ביקורת: שנות-אור

"שנות-אור" הוא סרט סביר, אבל מאולפן כמו פיקסאר, "סביר" זה לא מספיק.

באז שנות אור נוחת בכוכב מסתורי. הוא מביט סביב ומדווח כי אין סביבו סימן לחיים תבוניים. אך אבוי, גדוד של רובוטים עוינים מקיף אותו! ברגע של תושייה הוא מכוון את הלייזר הקטלני שלו לקריסטל סמוך שמפצל את קרן הלייזר ומחסל את כל הרובוטים במהירות. הפיצוץ האדיר שנוצר מעיף אותו הישר אל היעד שהוביל אותו לכוכב הזה – המפקדה של זורג הרשע, שמחכה בקוצר רוח לפגישתם החוזרת. 

למרבה הצער התקציר הזה איננו מתאר סצנה בסרט "שנות אור", אלא את סיקוונס הפתיחה של "צעצוע של סיפור 2", שמתגלה בסיומו כמשחק מחשב בכיכובו של האסטרונאוט השחצן. הפתיחה נמשכת רק שלוש וחצי דקות ויש בה יותר הומור, אנרגיה וכיף מאשר בסרט החדש של פיקסאר. 

לא מעט טעויות נעשו בהפקת "שנות אור". אחת הגדולות שבהן היא הכותרת בהתחלה שטוענת שהסרט הזה הוא בעצם הסרט האהוב על הילד אנדי, זה שבעקבותיו הוא ביקש ואף קיבל ליום הולדתו את באז הצעצוע. הרשו לי להכריז "בולשיט" – מעבר לזה שהסרט הזה רחוק מסרט מד"ב ניינטיזי לכל המשפחה כמרחק דיסנילנד פריז מטויז אר אס בדיזנגוף סנטר, אין מצב שילד בן 5 בחר בסרט המוזר הזה כסרט האהוב עליו. אולי הוא נרדם באמצע וחלם סרט אחר. 

גם אם לא מפריע לכם שהסרט איננו עוד פרק בסדרת "צעצוע של סיפור", הדיסוננס בין הסרט עצמו למה שהוא מתיימר להיות יכול לשבש לגמרי את חווית הצפייה. מצד שני, גם "קרואלה" מאבד כל היגיון כשמנסים לחבר אותו לעלילת "על כלבים וגנבים", ועדיין מצאתי אותו מהנה למדי והצלחתי להשתחרר מההשוואות. אז בעצם, הבעיה של "שנות אור" היא לא רק שהקשר שלו לסדרה ממנה התפצל רופף ומבלבל, אלא בעיקר שהוא לא באמת עומד בפני עצמו. 

זאת לא זוועת עולם – "שנות אור" הוא סרט סביר. אפשר לצפות בו. הוא היה יכול להיות יותר גרוע. אבל זה באמת לא מספיק, בטח עם הלוגו של פיקסאר בהתחלה.

במקום אופרת חלל קצת קאמפית ומצחיקה ברוח "מלחמת הכוכבים", "שנות אור" הוא סרט הו-כה-רציני שממש חשוב לו שנדע כמה בוגר ומהורהר הוא. האסתטיקה שלו מלוכלכת וסמי-ריאליסטית, עם נגיעות של צבע שאת רובן הוא קיבל בירושה מהעיצוב של באז שנות אור הצעצוע. במידה רבה הוא מנסה להיות – או לפחות להיראות כמו – סרט מדע בדיוני מעורר מחשבה למבוגרים, אבל לא אחד מוצלח במיוחד. זה לא עוד "וול אי" וגם לא גרסה מושקעת יותר של "באז שנות אור ממפקדת הכוח" משנת 2000, אלא מעין הכלאה מוזרה שלהם עם קצת שאריות של "בין כוכבים" ואפילו "אהבה בשחקים: מאווריק". 

סייר החלל באז (כריס אוונס) נוחת בכוכב לכת מסתורי יחד עם שותפתו אלישה (אוזו אדובה), אבל גורם במהרה לתאונה מצערת שמאלצת את השניים – וצוות המונה מאות אנשים – להישאר על כוכב הלכת העוין עד שתימצא דרך להימלט ממנו. באז לוקח על עצמו את המשימה, אבל נכשל פעם אחר פעם. כשהסוכנות שלו מחליטה להפסיק לממן את הניסיונות הכושלים שלו הוא חובר לצוות של אאוטסיידרים (קיקי פלמר, טאיקה ואטיטי ודרבי סטיל) כדי לנסות בפעם האחרונה לכפר על הטעות שעשה.

כנראה גם בלי פירוט נוסף על העלילה אפשר להבין שהתמות העלילתיות כנראה יעניינו יותר צופים בוגרים מאשר ילדים או בני נוער, אבל הסרט לא מוותר עליהם כקהל יעד. לפעמים יש רגעים מלנכוליים וכבדים, אבל אז קוטע אותם איזה פיצוץ מיותר או דמות שבאה להזיז את העלילה כבר. במקום לקלוע לטעמים של שני קהלים, "שנות אור" מפספס בשתי החזיתות. זה מדכא לאללה, כי שני הסרטים ש"שנות אור" מתיימר להיות היו יכולים להפוך ליצירות מופת, אבל בפיקסאר לא הלכו עד הסוף עם אף אופציה.

כאמור, זה לא אסון מוחלט – יש מה לחבב בסרט. סוקס הרובוט-חתול הרתיע אותי בטריילר, אבל מסתבר שהוא הפוגה קומית מוצלחת למדי ואחת הדמויות היחידות בסרט שמרגישות כמו "דמות פיקסאר". עוד דמות מוצלחת היא דרבי, אסירה משוחררת קשישה שמצטרפת למשימה של באז מתוך שעמום ואהבה לנשקים ופצצות. יש גם בדיחה חוזרת חמודה על חייל שממש רוצה להשתמש בעט שמגיע עם חליפת החלל שלו. וכן, גם אם הייצוג הזה ממש לא היה זמין לילדי שנות התשעים, נחמד לראות משפחה להטב"ית מאושרת בסרט ילדים. אפשר אפילו לחלץ מסיפורו של באז איזו אמירה חינוכית על שיתוף פעולה והתמודדות עם טעויות וטראומות עבר.

בשבילי כל זה פשוט לא היה מספיק כדי לפצות על כל מה שלא עבד, מהעלילה המסורבלת דרך הדמות הסתמית למדי שהיא באז האנושי, עד הבדיחות שלא נוחתות. מה שהכי מתסכל אותי בכל העניין הזה הוא שהסרט החלול הזה שנוצר מטעמים שיווקיים בלבד קיבל הפצה קולנועית רחבה, בעוד ש"לוקה" ו"אדומה אש" נזרקו בארה"ב לשרת של דיסני פלוס. חבר'ה, דיסני פלוס זה בשביל המשכוני וידיאו נשכחים, ספינאופים שנוצרו בחדרי ישיבות כמו הסרט שלשמו התכנסנו ורימייקים מיותרים בלייב אקשן של "השועל והכלבלב", לא בשביל הסיפורים האישיים והיצירתיים שלמישהו אשכרה היה חשוב לספר.