כמו לא מעט סרטים של פינצ'ר, "הרוצח" הוא לא סרט שכדאי לנתח רק על בסיס איך שהוא מציג את עצמו. פינצ'ר, קולנוען מוכשר שלא תמיד משכיל לעבוד עם תסריטים מוצלחים, נוטה בדרך כלל להוסיף שכבת אירוניה לסיפורים שלו – אירוניה שנותנת לצופים הן אפשרות להריע לאנטי-גיבורים שלו, והן אפשרות לגחך עליהם בבוז. לרוב, שתי הצפיות מכוונות ומגולמות בסרט.
"הרוצח", למשל, שעל פניו הוא סרט על רוצח שכיר שמאוד טוב בעבודה שלו – אך לאחר שהוא מפשל בעבודה, העניינים מידרדרים והוא יוצא למסע נקמה. ראיתי כבר מי שטוענים שהסרט הוא מעין תשובה של פינצ'ר לכל מי ששנא את "מאנק", רק ש-א. פינצ'ר מנסה להרים את הסרט הזה בערך 13 שנה לפני ש"מאנק" יצא לאוויר העולם ו-ב. אני לא בטוח שהסרט זוכה האוסקר שלו נחשב בעיניו שלו לפאשלה.
ובכל זאת, ההנאה ב"רוצח" היא לא בצפייה באנטי-גיבור קשוח עושה את העבודה שלו, אלא במעריץ הסמית'ס (לא, באמת, אתם אפילו לא מבינים) מדבר אל עצמו במנטרות שאומרות מעט והוא לא באמת מאזין להן, ומצליח פעם אחר פעם להיות פחות טוב ממה שהוא חושב שהוא. לרגעים זה כמעט פארודיה על סרטים כמו "הסמוראי". יש הומור רב ב"רוצח" – מפאנצ'ים קודרים ("מה ג'ון וילקס בות' היה עושה") ועד למהלך העלילתי הכללי – אך ההומור הזה חי בשלום עם עלילה סטנדרטית ורצינית של עוד סרט "התעסקתם עם המתנקש הלא נכון" שנראה שסדרת ג'ון וויק הפכה לפופולרי שוב.
יש הבדל מסוים, אם אתם דווקא מצפים לאיזה ג'ון וויק או "סתם אחד" – רוב הזמן ב"רוצח" מוקדש לתכנון ולא לביצוע – וסצנות ההרג הן מועטות (יחסית) ועדינות (יחסית). יתרה מזאת: פינצ'ר לא הופך את כל העסק לסרט פסטיבלים, אבל רוב המידע בסרט לא ניתן לצופים באופן ישיר. יש בסרט אומנם קריינות, אך היא לא נועדה לספר את סיפור הסרט, אלא להכניס אותנו לראש של הרוצח חסר השם. וחוץ מזה, חליפות והכול, אבל אף אחד בסרטי המתנקשים של התקופה האחרונה לא מתעלה על התלבושות המגוחכות תיאורטית ותכלס אדירות שפסבנדר לובש במהלך הסרט. וכזה, נו, זה סרט של פינצ'ר – יסלחו לי כל במאי האקשן של התקופה האחרונה, אבל השוטים שלו (גם אם לא הכוריאוגרפיה) יותר יפים.
בנוסף, פינצ'ר כן רוצה – גם ברובד הבסיסי – לנסות לעדכן את מיתוס המתנקש. בניגוד לכל מיני עולמות מיתולוגיים על יוצאי סיירות מובחרות או באבא יאגות, הרוצח שלנו מזכיר יותר מכל שליח וולט שהחברה מפטרת אחרי טעות במשלוח. חברות הטק הגדולות נמצאות בכל פינה – בין אם זה משרד נטוש של ווי וורק, שימוש בגוגל מפות או באפליקציה של אמזון – בניסיון להגיד משהו על החברה המודרנית, וספציפית הכלכלה שלה, אם כי גם המוסר הכללי שלה. התשובה לשאלה "איך אפשר לעשות קריירה מלרצוח אנשים בעידן המודרני" היא פשוט הזמנה של ערכת העלמת טביעות אצבע באליאקספרס. על כל אתגר בטחוני שהמאה החדשה מציבה בפני גיבורינו, יש פתרון בחסות תרבות צריכה גדולה ואדישה שלא ממצמצת גם לנוכח אדם שקורא לעצמו בשמות של דמויות מסיטקומים אמריקאיים.
