המלצות ואזהרות לקראת פסטיבל ירושלים 2022

כותבי עין הדג ממליצים על שלל סרטים בפסטיבל ירושלים שיפתח בחמישי הקרוב.

בעוד שבוע עתיד להפתח פסטיבל ירושלים שיציג סרטים זוכי פרסים היישר מקאן, סתם סרטים מסקרנים מרחבי העולם, וחבורה נכבדת של סרטים ישראלים חדשים שבחרו להתחרות.

להלן ריכוז של שלל המלצות ואזהרות לקראת הפסטיבל. כרטיסים אפשר לקנות כאן.


משולש העצבות

כמו למשולש, גם ל"משולש העצבות" יש 3 פינות. כלומר, יש לו 3 פרקים. כל פרק מספר סיפור אחר, אבל הם קשורים במובן שהם קורים לאותן דמויות בסדר כרונולוגי. אפשר לומר "אה, זה כמו סתם סרט", אבל יש סיבה שהסרט מחולק לפרקים ושהם מופרדים אחד מהשני.

בחלק הראשון אנחנו מכירים את קארל ויאיא, שני דוגמנים שיוצאים אחד עם השנייה (אולי ואולי לא מסיבות של יח"צ) שבדיוק נמצאים בעת ריב עתיק יומין – מי משלם על מי במסעדה. יאיא טוענת שזה התפקיד של הגבר לשלם, וקארל טוען שזו נורמה מעצבנת שהוכתבה על ידי החברה והוא לא מעוניין לקחת בה חלק. מדובר בחלק מופלא עם כתיבה פנומנלית, בימוי מדהים ומשחק מעורר השראה, אבל ככל שהסרט מתקדם והאורך שלו מתחיל להתגלות, עולה השאלה "למה הוא קשור? למה היינו צריכים לצפות בזה אם אין לו קשר ברור למה שבא אחריו?" כמובן, יש קשר, אם כי הוא קצת רופף. 

אני מאריך את דעתי על הפתיחה כי אני מאמין שמדובר בסרט מפתיע, ולא הייתי רוצה להרוס אותו, אבל אגיד שבפעם הבאה שאנחנו רואים את קארל ויאיא הם נמצאים על ספינת תענוגות עם המון דמויות עשירות במיוחד. זה סרט שמדבר על הבדלי מעמדות קצת כמו "פרזיטים", וכמו הסרט הנפלא מ-2019, גם הוא גורם לתהות מה גורם לעשירים בעולם בפסטיבל קאן לתת פרס ראשי לסרט שכל כך צוחק עליהם. (קסם ברקוביץ')

הקרנות: יום חמישי, 21.7, 20:00, בריכת הסולטן; יום שבת, 23.7, 13:30, לב סמדר

אמילי הפושעת

הצד החיובי: היי, זה כמו שובר שורות עם אוברי פלאזה.

הצד השלילי: היי, זה כמו שובר שורות עם אוברי פלאזה.

אמילי (אוברי פלאזה) היא נערת שליחויות בלי הווה ובלי הרבה עתיד. מעבר לעבודה הלא מספקת ולהעדר הפרוספקטים לשיפור היא נושאת על עצמה חוב כספי (הלוואות לתואר שהיא אפילו לא סיימה) של עשרות אלפי דולרים שממשיך לתפוח בקצב שעולה על קבלת המשכורת. באין ברירה היא מתקשרת למספר טלפון מפוקפק שמצליח לספק לה כמות הגונה של מזומנים בשביל מעט מאמץ – תמורת המחיר הפעוט של ביצוע פשע. ועכשיו כשהיא טעמה קצת מעולם הרווחים הלא חוקיים, היא רוצה עוד.

"אמילי הפושעת" הוא סרט שעוסק בנושא שנמצא חזק בכותרות בארצות הברית, הקשיים של סטודנטים להתמודד עם תעשיית ההלוואות הדורסנית במדינה הזו, ובוחר לעשות את זה דרך הפריזמה של סרט פשע מהסוג שמייקל מאן היה עושה בתחילת הקריירה (בכמה חלקים נראה שהבמאי מנסה לחקות את המבע העירוני שטוף השמש מסרטים כמו "היט" או "מיאמי וייס"). זה שילוב שאני לחלוטין בעדו, אבל הוא לחלוטין לא עובד.

