ביקורת: ידיים על ההדק

הסרט החדש של דניאל רדקליף הוא פחות 'הארי פוטר' ויותר 'ג'ון וויק פוגש את סקוט פילגרים'.
שם רשמי
ידיים על ההדק
שם לועזי
Guns Akimbo

מאז שקיבל את תעודת הבגרות שלו מהוגוורטס, דניאל רדקליף עושה בעיקר מה שהוא רוצה לעשות, יהי זה לגלם גופה, לאכול חרקים בג'ונגל, או פשוט להסתובב עם קרניים במשך סרט שלם. לפעמים זה מצליח לו ולפעמים פחות, אבל ניכר שהבחור נהנה להשתתף בפרויקטים כמה שיותר מקוריים ומופרכים, ו"גאנס אקימבו" הוא השיא.

על קצה המזלג: "סקיזם" (Skizm) הוא טורניר מחתרתי במסגרתו נשלחים פסיכופתים רצחניים להרוג אחד את השני, וכל האמצעים כשרים: בזוקה? תת-מקלע? סכין? כן בבקשה. למרות מיליוני הצופים שיש לסקיזם במרשתת (ולמרות החורבן שנזרע בעקבותיו ברחובות) המשטרה לא מצליחה ללכוד את מארגניה חולי הנפש (אך בעלי התושייה, מוכרחים להודות) של התועבה הכיפית הזו. 

מיילס לי האריס (דניאל רדקליף) הוא מתכנת זוטר של משחק מובייל. הוא עצמו סובל מבריונות ולצערו הבריון הוא גם האחד שמשלם לו את המשכורת. לכן אין זה פלא שמיילס מוציא קיטור מדי ערב באינטרנט, איפה שהוא יכול להעמיד פני גיבור, "המטריל של הטרולים". צרותיו מתחילות כשהוא בוחר לעצמו כמטרה את הצ'ט של סקיזם ומטריל את צופי הטורניר האדוקים. לצערו, הטרלה אחת יותר מדי היא שהספיקה לבוס של סקיזם – טיפוס עם פרצוף שאף אימא לא תוכל לאהוב – לבְחור את מיילס כמתמודד הבא של הטורניר. מיילס נחטף, ובהליך כירורגי שאני לא חושב שסטריליזציה הייתה חלק ממנו – מתעורר גיבורנו עם זוג אקדחים שמוסמרו לכפות ידיו. אחזור ברשותכם על המשפט: אקדחים. מוסמרו. לכפות. ידיו.

הסיטואציה החדשה נוראית עבור מיילס; מלבד כאב התופת, על מיילס להתרגל לבצע פעולות יומיומיות בליווי שתי מפלצות ברזל שצמודות לידיו במסמרים, ואני שמח שהסרט שמתעכב על הקשיים שנלווים לסיטואציה, ובהם להתלבש לבד, לכוון לאסלה (מיילס, פשוט תשב), לאכול ולהחזיק טלפון נייד מבלי שייפול. לצערו, אין לו זמן רב להתרגל לסיטואציה משום שכמעט מיד נשלחת להרוג אותו המתחרה שלו, ניקס (סמארה וויבינג האחת והיחידה. מארוול יחטפו אותה וזו רק שאלה של זמן) – מתנקשת מיומנת שרצחה דרכה לצמרת הטורניר. ניקס יורה כמו שהיא נושמת ואין לה סנטימנטים. לכן הופתעתי לגלות כי מתחת לחזות הקשוחה, האפלה, צמאת הדם וחובבת הבזוקה (ואני לא מתכוון למסטיק) מסתתרת דמות מקסימה שאוהבת לחקות מיניונים ואפילו לעזור לרגע לבחור הקלולס שהיא נשלחה להרוג, רק כדי שלא יביך את עצמו (ואז, כמובן, לנסות שוב להרוג אותו). 