ההנאה מ"הרוצח", אם כך, תלויה לפחות בחלקה מהיכולת לקנות עולם שכזה; אלא שאני חושב שאחרי שיאי האבסורד של "ג'ון וויק 4", אני חוטף גרדת הרבה יותר בקלות מהרעיון הבסיסי של מתנקשי על כפי שהקולנוע (והקומיקס והטלוויזיה והספרות) חושב עליהם. לפחות קיאנו ריבס עוד מרכין ראש כשבבירור העולם שמסביבו נהיה אידיוטי יותר ויותר בלי יכולת אמיתית להעמיד פנים שהוא קשור למציאות שלנו, אבל סרטים שמתיימרים להציג מתנקשים שעושים מזה הון עתק בחיים סודיים ואף פעם לא עולים עליהם – עם יכולות המז"פ המודרניות – הוא פשוט משהו שאוטומטית גורם לי לגלגל עיניים.
אפילו שאני יודע שזו, עקרונית, מטאפורה, ואפילו שאני מבין שהנקודה פה היא לא ההיתכנות של עולם של רוצחים סדרתיים – התגובה העיקרית שלי לסרט כמו "הרוצח" היא "די, נו". תוסיפו לכך את העובדה שהסרט אומר המון בשוליים אבל מעט מאוד בסיפור המרכזי, ונשאר סרט שקל לצפות בו, ויש הרבה להעריך בו, והוא בטח יותר טוב משטות כמו "מאנק" – אבל הוא מרגיש חסר תכלית. אני חושב שאנשים שבולעים יותר בקלות סרטי מתנקשים ונקמה יהנו ממנו יותר ואני לא באמת יכול לכעוס או לבטל סרט עם אהבה כל כך גדולה לסמית'ס, או לכל הפחות אהבה כל כך גדולה לבדיחה שהיא "כן, אני הולך לשים אפילו עוד שיר של הסמית'ס, מה תעשו". אבל קשה לחמוק מהעובדה שחסרה כאן איזושהי תשוקה או ייחודיות בפרויקט שתעלה אותו לשיאים של פינצ'ר. במובן מסוים, זה סתם סרט. סתם סרט שעשוי היטב ואפשר לדון בו, והלוואי על כל במאי לעשות כזה סתם סרט ועדיין, בעיקרו – סתם סרט.
אגב סרטי מתנקשים
אם אתם מחפשים אחד כזה טוב – "נשיא על הכוונת" (The Day of the Jackal) מ-1973 הוא לגמרי אחלה – וגם הוא שם יותר דגש על ההכנות לרצח ועל משחק החתוך/עכבר בין המתנקש לכוחות החוק מאשר על ביצוע ההתנקשות עצמה. וגם אליו אפשר לבוא בטענות על איטיות, אבל הוא מרתק ללא קשר.
ויש את הספר בילי סאמרס של סטיבן קינג שהוא מעולה. בטח יעבוד לסרט או מיני סדרה בקרוב.
(ל"ת)
2 דברים טובים בנטפליקס ברצף - מה קרה לעולם?
גם הרוצח וגם the blue eye samurai.
שכחת את Pluto
שאולי נתקעה קצת מתחת לראדר, אבל עדיין נחשבת ייצוג לסדרת אנימציה מעולה
ונפילתו של בית אשר. זה כבר יותר ממה שיש לדיסני להציע
(ל"ת)
מצחיק שפינצ׳ר חושב שבן אדם שמאזין לסמית׳ס הוא התגלמות הבדידות.
