יש פה פיל אטומי ענק בחדר, אז בואו נזיז אותו מהדרך, קודם כל: "פלאפל אטומי" הוא לא "מבצע סבתא". זה הסרט החדש של דרור שאול, שכנראה לנצח יהיה זכור בעיקר בזכות "מבצע סבתא", שהוא אחת מתופעות הקאלט הלגיטימיות היחידות של הקולנוע הישראלי במאה הנוכחית, למרות שהוא בכלל לא סרט קולנוע. "מבצע סבתא 2: שובה של סבתא" היה יכול להיות שובר קופות, אבל במשך הרבה שנים שאול לא עשה שום דבר אפילו דומה לזה. עכשיו, 15 שנים אחרי, הוא סוף סוף חזר לעשות משהו שנראה קצת כמו מבצע סבתא אקסטרה-לארג'. אותו קצב, אותו מבט מגחך על הצבא, רק במקום לקבור את סבתא מדובר פה במלחמה גרעינית מול איראן. ובכל זאת, זה לא "מבצע סבתא", פשוט לא. את הייחוד של הסרט הקצר ההוא קשה מאוד לשחזר, וגם אם מרגישים הבלחות סבתאיות לאורך הסרט, זה פשוט לא אותו הדבר.
אבל חוץ ממה שהוא לא? "פלאפל אטומי" הוא נחמד.
מדובר במאבק בינלאומי בין צה"ל, איראן, הועדה לפיקוח על אנרגיה אטומית מטעם האו"ם, והפלאפל של עזריאן. את הפלאפל הנ"ל מפעילה מתוך מכונית מסחרית מימי עזריאן (מלי לוי גרשון), שרוצה הכרה בכך שבעלה עובד הכור מת כתוצאה ממנת יתר של קרינה, והבת שלה, נופר (מיכל טרבס), שרוצה לאבד את הבתולין. שתיהן חיות בעיירה בדרום הארץ שנמצאת, על פי מקורות זרים, בקרבת כור אטומי, אבל בכלל לא קוראים לה דימונה, ובוודאי ובוודאי שאין בה ראשי נפץ גרעיניים. בינתיים, ראשי המדינות באיראן וישראל מאיימים זה על זה בהשמדה הדדית כהרגלם, ולשם שינוי גם עלולים לעשות משהו בעניין. לצבא הישראלי, המיוצג על ידי אלוף משנה במילואים שי אביבי פלוס רטייה, יש חלון זמן של חמישה ימים לשגר את הטילים לעבר אויבנו, אבל באמצע נתקעת להם ועדה מטעם האו"ם בראשות גרמני בשם אוליבר (אלכסנדר פיילינג) בעל אלרגיה לחריף ולאורניום מועשר. איכשהו, האישה עם הפלאפל בפיתה עומדת כל הזמן בדרכם של האנשים עם הפלאפל על הכתף, והעניינים, כפי שנהוג לומר, מסתבכים.
הם מסתבכים הרבה ומהר. מספר הבלגנים והיתקלויות בסרט היה יכול להספיק לשני סרטים וחצי אילו הוא היה עוצר לנשום מדי פעם, ולמצות עד הסוף את המצבים הקומיים שלו. יש גם חבר שהוא האקר, ניו-זילנדי האקר נגדי, נערה איראנית שהיא גם ראפרית ושר הבטחון. וכל זה, כמו שנהוג בצה"ל, יכול להסתכם בשלושה חלקים: א. מצחיק, ב. בלגן, ג. יותר מדי.
הסרט הזה מצחיק. זה, כמובן, עניין של טעם אישי. ההומור בו גס ולעתים קרובות אידיוטי; הסיפור מטופש לחלוטין; אבל זה לא מונע ממנו להיות מצחיק. יש בו הרבה רגעים אבסורדיים שרק ישראלים יבינו, טקסטים שנכתבו עם אוזן רגישה לעברית מקומית והדקויות שלה – אם כי קשה לאתר שורות ספציפיות שעשויות להפוך לאלמותיות בנוסח מוטי בננה בציריך. הסרט ערוך בקופצנות חביבה ובתזמון קומי מוצלח. הנקודות הטובות בסרט הן אלה שבהן המנטליות הצה"לית מתנגשת כהרגלה עם ההגיון והתיאבון. זה היה יכול להיות כיפי וקולע עוד יותר אילו הסיפור שלו היה קצת יותר קטן – משהו על לוויה, נגיד.
