בפעם הקודמת שהיה יום קולנוע ישראלי זה היה ב-2021 בדצמבר. מאז היו ב-2022 שני ימי קולנוע ב-10 שקלים, אבל אף אחד מהם לא ישראלי – וזה אחרי שהיו שני ימי קולנוע ישראלי ב-2021. אין לי מושג מה קורה שם אבל השורה התחתונה היא ששוב יש יום קולנוע ישראלי, ביום רביעי הבא (22.3), ושמשום מה, נכון לעכשיו, הוא בכל בתי הקולנוע חוץ מבפלאנט ורב חן. לא הצלחתי להשיג תשובה למה דווקא הם לא בעניין, אז נותר לנו רק לדמיין סיבות בעצמנו: האם זה בגלל שיום קולנוע ישראלי הרג את המשפחה של מנכ"ל פלאנט? האם הוא דרך על הנעליים החדשות שלו? האם פלאנט, בעצם, אנטישמיים? כנראה שלא, אבל אין לי מושג מה כן. (עדכון: נראה שכן משתתפים. תוכניה אמורה לעלות מחר בבוקר. נעקוב אחרי הנושא).
כמו כל שנה, גם הפעם יום הקולנוע הוא בסימן שחקן או יוצר קולנועי – הפעם חיים טופול – וגם הפעם אין לסימן הזה שום הבדל ממשי כי אף אחד לא מקרין את "ארבינקא" או "סאלח שבתי" או "אל דוראדו".
כתמיד, לא כל רשימת הסרטים הזאת אשכרה מוקרנת בכל הארץ, למרות שמשרד התרבות מלמל משהו על זה שיהיו יותר הקרנות בפריפריה וביהודה ושומרון אז יאללה שכולם ילכו לראות סרטים מה אתם עושים כבר.
סרטים שכבר הוקרנו או מוקרנים בארץ וכתבנו עליהם
בחורים טובים – הלהיט הישראלי הגדול של 2022 ממשיך לקושש כסף גם ב-2023. קומדיה רומנטית חביבה שמדייקת בכל הנוגע לעולם שהיא מייצגת.
אמריקה – סרטו השני של אופיר ראול גרייצר ("האופה מברלין") עוסק באדם שחוזר לארץ לאחר שנודע לו על מות אביו, ואז נפגש עם חבר ילדות ודברים מתגלגלים משם. מדובר בסרט שרבים, חכמים, וטובים ממני אוהבים, אז רק אגיד שעבורי המשחק של מושונוב (הבן) שעליו הסרט נשען לא הצליח להחזיק במאומה את הסרט, וכן שיש שם ניסיון לקחת אלמנט מהילדות ולהפוך אותו לדרמטי וזה בעיניי לא צלח (אבל בעיני אחרים כן).
הדרך לאילת – סרטו השני של יונה רוזנקיאר ("הצלילה") סובל גם הוא מהופעה ראשית קצת חלשה בעיניי (הפעם של רוזנקיאר האח) ועוד כמה עניינים, אבל גם פה נראה שרבים וטובים ממני התחברו לסרט (שסחף את הפרסים בפסטיבל ירושלים), אז מה אני מבין. טכנית זה יוצא רק מחר, אל תהיו קטנוניים.
קריוקי – סרטו של משה רוזנטל שחשבנו לרגע שיסחוף את פרסי האופיר עד שסינמה סבאיא בא לו בהפוכה הוא עדיין להיט ישראלי ששווה לראות, על זוג מבוגר שעולמם מתערער עם הגעתו של שכן חדש.
עולה לראש – הקומדיה הצה"לית (ברובה) של ערוץ הכיבוד חוזרת לעוד סיבוב אחרי שעשתה חיל בקופות ואפילו זכתה בפרס פורום המבקרי הישראלי על שירי הסרט. כנאמר: כפרה, זה עולה לראש.
חומוס פול טריילר – הסרט עם השם המסורבל הוא ניסיון לייצר פה גאי ריצ'י כיפי למדי (גם אם לא מושלם), ומי שפספס בפעם הראשונה טוב לו שישלים על המסך הגדול בעשרה שקלים.
איפה אנה פרנק – שוב בבתי הקולנוע, מסתבר.
מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם – סרטו של דני רוזנברג נדחה הרבה זמן עד שיצא, ואז כבר הספקתי לשכוח את רובו אז לא כתבתי עליו, אבל הוא זכור לי כסרט מעניין שכזה שמשלב בין בדיה ואמת כדי להתמודד, כמו שאפשר להבין, עם מות אביו.
יותר ממה שמגיע לי – ילד רוצה ללמוד לקרוא תורה לכבוד הבר מצווה שלו, אבל אמא שלו פחות בקטע (גם לזה וגם ל"מותו" , אגב, זה יום הקולנוע הישראלי השלישי שהם משתתפים בו. כבוד?).
השכן שלי אדולף – לא הקומדיה המטורפת שמבטיח השם, אבל עדיין סרט ששווה לראות.
אוהב אותך צ'ארלי – במאי מוצא את עצמו מצלם תוכנית ריאליטי בביתו של מאפיונר. רם פחות התחבר.
עקרה – אחד משלושה סרטים ישראלים שיצאו כולם בסוף שבוע אחד. לפניהם יצא "סינמה סבאיא" ואחריהם "קריוקי" והם, שלא באשמתם, פשוט לא עמדו בקצב. הסרט הזה מתאר על התמודדות של משפחה דתית עם מקרה של תקיפה מינית והוא הסרט הראשון (כנראה) בעולם שמבוסס על שו"ת.
כל מה שאני יכולה – הסרט השני מאותה שלישייה, דרמה משפטית לרגעים ודרמה משפחתית לרגעים, שלא מתמסר לרגעים הגדולים. בזאת גדולתו, אבל זה (והשם המסורבל שלו אמאלה) גם כנראה מה שהפריע לו למצוא קהל.
אדמה בוערת – הסרט השלישי בטרילוגיה הנ"ל, שניסה לשנות קצת את תמונת המצב בנוגע ל"אין קולנוע ימני" ולא ממש הצליח.
העיר האחרת – סרט תיעודי שמאיה כהן שלו המליצה עליו, אבל לצערי לא ראיתי יותר מדי הקרנות שלו.
אזרח מודאג – סאטירה על ההומו התל אביבי הבורגני הממוצע שלטעמי הייתה מוצלחת יותר כסרט קצר אבל כסרט גדול שווה לבדוק.
בתולים – אני כבר לא זוכר מה נטען בסוף על הביוגרפיוּת של הסרט הזה, בכל מקרה, זה על ילד שמנסה לעשות ביד.
סרטים שכבר הוקרנו או מוקרנים בארץ ולא כתבנו עליהם
אני לא – הסרט הישראלי עם השם הכי גרוע של 2022 הצליח בכל זאת למשוך אליו לא מעט צופים שאוהבים את הקולנוע התיעודי של האחים הימן. סיפורו של ילד מאומץ שמתמודד עם החיים שלו.
כאילו אין מחר – סרטו השני של ניצן גלעדי ("חתונה מנייר") שדווקא אהבתי אבל לא כתבתי ביקורת עליו כי לא יודע אם ביקורת שמתחילה ב"קודם כל, ניצן גלעדי, רצח במצעד הגאווה זה ירושלמי ואיך אתה מעז לגנוב לנו את זה?" הייתה מתקבלת היטב.
הסיפור שלנו – לכל מי פספס את ההזדמנות לראות את הסרט על בסיס הזוגיות של זוג מפורסמים כלשהו ששכחתי את שמו אז הנה הזדמנות שנייה. באמת נראה שחסרים סרטי ילדים ונוער בסיבוב הזה של יום הקולנוע הישראלי.
ולנטינוס – סרט שיצא לקראת סוף 2022 ונעלם כלא היה, חוץ מבאזכור של המצביע שהצדיע לכל מי שהצליח לסיים את הסרט בטופס שלו בסיכום השנה.
סרטים שעוד לא הוקרנו אבל כתבנו עליהם
ולריה מתחתנת – יש שני סרטים שלא יצא לי להשתפך עליהם בביקורת ארוכה שיבהירו כמה אני בעדם. זה הראשון. ולריה היא אוקראינית שמגיעה להתחתן בארץ כדי לזכות בסידור דומה של אחותה, אבל לא בטוח שהיא חפצה בזה.
