל קונבנציות כמו "האוטו שאמורים לשמוע ממרחק ואיכשהו מופיע בהפתעה", אבל הסיבה שהוא מצליח להחמיק דברים כאלה תחת הרדאר היא המיומנות שהסרט מציג בעריכת סאונד. הסאונד של הסרט לא מנסה לעשות משהו מיוחד או מסובך מדי, אבל הן בבחירת השירים, הן באופן שבו הם נערכים והן בשאר הצלילים שאנחנו שומעים (או לא), השקיעו בסרט הזה מחשבה על איך תשמעו אותו ולכן מי שמתעניין בסרט הזה כדאי לו לשמוע אותו במערכת הסאונד הטובה ביותר באזור. גם הצילום שלו נהדר, כיאה לסרט שעוסק בצילום, אבל כמו תמונות טובות הוא יעבוד טוב גם על המסך הקטן. זאת מחמאה, אגב.
אם יש מקום שבו הסרט לא ראש מעל כולם, זה בכל הנוגע לדמות הראשית שלו. לא כי היא לא נהדרת – זה כנראה התפקיד של דאנסט שהכי אהבתי אותה בו אי פעם, ותפקיד שועלת הקרבות הוותיקה יושב עליה בול – אלא פשוט כי הסרט לא ממש מצליח להוציא ממנה משהו מוצלח באותה מידה כמו כל שאר הדברים. די מההתחלה אפשר להניח איך הדברים יתגלגלו בכל הנוגע ללי, ולהגנת הסרט זה אף פעם לא מוריד מהמסע שלה – אבל זה גם מקרקע אותו למשהו יחסית מוכר בסרט שמצליח לעשות לא מעט דברים מעניינים ולא-לחלוטין מוכרים.
דאנסט, אגב, לא לבד. הנדרסון עושה את שטיק הזקן המלומד שלו היטב כמו שהוא עושה בשנים האחרונות, בין הסרט הזה לבין "פריסילה", ספני מחזקת את מעמדה ככוכבת עולה, מורה הוא פצצת אנרגיה כיפית, וג'סי פלמונס וניק אופרמן בתפקידים קטנים היו מצליחים כמעט לגנוב את ההצגה עם מעט מאוד לולא באמת כל צוות השחקנים היה במיטבו.
הניסיון להצמיד אקטואליה ל"קרב על אמריקה" – בין אם בהקשר הישראלי, בין אם בהקשר אמריקאי ובין אם בכל הקשר שהוא – מפספס את זה שהסרט הזה מנסה להגיד משהו כוללני בהרבה על מלחמה (בין אם בתפיסה הפסימית על האופן שבו היא בלתי נמנעת, ובין אם בשאלות איך להתנהל בתוכה וכמה היא משנה כל פרט בחיי מדינה, כולל אלה שמנסים להדחיק אותה) או על עיתונות (שם הסרט, אגב, נהיה פסימי בהרבה בנוגע לאפשרויות ולכוח שיש לעיתונאים) ועל כן בכוונה הסרט ניתק מאקטואליות. זה גם יכול לגרום לאנשים לפספס סרט נהדר מחשש שהוא בא לדחוף איזה מסר בגרון, כשזה משהו שהסרט מנסה באופן פעיל להימנע ממנו. כלומר, כן, אפשרי באופן מצער שעוד כמה שנים ידברו על הסרט כ"נבואי", אבל כל עניין הנבואה בכלל לא רלוונטי. אפילו אם באמת טקסס וקליפורניה יעזבו את ארצות הברית מסיבה כלשהי, זאת לא הנקודה ב"מלחמה על אמריקה". המלחמה היא הרי לא על אמריקה, אלא על עצמנו.
הסרט הזה לגמרי יכול לעבוד על המסך הקטן אבל הסאונד (והעריכה שלו) הם קריטיים לחוויה.
וזאת אולי הסיבה הכי טובה לצפות בסרט בקולנוע עם סאונד בומבסטי.
ממליץ בחום. ג'סי פלמונס גונב את הסרט ומוכיח שהבן אדם מוסגל לנפק תצוגות קריפיות בצורה בצורה מדהימה. זה היה נכון גם לגבי התפקיד שלו בשובר שורות וגם פה. הוא פשוט משדר אי יציבות נפשית שעשוי להתהפך עלייך כל רגע, לא בזעם גדול אלה בקרירות מקפיאת דם.
הסרט גם לא נמרח והוא קצר יחסית, 100 דקות וקצת, שזה חשוב מאד. וכמובן כל סצינת קרב היא עוצרת נשימה.
