האמת, אני לא בטוח אם משהו כמו "ג'קאס לנצח" בכלל צריך ביקורת. אני מניח שקהל חובבי ג'קאס מסמן לעצמו מהן העליות והמורדות של החבורה, אבל בגדול הרושם הוא שהסרטים טובים למי שההומור הזה (קרי: הומור מאוד גס ובטעם רע למדי) טוב לו ורעים למי שזה רע לו.
אלא שקבלת הפנים ל"ג'קאס" החדש הייתה שונה: הביקורות – לא רק אלה של חובבי הסדרה – היללו, וכך הפרק החדש בסדרת סרטי המתיחות/פעלולים הגיע לאקרנים לא בתור "טוב למי שטוב לו" אלא כ"טוב, נקודה". וכך לא רק שחובבי ג'קאס לדורותיהם יצאו בדרישה לכבד את המורשת של ג'וני נוקסוויל וצוותו, גם אנשים חדשים נקראו לדגל כדי להעיד ש"ג'קאס לנצח" הוא קומדיה משובחת לעילא ולעילא.
מעולם לא הייתי חלק ממעריצי הסדרה, אבל ההילולה המחודשת סיקרנה אותי ונמלאתי בעניין; עניין ששלח אותי לסרטונים ישנים של החבורה והבהיר לי – אה, לא, זה ממש לא בשבילי. ולא נפלתי על משהו אקראי – הלכתי לסרטונים ולמתיחות שנחשבו לטובים ביותר ומצאתי הומור שברובו מורכב מ"חחחחח ביצים" ו"חחחחח עבדתי עליכם", והכי גרוע – במקום שהיחס יהיה 90% ביצים ו-10% חחחחח, הסרטונים האלה (שהיו גם באיכות די נמוכה מבחינת הפקה, לאורך כל השנים) היו לרוב משהו כמו 20% ביצים ו-80% חחחחח. זה לא שאני מתלהב מהומור "קיבלתי מכה מצחיקה", אבל אני כבר ממש נרתע מלראות אנשים נקרעים על הרצפה למשך שתי דקות בגלל שתי שניות שבהן מישהו קיבל מכה. ובכל זאת, הסקרנות ניקרה לי בראש בנוגע לשאלה "אולי יש משהו בסרט הזה שאין בסרטונים הקצרים", אז הבטתי למצלמה, אמרתי "היי, אני יהונתן וזה "ג'קאס לנצח"", והלכתי לצפות בסרט.
למזלי, הוא היה פחות גרוע משחששתי: כמות ה"חחחחח" בסרט הצטמצמה פלאים, ומה שנשאר זה בעיקר הבדיחות, אותן אני אחלק לשלושה סוגים: אלה שאהבתי, אלה שאני אדיש כלפיהן, ואלה שעשו לי רע.
נתחיל מאלה שאני אדיש כלפיהן, כי נראה לי שאלה הבדיחות שמהוות את נקודת השבירה (או המכירה) של רוב האנשים – תקריבים של בולבולים חבולים, אנשים ששותים זרע, פלוצים וכל אלה פשוט לא מרשימים אותי במיוחד. אני לא יודע אם זאת תחושת הביטחון הכללית שלא היו מראים לי משהו חמור מדי, אדישות של הורה חדש שראה, נגע, והתעסק עם יותר פיפי, קקי, נזלת וקיא משהייתי רוצה, או סתם שאחרי דיאטה של "סאות' פארק" ו"דירת המצויירים" בילדות צריך משהו באמת מיוחד בשביל לגרום לי לחוות דעה לכאן או לכאן, אבל השורה התחתונה היא שזה פשוט לא מרשים במיוחד. נשפך על מישהו כמות ליטרים מכובדת של זרע חזירים? בסדר, נו, שיילך לעשות מקלחת.