ילדים של אף אחד – יש שני סרטים שלא יצא לי להבהיר כמה הם היו צריכים להיות קומדיה ולא הדרמה המוזרה שהם בחרו להיות, וכנראה גם לא אעשה את זה בביקורת ארוכה כי זאת ביקורת מאוד מבאסת לקבל. זה הראשון. בחור מנסה לנהל בית מחסה לילדים בנסיבות כאלה ואחרות.
הנפש הטובה – יש שני סרטים שלא יצא לי להבהיר כמה הם היו צריכים להיות קומדיה ולא הדרמה המוזרה שהם בחרו להיות, וכנראה גם לא אעשה את זה בביקורת ארוכה כי זאת ביקורת מאוד מבאסת לקבל. זה השני. מפיקה פמיניסטית נאלצת לשתף פעולה עם במאי שחזר בתשובה כדי ליצור סרט תנ"כי.
הבשורה על פי יהודה – עיבוד של דן וולמן ("מחבואים") לספר של עמוס עוז. תקשיבו, הקול של של דורון תבורי זה משהו.
החבר השמן שלי – כשכתבנו עליו הוא נקרא "השמן" אבל מאז שינו לו את השם, וזה בסך הכול לטובה. נראה לי. קומדיה רומנטית על זוג חברים שאחד מהם שמן.
סרטים שעוד לא הוקרנו אבל ראינו אז הנה בקצרה עליהם
יוני אפס – יש שני סרטים שלא יצא לי להשתפך עליהם בביקורת ארוכה שיבהירו כמה אני בעדם. זה השני. שלושה סיפורים שמתרחשים סביב תלייתו של אייכמן. אפשר לצאת לפני האפילוג, הוא לא מוסיף כלום.
השחיין – אפנה את הבמה לשני אוירבך שראתה אותו: "השחיין" הוא סרט שעוסק בגולש סקי בן-עשרה שנמצא במחנה אימונים לקריטריון אולימפי, ובמקביל מתמודד עם הנטייה המינית שלו. כלומר, חוץ מהחלק של הסקי, הוא שחיין כמובן. אני מעריכה את הכיוון הכללי ואת זה שמישהו סוף סוף גילה שיש במדינה הזו עוד דברים הומו-אירוטיים חוץ מהצבא, אבל אני לא יכולה להמליץ על הסרט הזה. סצנת הסיום שלו יצירתית ומופלאה, אבל ספק שתצליחו להגיע אליה כי כל מה שלפניה מרגיש מבולבל וחסר מיקוד, וכולל כמה בחירות אמנותיות שאין להן שום הצדקה.
סרטים שעוד לא הוקרנו ולא ראינו, עם כל המידע הרלוונטי שהצלחנו למצוא
איך נתת לזה לקרות – פסנתרן ג'אז חוזר לתל אביב אחרי שנים שחי בפריז. אחיו עומר ושותפו לדירה חיים מהיד לפה אבל מנצלים כל רגע כדי לתכנן את המסיבה הבאה. בתוך בליל מסיבות, סמים, סקס ומפגשים אקראיים עם שלל טיפוסים מטולטלים ומבולבלים, שני האחים מחפשים לחזור האחד לחייו של השני. סרטם של יאיר אשר ואיתמר לפיד (אח של נדב לפיד). טריילר.
גרגירי חול – נער מדימונה נתקל באינטרנט באתר של בני נוער מכל הארץ המשתפים ביצירותיהם הספרותיות, מתחזה ל"נדב מכפר סבא" ומפרסם את סיפוריו על משפחתו כאילו נכתבו מדמיונו. הוא הולך ומסתבך בשקריו, ובכך מערער את המרקם העדין של המשפחה והם נאלצים לעבור תהליך של התפכחות. סרטם של גיתית ויהל כבירי עם שני כהן, לוסי ארהיש, אורי פפר ויוסי מרשק ("מנפאואר"). טריילר.
הסירו דאגה מליבכם – סרטו השני של תום שובל ("הנוער") שעוסק באישה שבעלה המיליונר מת והופכת את ביתה לבית מחסה מאולתר עבור אלה שלא שפר מזלם בעולם. טריילר.
