ביקורת: היום השלישי – התחדשות

בסרט ההמשך ל"היום השלישי" יש אפקטים וחלליות ממש גדולות, אבל אין וויל סמית, הגיון או עניין כלשהו
שם רשמי
היום השלישי: התחדשות
שם לועזי
Independence Day: Resurgence
סרט מס' 2 בסדרת היום השלישי

אנשים, "היום השלישי" הוא לא סרט טוב! מה יש לכם! ממה אתם מתלהבים?! את זה אומר לכם ‏לא אני מ-2016, הזקן הנרגן שראה יותר מדי סרטים ויותר מדי אפקטים וכבר אי אפשר לשמח ‏אותו אלא אם כן מעורבים בעניין רובוטים ענקיים ו/או דינוזאורים, אלא אני הצעיר והתמים מ-‏‏1996, זה שהלך לקולנוע ממש כשהסרט הזה יצא ולא הבין מה לעזאזל הקטע. "היום השלישי" הוא ‏‏20 דקות של אפקטים יפים בתוך שעתיים של אופרת סבון משעממת. הוא לא נוראי, הוא פשוט ‏רצף קלישאות לא מעניין. בסיכום השנה ההיא דירגתי אותו כסרט הבינוני של השנה. בצפיות ‏חוזרות – דווקא על מסכים קטנים יותר – נאלצתי להודות בזעף שחלקים ממנו די כיפיים. בעיקר ‏אלה עם וויל סמית.‏

בשנים שלאחר מכן התברר ש"עשרים דקות של אפקטים יפים בתוך שעתיים של אופרת סבון ‏משעממת" הוא תיאור הולם לכל הסרטים של רולנד אמריך, שהתעקש להמשיך לעשות את אותו ‏הדבר שוב ושוב ושוב ("היום שאחרי מחר", "2012") בלי שום סיבה טובה מלבד העובדה שהעסק ‏הזה מביא כסף בטונות. לאורך השנים האפקטים נהיו יפים יותר והאופרת-סבון הפכה למשעממת ‏יותר. אז אתם יכולים לתאר לעצמי את התגובה שלי כששמעתי שהולך להיות, אחרי עשרים שנה, ‏סרט המשך ל"היום השלישי": אדישות מוחלטת. אפילו הידיעה על כך שנטלי אימברוליה מגיעה להופעה ‏בארץ ריגשה אותי יותר.‏

זה היה בלתי נמנע, אני מניח, שיהיה סרט המשך ל"היום השלישי", משום שהסרט הראשון לא ‏נגמר בכך שכדור הארץ הפך לחור שחור וכל תושביו ללא יוצא מהכלל נטחנו לאבק אטומים דק. ויש ‏מצב שהיו מוצאים דרך לעשות סרט המשך אפילו אם זה כן היה קורה. לא רק שכל דבר בעולם ‏מקבל המשך או ריבוט בימינו – הדרך הכי בטוחה בעולם היום לעשות כסף היא לעשות המשכים ‏לסרטים שהיו מאוד פופולריים ואייקוניים לפני עשרים שנה פלוס, כפי שאתם יכולים לראות אם ‏תסתכלו על תוצאות הקופות של "עולם היורה" ו"הכח מתעורר". ובדיוק כמו שני הסרטים האלה, ‏‏"היום השלישי 2" משתמש בשיטה הכי פשוטה להמשך: לעשות אותו הדבר – אבל בדיוק, אחד ‏לאחד, אותו הדבר – – רק יותר גדול. הרבה יותר גדול. למעשה צריך להקדיש כמה דקות כדי ‏להסביר כמה שהדבר שבו אנחנו נלחמים הפעם הוא הרבה הרבה יותר גדול מבפעם הקודמת, ‏לפני שמשמידים אותו בדיוק נמרץ כמו שעשינו בפעם הקודמת.‏