הבעיה הגדולה של הסרט היא חוסר היכולת של פלאזה למכור את השינוי של הדמות הראשית מאישה כנועה שהחיים חבטו בה עד עפר למיני-בוסית פשע קשוחה שמכסחת את כל מי שעומד בדרכה. פלאזה לא בהכרח אשמה כשלעצמה, הסיפור פשוט רץ מהר מדי בשביל לאפשר לנו להאמין לשינוי הזה – משימוש בכרטיס אשראי גנוב למרדף רכב בפחות מרבע שעה.

גם אם מתעלמים מהאלמנט הזה קשה שלא להרגיש שאין לסרט משהו באמת מעניין להציע. יש רגע, לקראת הסוף, שבו חשבתי שהסרט עושה בחירה תסריטאית מאוד חכמה שנתנה לו סוף די מושלם, אבל אז הוא החליט להמשיך עוד רבע שעה. (תום שפירא)

הקרנות: יום שישי, 22.7, 23:00, סינמטק 1; יום שני, 25.7, 13:45, לב סמדר; יום שבת, 30.7, 13:30, סינמטק 1

מטרונום

"מטרונום" עוקב אחרי חבורת תיכוניסטים ברומניה של תחילת שנות השבעים שעושים את הפשע החמור ביותר לאותה תקופה: להאזין לשירים של לד זפלין והדורז ולרקוד בצורה מביכה בסלון. יש גם סיפור אהבה ועוד כל מיני – הסרט קצת משנה את המרכז שלו כמה פעמים – אבל עיקרו הוא מה שאני אוהבת להגדיר כ"אסטתיקה של דיכוי במזרח אירופה". מדובר בסרט מאוד רומני שבו כולם מאוד רומנים. 

את מה שהסרט מנסה לעשות הוא עושה טוב ומהודק, אבל זה לא מפצה על העובדה ששום דבר פה לא מספיק מעניין. יש בו קטעים מאוד יפים, אבל הוא איטי ומעורפל מדי, ולא מתחבר לכדי משהו שיוצר אפקט רגשי, או אפקט כלשהו. בסופו מישהי מאחורי מלמלה "סתם סרט, אין לי מה להגיד". ואכן, מדובר בסרט שיכול להיות אחלה פילר למי שיש לו במקרה מרווח זמן גדול מדי בין סרט לסרט – אבל לא הייתי ממליצה להגיע לפסטיבל במיוחד בשבילו. (מאיה כהן שלו)

הקרנות: יום שני, 25.7, 12:45, סינמטק 3; יום חמישי, 28.7, 17:30, לב סמדר; יום שבת, 30.7, 16:45, סינמטק 3

קורסאז'

אתם עלולים להיתקל בביקורות שמשוות את "קורסאז'", עם כל האנכרוניזם שלו, ל"מארי אנטואנט" של סופיה קופולה. יש הבדל דק בין שני הסרטים האלה: בעוד "מארי אנטואנט" לכל הפחות מנסה להקליל את האווירה, "קורסאז'" מתנהל באווירה שאי אפשר אלא להגדיר כ"מרדימה". מזלי שראיתי אותו בהקרנה מוקדמת יחסית כי אני לא בטוח שהייתי עומד בו בערב. 

הסרט מספר על  אליזבת קיסרית אוסטריה במאה ה-19 ועל זה שהיא מאוד לא מרוצה מהחיים שלה. אני מניח שנדרשת סבלנות מסוימת כדי להזדהות עם כאבה של מי שיש לה הכול בחיים באופן מגוחך ועדיין מוצאת מחסור, אבל ויקי קרייפס, המגלמת אותה, מקלה בכך  ויוצרת דמות שלכל הפחות תמיד מעניין לעקוב אחריה – גם כאשר כמעט ולא קורה כלום על המסך. 

