ביקורת: מאנק

פינצ'ר חוזר לחיינו כדי להוכיח שאין במאי שנטפליקס לא יכולה לשלם לו מספיק כסף כדי להוציא סרט בינוני.
שם רשמי
מאנק
שם לועזי
Mank

סצנה מתוך "אלטר", סיפורו של נפתלי אלטר, התסריטאי של "גבעת חלפון אינה עונה":

פעם אחת ישבנו אני ואורי זוהר וקוואמי וארבינקא ואפרים קישון, ואני הייתי בדיוק שיכור ואמרתי איזה משהו שנון, הייתם צריכים להיות שם. בדיוק נכנס לחדר אריק איינשטיין, אמרתי לו "אריק, סוציאליזם אינו קומוניזם", והוא אמר לי "סע לאט, אלטר", אז יצאתי החוצה ונתקלתי בגילה אלמגור שבדיוק עשתה חזרות עם מנחם גולן אבל לא רציתי להפריע להם, אז הלכתי לפלאפל ממול שמה יהודה ברקן וזאב רווח בדיוק עבדו על איזה תסריט, אז הלכתי משם ועשיתי איזה הליכה יפה בחוף הים עם פשנל שאמר לי שאני חייב כבר לסיים את התסריט, ובקיצור מפה לשם, כשבדרך גם נתקלתי במשה דיין, כתבתי את "גבעת חלפון אינה עונה", ואז רבתי גם עם אסי דיין על הדרך. הסוף. 

לצערנו, הסרט "אלטר" לא קיים, אבל בשביל לפצות על כך יוצא השבוע "מאנק", סרטו החדש של דיוויד פינצ'ר על התסריטאי הרמן מנקביץ', שעיקר תהילתו באה לו מהתסריט שכתב ל"האזרח קיין", שנחשב לסרט הגדול ביותר אי פעם למשך זמן רב. "מאנק" מדי פעם מרגיש פחות כמו סיפור ויותר כמו משחק "מצאו את הרפרנס" מורכב לחובבי הוליווד הקלאסית: במקום שבו אמורים להיות התפתחות של דמות או עלילה או איזשהו בשר שנוכל להיתפס בו כקהל הדיוט, פינצ'ר מאותת לסינמפילים מביני הדבר וזורק להם שלל שמות כמו לואי בי מאייר או איירווינג ת'אלברג, ומדי פעם גם עושה טובה וזורק עצם לסינמפילים פחות מביני דבר ומזכיר את האחים מרקס כל כמה סצנות, כדי שכולנו נרגיש חכמים. 

אם "מאנק" אמור להיות הצצה לנפשו הסבוכה של הרמן מנקביץ', בגילומו המשוריין למועמדות לאוסקר של גארי אולדמן, אז הרי שנפשו של מאנק היא בעיקר אנקדוטות שקשורות לאנשים אחרים, בעוד הוא עמד מהצד ואמר מדי פעם איזה משפט מצחיק. זה היה יכול להיות אפיון מעניין של דמות שנמצאת תמיד כהערת שוליים או ליצן החצר, אבל הסרט מתייחס למאנק כדמות ראשית כזאת של תסריטאי אידיאליסט שיכור, נו, "טרמבו" כזה. זוכרים את "טרמבו"? אז "מאנק" הוא כמו הסרט ההוא, על כותב אלכוהליסט אידיאליסט שמתקשה למצוא עבודה בהוליווד ומסתכסך עם כולם ועם הופעת קולנוע מהסוג שכולם אוהבים בתפקיד הראשי, אלא שהפעם מישהו נזכר לגרור את הבמאי לסט מדי פעם.