אגב, מסתבר שאתמול אקס מכינה חגג 9 שנים.
אז אולי יש למלחמת אזרחים גם סיכוי קצת בקטגוריות הטכניות באוסקר.
אחד הדברים המצערים בעיני
הוא כמה שהסרט הזה הפך בארה״ב לכר קרב סוער בו כלי הנשק הם מאמרי מערכת וציוצים זועמים. אני מבינה שיש אנשים שהיו רוצים שזה יהיה סרט הרבה פחות מעניין והרבה יותר פשטני, שיטפח להם על השכם ויגיד להם באופן ברור ״אתם צודקים וכל מי שבצד השני טועה, וגם אדם נוראי״, אבל זה פשוט לא הסרט שגארלנד רצה ליצור. הרבה אנשים שמעו ״מלחמת אזרחים״ וראו בעיני רוחם סרט שיעסוק בקרע הפוליטי הנוכחי בארה״ב, באופן אקטואלי, על גבול הדוקומנטרי, ובדרך שתתפוס צד באופן מובהק. זה פשוט לא הסרט הזה.
זה סרט שעוסק במלחמות דרך עדשת המצלמה העיתונאית, שאולי לא אובייקטיבית אבל לפחות מתיימרת להיראות ככזו, ולהשאיר את הפרשנות לצופים. זה בא לידי ביטוי גם בנסיון מודע ומכוון של הסרט להשאיר לצופה לפרש את המציאות, שהיא אמורפית ולא חד משמעית. המלחמה מוצגת כנוראית וכל המעורבים עושים מעשי זוועות, אנשים יורים על מישהו כי הוא יורה עליהם, בלי שיהיה להם זמן לעצור לשאול ״למה״ או לתהות האם יש מצב שהם בכלל באותו צד. כי מלחמת אזרחים זה כאוס של חורבן והרס, זה לא שחור ולבן, זו לא טפיחה מנחמת על השכם של ״אתם צודקים וטובים ובצד הנכון של ההיסטוריה״.
אז לראות אנשים מרדדים את זה לכדי ״הסרט הזה לא אנטי טראמפ באופן מילולי ומובהק ולכן אני שונא אותו ובז לו״ זה פשוט כל כך מדכא. וזה קורה משני הצדדים, דרך אגב. אפשר לראות בכך עדות שמחזקת בדיוק את מה שגארלנד אומר שהוא ניסה להגיד בסרט הזה – באיזשהו שלב הקיטוב כבר כל כך קיצוני, שכל מה שנשאר זה רק שנאה וחוסר תקשורת. וכשמגיעים לשלב הזה, כבר לא באמת משנה מה הוביל לשם, כי כשאתה במלחמת חורמה, אתה יכול רק לתקוף את מי שמולך מתוך חרדה קיומית.
(רוב) האנשים שכועסים על הסרט הזה כועסים עליו לא בגלל מה שהוא כן, אלא בגלל מה שהוא לא, ובדרך הם מפספסים סרט מצוין.
לא שראיתי את הסרט עדיין (לא אוהב את אקס מאכינה כדרמה אולי כקומדיה)
אבל יש ביקורת אחת שראיתי שלא מתלונן על זה שהוא רצה סרט פשטני יותר אלא שהגישה של הסתכלות מלמעלה על המלחמה בלי "לקחת עמדה" משטיחה את המורכבות של המלחמה עצמה. הוא מדמה את זה לילד בין שש שצועק על כולם בשביל לקבל תשומת לב ומשתתק ברגע שהוא מקבל אותה.
https://youtu.be/MSPoI32velQ?si=LNwqi5YKGy4R8QrG&t=446
ואגנר מורה, הקול של הזאב מ"החתול של שרק: משאלה אחת ודי"???
זה פריקינג פבלו אסקובר מ"נרקוס"…
לגמרי, הזלזול הזה בוגנר מורה לא סביר בעיניי
גם היה הכוכב של סרטי elite squad אבל כאמור, בעיקר נרקוס עם דמות מופתית בעיניי (למרות שמסתבר שקולומביאנים לא אהבו את המבטא הברזילאי שלו).
אתה אומר זלזול, אני אומר מציין את הדבר הכי טוב שהוא היה בו
(ל"ת)
הוא עשה עבודת דיבוב מצוינת אבל הדמות לא היתה עמוקה ומפותחת מספיק כדי לזכור אותו יותר מדי.
הוא מגניב, וזהו.
לעומת זאת, ההופעה שלו בנרקוס זאת הופעה לפנתיאון של המאפיונרים המוסרטים הכי טובים בכל הזמנים.