הבית ברחוב פין – דינה מתאהבת באבינעם. אולם תחת המעטה של סיפור האהבה לכאורה, מתגלה אט-אט המציאות כמחזה אימים בו עליה לגלם את תפקיד האישה-הזונה. חירותה נגזלת ממנה, גופה משועבד, נפשה נרמסת והיא הופכת להיות חלק מסצנת הסמים והזנות בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב. "הצצה לסרט".
שער הפרחים – סרטו החדש של חיים בוזגלו מספר על משפחה מרוקאית שעולה לארץ.
הארוחה – חייהם של זוג עולים מאוקראינה מצטלבים עם זוג במשבר נישואים. דברים מתגלים בארוחת ערב. קרן פלס פה, אם זה משנה משהו עבורכם. (טריילר). היה גם ביום קולנוע אחד ב-2021.
רילוקיישן – ג'וי ריגר עושה רילוקיישן לקפריסין ומתחברת שם עם אישה.
לוס אנג'לס דרום – סרט תיעודי מוזיקלי על מסע בחירות כושל בקריית מלאכי. טריילר.
תוכנית א' – סרטם החדש של האחים הפז ("הגולם") על תוכנית שהייתה באמת לנקום בנאצים.
רציתי מאוד לתפוס את "יוני 0"
אבל כולם בקושי מקרינים אותו, כולל סינמה סיטי של אדרי שמפיץ אותו. אין לי מושג למה.
וגם נראה ששוב יוקרן "הבית ברחוב פין" בסינמה סיטי, שעומד לשבור שיא לסרט שהוקרן בהכי הרבה ימי קולנוע?
יותר מ״קולות רקע״?
(ל"ת)
״יוני אפס״ אמור לצאת בתחילת מאי
יכול להיות שיונייטד לא רוצים לבזבז את הפוטנציאל המסחרי (אם יש כזה) על יום אחד. הטעם לעוד והמלצות מפה לאוזן יכולים לעזור לו בהפצה הרשמית.
צודק, גם "הסירו דאגה מליבכם" מוקרן בכמה אולמות.
הוספתי את שניהם
אז ולריה מתחתנת it is
חשבתי על זה שראיתי את הטריילר לפני כמה ימים.
מות הקולנוע ואבא נראה מעניין גם אבל בגלל בעיות היציאה שלו , לא יודע מה יהיה.
בכל מקרה, אני צריך גם להסתכל מה נמצא ליד ביתי ובשעות טובות .
תודה חברים :)
אני מניח שבגלל שבשנה שעברה עוד לא סיימו לשחרר את כל הסרטים שהקורונה הצליחה לעכב.
ולמרות שיש רשימת סרטים מאד מרשימה, וזאת הזדמנות אחרונה לראות אותם על מסך גדול, אין שום סיכוי שאתקרב לבית קולנוע כאשר מציעים לכל עם ישראל סרט בכמעט-חינם.
למה לא היה יום קולנוע ישראלי בשנה שעברה?
*יש מצב שפלאנט לא חלק מהיום הזה, בין השאר, כי פורום פילם הוא המפיץ היחיד מבין המפיצים הגדולים שלא מפיץ סרטים ישראליים.
*אולי הדמות של מיכאל מושונוב היא הדמות הראשית ב״אמריקה״ אבל הלב של הסרט ומה שאמור לגרום לנו להתחבר רגשית לסרט זאת הדמות של אינגדשט, והאנרגיות שלה בסרט אפקטיביות כמו אלפי שמות בוערות.
*״איך נתת לזה לקרות״ הופץ ביולי האחרון לסבב סינמטקים (ואולי טיפה מעבר), ספק אם יופץ שוב.
תראה, חלק מהסרטים בקבוצה האחרונה לדעתי לא יופצו בצורה סבירה אי פעם
אבל כאמור, סבב סינמטקים זה לדעתי קצת פחות מהפצה.
מודה שאינגדשט היא אחלה, אבל לא עבדה עליי כמו אלפי שמשות בוערות. אפשרי שאני הבעיה.
לא יודע, גם הוא סינמה ומובילנד לא, כזכור לי, מפיצי סרטים ישראלים. אין לי מושג מה קורה אבל לא נראה לי שזה קשור לזה.