כי אם אתם באים לסרטים של פינצ'ר כדי לקבל איזושהי נפש מתוסבכת ואפלה שכתובה היטב, אז חבל – הדמויות בסרט נשארות תמיד מרחק נגיעה מלהיות מעניינות, ולמרות שאנחנו מעבירים שעתיים ורבע עם מאנק, קשה להגיד עליו משהו חוץ מ"עוד כותב אלכוהוליסט שנון". מה מבדיל אותו מכל השאר? זה שהוא במקרה היה זה שכתב את "האזרח קיין". איך הוא הצליח ללכוד את הברק בבקבוק הזה? טוב, יש את הקשר האישי בין מנקביץ' ובין וויליאם הרסט, ש"האזרח קיין" נכתב בדמותו, אבל זה ממש לא מספיק. אולי חסרה ההתייחסות לכך שהתסריט של "האזרח קיין" היה עבודה משותפת של וולס ומנקביץ', אבל שאף אחד לא יגיד את זה לסרט (שלהגנתו, נסמך על טענות של מנקביץ' ושל מבקרת הקולנוע פאולין קייל. שלא להגנתו – הטענות הללו ככל הנראה לא נכונות). 

ואז בעצם "מאנק" הופך למחקר דמות שלא מצליח אף פעם לפצח את הדמות שלו. התימה הזאת נוכחת גם עבור תהליך היצירה של "האזרח קיין": למרות שמדברים עליו כעל "סרט מאחורי הקלעים של האזרח קיין" כתיבת התסריט כמעט שלא מקבלת התייחסות, ופרט לכמה רמיזות וקריצות, ההפקה של "האזרח קיין" לא מופיעה אפילו לרגע. אז אם אין לנו מושג מי זה "מאנק" ולא נותנים לנו להשתעשע על הסט של "האזרח קיין" או לראות את הגלגלים בפעולה ביצירת אותו סרט – מה בעצם יש בסרט הזה? 

טוב, כאמור, יש הרבה מאוד ניימדרופינג. אבל בעצם מה שיש ב"מאנק", ומה שהוא באמת רוצה לדבר עליו – זה פוליטיקה. ובעוד שהרבה אנשים יצפו בסרט ויגידו "הולי שיט, זה מרגיש כל כך רלוונטי לימינו", צריך לזכור שפוליטיקה היא פוליטיקה היא פוליטיקה, ושהתסריט בכלל נכתב בשנות התשעים, ושעוד ב"אזרח קיין" העיתון שבבעלותו של קיין מתלבט בין שתי כותרות בערב הבחירות: "ניצחון לקיין" או "זיוף מאסיבי". 

כי בעצם, לסרט יש שני חלקים – חלק אחד הוא הכתיבה של "האזרח קיין", רק שאנחנו רואים מעט מאוד מתהליך הכתיבה עצמו, והרבה מהסביב: אנשים מאיימים על מנקביץ' שלא יעשה את זה, מבקשים יפה, עושים עיניים ומאנק ממשיך לסרב, ובינתיים כולם, כולל מאנק, מתייחסים בלגלוג לאורסון וולס שמופיע בעיקר כמטרד טלפוני פעם בכמה זמן. 

החלק השני הוא פלאשבקים ארוכים לעברו של מאנק, וספציפית סביב הבחירות למושל קליפורניה ב-1934, אז ראש אולפן MGM הריץ מועמד רפובליקני ובסתר ליבו מאנק, שעבד תחת האולפן, תמך במועמד הדמוקרטי. החלק הזה כולל הרבה פוליטיקה, וזה היה יכול להיות מרתק, אם מישהו היה משייף עוד קצת את התסריט של החלק הזה ומציב ניגוד חד יותר במוטיבציה של מאנק. הבעיה היא שהתסריטאי מת אי שם ב-2003, ובנוסף לכך היה אביו של הבמאי, אז נראה שקצת פחדו מאותו שיוף הכרחי. על כן הצד הפוליטי של הסרט עושה רק חצי עבודה: המועמדים מוצגים לנו רק מרחוק, והסרט בעיקר רוצה להצביע על הקשר הישיר שיש לקולנוע כהשפעה על הדעות והפוליטיקה של אנשים. רק שאחרי שהוא אומר את זה, לא ברור למה הוא נשאר בסיפור הזה עוד איזה חצי שעה. לכאורה זה בגלל ההשפעה של הסיפור על מאנק, אבל הסרט כמעט תמיד משאיר את מאנק כאלכוהוליסט השנון המצחיק האדיש הטוב לב אך מרוסק מהחיים, והשינויים הקלים לפה ולשם שיש במהלך הסרט, והרגעים הקטנים שבהם יש חריקה פשוט לא מספיקים – ואז החצי שעה הנוספה הזאת היא כמעט ומייגעת. 