נמשיך ממה שהוא מבחינתי נקודת השפל – אני מבין שכל האנשים שם יודעים למה הם נכנסים, אני מבין שזאת הפרנסה שלהם, ועדיין: ג'וני נוקסוויל (וכל מי שמשתף איתו פעולה) הוא חרא של חבר, והמתיחות שפועלות על בסיס "חה חה חה הם לא יודעים מה מצפה להם" לא מצליחות להגיע אף פעם ל"חה חה חה" עבורי כי זה תמיד נתקע ב"איזה שמוק הוא". האם יש בזה משהו טיפשי, כי הרי גם אם לא הכל בדיוק בהסכמה עדיין מדובר בחבורת ליצנים שנותנים אחד לשני כאפות כי זה מה שליצנים עושים? אולי. אבל עדיין הרגעים שבהם הכי התנתקתי מהסרט היו הרגעים בהם נוקסוויל מסתכל על המצלמה, מכריז שהוא הולך לעבוד על מישהו בחיוך שמוקי, ואז עושה את זה. למרבה הפלא, דווקא כשלא ידעתי שמגיעה המתיחה – צחקתי ונהניתי יותר. אולי זה ההפתעה, אבל אולי זה גם כי זה מנטרל את אפקט ה"איזה אפסים החברים שלי שהם בוטחים בי" שמתווסף למתיחות ללא צורך.
וזה מוביל אותי לבדיחות שממש נהניתי מהן: הבדיחות הלוני טונס-יות. הרגעים שבהם ג'קאס ממש זורחים הם הרגעים שבהם כולם חושבים ביחד על רעיון שכאילו יצא מסרט מצויר, ואז מנסים לגרום לו לעבוד במציאות: רמפות אנושיות, אנשים שנורים מתותחים ענקיים, ועוד. גם האבסורדיות עובדת, אבל זה מצליח בעיקר בזכות הוויזואליה. אחת הבדיחות היותר אפקטיביות היא כאשר החבורה, לבושים בבגדי תזמורת מהלכת, צועדים להם ואז קופצים על הליכון במהירות גבוהה, היישר לתוך קיר. כי סלפטסיק מבוצע היטב, מה לעשות, עובד. וג'קאס, אחרי שנים במקצוע שלהם כ"אנשים שמקבלים מכות ועושים שטויות באופן מקצועי", יודעים לבצע סלפסטיק היטב.
דבר נוסף שעובד לטובת הצוות הוא הגיל. כשחבורת בני עשרים עושה שטויות זה סבבה, אבל זה גם מובן מאליו באיזשהו מקום: הם בני עשרים, מה עוד יש להם לעשות? כשחבר'ה בני 50 עושים את אותם דברים כבר עשרים שנה – טוב, אולי יש אלמנט של נוסטלגיה עבור המעריצים, אבל מהצד זה בעיקר מחמם את הלב לראות אנשים שמצאו משהו שהם טובים בו, שהם נהנים לעשות ושיכול לפרנס אותם, ושהם לא מתמתנים עכשיו רק בגלל שהם זקנים. יש פשוט משהו מצחיק יותר בלראות אנשים מבוגרים עושים שטויות.
אז האם "ג'קאס לנצח" מומלץ למי שחושבים שתקריבים על איברי מין זה טיפשי ושבדיחות שמסתכמות ב"ועכשיו הוא מקבל מכה בביצים, אבל ממש חזקה" גורמות להם לגלגל עיניים? לא. זה עדיין הלחם והחמאה של "ג'קאס לנצח", גם אם בין לבין יש פעלולים שהם יפים יותר משהם מרשימים. אבל למי שהתיאור "רימייק לגודזילה, אבל גודזילה הוא בובה ששמו אותה על זין" כן מצליח להעלות חיוך קטן – שווה לנסות. אני לא יכול להתחייב שכל הסרט הוא ברמה הזאת, אבל הרגעים שהם כן בסך הכל שווים את זה.
מופתע שאין פה תגובות, כי זאת אחת החוויות הקולנועיות האהובות עליי השנה
הסרט הזה הרגיש כמו שימוש בנוסטלגיה לטובה. לפני עשור הסרטים האלה היו הבילוי האהוב עליי ועל החברים שלי, לצד מרתונים של סרטי סטאר וורס ומשחקי Call of Duty לתוך הלילה (היו ימים, הא). לראות סרט חדש שלהם אחרי כל כך הרבה זמן פשוט נתן לי תחושה חמימה וטובה בלב. רואים שהם הזדקנו, אבל לא מרגישים את זה – האנרגיות וההתלהבות שלהם בשיאים חדשים, ונראה כאילו הם פשוט באו לעשות כיף וליהנות מהסיטואציה, עם כל הכאבים והתופת שהם עוברים.