תן לי לוודא שהבנתי את ההגיון שלך לגבי מה נחשב הפצה ומה לא:
מצד אחד יש במאי (בלי שמות) שמוציא סרט אחת לשנתיים, מופץ דרך יונייטד במספר דו ספרתי של מסכים ומביא במקרה הכי טוב רבבה פר סרט. מצד שני, ישנם מספר סרטים שונים שיוצאים רק לסינמטק(ים), מוקרנים מספר פעמים בשבוע לתקופה של מינימום חודש ומוכרים סביב ה-50K כרטיסים כל אחד (אני לא מדבר על משהו תיאורטי, זה תרחיש שחזר על עצמו לפחות 3 פעמים בעשור האחרון). לפי יהונתן המקרה הראשון נחשב הפצה והמקרה השני לא?
כן, כי אתה מסתכל על מדד אחר לחלוטין
יש לא מעט סרטים בארה"ב שעשו חיל במספר פיצי של בתי קולנוע, כשבזמן הזה היו סרטי בלוקבאסטר שנפחו את נשמתם על אלפי מסכים לאורך המדינה. השאלה של הפצה היא לא לכמה עיניים זה הגיע – אחרת גם הפצת סטרימינג הייתה נחשבת "הפצה" – אלא כמות המסכים שזה מופץ בהם במקביל.
אם עכשיו קולנוע קנדה יקיים הקרנה יומית למשך שנה של הסרט השלישי בטרילוגיה של ירון שני, וימשוך 70 אלף צופים, לא יותר מזה – 200 אלף! זאת עדיין תהיה הפצה מצומצמת לכל דבר ועניין.
עדכון: פלאנט ורב חן אמורים להיות גם חלק מהיום הזה
תוכניה תעלה מחר.
מה קורה עם טרילוגיית האהבה של ירון שני?!
זה כבר הזוי מה שקורה עם (רוב) הסרטים החדשים שלו, במאי שאמור להיות מוערך (אחראי על "עג'מי" המועמד לאוסקר) ומוזר מאוד הזלזול בו. הסרט השני בטרילוגיה ("עיניים שלי") הופץ מסחרית קצת לפני הקורונה, הסרט הראשון ("עירום") היה ביום הקולנוע (ב2018 נדמה לי) ומעולם לא הופץ מסחרית. ראיתי אותו והוא היה די מרתק. והחלק השלישי, "לידה", זכה אפילו בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל חיפה ב-2019 (!!!) ומאז נעלמו עקבותיו, אפילו לא הופיע בשום יום קולנוע ישראלי ואני מת כבר לראות אותו.
הזוי מה שקורה עם ההפצה של סרט שהצליח ככה ביקורתית עם פרסים, באמת שלא זכור לי מקרה כזה בהיסטוריה של הקולנוע הישראלי. מישהו יודע מה לכל השדים קורה עם הסרטים האלה?!
המפיץ הצרפתי של הטרילוגיה העלה את שלושתם ל-VOD צרפתי פעם
אז היה אפשר לתקופה לראות אותם עם VPN, ו… פיראטית.
למי יש עצות לגבי מאפייני הקרנה שיקטינו סיכוי להקרנה איכותית
וללא רעש\פלאשים מהטלפון\פופקורן נזרק וכו', ביום הזה?
אני יכול לחשוב על הקרנות מאוחרות בלילה, או הקרנות של מהלך יום לימודים, או הקרנות של סרטים עם שמות "משעממים" שלא ימשכו ילדים ונוער…
בתי הקולנוע מציגים החל מ10 בבוקר ביום הזה
אז אתה בהחלט זרקת את הרעיונות הכי נכונים, מניסיון כדאי להגיע להקרנות בוקר וצהריים הכי מוקדמות שאפשר וללכת בעיקר לסרטי "איכות"/"מבקרים" שפחות אנשים ילכו אליהם מאשר לסרטים פופולריים/מבדרים שיותר אנשים עלולים להציף אותם בהמוניהם. האמת שברוך השם לא חסרים סרטים כאלה לדעתי, שכן הקהל הרחב לרוב לא נמשך הרבה לסרטי איכות.
אה, ואולי פשוט תשאל גם בקופות
מה כמות האנשים באולם, נגיד אם אתה מתלבט בין שני סרטים ואחד מהם חצי מלא והשני בקושי 10 איש אז הייתי הולך על האופציה השנייה.