בעצם, עזבו את ההשוואה ל"טרמבו". בהתרפסות שלו על ימי עבר ובחצי השעה המיותרת שלו, "מאנק" בכלל מזכיר את "היו זמנים בהוליווד" – כמו אותו אפוס על הוליווד של תקופה אחרת, גם בו יש שחזור מדויק של התקופה, לפחות חצי שעה עודפת, גיבורים ראשיים שמתמודדים עם הוליווד שלא בדיוק אוהבת אותם אבל מוכנה לסבול אותם בתפקידים מסוימים, אותה בקושי-עלילה ואותם דילוגי זמנים, אבל הוא קצת פחות מאוהב בעצמו וקצת פחות נמרח בצורה בלתי נסלחת. ובנוסף, אצל שניהם כל אספקט שאינו ברמת התסריט והעריכה ואולי המשחק הוא נפלא.   

השחזור התקופתי של "מאנק" עשוי לתלפיות. פינצ'ר לא חסך בשום הוצאה והסרט לא רק נראה ונשמע בדיוק כמו סרט משנות הארבעים (גימיק שלאו דווקא מוסיף לרעיונות שבסרט, אבל הוא נחמד בסך הכל) אלא בורא ומקים לתחייה עולם שלם בתשומת לב שאין שנייה לה. אין היבט טכני של הסרט שהוא פחות ממלאכת מחשבת (גם אם הצילום השחור לבן שמנסה לחקות את סגנון הצילום הישן קצת מפספס, בעיקר כי הוא מרגיש כמו חיקוי). 

גם בגזרת המשחק והדמויות אין על מה להתלונן, אבל גם אין מה לשבח: הסרט לא נותן לאף דמות מספיק בשר בשביל שלשחקנים יהיה במה לנעוץ שיניים. יש מדי פעם איזה משפט שנון או מונולוג חצי מוצלח, אבל כל השחקנים שאינם גארי אולדמן (ואלה די הרבה שחקנים, כולל שחקנים מוצלחים כמו אמנדה סייפריד או צ'ארלס דאנס) פשוט לא מקבלים משהו מרשים במיוחד לעשות. רוב הדמויות בסרט לא מקבלות סיפור או סאגה משל עצמן, ומדי פעם גם לא אפיון, אלא בעיקר נמצאות שם כדי להגיב למאנק או להיות רקע בעולם שלו. 

האפרוריות של הדמויות בהחלט נותנת תחושה של עולם עשיר בדמויות שלא תמיד קל להתמצא בו, וגם עוזרת לאווירת "מאחורי הקלעים" הפחות זוהרת של עסקי השעשועים, אבל בסופו של דבר היא בעיקר אפרורית. וככזו, טוב, היא פשוט פחות מעניינת. כשחבר של מאנק נמצא בסכנה כלשהי קשה לי לפתח כלפיו אמפתיה מיוחדת כי, נו, מי זה, ולמה צריך להיות לי אכפת ממנו, ואיך הוא שונה משאר האנשים שמסתובבים בסרט? 

אז בין עשייה טכנית משובחת, תסריט מתנדנד ומשחק סביר פשוט קשה להתלהב ממה ש"מאנק" מנסה לעשות. הוא לא גרוע, הוא פשוט אף פעם לא מתרומם לרמה של "טוב": יש לו רעיונות מעניינים, יש לו דמויות מעניינות, יש לו סגנון יפה, אבל הוא אף פעם לא מצליח לגעת בנימי הנפש של… טוב, של משהו. יודעים מה, אולי "מאנק" הוא "טרמבו" עם במאי או "היו זמנים בהוליווד" שפחות עף על עצמו, ואולי "מאנק" הוא בעצם כמו "האזרח קיין", אותו סיפור שמדלג בין צירי זמן בניסיון ללכוד נפש של אדם מתוסבך ונהנה משיאי הצילום, העריכה, התפאורה, האיפור והתלבושות של זמנו ושמסתובב סביב וויליאם הרסט, רק ש"מאנק" הוא הרבה הרבה הרבה הרבה פחות טוב.