לא אמרתי עבודת המשחק הכי טובה שלו
אמרתי הדבר הכי טוב שהוא היה בו.
סרט מעולה, ממש מעולה
הייתי שמחה מאוד לקרוא/לשמוע ביקורת של איתי אנגל על הסרט הזה- חשבתי עליו בצפיה, ממש בהתחלה, כשקלטתי שג'ואל מעשן בשרשרת. לא מזמן הוא התראיין באיזה פודקסט, ודיבר על איך באזורי מלחמה כולם מעשנים (לדעתי דיבר על עירק).
יש בסרט הזה איזושהי תפיסה מאוד מציאותית של איך נראית מלחמה, מהסצינה בפתיח של ההתכוננות לנאום, והסאונד בכמה סצינות, וההתנהלות המופרעת של כולם. קיבלתי את הרושם שביצירת האפיזודות היתה מעורבת גם עבודת תחקיר טובה, של איך דברים נראים. הייתי שמחה לדעת עד כמה היא נאמנה גם למיקום ולחוויה העיתונאית.
קפצתי והתכווצתי הרבה לאורך הסרט, כי הרגשתי שאני מכירה חלק מהרפרנסים הויזואלים מהחיים עצמם, איכשהו הוא מתכתב עם המציאות העכשיוית בצורה די ישירה (מבחינה ויזואלית!).
הסאונד בסרט הוא ממש יצירת אומנות, הקפיצות בין שקט- לסאונד פסקולי קולנועי – לסאונד של מלחמה מאוד אפקטיביות. אהיה בהלם אם הוא לא יזכה בכל פרס אפשרי בקטגורית הסאונד.
מעניין שכמו באקס מאכינה, הסרט מאוד מתמהמה בתוך סצינות, נותן להן להתקיים במן סבלנות קולנועית שהיא ההפך מהפרעות קשב. יש בזה משהו מאוד יפה, מאוד נעים לצפיה, אפילו- ואולי בעיקר- כשהסרט הוא על מלחמה.
אני שמחה שלא פגשתי את הדיונים של מאוכזבי הסרט ומחפשי המשמעות הפוליטית הישירה. הסרט הזה מראה מלחמה, ומלחמה יכולה להיות בכל מקום, אז הוא הניח אותה באמריקה- וזה חכם- כי לשים אותה במדינות עם מלחמה קיימת היה מוציא אותו גזען, או לא מאפשר לדמויות שלו להתנהל בקונטקס מוכר. מהבחינה הזו השם העברי עושה לסרט עוול, משום שאין כל כך חשיבות לכך שזו אמריקה, אנחנו לא יודעים אם הקרב הוא על אמריקה או על פירוקה, אנחנו לא יודעים מי בכל צד ומה האג'נדה (אפשר לנחש אבל מאוד באויר, הרי טקסס וקליפורניה מדינות די הפוכות מבחינה דמוגרפית). למעשה, עיקר התמונות מרחבי המסע מאוד משדרות חוף מזרחי, אבל לא הצלחתי לזהות מקומות (להוציא את NY וDC).
מוסיפה כאן על המלחמה וארה"ב
כי אין לי מושג איפה עוד אפשר להוסיף, בהקשר הכללי וכך שלדעתי הסרט לא באמת מתעניין בארה"ב- הסרט עשה בחירה חכמה. קליפורניה וטקסס התאחדו נגד שאר ארה"ב, פלורידה לחוד התפצלה מארה"ב- כל זה בלי הסברים. במחשבה נוספת על הקטע הזה, אלו 3 המדינות הכי גדולות בארה"ב גם מבחינת שטח וגם מבחינת כמות אוכלוסיה. ביחד הן מהוות בערך שליש מאוכלוסיית ארה"ב, כך שמבחינה מספרית, אם הן יתפצלו מארה"ב וילחמו נגד כל השאר, זה יכול לעבוד. אז אם מניחים לחיפוש הסיבות, שאני לא חושבת שרלוונטיות ממילא לסיפור הזה, ההחלטה להפוך אותן למוקד הפיצול היתה מאוד חכמה. (הן גם מהמדינות שהצטרפו יחסית מאוחר, כמעט 100 שנים אחרי הכרזת העצמאות האמריקאית)
סרט טוב
הסרט נתן לי לשקוע היטב בהווייתן של הדמויות. הוא אכן מעביר היטב את תחושת התוהו ובוהו של המלחמה.
האם זו בחירה מכוונת מצד הסרט להפוך את הנשיא לאדם בעל כישורים רטוריים מוגבלים שמדקלם מסרים מטלפורמטר? הדיקטטורים שהסרט מתייחס אליהם היו אנשים בעלי כישורים רטוריים טיפה יותר מוצלחים.