וזה היופי בג'קאס, שאפילו עם התקציב המוגזם הנוכחי והרעיונות המופרעים, הם עדיין סך הכל חברים (או לפחות עושים רושם של חברים) שנהנים להיות אחד עם השני ולעשות שטויות ביחד. גם כשג'וני נוקסוויל מתנהג כמו החבר הכי גרוע בעולם, זה מרגיש כאילו זה נעשה עם הרבה אהבה (וסדיזם. אבל בעיקר אהבה). יש אותנטיות בצחוק שלהם אחד על השני שעוזרת להפוך את זה לחוויה חברותית של סבל בצוותא, ואתה הופך להיות אחד מהצוות. בעיקר בסרט הזה הם הצליחו לשלב בין המתיחות הפרועות לבין כמה צילומי מאחורי הקלעים שמסייעים להיכנס לתוך חווית הצילום עצמה, שהיא הרבה יותר מעניינת ומשעשעת עבורי מהתוצאה הסופית.
בהקשר הזה, אהבתי את הספיישל שהם הוציאו לנטפליקס אפילו יותר מהסרט (ג'קאס 4.5). היו להם שעות נוספות של חומרים שהם הפכו לסוג של סרט מאחורי הקלעים על הפרויקט, ששולב עם ריאיונות והסברים אמיתיים על התהליך, בלי יותר מדי זרע של חיות מעורב (אה, אז זה למה השיער של ג'וני משנה צבע כל שוט שני!).
איכשהו, זה היה אפילו יותר מהנה מהסרט עצמו – אתה רואה עוד יותר מהקאסט ומהחברים החדשים בו (פופיז אתה מלך), מה שעוזר להבין את הדינאמיקה החדשה. יש גם חומרים שבכנות אפילו יותר מצחיקים ממה שקיבלנו בסרט, והעריכה ההדוקה פחות מאפשרת להביא קטעים ארוכים יותר. הבילד אפ עוזר לקתרזיס הרבה יותר מוצלח, כמו למשל רבע שעה שלמה על הפעם שבה הם גרמו לאבא של ג'ספר (הMVP האמיתי) לבצע קפיצת חירום בצניחה חופשית ממטוס, במחשבה שהטייס נטש (…יש לו פחד גבהים).
בסופו של דבר, זה פשוט סרט כיפי, שהזכיר לי ימים טובים יותר. העולם בהחלט השתנה, אבל החבורה העליזה הזאת לא, וזה העוגן האמיתי שהייתי צריך בתקופה הנוכחית. העריכה הייתה מהירה ככה שקטעים שפחות אהבתי עברו די מהר (אף פעם לא באמת התלהבתי לראות את הזין שלהם מחליף צבעים), היה גיוון מוצלח מאוד לסוג הפעלולים ככה שתמיד היה משהו חדש להתלהב ממנו. הרעיונות הפעם היו פשוט מופרעים, אפילו יותר מהסרטים הקודמים, והתקציב ממש אפשר להם ללכת עד הסוף עם הרעיונות שלהם – כמו הפתיחה המשובחת, שבחיים לא היינו יכולים לראות באף אחד מהסרטים האחרים, ועדיין נשארת כנראה הקטע האהוב עליי בפיצ'ר כולו.
נהניתי מהחברים החדשים בקבוצה, כל אחד עם אישיות הזויה יותר או פחות, והם הוסיפו צבע מוצלח למקוריים המזדקנים. גם נעשה שימוש נהדר באורחים כמו אריק אנדרה, מאשין גאן קלי ואפילו פאקינג טוני הוק.
מבחינתי זה עבד מספיק טוב כדי להצדיק אפילו סרט נוסף, אם כי אני לא בטוח שהם ישרדו עוד אחד. ככה או ככה, הסרט הזה היה בילוי אידיאלי עם החברים שלי, שהזכיר לנו ימים טובים יותר והעביר לנו ערב בכיף (וגועל. הרבה גועל).
תודה על הכל, חבורת ג'קאס. אל תשתנו.