הוא כנראה אף פעם לא האזין ל-Red House Painters.
ואגב, בהנחה שפינצ׳ר מנסה להרים את הסרט 13 שנה…
איך זה מסתדר עם חומר המקור? כלומר, זה מבוסס על קומיקס מ-1998 ואני מניח שפינצ׳ר נחשף אליו בערך באותה שנה. אבל הקומיקס די נעדר כל המטאפורות שפינצ׳ר הכניס לגרסא הסופית.
מעניין איך הסרט היה נראה אם היה יוצא לפני עשור.
אני מנסה לחשוב
על ההצעה שבעצם כל המנטרות והמונולוגים של פסבנדר בסרט הם בקטע ציני ומודע לעצמו. זה לא מציל את הסרט בעיני, אבל כן קצת משפר, ובעיקר מבהיר מה פינצ'ר חשב, ואיך הוא התדרדר למה שהוא לכאורה קלישאות מתנקשים.
אני לא בטוח שהפרשנות הזו מסתדרת לי. למשל, גם טילדה סווינטון מדברת במשפטי 'הנקמה האחרונה' קלישאתיים קלאסיים, ונראה לי שבמקרה הזה אין שום אפשרות לקריאה צינית.
15 דק ראשונות מושלמות.
בניית עולם, בניית דמות, הבימוי הכירוגי, הסיטואציה הפשוטה אך מותחת (עם עוד מחוןה לחלון אחורי, סברט מצוטט ברמות). משפ הסרט הופך לסרט מתנקש/נקמה די רגיל, וגם לא מהמוצלחים בזאנר. יש מודעות עצמית ומודעות לזאנר שהוא פועל בו אבל הוא לא מצליח ליצוק משמעות או עניין. הלוואי שלפחות זה היה תרגיל אינטלקטואלי מעניין אבל אפילו את זה אין. וקצת מבאס לגלות שכשדיוויד פינצר ניגד לסצנת אקשן יחסית קלאסית הוא ממש מאחורה. גם לא הביא איזה טייק פינצרי מגניב אלא בימוי די סטנדרטי (עם שוט אחד גנוב מחדר פאניקה שדווקא את זה אהבתי) וגם יחסית סצנת אקשן מעפנה, בטח בהשווה לגון וויקים ואפילו רכבת הקליע של השנים האחרונות.
מאנק היה יותר טוב (רק ההופעה של אמנדה סייפריד שווה יותר מכל הסרט הזה ביחד). טוב גם ככה די ירד לי מדיוויד פינצר כ״אחד מגדולי הקולנוענים ההוליוודים של ימינו״. בקיץ שנולאן וגרטה גרוויג הוכיחו איך נראים הבמאים ההוליוודים המיינסטרימים החזקים של ימינו (יש עוד כמובן) , פינצר דווקא מרגיש לי כמו שארית מחוממת מהניינטיז. לא ממש התגעגעתי, אז תכלס לא ממש התאכזבתי. יש מספיק שוטים יפים והעריכה מעולה כהרגלו. סטיבן סודברג עשה סרט מתנקש(ת) הרבה יותר אינטליגנטי ומסוגנן עם haywire ב2011.
ועל זמך הביקורות השלישות של הגול הבא שלך מראה שהניסיון קאמבק של פאסבנדר התרסק על הפרצוף. גם הניסיון הקודם לא ממש המריא (snowman, אססין קריד, הנוסע השמיני קובננט). ההופעה האחרונה הבאמת טובה שלו היא ב12 שנים של עבודת. בעצם רוב הערכתי אליו נובעת משיתופי הפעולה שלו עם סטיב מקווין. נראה שפאסבנדר ממש צריך אותו.
אני אישית ממש אהבתי את נעלמת ונערה עם קעקוע דרקון.