אני לא חושבת שהסרט מתיחס לדיקטטור ספציפי
אני חושבת שהסרט עבד לא רע בהרחקה של עצמו מנרטיב ספציפי. דיברתי היום עם חבריי לצפיה (שפחות נהנו ממני), הסרט הזה יותר מהכל הוא רפרנס לאיך נראית מלחמה. הוא לא על מה שגורם למלחמה, או למה עם יוצא למלחמת אזרחים, הוא פשוט על איך זה נראה. הייתי שמחה לדבר על זה עם אנשים שעולם הרפרנסים שלהם דומה, למשל אוקראינים, אבל לא נעים לי לשלוח כאלה לצפות בסרט.
האסוציאציה המיידית של הנשיא הוא סרטון מאחורי הקלעים ששודר בישראל. אמנם בגרסת ישראל במציאות היתה רהיטות מאחורי הקלעים (ממש עבדתי קשה לכתוב את המשפט הזה בלי הכנסת עמדות לדיון), אבל הקטע הזה, שיש שליט שנוי במחלוקת שמתכונן מאחורי הקלעים, וההתכוננות הזו יותר חשובה מתוכן הנאום הסופי עצמו- זה חלק כל כך מהותי מהסיפור. אולי זו כניסה לעולם העיתונאים- הסיפור החשוב לציבור הוא "האמת", לא מה שבוחרים לשדר לנו מאחורי פילטרים- וזו המטרה של העיתונאים שמככבים בסרט.
אגב, מאוד סביר שגם הנשיא בסרט היה איש עם כישורים רטוריים מאוד טובים מול קהל, פשוט לא ראינו את הפרסונה הבלתי מפולטרת.
אגב, וזה ספוילר לסוף הסרט, לא בטוחה אם חשבתי על האסוציאציה הזו ספונטנית, אני חושבת שדווקא הוזכר העניין הזה בסרט עצמו. לא יודעת מי ראה את סרטון נפילת קדאפי, אני מאוד לא רציתי לראות אותו אך זה הוקרן בלופים בדפי הכניסה של רוב אתרי החדשות בישראל וזה פשוט קפץ לי. וגם שם המוות עצמו היה מאוד סתמי, וקדאפי פתאום לא היה הדיקטטור הגדול, רק איש מכוסה דם שניסה לברוח ועבר לינץ'. אני לא זוכרת אם הוא התחנן על חייו, אני רק זוכרת את הפרצוף המדמם, וכמה אנטי הרואי הכל היה
באוקראינה אין מלחמת אזרחים. זאת מדינה ריבונית שפלשה אליה מדינה דיקטטורית.
יש שם מחוזות בדלנים שלא התנגדו לכיבוש והקרבות עליהם היו קצרים. אבל זה לא דומה בכלל.
רוב אוקראינה פשוט חוטפת טילים ברמה היום-יומית וממשיכים ללכת לעבודה, ללמוד, ואפילו יש אירועי תרבות מסוימים. המסחר פתוח לגמרי.
גם בישראל אין מלחמת אזרחים
אבל בסוף האימג'ים בסרט פשוט התכתבו לי עם רפרנסים של ה7 באוקטובר ועוד מלחמות. כאמור, נראות של מלחמה.
התגובות הכי חזקות שלי בסרט היו דווקא לקטעים שהם לא הרגע הכי מותח באינטראקציות. למשל כשהם נהגו דרך שיירת המכוניות ההרוסות, או כשנסעו מהמקום עם הצלף ודרסו את הגופה בדרך.
לדעתי,
שיירת המכוניות ההרוסות יותר הזכירה לי כל סדרה פוסט-אפוקליפטית שאי פעם צפיתי בה. כאן האירוע האפוקליפטי עדיין מתרחש אבל יצא לי לקרוא כבר סדרה שהאירוע האפוקליפטי המחולל שלה הוא מלחמת אזרחים שניה. הסרט פשוט מציג מלחמה בצורה הארכיטיפית ביותר שניתן להציג בלי להיות ספציפי יותר. אישית, אני חשבתי שהסרט היה אופטימי בהנחת היסוד שלו שמלחמת האזרחים השנייה תהיה בין מדינות. במצב הנוכחי בארצות הברית, רוב הסיכויים הוא שהיא תהיה בין כנופיות.