אבל כשהעלילה מתחילה להיות חובקת עולם ולכלול לא רק טילים גרעיניים אלא גם תולעי מחשב ודיונים בינלאומיים, זה גדול על הסרט. ככל שקנה המידה גדל, כך הסרט נראה יותר כמו פרק של "זהו זה", וההגיון העלילתי בהתאם. שיהיה ברור, זאת קומדיה, לא סרט תיעודי, ולא הכל חייב להיות מנומק מדעית, אבל קשר רציני יותר בין סצינה אחת לאחרת צריך שיהיה כדי שזה לא ייראה כמו אוסף מערכונים. הסרט מתייחס לטכנולוגיה ולמחשבים כמו סרט ילדים משנות השמונים – כמו מין מטה קסם שיכול לעשות כל דבר כי אף אחד ממילא לא מבין את זה. נמצאים פה אותם "האקרים" שמתקתקים בשמונה אצבעות ויוצרים ערמות של קוד בתוך שניות, ה"תולעת" היא פתרון פלא שיכול לעשות כל דבר, אבל כל דבר, שקשור במחשבים אי-שם בעולם, ואנשים שכותבים תוכנה שמים אותה על דיסק. דיסק, לידיעת הקוראים הצעירים, הוא אמצעי איחסון דיגיטלי פיזי שנעשה בו שימוש בסוף המאה העשרים, לפני שרווח השימוש במיחשוב ענן או אפילו בדיסק-און-קי, ואם צורבים משהו על דיסק, הוא לא נעלם מהמחשב, וכל מי שמשתמש במחשבים בעשור האחרון מודע לעניינים האלה. ומכיוון שלוחמת המחשב היא חלק משמעותי מהעלילה, צריך להתעלם מהרבה מאוד בולשיט דיגיטלי כדי להצליח להתייחס במידה כלשהי של רצינות לעלילת הסרט.
אם ישאלו את "פלאפל אטומי" מה הוא היה רוצה לאחל לעצמו ולעולם, הוא היה עונה שהוא רוצה שלום עולמי, ולהיות סרט קאלט. בקשר לחלק הראשון, אלה כוונות מצוינות, ורק חבל שהוא לא סומך עליכם שתבינו אותן לבד, ולקראת הסוף פשוט נואם לכם לפרצוף. מילא: אם עותקים פיראטיים של הסרט הזה ייצפו באיראן, שווה לספוג את ההטפה. בקשר לחצי השני של המשאלה: "פלאפל" רוצה להיות קאלט, אבל כפי שהוכך שוב ושוב, אי אפשר לייצר קאלט. זה לא עובד. הוא מתאמץ מדי, ובכל זאת, הוא נחמד. הוא שווה את מחיר המנה, הוא רק היה יכול להיות יותר אילו הוא רק היה פחות. קומדיה טובה, כמו מנה פלאפל, צריכה להישאר פשוטה. קצת טחינה וסלט בצד זה אחלה, אבל יותר מדי תוספות ימוטטו את כל הפיתה, או משהו.
פורסם במקור בוואלה
לטעמי הסרט הוא איום ונורא
לעיתים רחוקות יוצא לי לצאת מסרט עם חוויה שלילית. תמיד אני מצליח למצוא את נקודת האור בסרט ואת הדבר שיעניין אותי. ב״פלאפל אטומי״ לא רק שלא התעניינתי, אלא שהשהייה בסרט הייתה לגמרי בלתי נסבלת! העלילה המטופשת לחלוטין, המשחק הירוד של השחקנים (מה שביאס אותי במיוחד – יש שם כמה שחקנים שחביבים עלי ביותר) והקצב של הסרט – פשוט בימוי נורא. בסצנות הראשונות עוד שאלתי את עצמי – יכול להיות שבכוונה הדברים קורים כל כך לאט ובצורה לא מקצועית, לנסות להעביר איזו ביקורת או לצחוק על חוסר המקצועיות? במהרה הבנתי שפשוט הצילום והעריכה היו ברמה נמוכה ביותר, הרגיש כמו בימוי של סרט מגמת קולנוע בני 16 שקיבל 70 על המאמץ. הקצב של הסרט היה כל כך איטי, והיה כל כך הרבה זמן בין משפט למשפט, זה נראה כאילו שהעורך קיבל הוראה למתוח את החומרים שיש לו לכדי סרט באורך מלא, כי כרגע זה קצר מדי. איכשהו המשחק של השחקנים (כולל יוסי מרשק ושי אביבי המצוינים בדרך כלל) היה פתטי ומגוחך. זה לא שלא היה עניין בכלל – פעם בכמה דקות הייתה אמירה שנונה שהצחיקה אותי – אבל יכול להיות שפיספסתי את הבדיחה העיקרית של הסרט? לא הבנתי את ההומור שהסרט מדבר עליו? הייתה סיבה אומנותית לחוסר המקצועיות? אם כן אשמח לשמוע, ואם לא – ממליץ לכולם לוותר על התענוג ולמצוא משהו יותר טוב לעשות עם הזמן שלכם!