"גרגירי חול" היה שיר יפה אך מ"עקרה" יצאתי מבולבל
בעיקר על מה הסרט אמור לדבר כי הוא לא ממש מדבר על אונס או אפילו ההשלכות שלו אלא יותר על התלות של אנשים פסיבים (ולדעתי טיפשים) במערכות הגדולות מהם לפתירת בעיות חייהם. עם מישהו בתגובות יוכל להסביר לי מה הוא חושב על הסרט לטוב או לרע זה יעזור לי, כי בכנות הסרט לרגעים גבל בקומדיה מבלי שהוא התכוון (בעיקר כשנפתלי פותח את הפה).
בכל מקרה גם אם פספסתי כמה דקות ממנו "גרגירי חול" זה מקבץ שירה חמוד מאוד. אין בו ממש דמיות או עולם אלא תאיור של הדמות הראשית על אורך חייו, האנשים שמסביבו ודרכי ההתמודות או הבריחה של דמות זו. התוצאה מקסימה.
עם כבר מדברים על עקרה זה לא הזכיר קצת את למלא את החלל?
סרט קצת יותר מכבד למיטב זכרוני (למרות שדיי שכחתי ממנו וראיתי אותו לא מזמן)
………
אם אין תגובה אני אשתוק כי עכשיו אני מבין שמה שכתבתי למעלה יכול להעליב משהו אני מצטער על כך.
לא חושב שיש סיבה שתעליב מישהו
מותר לא לאהוב סרטים, ואפילו לשנוא – כל עוד לוקחים בחשבון שזה שמישהו כן אוהב אותם זה לא אומר על הצד השני כלום כי יש עשרות סיבות לאהוב סרטים – מהשטחיות ביותר ועד הנשגבות והרוחניות ביותר.
ספציפית לגבי "עקרה":
1. אין קשר בין זה ובין "למלא את החלל" חוץ מזה שמדובר בזוגות מקהילה חרדית.
2. כן, הסרט מתמודד עם אונס בשאלה של איך החברה מתמודדת איתו, כי זה סרט על החברה יותר מעל המקרה הספציפי, וכן לקרוא להם "טיפשים" זה… מעט שיפוטי.
זו גם הבעיה של הסרט
כולו מושתת על שימוש נכון בחוקי הדת למערכת יחסים בריאה ולא מערכת מסכנת חיים (וכמה בדיחות על צביעות). אני לא בטוח שנפתלי מסוגל לקיים מערכת יחסים כזאת. גם בסוף הסרט יש לי ספק רב עם נפתלי באמת הבין למה האירועים שקרו קרו באשמתו ואשמת אביו, החיים הפחידו את הלקחים הללו לתוכו, זאת לא נראית לי כמו נקודת התחלה למערכת יחסים זאת פשוט נראית לי כמו טראומה (ולצד השני לא חסרות טראומות משל עצמו). אבל מה אני אגיד אני לא במערכת יחסים אז אין לי זכות לשפוט. ובגלל זה עקרה נראה לי סרט תמוה ולא סרט רע.
"בתולים" היה מוזר מאוד
מאוד מיני, והיו חלקים שמעוררים אי נוחות. אך הוא לא רע.
ולריה מתחתנת
סרט לא טוב , לא ממש גרוע אבל לא בחורים טובים נניח.
הסרט לא היה משעמם אבל אין ממש עלילה
המשחק טוב
המבע הקולנועי היה לא משהו בכלל
לא יודע לא אהבתי, לא סבלתי , מזל שזה היה ביום הקולנוע
טוב, אחד הוא קומדיה רומנטית קלילה
והשני הוא דרמה בדירה אחת (ברובה) של 4 דמויות.
זה… אכן לא בחורים טובים.
כן אבל זה לא שאני רואה רק קומדיות קלילות בקולנוע
ואני ודרמות חברים טובים יותר מאשר קומדיות
הכוונה שלי הייתה ביחס לז'אנר שלו העדפתי את בחורים טובים , אני באופן כללי לא אוהב כל כך קומדיות רומנטיות ואני מעדיף דברים ״רציניים״ אבל ולריה לא עבד עלי ובוחרים כן