‏ אז בדיוק כמו בפעם הקודמת, כדור הארץ מותקף על ידי חייזרים שמגיעים בספינת חלל גדולה. ‏אבל אם בפעם הקודמת הספינות היו רק בגודל של עיר, עכשיו מדובר בספינת-אם בגודל של ‏האוקיינוס האטלנטי. במקרה שלא ראיתם את הסרט או הטריילרים, אני צריך להבהיר שזאת אינה ‏הגזמה קומית, או משהו: הסרט הזה הוא על חללית בגודל האוקיינוס האטלנטי שנוחתת על כדור ‏הארץ. היא שמה רגל אחת על לונדון ורגל שניה על וושינגטון הבירה. ברצינות. ואם אתם מתחילים ‏לחשוב איך זה יכול להיות, כבר טעיתם. לחשוב זאת טעות. זה סרט של רולנד אמריך, ולכן אתם ‏צריכים להניח שבתחילת הסרט מופיעה כתובית המבקשת ממכם לכבות לחלוטין – ולא רק לשים ‏על שקט – את המח. יש סרטים שנחמד לצחוק על החורים בהגיון שלהם – אבל כדי שיהיו חורים ‏צריך שיהיה הגיון. הסרט הזה מתפקד מראש ברמה כזאת של טמטום שלהשמיע הערות על ‏חוסר-דיוק או חוסר-סבירות יהיה הגיוני כמו להעיר על חוסר הגיון בציורים של דאלי. אם הייתם ‏מעירים לכותבי הסרט, למשל, על כך שאם מה שהוא, למעשה, פלאנטה קטנה ממתכת היה נצמד ‏לכדור הארץ, הגרביטציה שלה לבדה היתה בוודאי מספיקה כדי להסיט את כדור הארץ ממסלולו ‏ולכן היינו אבודים בכל מקרה, הם היו אומרים משהו כמו "גרבימה-ציה? חחחחחחח איזו מילה ‏ארוכה מה אתה פרוספור או מה" וממשיכים לדחוף תותים לאף.‏

כדי להתמודד עם האיום החייזרי, מציגים בפנינו כרגיל כמה גיבורים אנושיים מגוונים, שהם 1. ג'ף ‏גולדבלום (היי הוא היה בסרט הקודם) 2. ההוא ששיחק את הנשיא בסרט הקודם ועכשיו יש לו זקן, ‏ו-3. כל מיני אנשים אחרים שאף אחד מהם אינו וויל סמית. הדמויות החדשות האלה כוללות איזה ‏טייס, ואיזה טייס אחר, ואיזו סינית, ואיזה חנון. אלה… דמויות, במובן שאלה אנשים שנמצאים ‏בסרט ואומרים דברים, אבל באמת שאני לא זוכר שום דבר לגבי אף אחת מהן. לפני שבוע ‏התפרסם ברשת סרט קצר שנכתב על ידי תוכנת מחשב; היא סרקה תסריטים של עשרות סרטי ‏מדע בדיוני, ויצרה תסריט גנרי על פיהם. הסרטון הזה הוא ניסוי מעניין ולא-ניתן-לצפיה. כל משפט ‏שכל אדם אומר בו בפני עצמו הוא רצף הגיוני של מילים, אבל הקשר בינהם לא קיים; אנשים ‏אומרים מילים ומשפטים אבל אין לשום דבר באמת משמעות. הצפיה ב"היום השלישי השני" ‏הזכירה לי את הסרטון הזה. דמויות גנריות מדברות במשפטים גנריים, לפי עלילות משנה גנריות, ‏ואני מזדגג. אפילו החייזרים משעממים! אף פעם לא הערכתי את וויל סמית כמו במהלך הניסיון ‏המאתגר להישאר ער לאורך הסרט הזה. למה, למה היו חייבים להרוג אותו בתאונת אימונים או ‏משהו? היו צריכים לתת לסמית כל סכום שהוא מבקש, שרק יחזור. שיביא גם את הבן שלו מצידי. ‏כשוויל סמית בסביבה לפחות כיף.‏