שחזור תגובה מדף הסרט: הופתעתי לטובה.
הטריילר, כמו שציינתי בדף ההוא, לא הצחיק אותי בכלל. הסרט, לעומת זאת, דווקא כן. רוב הזמן. יש אמנם רגעים שבהם הסרט רועש ומתאמץ יותר מדי, במיוחד בסצנות הפותחות והסוגרות שלו, אבל באמצע הוא מצליח להיות קומדיה אפקטיבית להפליא. דבילית ללא תקנה? גם, אבל אין סיבה לא לעשות לקומדיה ישראלית את אותן ההנחות שעושים לקומדיה הוליוודית כשזה מגיע לתחום ההיגיון הבריא. מהבחינה הזו, "פלאפל אטומי" הוא ממשיכו הרוחני של "זוהי סדום" – עוד סרט ששילם מס-שפתיים לאי-אילו אמירות על החברה והמדינה הישראלית, אבל בעצם לא ניסה לעשות הרבה יותר מלבדר את הקהל שלו לאורך שעתיים פלוס-מינוס – ואת זה, שני הסרטים הצליחו לעשות יפה מאוד (ועדיין, למרות שדרור שאול הוא בפירוש לא סטנלי קובריק, "פלאפל אטומי" הוא כן תזכורת מכאיבה לעד כמה החיים במדינת ישראל הם בעצם ד"ר סטריינג'לאב על בסיס יומי).
מעבר לזה, "פלאפל אטומי" מתכתב – בחינניות יתרה – עם הקולנוע הישראלי לדורותיו. מהקומדיות על צעירים מחורמנים, דרך סרטי פריפריה, דרך סרטי צבא על חיילים טרואמה, ועד "ביקור התזמורת" עם האנשים הנחמדים והמתורבתים מארץ אחרת שמגיעים לאמצע שום-מקום הישראלי בלב המדבר וחוטפים את השוק של החיים (ואני לא בטוח אם זה בכלל אפשרי בהתחשב בזמני ההפקה, אבל נדמה לי שזיהיתי גם איזה רפרנס או שניים ל-"אפס ביחסי אנוש").
ומלה אחרונה – צל"ש לקאסט המקומי, אבל עוד יותר לנבחרת החיזוק של השחקנים הזרים שהביאו לכבוד הסרט הזה, תותחים אחד-אחד. אלכסנדר פחלינג (ככה כותבים את השם שלו?) שאחרי "מבוך השקרים" נכנס פה סופית לטייפקאסט של "הגרמני המיושב בדעתו שיורד מהפסים בגלל יהודים", ויל רוברטסון שמצדיק כל אגורה מהסכום ששילמו על הכרטיס שלו מניו-זילנד, וטארה מלטר – וואו. פשוט וואו. ה-תגלית של הסרט הזה. לכו לראות אותו רק בשבילה (ותתאזרו בסבלנות, כי היא נכנסת לסיפור בשלב די מאוחר. אבל תאמינו לי, שווה).
אז אני אשחזר את התגובה שלי משם: טארה מלטר?!
הייתי איתך עד הרגע שדיברת עליה, ועכשיו אני חושב שאולי בעצם כתבת הכל בהפוך על הפוך ובעצם שנאת את הסרט. טארה מלטר לא יודעת לשחק. בכלל. היא מדקלמת. איפה ראית את הוואו?
אני באמת לא יודע על מה אתה מדבר.
לדעתי היא עשתה בצורה נהדרת את תפקיד הנערה המתבגרת שנמצאת בכסאח עם כל העולם, ולמרות זאת היא עדיין הדבר הכי קרוב לדמות שפויה בכל הסרט. וגם בתור ראפרית היא פשוט מצוינת.
אני באמת לא אתפלא אם מהסרט הזה היא תצא כוכבת בינלאומית.