הייתי עלול להמליץ על קורסאז' כתנומית, אבל יש עם זה בעיה מסוימת והיא שפעם בכמה סצנות הוא נזכר לשלב מתח, קומדיה ועניין ומעורר את כל מי שעד לפני רגע כמעט נרדם. בסופו של דבר כל זה יוצר סרט מעניין למדי שאפשר לנתח עד בלי די – אבל אני פשוט לא בטוח שאפשר לעשות את כל זה בלי לנקר לפחות פעם אחת. (יהונתן צוריה)

הקרנות: יום שישי, 22.7, 11:00, סינמטק 1; יום שלישי, 26.7, 19:30, לב סמדר; יום שבת, 30.7, 19:45, יס פלאנט 8

טורי ולוקיטה

הסרט החדש של האחים דרדן הוא טוב ונחמד, אבל בגדול די זהה לכל הסרטים האחרים של האחים דרדן ("הילד", "יומיים ולילה", "הילד עם האופניים"), שמספיק מוערכים כדי שפסטיבל קאן ימציא פרס חד פעמי השנה כדי שיהיה מה לתת להם. מי שאהב את הקודמים יאהב, ומי שלא אהב לא ומי שבכה בקודמים יבכה גם באחד הזה – אישית אני בכיתי, אבל זה לא באמת מעיד על כלום: מי שמכיר אותי יעיד שאני בוכה גם בפרסומות לתחתוני מחזור.

הסרט עוקב אחרי טורי ולוקיטה, שני מהגרים שמנסים לגרום לרשויות להאמין שהם אחים ולהיקלט בבלגיה. כשראיתי אותו בפסטיבל קאן הרגשתי שהוא משב רוח רענן בדמות סרט שאני יכולה להגיד במשפט על מה הוא (הגירה) ואורכו פחות משעתיים וחצי. גם המשחק של הילדים מצוין, אבל מבחינתי עדיין נמצא כאן הדבר שעיצבן אותי בסרטים הקודמים של האחים, ופה הוא קצת יותר בולט: הצגה מורחבת של כל (טוב, אולי רק רוב) עוולות העולם, רק כדי להסתיים ב-"טוב, אז ביי", כאילו הם שכחו שיש פה סיפור שצריך לסגור באופן עדין יותר. (מאיה כהן שלו)

הקרנות: יום שישי, 22.7, 21:30, סינמטק 3; יום שבת, 30.7, 21:30, סינמטק 1

הגיבור

הרעיון המרכזי בלבו של "הגיבור" הוא המשפט הנדוש ההוא על הדרך לגיהנום.

רחים (אמיר ג’דידי) יוצא לחופשה של יומיים מבית הכלא, לשם נשלח לפני שלוש שנים בגלל חובות. בת זוגו מבשרת לו שמצאה תיק עם מטבעות זהב שנשכח בתחנת אוטובוס. תחילה רחים בודק כמה המטבעות שווים כדי לדעת האם זה מספיק כדי לסדר את החוב ולהוציא אותו מהכלא, אבל מפתח רגשות אשם ומחליט להחזיר את התיק לבעליו. המעשה הטוב שלו מתפרסם בציבור והוא נהפך לאיש השעה בעיני כולם, חוץ מהאדם שלו הוא חייב כסף. בדיוק כשנראה שרחים בדרך חזרה לחיים רגילים, צצים ספקות לגבי אמינות הסיפור שלו.

בהתחלה רחים רק משנה קצת את הגרסה שלו ומעגל פינות, אבל זאת התחלה של כדור שלג שרק הולך וגדל. עם הזמן נחשף שרחים אדם לא-כזה-מדהים, ולאיש שלו הוא חייב כסף יש סיבות מאוד מוצדקות לנטור לו טינה. בניגוד לשם הסרט, אין פה גיבורים ונבלים, רק אנשים שרוצים לשפר את הנסיבות שלהם וההשלכות של הניסיונות שלהם לעשות זאת.

