ביקורת: סיראנו

הסיפור של "סיראנו דה ברז'ראק" הוא אחד מהנרטיבים הארכיטיפיים האלה שמרתקים אותי, למרות שעד היום מיטב ההיכרות שלי איתו הייתה דרך אוסמוזה תרבותית (כלומר, היכרות יד שנייה דרך התייחסויות ליצירה) וסדרת "כל העולם במה" של ערוץ הילדים. המחזה המפורסם עוסק בסיראנו דה ברז'ראק, חייל שבורך בחדות שכל, אומץ לב ויכולת התבטאות יוצאת מן הכלל. הוא מאוהב ברוקסן אבל היא לא יכולה לאהוב אותו בחזרה בגלל שהוא מכוער במיוחד. או שמא היא לא יכולה לאהוב כי הוא מתבייש באף הארוך שלו ונותן לפקפוק העצמי שלו לעצור אותו? שאלה מעניינת ומטאפורה מעולה.

בעיבוד הקולנועי לסיפור שיצא בשנה שעברה, הבעיה של סיראנו היא לא אף ארוך אלא הכול קצר. טוב, אולי לא הכול, אני לא רוצה לצאת בהנחות, אבל הוא מגולם על ידי פיטר דינקלג'. ואיזו הופעה זו של דינקלג', בחיי, הוא מוכיח פה שהוא באמת מגדולי השחקנים של דורנו. אם הסרט היה זוכה לקצת יותר תשומת לב והפצה נורמלית הוא היה יכול לזכות במועמדות לאוסקר, והייתי תומכת בזה לחלוטין. מולו משחקת היילי בנט שגם היא מרשימה, והייתי מחליפה אותה רק בגלל פער הגילאים המוגזם בינה לבין דינקלג'. את הצלע השלישית במשולש האהבה משחק קלווין האריס ג'וניור האלמוני והוא למל"מ לגמרי, אבל זה בסדר כי זה בדיוק מה שהדמות שלו אמורה להיות. גם בן מנדלסון כאן בתור הנבל של הסרט, והוא סבבה יחסית לכמה שהדמות קריקטורית, אבל לא קרוב לגעת בלב של הסרט.

ג'ו רייט, הבמאי של "סיראנו", הוא אחד שיותר מכל דבר יודע ליצור אווירה, ואני לא אומרת את זה בתור דבר רע. זה היה המאפיין הבולט של הסרטים הקודמים שלו שראיתי, וגם סיראנו הוא סרט שכל פריים ממנו גורם לך לרצות לקנות כרטיס טיסה, הפעם לסיציליה, שבה הוא צולם (למרות שהסיפור מתרחש בצרפת). רייט מקפיד להציב כל סצנה במיקום ייחודי מבחינה ויזואלית שהופך אותה לזכירה, והוא מצא שלל מקומות כאלה על האי וצילם אותם באופן מחמיא ביותר. גם התלבושות ההיסטוריות מצוינות ובכלל, אין שום סיבה שג'ו רייט אי פעם יבלה במאה ה-21 כשהוא כל כך טוב בדברים תקופתיים. זה אומנם קצת מוזר שהטקסטים הם לא נקודת החוזקה של הסרט כשהסיפור שלו תולה כזו חשיבות ביכולת ההתבטאות של אנשים, אבל זה כמעט לא משנה כי האווירה מחזיקה אותו מספיק.

אז סיכמנו ש"סיראנו" הוא סרט יפהפה וכמעט נטול בעיות. יש לו רק נקודת תורפה אחת: הוא מחזמר. "רגע רגע רגע," אני שומעת אתכם מתרעמים. "את כותבת על סרט שעוסק בין היתר בקבלת השונה ומפלה נגדו בגלל הז'אנר שאליו הוא משתייך?" חלילה. אני אוהבת מחזות זמר. אני מוכנה לראות רק מחזות זמר עד סוף החיים שלי. הבעיה היא שג'ו רייט לא אוהב מחזות זמר, וסתם ככה זו העדפה שאולי ניתן לסבול, אבל כשאתה מביים מחזמר זה כבר לא מתקבל על הדעת.

בגלל חוסר החיבור שלו לז'אנר ג'ו רייט מנסה לקרקע את המחזמר בכל צורה אפשרית, וזה תמיד לרעה. המשחק של דינקלג' אומנם משובח, אבל לשיר הוא לא יודע לצערי. זה משהו שניתן לתקן במידה מסוימת באולפן, אבל הבמאי גם קיבל את ההחלטה הדבילית להקליט את השחקנים שרים על הסט, כאילו הוא צפה ב"עלובי החיים" ולמד ממנו בדיוק את הלקח ההפוך. כתוצאה מכך, רוב השירים צורמים באוזן. הם גם לא מוצלחים או זכירים במיוחד, וכנראה יש סיבה שלא שמעתי על המחזמר הבימתי שעליו הסרט מבוסס. השיר הטוב היחיד בסרט (והוא באמת באמת טוב) הוא דווקא זה שהדמויות הראשיות בקושי משתתפות בו. אפילו מבחינה ויזואלית הנאמברים האלה לא מצטיינים, כי כמעט ולא טרחו עם כוריאוגרפיה. ריקודים הם הרבה פעמים הדבר הראשון ללכת כשמנסים להפוך מחזמר ללא-מחזמרי-מדי וחבל, כי הם הלב של המחזמר.

האם הייתי מעדיפה ש"סיראנו" לא יהיה מחזמר? אולי. זה היה יכול להפוך אותו לסרט מושלם. אבל יותר מזה הייתי מעדיפה שהוא לא יתבייש בהיותו כזה, ויהיה מחזמר מרהיב ומושקע שמלהיב אותי כמו שרק מחזמר מסוגל. כי למרות שנהניתי והתרשמתי מאוד מהסרט ואני חושבת שהוא מהטובים של השנה שעברה, כל כולי רוצה לאהוב את "סיראנו" יותר. רק שאני לא יכולה לעשות את זה אם הוא לא אוהב את עצמו.