בעיקר את נעק״ד – אחלה תעלומת מי-עשה-זאת, עיבוד ראוי לספר, רוני מארה מצוינת, פסקול מעולה של רזנור ורוס.
על מאנק החלקתי בתור קוריוז אישי שלו, אבל הרוצח הוא בהחלט שאריות מחוממות של ארוחה מוצלחת. אבל אני לא בדיוק ממהר להספיד אותו.
אני לא מספיד, פשוט מאז הרשת החברתית הוא לא הפיל אותי מהכיסא. וארון סורקין היה גורם מאד משמעותי ברשת החברתית.
אני אהבתי גם את נעלמת מאד, פשוט לא מחזיק מהסרטים האלה כל כך. (
(ולגבי נערה עם קעקוע דרקון. הכתוביות פתיחה האהובות עלי בסרט של פינצר. איגב, אפילו הכתוביות פתיחה של דה קילר מרגישות כמו שאריות מחוממות מהניינטיז).
עוד שארית מחוממת מהניינטיז- ביקורת על קפיטליזם דרך לוגואים של מותגים. מועדון קרב יצא ב99.
את מאנק דווקא ממש הערכתי
חוץ מההופעה של אמנדה סייפריד, מאוד אהבתי את ההופעה של גארי אולדמן. בעיני מועמדות מוצדקת לחלוטין לאוסקר.
אבל מעל לזה, במאנק הערכתי את היומרה. הבנתי מה פינצ'ר מנסה לעשות, וזה כן היה מעניין. הוא לא ממש הצליח, ועדיין היו לסרט הרבה הבלחות טובות.
במקרה של הרוצח אני בעיקר מרגיש את מה שתיארת בדף אחר, ככול שאני קורא עוד הסברים מה בעצם פינצ'ר התכוון לעשות, כך יורד לי מהסרט יותר.
רק רוצה לציין שאני ממש לא קונה את ההסברים המטא קולנועיים
לא אומר שזה כן או לא נכון, פשוט שיש נטייה לאנשים לפרשן סרטים תמיד כטקסטים על סרטים וזה כמעט תמיד עובד*, אבל זה לא אומר שזה כוונת המשורר. ספציפית ב"רוצח" בהחלט אפשר למצוא קווים מקבילים בין הסטיגמה של פינצ'ר למנטרות של הרוצח, אבל לדעתי האמירה שזה סרט על הקריירה שלו מנסה להשיב את הפרשנות הזאת על טקסט שלא מתאים לה כל כך.
* – ואומנם לא באתר, אבל גם אני חוטא בזה מדי פעם בהנאה מסוימת.
קבל בונוס שלא ביקשת: מטא לאופנהיימר
או ליתר דיוק, לחצי שעה התמוהה בסוף אופנהיימר, שעוסקת בלואיס שטראוס והעימותים הפוליטיים וכמעט חסרי המשמעות.
ובכן, כל החלק הראשוני שעוסק בהכנת הפצצה הוא מטאפורה לעשייה האמנותית, וספציפית הקולנועית. התשוקה, הריגוש, תחושת המשמעות. 'אתה יכול לשמוע את המוזיקה?' שהיא המתמטיקה לפיזיקאי והבימוי ליוצר קולנוע.
ואז הפצצה נארזת, והסרט יוצא מידיו של הבמאי במלוא המשמעות. אין לו יכולת לשלוט על מה שיקרה מכאן והלאה. מה שנוצר בלהט של אמנות מגיע לידיהם הציניות של הפוליטיקאים – או במקבילה שלהם, אנשי העסקים. הללו מונעים משיקוליהם שלהם, ויכולים לבוז אפילו לרעיונותיו של יוצר היצירה בנוגע ליצירה. אהמ.. סתם זורק דוגמה – להפיץ את הסרט שלו ישירות לסטרימינג.