בתוך אופרת הסבון הבלתי נסבלת נמצאים האפקטים, הסצינות הגדולות של ההשמדה וכל זה. כן, ‏יש פה אפקטים יפים. וכן, אם יש לרולנד אמריך יתרון כלשהו על תאומו-בנפש מייקל ביי, זה שהוא ‏לפחות יודע לעשות סצינות אפקטים והרס כך שבאמת ירשימו, ושבאמת אפשר יהיה להבין בדיוק ‏מה מתפוצץ בהן ולמה. אולי בגלל זה הסרטים שלו לא גורמים לי לזעום, אלא רק להשתעמם. אם אתם מגיעים רק בשביל האפקטים, אכן תקבלו אותם. יש מרדף בסוף ‏עם סוג של מפלצת, שהוא בהחלט לא בלתי-מגניב. לפעמים הסרט מצליח להשקיף מרחוק על אזור ‏ה"דבילי אבל וואו זה כל כך כיף" של "פסיפיק רים". ‏

חלקים ענקיים של העולם מושמדים בסרט הזה – הרבה יותר מב"היום השלישי" הראשון. כמובן, ‏כרגיל בסרטים האלה, יש את הקטע הזה שבו אנחנו עדים לאסון בקנה מידה בלתי נתפס, מיליוני ‏אנשים נמחצים למוות ברגעים אלו ממש, אבל לנו אמור להיות אכפת רק מאשתו/אמא של הגיבור ‏שאותה הוא מחלץ במסוק מגג כלשהו. "היום השלישי" המקורי לפחות הכיר בכך שהשמדת הערים ‏הגדולות בעולם היא עניין, ואפילו עניין גדול. הסרט החדש – אפילו לא זה. מוזר כמה שהסרט ‏עובר על זה מהר, כאילו סוף העולם הוא עניין לגמרי שולי. דובאי נופלת על לונדון, ותוך שתי דקות ‏של אפקטים עוברים הלאה לאיזו סצינת דיאלוג שמצולמת כמו טלנובלה שבה מישהו מדבר על מי ‏שהציק לו בבית ספר או משהו. "תסתכל על האפקטים! זה לא מדהים?", אמרתי לעצמי. עצמי ענה ‏לי, "אני רעב. אולי נצא לכמה דקות לקנות פופקורן או משהו?". נדמה לי – זה אני מ-2016 מדבר ‏אליכם – שהפכתי לחסין לגמרי לאפקטים יפים, לפחות כל עוד לא אכפת לי בכלל (אבל בכלל, ‏לגמרי, 0%) מהאנשים שכל האפקטים היפים האלה קורים סביבם.‏

יש דבר אחד מעניין בסרט, והוא מעניין ברמת ה"דברים שאני חושב עליהם מכיוון שאין לי שום ‏דבר אחר לחשוב עליו לעזאזל". כמו כל סרט הוליוודי בסדר הגודל הזה, הסרט מתחנף לסין. סין ‏אחראית היום לנתח עצום מהרווחים הפוטנציאליים של כל סרט, לכן להתחנף אליה זה בגדר ‏חובה. אז, כמקובל, הסרט כולל כמה דמויות סיניות אציליות ונטולות חסרונות, וגם פרודוקט-‏פלייסמנט סיני. אבל, במקביל, הסרט גם עושה משהו די ונועז במערכת היחסים הוליווד-סין: הוא ‏כולל זוג גייז. הומוסקסואליות היא דבר שקליפורניה היא לגמרי בסדר איתו, אבל סין – ממש לא, ‏ולכן האולפנים נאלצים ליישר קו ולהחזיר את הסטנדרטים שלהם בנושא לשנות החמישים – ‏כלומר, להעמיד פנים שהומואים לא קיימים. אבל כאן, מול המצלמה, יש זוג אוהב שמורכב משני ‏גברים. זה לא בוטה, הם לא מתנשקים או משהו, ירחם השם, אבל היחסים בינהם ברורים. סביר ‏למדי שהעניין הזה "ייפתר" בדיבוב הסיני על ידי הוספת שורה בנוסח "כידוע לך, אני אחיך הגדול", ‏שלא תישמע יותר או פחות מאולצת מכל שאר הטקסט. ובכל זאת אני חייב להעניק לסרט קצת ‏הערכה על החוצפה הזאת. גם אם אין לי שום הערכה אחרת אליו.