ביקורת: שכונה על הגובה

שעתיים ועשרים של הרבה אנשים רוקדים לצלילי שירים של לין מנואל מירנדה, וכמעט ושום דבר אחר.

ל"שכונה על הגובה" יש נשק עיקרי אחד בארסנל שלו: הרבה אנשים רוקדים, יחדיו, לשירים של לין מנואל מירנדה (שכתב גם את "המילטון" ואת השירים ל"מואנה"). למי שזה מספיק לו, הנאה צרופה לפניכם. למי שהיה רוצה שיהיה בסרט הזה גם עוד משהו חוץ מזה, זה הולך להיות אחד מהסרטים הגרועים של השנה – ותוכיח רכבת האנשים שיצאו מהסרט כאילו היה מדובר במסיבת הדבקה לווריאנט הבריטי (לאנשים מהעתיד שיקראו את זה: עזבו, משהו של קורונה). 

אישית, אני מאנשי האמצע – זה אחלה שיש הרבה אנשים רוקדים, ואנתוני ראמוס באמת שמקסים, ובכל זאת – בכל רגע שהדמויות לא שרות בסרט, האיכות שלו צונחת ואין שום סיבה שהסרט הזה היה צריך להיות כל כך ארוך. הם לא שמעו על שלפוחיות שתן שם בהוליווד? 

"שכונה על הגובה" מספר על קבוצה של אנשים בשכונה בצפון ניו יורק, רובם מהגרים מאמריקה הלטינית או בנים ובנות של מהגרים. אוסנאבי, הדמות הראשית בגילומו של אנתוני ראמוס, מסבירה בתחילת הסרט שלכל אחד יש בסרט "חלומות קטנים": לחלק החלום הוא "לעבור דירה", לחלק הוא "לעזוב את הארץ" ולחלק הוא "להפיל את הממשלה", אם הבנתי נכון. אגב, הסרט לא  ממש מצליח לנסח אמירה על החלומות האלה – לחלק זה עובד ולחלק לא, ואיכשהו גם כך וגם כך זה מאוד משמח יאללה מסיבה. אין הגשמת חלום, תרקדו. 

במקום זה, עיקר הסרט סובב סביב רומנטיקה, וספציפית סביב שני צירים של מערכות יחסים בקטע של "האם הם יהיו ביחד?" – ונסה ואוסנאבי, ובני ונינה. קשה להגיד שיש התפתחות עלילתית מאוד רצינית: הם הולכים לפה, הולכים לשם, ונראה שאין סיבה אמיתית למה בנקודה הספציפית הזאת משהו קורה ולא לפני כן או אחרי כן. זה נכון לכל העלילה, בעצם: יש בסרט, למשל, שני מסגורים שונים לעלילה ואף אחד מהם לא ממש מוסיף משהו לעסק. 

האקראיות בעלילה הרומנטית הייתה יכולה להיות בסדר אם הייתה איזושהי כימיה בוערת בין השחקנים, אבל זה לא המצב פה. אנתוני ראמוס חמוד בצורה מדאיגה, אבל קשה לקנות אותו כ"מוכר החנות הביישן שלא הולך לו עם בחורות" (ועל כן הוא פורח בכל פעם שהוא לא צריך להעמיד פני אחד כזה). קורי הוקינס חמוד להפליא וגם אמין בתפקיד בני, והשחקניות של ונסה ונינה שרות מאוד יפה, תודה ששאלתם. כשהם נפגשים, זה פחות נראה כמו זוג שרק משתוקק אחד לשני ויותר כמו "אה, הבחור הזה מההוא, מה שלומך, הרבה זמן לא התראינו". 

שאר דמויות המשנה מתפרצות מהמסך כמו מבחן פתע שמרחף מעל הראש של צופים לא קשובים מספיק: הנה הבחורות ממכון היופי! מה השם שלהן? האם אמרו אותו? מה הקשר שלהן ל"אבוולה"? מה הקשר של מישהו ל"אבוולה"? מי זה? האם זה אבא של נינה? או ונסה? שתיהן? מדי פעם כשזה יותר מדי, הסרט הולם בך בהופעת אורח של לין מנואל מירנדה כ"איש הפיראגווה" (מעין קרחון כזה) שנראה שהסרט משוכנע שאנחנו מאוד מעוניינים בסיפורו וחרדים לגורלו. 