דווקא משמיעים את הנאומים של הנשיא. בהנחה שכשרון רטורי מתייחס גם למקוריות ובחירה נכונה של המילים, מדובר בנשיא בעל כשורים רטוריים מוגבלים ונקודות החוזק שלו יותר נובעות מכישוריו כמארגן והרבה פחות כנואם (טוב, הוא, בכל זאת, החזיק מעמד שנה וחצי).
לגמרי מלחמה ארכיטיפית מאוד
דווקא עניין המדינות הגיוני בעיני, אנשים אוהבים לדמיין לחימה למען הצדק או כל מיני כאלה בקטע מאוד רומנטי של קבוצת אנשים בעלי אג'נדה משותפת שמצטרפים יחד ומתחילים מאפס. אבל לחימה, כמו ריצה לבחירות, כמו הפגנות- הם דבר שדורש משאבים, ולכן בסוף ארגון אפקטיבי הוא כזה שיש לו משאבים כלכליים עומדים לרשותו. מהבחינה הזו, מאוד יכול להיות שאנשים מקליפורניה וטקסס ערקו למדינות המרכזיות, או להפך, תושבי המרכז ערקו לברית של קליפורניה וטקסס- פשוט צריך מדינה עם משאבים פדרליים שתוכל להשקיע כסף בתחזוקה של צבא, משטרה ושמירה. לא חושבת שסטייטס קטנות כמו ניו ג'רזי או דלאוור היו יכולות אי פעם להתנתק ולהחזיק משטר אפקטיבי.
בנסיעה באיזורי הספר בסרט רואים כל מיני התארגנויות מיליטנטיות שאין להן שיוך ברור, אפילו לא בהכרח שיוך צבאי (תחנת הדלק, או העיירה ה"רגילה") אע"פ שהן ממוקמות באיזור שבתאוריה כניראה נשלט על ידי אחד הצדדים.
הילדים של מחר
אז קודם כל, סרט מצוין.
אבל שנית, אני קורא ביקורת אחרי ביקורת ואף אחד לא מזכיר את הסרט האחד שהסרט הזה באמת מזכיר יותר מכולם (ולא, זה לא annihilation למרות שקצת) – אלא ממש ממש ״הילדים של מחר״ שגם היה סרט נהדר, חזק, אלים, מותח ובעיקר קצת שונה מהשטאנץ המקובל שזה תמיד דבר מבורך.
(מה שלא שונה מהשטאנץ אגב, זה הסרט השני שראיתי אתמול – monkey man – היה רע).
הזכיר לי את annhilation (הכחדה)
והסצנה המותחת הייתה פשוט מפוארת. ללא ספק במאי כוכב עולה
"הסרט אף פעם לא עוצר ומסביר לצופים מה קרה"
לדעתי הסרט בהחלט מסביר כל מה שצריך לדעת – הנשיא נמצא בקדנציה השלישית שלו (דבר שאסור על פי החוקה האמריקאית), פירק את ה-FBI (הגוף שאמור למנוע השתלטות עויינת מבפנים) ומשווה לדיקטטורים כמו סדאם חוסיין וצ'אוצ'סקו. אז גם אם לא ניתן לו שיוך מפלגתי, אין ספק שהוא הפך לדיקטטור. במקרה כזה, אפשר להבין כיצד טקסס וקליפורניה – מדינות חזקות שיכולות להקים צבא עצמאי – יצליחו להתאחד כדי להפיל את הדיקטטורה, למרות ההבדלים האידיאולוגיים ביניהן. הדמויות, בתפקידן כעיתונאים שצריכים לשרוד, לא לוקחים צד באופן חד משמעי, אבל הסרט בהחלט לוקח צד במאבק הזה – אם כי הוא אכן יותר מתעניין בלתאר את זוועות המלחמה מאשר בלתת נאומים פוליטיים. כמובן שתרגום השם לעברית מפספס את זה לחלוטין ונותן איזה נופך הירואי שלא קיים בסרט.
אשמח לדעת מה הכוונה ב"בלי כל מיני המצאות מהשנים האחרונות שהיו יכולים להקשות עליה" – יש בסרט מעט מאוד טלפונים סלולריים למשל, אבל קל לראות כיצד תשתית הסלולר האמריקאית (שלא משובחת גם ביום יום) תקרוס לחלוטין בתסריט כזה.
בכל מקרה, סרט מעולה אבל בהחלט מאוד טריגרי לצופים ישראליים. אם מבקרים אמריקאים לא מסוגלים לראות את תמרורי האזהרה שהסרט מציב (או פשוט להנות מסרט מצויין שעשוי מעולה) ואת העשייה המעולה שלו בלי שהוא יכה בהם בראש בפטיש כמו BlacKkKlansman למשל, אז זה הפסד שלהם.