ביקורת: המועדפת

'המועדפת' הוא הסרט המושלם למי שאוהב את לנטימוס. הוא גם, במקרה, הסרט המושלם למי ששונא אותו.

אני לא אוהב את יורגוס לנטימוס. אני לא אוהב את "שיני כלב", סרט שראיתי כי טענו שהוא "מטורף ומטריד" והוא שיעמם לי את הצורה; אני לא אוהב את "להרוג אייל קדוש" שנראה כאילו מישהו עשה סרט של ווס אנדרסון, הוציא את הקומדיה, הפך את הדמויות לאפילו יותר רובוטיות והוסיף מעל לכל זה דילמה מוסרית לא רלוונטית לחיים; אני דווקא כן מחבב את "הלובסטר", אבל נראה לי שזה למרות לנטימוס ולא בזכותו – היה ל"לובסטר" פוטנציאל ממש טוב אבל לנטימוס לא כל כך ידע מה לעשות איתו ולכן השעה השנייה של הסרט נראית כמו שהיא נראית. איפשהו בין כל הסרטים האלה התרשמתי שלנטימוס הוא מיזנטרופ ששונא בני אדם אבל אין לו מושג איך הם באמת עובדים, ולכן המיזנטרופיה שלו לא כזאת מעניינת או מחכימה.

אני פותח בזה כדי לומר שלמרות כל זה אני מאוהב ב"המועדפת", שהוא בקלות הסרט הכי טוב של לנטימוס שראיתי עד כה. סרט שעדיין מלא בשנאת האדם והציניות של הבחור, אבל הפעם משלב עוד שני דברים חשובים – התנהגות אנושית וכיף.

"המועדפת" מבוסס בחופשיות רבה על דמויות אמיתיות שהתקיימו אי אז בתחילת המאה ה-18: שרה צ'רצ'יל (רייצ'ל וייז) היא "המועדפת", מעין יועצת אישית בכירה שהמלכה אן (אוליביה קולמן) מקשיבה לכל דבר שהיא אומרת. יום אחד מגיעה בת דודתה של שרה, אביגיל (אמה סטון) ומבקשת עבודה בארמון – כל עבודה. שרה מסכימה, ולאט לאט ממשרתת נחותה, אביגיל מתחילה לעלות בדרגות חצר המלוכה עד שנוצרת בין השתיים יריבות על תשומת הלב של המלכה.

בעוד שזה נשמע כמו חומר לעוד דרמה תקופתית עם דיאלוגים באנגלית גבוהה, תלבושות יפות, תככים פוליטיים שקשה לעקוב אחריהם, לוק מיושן והרבה מלודרמה רגשית, "המועדפת" הוא בעצם דרמה תקופתית עם דיאלוגים באנגלית גבוהה, תלבושות יפות, תככים פוליטיים, לוק עדכני והומור ארסי משובח.

כי אמנם הסרט לא בדיוק הולך בדרכו של באז לורמן ולא שם פסקול להיטים משנות התשעים וגורם לכולם לדבר בסלנג עדכני, אבל בהחלט נטוע בו איזשהו מרץ שלא אופייני לדרמה תקופתית. הסרט מתייחס להטרדות מיניות ולמעמד הנחות של נשים בצורה ישירה ובוטה, מייחס לדמויות כוונות זדוניות ומניפולציות שלרוב רואים בסרטי פילם נואר ולא בדרמה תקופתית, ובעיקר גורם לעולם הרגשי של הדמויות להרגיש יותר קרוב לשנות האלפיים מאשר לסיטואציה מלפני שלוש מאות שנה. ההומור הוא לא שנינות ג'יין אוסטנית ואף אחד לא מדבר על חובה ואהבה – התמימות שמיוחסת לתקופה נעלמת בסרט הזה ומוחלפת בציניות של דמויות שמבינות שהעולם הוא מסוכן, מסובך ומלא בקודים חברתיים בלתי אפשריים, ולכן כדי להצליח בו הן צריכות להיות מסוכנות בעצמן. חלק מזה מתבטא ביחס למיניות – אם לרוב הדרמות התקופתיות הן איפשהו על הגבול בין פוריטניות לרומן אירוטי-רומנטי, כאן היחס ציני בהרבה, בצורה שמסתכמת הכי טוב בדיאלוג נפלא מאמצע הסרט: "האם באת לפתות אותי או לאנוס אותי?".

את הקו הזה, שעובר בין נראות מכובדת לציניות עמוקה ולקשר רגשי מצליחות שלוש השחקניות הראשיות (כן, ראשיות. המועמדויות לכל אורך עונת הפרסים של אמה סטון ושל רייצ'ל וייז לקטגוריית שחקנית המשנה מנותקות מהמציאות) להעביר בצורה נפלאה. אמה סטון רק משתפרת מתפקיד לתפקיד מאז שזכתה באוסקר, רייצ'ל וייז חוזרת לחיינו בסערה אחרי שדי נעלמה בעשור האחרון ואוליביה קולמן המעולה תשלח אתכם לדף הימד"ב שלה כדי לגלות מאיפה עוד אתם מכירים אותה (בעיקר מתפקידי משנה, ביניהם השוטרת מ"שוטרים לוהטים", מנהלת המלון מ"הלובסטר", המלכה אליזבת ב"הייד פארק על ההדסון" והבת של מרגרט תאצ'ר ב"אשת הברזל"), כי לא יכול שקיימת שחקנית כל כך מוכשרת ורק עכשיו שמתם לב אליה. חוץ מהן, גם שחקני המשנה נפלאים. ג'ו אלוין, מארק גאטיס ושאר הקאסט הגברי יודעים ליצור את הסביבה המסובכת שבה הנשים צריכות לתפקד ומעל כולם זורח ניקולס הולט, שעושה מה שהוא תמיד עושה – תפקיד משנה נפלא שמקבל אפס יחס מהתעשייה.

וכך, בין התסריט השנון והנפלא של דבורה דייויס וטוני מקנמרה למשחק הנפלא של כל הקאסט, נוצר הרושם שלנטימוס קצת לא נחוץ פה. כלומר, כן, מישהו צריך לדאוג שהסטים ייבנו ושהתלבושות יהיו מוכנות, אבל רוב העבודה נעשתה רק בחיבור בין הטקסט למשחק. אולי זה מסביר למה לנטימוס דוגל בסרט בגישת ה-"תסתכלו עליי! תסתכלו עליי! אני במאייייייי!" ומשתמש בטכניקות וטריקים קולנועיים כדי שנשים לב בצורה מאוד בולטת שאנחנו בסרט – משחקי עריכה, צילום בעדשת עין הדג, פונטים מוזרים – כדי שחס וחלילה לא נשכח שיש במאי מאוד אמנותי ומיוחד לסרט. הרי בסופו של דבר, לנטימוס לא יצר את הסרט הטוב ביותר בקריירה שלו רק כדי שלא נשים לב לכמה משוגע ומגניב הוא, תודה רבה.

אז למי שנמאס מדרמות תקופתיות רגילות, ולמי שנמאס מהשטיק של לנטימוס, ולמי שנמאס שלא רואים את רייצ'ל וייז יותר, ולמי שנמאס מכך שכל הסרטים המוערכים בקולנוע הם כל כך כבדים – ל"המועדפת" יש את התרופה למכאובים שלכם. סרט מצחיק, יפהפה, שנון, חכם ומרהיב. ובעיקר, סרט שמראה שאף פעם לא כדאי לוותר על במאי קולנוע שאתם לא מחבבים. יכול להיות שיום אחד הוא יפתיע אתכם לטובה.