אבל לא זו עיקר הנקודה אותה הגיע נולאן לתאר. הוא מוסיף את החצי שעה המשמימה (יחסית, בפני עצמו זה חלק לא רע) כדי לתאר מה עובר על היוצרים מהרגע בו היא יוצאת לאקרנים והלאה. עכשיו מגיע סבב היח"צ והראיונות. הצורך להסביר את היצירה שלהם, לענות לאינסוף שאלות, ובעיקר ליפול לרגליהם של עשרות נפוחים כדי לזכות בביקורות חיוביות ובאוסקר.
למה אני קצת מאמין בזה? כי זה די ברור שנולאן הבין שהחצי שעה שעוסקת בשטראוס לא אינהרנטית לסרט. למעשה, יש בסרט נרטיב שלם שאומר את זה במפורש. בתחילת הסרט נולאן מסקרן אותנו ביחד עם שטראוס, מה היו המילים אותן אמר אופנהיימר לאינשטיין. שטראוס ביהירותו משוכנע שהן עסקו בו, בסוף הסרט מוטח בו מה שכולנו ידענו: כששני מדענים שעסקו בפסגת היצירה המדעית ובהשפעה על גורל האנושות כולה מדברים שיחה משמעותית בבירור, צריך להיות אידיוט יהיר ומגוחך כדי להניח שהם דברו עליך.
כלומר, הסרט עצמו מעביר בין השאר אמירה על הפער החד בין שני חלקיו.
נולאן שעמם אותנו בכוונה. הוא התעקש לגרום לנו להרגיש במלוא העוצמה את הדיסוננס בין יצירה פצצה שתשפיע על גורל האנושות, ושאלות מוסריות הרות גורל – לבין חקירות פוליטיות משמימות, שהשפעתן אפסית. בכך הוא מעביר את התחושה שלו ביחס לפער החד בין היצירה הקולנועית עצמה, לבין השלב הבירוקרטי והמשמים שאחריה.
זו תגובה פארודית כן?
מה שכן את הפרשנות המטא של אינספשן כבר כולם מכירים.
כמובן
הפארודיה מבוססת על המטא של אינספשן (שגם את זה נולאן הכחיש)
גם את הפרשנות מטא של דה קילר פינצר הכחיש. אבל היא קפצה באופן כל כך בולט לעין שאם הוא ירצה או אם לא, זה מה שהיצירה שלו צועקת.
לגבי אינספשן, תמיד הרגשתי שיש משהו מטופש בפרשנות הזו.
בתגובה שלי על הביקורת של אינטרסטלר אני מעלה את הטענה ש״המימד הרביעי״ שהסרט מדבר עליו הוא למעשה המדיום הקולנועי. אני חושב שההבדל בין המטאפורה הזו, למטאפורה המגוכחת, הריקנית שאתה מציע, היא שבאינטרסטלר המטאפורה מרחיבה ומעמיקה את יכולת ההסתכלות שלנו על הקולנוע ככלי. וגם, כמובן, האמת הצרופה שלו. שאכן בקולנוע, ורק בקולנוע, ניתן לעוות את החלל זמן כפי שבא לנו. יש בזה משהו קסום לאין שיעור. והדרך שבה זה מובע על ידי מהלכי העלילה הישירים, ובכן, היא גאונות מבריקה ברמה הגבוהה ביותר.
הפרשנות שאתה מציע, לא מרחיבה שום דבר. היא לא אומרת לנו שום דבר על הפצצה או על הסרט. היא שקולה להצעה לפרש ידית של דלת כדימוי להסכמי ורסאי. כלומר, אנלוגיה ריקה ומתה. אופן הביטוי של זה בעלילה, בחוויה המיידית שלנו, היא כפי שהגדרת, משמימה. לא מאמין שנולאן ראה את זה כך.
מה הקטע לשפוט קריירות של אנשים?