בקטע של מציאות שמחקה אמנות, אחרי שהבמאי אסגר פרהאדי קטף הרבה שבחים ופרסים על הסרט, מוקדם יותר השנה הוא נתבע ע"י תלמידה שלו לשעבר, שהאשימה אותו בגניבה ספרותית. לדבריה, בזמן שהייתה תלמידה אצלו, צילמה את הסרט התיעודי "כולם מנצחים, כולם מפסידים", שעקב אחר אדם עם סיפור דומה לזה של גיבור הסרט. גם האדם הזה, אגב, תבע את פרהאדי בטענה שהסרט משמיץ את אופיו. נשאר לחכות ולראות איך כל הסיפור יסתיים, אבל נשמע כמו חומר טוב לסרט. יכול לראות אותו מגיע אפילו עד פסטיבל קאן. (מתן בכר)

הקרנות: יום שישי, 22.7, 21:45, לב סמדר; יום שני, 25.7, 10:30, סינמטק 1; יום שלישי, 26.7, 16:30, לב סמדר.

מי שמעשן משתעל

בפסטיבל השנה קוונטין דופייה ("צמיג", "עור צבי" ו"שני גברים וזבוב") חוזר עם שני סרטים – "לא ייאמן, אבל אמיתי" ו"מי שמעשן משתעל". אומנם לא ראיתי את הראשון, אבל נראה לי שמי שרוצה חוויה קצת יותר מופרעת, מוזרה ופסיכית, כדאי שילך לסרט על המעשנים.

מדובר בסרט על קבוצת גיבורי על – משהו בין הנוקמים לפאוור ריינג'רס – שנקראים "כוח הטבק" ונלחמים בצב ענקי עם כוחות העישון שלהם. יש להם מנהיג צללים בדמות חולדה שמריירת מהפה כל הזמן ואחת מגיבורות העל מאוהבת בו. אבל כל זה לא משנה, כי מדובר רק בסיפור מסגרת שמשאיר טעם של עוד: במקום לראות את "כוח הטבק" נלחם ברשע ומציל את העולם, הם יושבים ביער ומספרים סיפורי אימה אחד לשנייה.

וכאילו, אני לא מבין. בשביל מה התכנסנו לראות את הסרט על "כוח הטבק" אם לא בשבילם? למי אכפת מסיפורי אימה קצרים, ומה זה בכלל קשור לסיפור המסגרת? הסרט נותן תחושה שלדופייה היו כמה רעיונות שלא הסתדרו כסרט באורך מלא אז הוא הצליח להשחיל את כולם לאותו הפרויקט. בנוסף, לא צחקתי במיוחד, שזה המגרעה הכי גדולה של הסרט, כי הוא ממש מנסה להצחיק. (קסם ברקוביץ')

הקרנות: יום שישי, 22.7, 22:15, סינמטק 2; יום שני, 25.7, 23:15, סינמטק 2

לא ייאמן, אבל אמיתי

סרטו השני של קוונטין דופייה בפסטיבל מתחיל מנקודת מוצא יותר פשוטה מהסרט למעלה: זוג מסתכל על דירה חדשה. אלא שהדירה באה עם קאץ' (למעשה שניים), וכבר בהתחלה נגלה לעינינו דיאלוג קורע מצחוק שבו תרחיש בלתי ייאמן מוצג באגביות "אמיתית" למדי. אם אתם ממהרים לחשוב ש"אוקיי, אבל כאן נגמרו המשחקים" – אל תמהרו לחשוב ככה. כי דופייה שולף, די משום מקום, עוד אלמנט קומי ופנטסטי שנוחת על הדמויות, ומכאן הוא נותן לדמויות הראשיות להבין איך להתמודד עם המצב. זה מצחיק, זה מעניין, זה קצת שמרני ובעיקר: זה קצר. אז אפילו אם לא תהנו מהסרט – 70 ומשהו דקות ואתם בבית כבר. (יהונתן צוריה)

הקרנות: יום שבת, 23.7, 23:00, סינמטק 3; יום שלישי, 26.7, 19:15, יס פלאנט 8; יום שישי, 29.7, 11:15, סינמטק 1

חולה מעצמי

בשנה שעברה (או, לפי לוח ההפצה הישראלי: לפני שנייה) להיט המבקרים הגדול היה "האדם הגרוע בעולם" על מישהי שהיא כנראה לא כזו. ראו היוצרים של "חולה מעצמי" את הכפפה הנזרקת והחליטו להרים אותה – הם בהחלט הולכים לנסות שהסרט שלהם יהיה על מישהי שראויה לתואר הזה.