"גאנס אקימבו" הוא סרט מטומטם ואיש אינו מכחיש זאת, אבל ניכרת בו אהבה רבה לרעיון המגוחך שמאחוריו. הסרט בוחן את גבולות האקשן פעם אחר פעם ומציג סצנות מופרכות עד היסוד, ובהן השימוש הכי טוב בפּטיש מאז "שבעה צעדים", אופנוע שעולה על מכונית ונוסע לתוך שמשה של מכונית אחרת, מיניגאן M134 וסמארה וויבינג אחת נגד שתי כנופיות רחוב, והיד עוד נטויה (ושבורה ומעוקמת ומה שתרצו). כל זה כמובן לפני שנזכרים שלדמות הראשית ממוסמרים שני! פאקינג! אקדחים! לידיים! זה לא סרט האקשן הכי הזוי בסביבה – לקולנוע ההודי יש כמה דברים להראות לכם – אך בכל הקשור למערב, הוא בהחלט מתמודד ראוי על התואר.

מה שלצערי מונע ממנו להגיע לטופ זו עבודת פוסט פרודקשן בעייתית. את "גאנס אקימבו" כתב וביים ג'ייסון ליי האודן. מבט חטוף בימד"ב שלו מעלה כי בראש ובראשונה הוא איש של אפקטים חזותיים (והצצה בחדשות גוגל מעלה כי הוא אוהב להסתכסך עם מבקרי קולנוע בטוויטר), מה שמסביר מדוע הסרט נראה כאילו ג'ון וויק הקיא את סקוט פילגרים: האודן לא מהסס להשתמש כמה שיותר באפקטים של משחק וידאו, ובהם מד ניאון ענקי שסופר את הכדורים שנותרו למיילס, רנטגן בזמן אמת של עצמות שנשברות (מורטל קומבט מבקש להחליף כמה מילים) ושימוש מופרז עד לא חוקי בהילוך איטי. על כל אלה אפשר ורצוי היה לוותר. האפקטים מסיחים את הדעת וחלקם אף מסגיר את העובדה שהתקציב לא היה כזה גבוה. בנוסף, זה מרגיש כאילו אדם חמוש השתלט על חדר העריכה ואיים שיתחיל לרסס אם לא יתחלף קאט כל 3 שניות (מסכן מייקל ביי, הוא נרדף על ידי הפושע הזה מאז תחילת הקריירה).

התחושה היא שעבודת ליטוש יסודית יותר (קרי עריכה נורמלית ופחות טריגר להתקף אפילפסיה) הייתה הופכת את הסרט מסרט אקשן שחייבים לראות אם אתם אוהבים אקשן, לסרט אקשן שחייבים לראות גם אם אתם לא אוהבים אקשן. למזלו ולמזלנו, מצילים אותו הרעיונות המגוחכים שלו, כוראוגרפיית אקשן טובה, מספר רגעים מפתיעים בעלילה, הדינמיקה בין רדקליף לוויבינג ופסקול שכוללת את מיטב הלהיטים דוגמת Super Freak של ריק ג'יימס ו-Never Surrender של סטן בוש (ילדים, נסו לגלות איזה עשור מוזיקלי ג'ייסון לי האודן הכי אוהב).

אבל תגידו מה שתגידו, "גאנס אקימבו" לא נראה כמו אף סרט שנעשה לפניו, ורק על זה מגיע לו שאפו. תענוג לראות שחקן בקליבר של רדקליף נהנה מהכסף שעשה בפרנצ'ייז הגדול בו השתתף, רק כדי לעשות מעתה פרוייקטים מאתגרים ושונים מהנורמה. אתם יכולים לאהוב את "גאנס אקימבו" או לשנוא אותו, אבל משועממים בטוח לא תצאו ממנו. 

ומה הלאה עבור רדקליף – סרט שלם בו הוא עומד על הידיים ומדבר ג'יבריש? לי זה לא משנה, רק שימשיך ככה. תעשיית הקולנוע צריכה מטורפים כמוהו שאוהבים מה שהם עושים.