שחקנים ובמאים זה לא ספורטאים שנמדדים בסטטיסטיקה , יצירת סרטים היא סוג של אומנות ואני לא מבין למה כל הזמן לתת דירוג מתעדכן לקריירה של יוצרים, במיוחד במאים לפי הסרט האחרון או כמה סרטים לפניו. יש במאים שעושים סרט מסוים ממקום אישי כמו ספילברג והפייבלמנים או סקורסזה וכל הסרטים שלו על נצרות, יש במאים שעושים סרטים בשביל הכסף ולא תמיד אפשר לשפוט את הבמאי לפיהם .גם אם לבמאי היה סרט שלטעמי פחות טוב אני יכול להיות מאוכזב אבל אני לא חושב שהוא"איבד את זה", זמקיס , שאתה יורד על הסרטים שלו לא מעט הוא במאי שפחות מצליח לו עם הסרטים האחרונים שלו למרות שאישית אני חושב שחלקם מעניינים. ועדיין הוא עשה המון קלאסיקות שאניי אוהב ואני תמיד אצפה ואקווה שהוא ישלוף עוד סרט מדהים. פשוט כי לסרטים שלו יש את הייחדיות שלו כבמאי. פינצ'ר וגם וואטיטי הם במאים שיש להם סגנון משלהם , אני אמשיך לצפות לסרטים שלהם , כי סרטים בעיניי הם נגזרת של טעם וסגנון ולא רק של הצלחה או רלוונטיות.
מה זאת אומרת? סרט לא קיים בואקום. ברור שזה משנה שיש לפינצר גוך עבודה ואיך דה קילר מתחבר אליו.
אפשר גם להסתכל עליו במנותק אבל אפשר גם לא. למה זה מפריע לך? למה אתה בוחר באיזו דרך נכון לבחון אומנות? מי קבענשאתה אחראי על הדרך הנכונה לבחון יצירת אומנות? האם אני ביטלתי את האופן שאתה ניגש ליצירנ? או במילים אחרית, מה לעזאזאל אתה רוצה?
ובנוגע לדה קילר, אם הוא היה סרט יותר מעניין אולי אפשר היה לבחון אותו באופן יותר ״עצמאי״. אבל האמת שהדבר היחיד שעושה אותו מעניין זה איך הוא מתחבר לגוף העבודה, או אפילו מיתולוגיית פינצר. כי מה יש לסרט להציע חוץ מזה? הרובד אינטלקטואלי (הלא מרתק) שמצאתי לו הוא הפער בן כוונת היוצר והמתודיקה שלו לתוצאה הרחוקה. הייתי יכול לקחת אותו כסרט אקשן straightforward אבל בכנות הוא לא מספיק מבדר וכיפי בשביל זה. הדמות הראשית היא חור שחור. הדבר היחיד שעושה את הסרט מעניין הוא איך הוא מתחבר לגישה הקולנועית של פינצר (לדוגמה העיסוק האובססיבי במותגים וצרכנות). בתור סרט מתנקשים הוא פשוט מדי ולא מסעיר מספיק, פריימים יפים ועריכה כירוגית ולא הרבה מעבר. (כמו כן אני מתגעגע לגף קורנוות׳. הפלטה הצהובה בסרט הייתה יחסית כיורנ , במיוחד בפרק 2. מה שכן פרק 1 היה מרהיב ויזואלית).
ומחמיא לי שאתה זוכר מה כתבתי על זמקיס אפילו אני לא זכרתי שבכלל התייחסתי אליו (לא מעריץ גדול שלו, גם בלי קשר לרצף הכשלונות הלא נגמר שיש לו בעשורים האחרונים).
חוץ מזה הפסקה הראשונה התייחסה רק לסרט עצמו,השנייה לפינצר והשלישית לפאסבנדר. אז מה אתה רוצה בעצם?
איזו תגובה משונה, לא זוכר כזו.