סינייה (קריסטין תו'רפ) נמצאת במערכת יחסים עם האמן חובב הגנבות ת'ומאס, היא לא אוהבת את כל תשומת הלב שהוא מקבל בעקבות ההצלחה שלו ומחליטה להמציא שורה של מחלות בשביל תשומת לב. וכאשר המחלות שהיא ממציאה כבר לא מספיקות היא מחליטה לגרום לעצמה נזק אמיתי – הכול כדי לשמור על עצמה בעיני הציבור. 

מבחינה תיאורטית זה סרט מושלם לעידן המדיה החברתית – הדבר הראשון שסינייה עושה כאשר היא מתעוררת בבית חולים זה לצלם את עצמה ולהעלות לאינטרנט – אבל הבעיה היא ש"חולה מעצמי" הוא סרט שאין לו הרבה מה להגיד ויש לו אפילו פחות דרכים מעניינות להראות את זה. מדובר ביצירה חדגונית נורא שחוזרת על עצמה שוב ושוב. זה עובד לא רע בשעה הראשונה, שבה אנחנו מגלים בדיוק עד כמה רחוק סינייה מוכנה ללכת, עם כמה רגעים מצחיקים (וגם כמה מאוד מזעזעים) אבל אחרי זה הסרט ממשיך. וממשיך. וממשיך. בלי לספר או להראות לנו שום דבר חדש. (תום שפירא)

הקרנות: יום ראשון, 24.7, 21:30, סינמטק 3; יום חמישי, 28.7, 22:15, לב סמדר; יום שבת, 30.7, 19:00, סינמטק 1

קתדרלה

אני לא זוכרת מתי הייתי באולם קולנוע כל כך מלא שהתרוקן כל כך מהר. כשהסרט נגמר נשארנו אולי, בדוחק, ארבעה אנשים בשורה. ראו בזאת כאזהרה על טיב הסרט.

עם זאת, אישית אני קצת חלוקה לגביו. למרות שסבלתי בו מאוד  אני לא יכולה להגיד שמדובר במשהו מזוויע. יש פה מוטיבים מאוד מעניינים ויפים, וניסיון להעביר אמירה על אמריקאיות וקפיטליזם, ואת השטיק שלו הוא עושה טוב, אבל השטיק הזה הוא כל כך, כל כך בלתי נסבל. במובנים מסוימים אני מרגישה שאי אפשר אפילו לקרוא לו "סרט" במובן הקלאסי של המילה. זה יותר כמו קליפ נטול תקציב שהורחב לשמונים דקות, מה שיוצר את ההרגשה שהוא למעשה לא ייגמר לעולם. לסרט באמת אין תקציב, וזה אכן מרשים, מר במאי, שהצלחת לעשות את כל זה בלי העניין הקריטי הזה – אבל זה לא הופך את הסרט לניתן לצפייה. (מאיה כהן שלו)

הקרנות: יום שישי, 22.7, 10:15, סינמטק 2; יום רביעי, 27.7, 14:15, לב סמדר; יום שישי, 29.7, 16:15, סינמטק 2

כיכר הקתדרלה

תראו, "כיכר הקתדרלה" הוא לא סרט שיטלטל את עולמכם, יגלה לכם משהו חדש, או יגרום לכם להעריך מחדש את אומנות הקולנוע. מדובר, בסך הכל, בסרט דרמה-מתח שעושה את העבודה. למי שלא רוצים להמר על סרט אמנותי ורוצים לדעת שאת השעה וחצי הקרובות הם יעבירו בידיים בטוחות – "כיכר הקתדרלה" כאן בשבילכם. הסרט מספר על מערכת יחסים בין אם שכולה וילד בן 13 שנאלץ להימלט מכנופייה. השניים לא לחלוטין בוטחים אחד בשני, אבל נאלצים לעזור זה לזה ומפתחים קשר שהוא לא מפתיע בשום שלב – אבל עובד לכל אורך הסרט. (יהונתן צוריה)

הקרנות: יום חמישי, 28.7, 21:15, סינמטק 3; יום שישי, 29.7, 10:30, סינמטק 4

פשעי העתיד

קרוננברג חוזר. 