ואם זה מרגיש לכם כמו יותר מדי אנשים, יוצרי הסרט ממש לא מסיימים כאן ומוסיפים עשרות על גבי עשרות של ניצבים, כולם רוקדים ומפזזים בתיאום מושלם, ומה אני אגיד לכם, זה מרשים. ככה היית רוצה, אני מניח, שמחזות זמר יראו על המסך הגדול, עם ריקודים שלא כל אחד יכול, מסונכרנים לעשרות אנשים במיצג ממש מגניב. 

הבעיה היא שבמאי הסרט, ג'ון מ. צ'ו ("עשיר בהפתעה" וגם מלא סרטי סטפ אפ וג'סטין ביבר) לא מצליח ליצור הבדלים בין סצנה לסצנה: כמות הכסף והאפקטים שנשפכה מתבלטת ונראה שמתוך רצון להיות הכי גדול הכי מרשים-הכי יפה-הכי מפציץ, יצא סרט שקשה לי לזכור מה מבדיל בו בין שיר לשיר. במקום משהו שנחקק בזכרון זה נהיה "ההוא בבריכה", "ההוא ברחוב", "ההוא במועדון", "ההוא שגם ברחוב", ו"ההוא שברחוב שהוא לא ההוא האחר ברחוב. נדמה לי". 

טוב, כן אציין שהשיר של אותה "אבוולה" (אולגה מרידז, שמשחזרת את התפקיד שלה מהמחזמר הבימתי) הוא ככל הנראה הרגע הכי בולט בסרט, אולי דווקא כי יש בו קצת יותר, או אולי בעצם קצת פחות מ"הרבה אנשים רוקדים יחדיו". השיר עצמו הוא בעצם סיפור קטן בפני עצמו והבחירות הויזואליות שיש פה משרתות אותו היטב ויוצרות משהו באמת יוצא דופן. 

יש עוד כמה יתרונות לסרט: כמה הופעות חביבות פלוס (ראויה לציון סטפני ביאטריז שעושה תפקיד בלתי-קשור-בעליל למה שהיא עשתה ב"ברוקלין תשע-תשע"), כמה שורות שנונות (בכל זאת, לין מנואל מירנדה), והיי, מה אני יודע: אולי אתם ממש בקטע של אנשים ששרים שהם אוהבים להיות מאמריקה הלטינית – ואם כן, אז זה יום המזל שלכם כי לא עובר שיר אחד שהדבר לא מוזכר בו.

אז למה, הו למה, הדבר הזה נמשך כל כך הרבה זמן? כי עם יד על הלב, הייתי מדבר על הסרט בצורה הרבה יותר נלהבת ככל שהוא היה מסתיים יותר מוקדם. בהיותו סרט שהוא יותר על מקום מאשר על דמויות ולכן העלילה בו לוקחת מקום משני, אפשר ורצוי היה לחתוך בבשר, גם על חשבון כמה שירים, ולסיים את ההרפתקה הזאת מתחת לשעתיים. 

או שאולי זה דווקא להיפך – אולי הסרט הולך ופוחת ככל שמתקדמים כי יש תחושה שבעוד שאת המערכה הראשונה של המחזמר העבירו די כמו שהיא, את המערכה השנייה זירזו עד כדי מחיקה, וכל האימפקט הרגשי שאולי היה לה נעלם עד שהגיעה למסך. שורה "מפתיעה" על חוסר ההשכלה של אחת הדמויות מוצגת כקטע דרמטי בלי שום סיבה ועד שהסבירו לי את ההקשר שלה במחזמר לא הבנתי למה היא מוצגת בכזה פאתוס – פשוט כי חתכו את כל ההקשר שלה. וזה נכון גם במידה רבה לסיום כולו. 

כך או כך – בבירור שעתיים ועשרים זה לא האורך האידיאלי עבור הסרט. מצד שני, אני לא בטוח שבכל אורך אחר הוא היה הופך ליצירת מופת – כאמור, לג'ון מ. צ'ו יש את הרצון להפציץ, אבל קשה להגיד שהוא במאי ויזואלי בליגה של הגדולים. הוא מצליח להכניס הרבה לכל פריים – אבל לאו דווקא להוציא הרבה. 

כבילוי קולנועי, "שכונה על הגובה" כן מגיע לגבהים מסוימים במהלכו ויש משהו כיף בלראות מחזמר מקורי שמיועד באופן כל כך ברור למסך הגדול – אבל יש מצב שתרגישו שהבנתם את הקטע אחרי הפעם העשירית שהם רוקדים בעוד שיר וריקוד שנשמעים ונראים זהים לחלוטין לשיר והריקוד הקודמים. במילים אחרות: "המילטון" זה לא.