ולגבי ״סרטים הם עניין של טעם וסגנון״ בדיוק אני שופט לפי זה. איפה דיברתי על הצלחה בקופות או באוסקר? אני ממש לא מצליח להבין
איפה מדדתי במאים לפי סטטיסטיקה ומספרים. זה ממש לא הגישה שלי. קולנוע זה בהחלט אומנוצ וכמו כל אומנות אפשר לשפוט את גוך העבודה של האומן. לראות איך הוא מפתח רעיונות ותמות לאורך כמה יצירות ואיך הוא משכלל את הסגנון שלי, או מחליף סגנון או לא מנסה להתקבע על סגנון. נשמע שאתה קצת מקןבע לגבי התפיסה שלך של איך לגשת לאומנות, הכל טוב אפשר לשחרר .דווקא היחס של סקורסזה לנצרות מעלה נקודה מעניינת. הוא עשה סרטים שהם באופן ישיר עוסיקם בנצרות כמו השתיקה אבל אפשר לראות את הנגיעה הזאת גם בסרטים כמו השור הזועם לדוגמה. ודווקא זה נותן מבט עשיר ומעניין יותר על חלק מהיצירות שלו, ממש לא מוריד מהן. יש קונספט ממש נחמד, אספר לך בקצרה. ניתן לבחון יצירת אומנות במנותק מהפילמוגרפיה וגם במשותף לפילמוגרפיה, לפעמים בו זמנית. אתה לא מבטל שום דבר כשאתה עושה זאת.
ואולי במקום לבקר את הביקורת שלי, תגיד לי מה אתה חשבת על הרוצח? מה יש לך להגיד על הסרט?
ראיתי את הסרט בנטפליקס, ונטו על זה שהוא נגמר עם השיר הכי טוב של הסמיתס בעיניי – שקלתי באותו רגע לסמן "אהבתי". חוץ מזה – באמת סתם סרט.
לא יכול להיות שהוא נגמר עם השיר הכי טוב של הסמית׳ס, כי הוא מתחיל עם השיר הכי טוב שלהם :)
(ל"ת)
מעבר לכמות לא הגיונית של חורים עלילתיים
זה בשורה התחתונה סתם סרט. אני מעריץ של פינצ'ר וזה נראה שהוא וכל הקאסט עשו את הסרט הזה מתוך שינה. מה יש בו בעצם? מה הוא בא לומר? יש בו איזה איכות נסתרת? אם יש משהו אני פספסתי אותו. זה לא סרט רע זה פשוט סרט סתמי.
הסרט הזה עובד הרבה הרבה יותר טוב כשאתה מתייחס אליו כקומדיה ולא כמותחן, כי בבירור פינצר רצה ליצור מעיי קומדיה שחורה סאטירית על הנושאים החביבים עליו (קפיטליזם mostly(
(ל"ת)
חצי השעה הראשונה - הפודקאסט הגרוע ביותר של 2023
אחריה זה משתפר, אבל לא באמת מתרומם אף פעם. כפי שנכתב, בהחלט מוצלח ויזואלית ולא הרבה מעבר. יותר טוב מ"מאנק", אבל די סתמי בשביל פינצ'ר. בהחלט מרגיש כמו משהו שנעשה בשביל נטפליקס.
עם לוקחים את הוויס אובר לבד- כן זה פודקאסט גרוע.
אבל פינצר רוצה שנצחק מזה, מהפער בין מה שמתרחש לקחישאות שעוברות לו בראש. ודווקא סיקוונס הפתיחה הוא המוצלח בסרט בעיניי , ואין דבר פודקסאטי במה שמתרחש על המסך. וחוץ מזה חלק מהבדיחות היבושת הצליחו להצחיק, במיוחד שהרוצח מספר איך הוא שומר על חלבון יומי בכל שהוא אוכל רק את הקציצה של הביגמק ללא הלחמניות.
כותרות הפתיחה
זה רק אני, או שכותרות הפתיחה היו פשוט מזעזעות? נראה כמו CGI מוזר שנעשה על ידי AI.
חוץ מזה, כמו שנכתב פה כבר – שאר הסרט סביר. מאכזב בהשוואה לפינצ'ר, סבבה ביחס לסטנרדט ההוליוודי.