לא לרצף המאכזב מעט של "שיטה מסוכנת", "קוסמופוליס" ו"מפות לכוכבים". קרוננברג חוזר אחורה.
לא לצמד הנהדר של "סימנים של כבוד" ו"היסטוריה של אלימות". קרוננברג חוזר הרבה אחורה.
איפשהו בצומת בין "קראש" ל"וידאודרום" – שם תמצאו את הסרט החדש שלו, שגם עתיד לצאת לאקרנים פה בארץ ולגרום להרבה אנשים לשאול "…מה?" 

אז אם חיכיתם מאז שנות האלפיים שקרוננברג יעשה סרט אחד אחרון "כמו פעם": עם אפקטים גופיים מטרידים, עם גיבור ראשי סהרורי שמנסה לעקוב אחרי משהו שגדול ממנו, עם מעין חקירה פרוורטית של הגוף האנושי ושל יחסי מין – אז הנה: קרוננברג חוזר. וזה נהדר. (יהונתן צוריה)

הקרנות: יום שישי, 22.7, 21:00, יס פלאנט 8; יום שני, 25.7, 21:30, לב סמדר; יום חמישי, 28.7, 13:00, סינמטק 1

רסטורציות

בגזרת ה"סרטים שאם לא ראיתם הנה הזדמנות לראות אותם על מסך גדול", עומדים בראש התור "שיר אשיר בגשם" ו"הקוסם מארץ עוץ". אני מקווה שאני לא צריך להרחיב על אף אחד מהם, כי בחייאת – מדובר בשתי קלאסיקות שהרוויחו את מעמדן בדם יזע ודמעות (מדי פעם מילולית. אל תקראו על יצירתם אם אתם רוצים להרגיש טוב לגבי הסרטים הללו).

חוץ מהם, בגזרה הישראלית יש את "עטאש צמאון" ו"חור בלבנה" – שני סרטים שאני לא לחלוטין בעדם אז בואו נעבר לסרט הבא שהוא "מרגניות" הצ'כי של ורה חיטילובה, שמצא לעצמו לאחרונה קהל אוהד בזכות הסגנון הייחודי של הסרט על שתי הבטלניות הקצת מניאקיות שאוהבות לעשות כלום באופן מגניב נורא.

ואולי..?

מכיוון שלא את כל הסרטים הספקנו לראות לפני הפסטיבל, הנה רשימה קצרה של סרטים שנשמעים מסקרנים והראשון שרואה שיגיד איך הם (מוזמנים כמובן להוסיף את הסרטים המסקרנים עבורכם):

לא גיבור של אף אחד (מהבמאי של "זרעים על שפת אגם")
החלטה לעזוב (של פארק צ'אן ווק)
ברוקר (של הירוקאזו קורה-אדה, בכיכוב קאנג-סאנג הו)
בייבסיטר ("קומדיה אקסצנטרית המשלבת דיאלוגים סופר-מהירים עם שפה קולנועית לא שגרתית" יכול להיות גם נפילה, אבל זה לכל הפחות מסקרן)
קאט! (הרימייק הצרפתי ל"One Cut of the Dead" שביים מישל הזנוויציוס)
עכביש קדוש (שזכה בקאן בפרס השחקנית הטובה ביותר)
3,000 שנים של כמיהה (החדש של ג'ורג' מילר)
אש האהבה (תיעודי על זוג חוקרי הרי געש שנראה מדהים וקיבל ביקורות משבחות בכל מקום שהגיע אליו)

ולא נסכסך בין היוצרים הישראליים, אבל בהחלט יש מבחר יפה של סרטים ישראלים בתחרות הישראלית שצפויים לככב גם בפרסי אופיר או בסיכומי השנה (בהנחה שיצאו השנה בקולנוע, כמובן).

אה, ומכיוון שמוקרנים גם ברצף כל הסרטים הקצרים שהיו מועמדים לאוסקר בקטגוריות הלייב האקשן והאנימציה – אמליץ על הזה של הלייב אקשן – שם החולייה הכי חלשה היא דווקא זאת שזכתה, ואילו על זאת המצוירת אמליץ בהסתייגות. אפשר לקרוא כאן בהרחבה.