זה אחד מהקטעים האלה של "ראינו את אותו סרט"?
בתור ראפרית היא עושה רושם טוב (קשה לי לי לשפוט משום שאני לא מתמצא בדקויות השפה הפרסית). בתור שחקנית – היא לא. היא פשוט לא.
(שחזור פישלייק מדף הסרט)
(ל"ת)
לא ראיתי את הסרט אבל מעניין אותי...
איזה תופעות קאלט לא לגיטימיות קיימות בישראל?
הוכח לא הוכך
הטריילר נראה נחמד.
כשהפיתה מתפרקת - האמון מתפרק
סרט לא משהו. מסכים עם מה שכתוב בביקורת.
חוץ מזה שהעדפתי אותו על מבצע סבתא. משום מה כולם אוהבים את מבצע סבתא אבל אני לא התחברתי.
ומאוד אהבתי את הראפ הפרסי הראשון ששמעו בסרט. הוא נשמע ממש מרענן.
ייתכן שבעולם בלי "גבעת חלפון אינה עונה", "ארץ נהדרת" וחנוך לוין
"פלאפל אטומי" היה יכול להיחשב חתרני. לא ראיתי את הסרט, וייתכן שמסתתרת בו סאטירה קיצונית על הקיום הישראלי, אבל אם הוא חתרני רק בגלל שהוא מציג את מערכת הביטחון בצורה מגוחכת, אני חולק עליך בזהירות.
ישנו גם הסרט השולי ההוא מהשנה שעברה.
"אפס ביחסי אנוש".
גבעת חלפון היה סרט הומוריסטי עם נגיעות של בורקס בהתאם לאותה תקופה ולא סרט סאטירי. הסאטירה בארץ נהדרת היא מתונה יחסית לסאטירה החתרנית יותר של פלאפל אטומי והדברים שהצביע עליהם חנוך לוין – שירות המלחמה לטובת המימסד ונטיית הציבור להתמסר למדיניות הזאת, לא התיישנו ולכן יצירות כמו פלאפל אטומי עדיין רלבנטיות וגם חתרניות.
באמת מעולם לא הוצגו קצינים בכירים כמטומטמים בארץ.
על החתום טווידלדי, ארץ להד"ם.
"ובניגוד לסרטים רבים על הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא אינו מתכנס לחיק הקונצנזוס הציוני החמים"
אשמח לפירוט על המשפט הזה, אם אפשר.
ראשית, מרבית המסקנות פה הן פירוש של הסרט ולא קביעה חד משמעית שלו. (אני פחות נכנס אליהם) ואפשר בקלות לקרוא בפלאפל אטומי הסכמה למה הוא בעצם חיבוק חם לממסד (והוא כן) ולישראל (והוא כן).
שנית, לקרוא ל'ואלס עם באשיר' ו'הבועה' "מתכנסים לקונצנזוס הציוני החמים" זה..אה.. מטורף לדעתי.
ושלישית, 'פלאפל אטומי' הוא הכי חיבוק מתנחמד לקהל שלו בלי שום שבב של ביקורת חתרנית או מעניינת.
ולפני שקופצים עליי: כן, גם 'מסווג חריג' הוא לא איזה מופת סאטירי מושחז. אבל בהחלט יש בו לפחות קמצוץ חתרנות כלשהו.
צר לי, אבל אתה לא יודע לראות סרטים. ולהכין ספגטי. ולקרוא סיפור לילדים. ולרוץ בשדה תעופה אחרי בחיר/ת ליבך בניסיון נואש לזכות בליבם בשנית. ולצבוע בתוך הקווים.
סתם, הפרשנות שנתת ל'הבועה' ול'ואלס עם באשיר' הם קריאות מסוימות ולא יותר מזה. לנסות לכפות את דעתך ולהגיד שזאת הקריאה היחידה זאת גסות לשמה, בטח בלי ניסיון מינימאלי להביא הוכחה כלשהי לטענתך. במקרה הטוב הם הבל וריק, במקרה הגרוע הם פשוט מתעלמים מלא מעט המסרים המחתרתיים שהם נושאים בתוכם – כאילו אם הם מעיזים להגיד גם משהו ציוני, אז כל דבר אחר ביקורתי שהם אומרים לא שווה כלום. זה כמו להגיד ש'כח משיכה' הוא לא סרט פמניסטי מספיק כי הוא בעצם רומז שג'ורג' קלוני עוזר לגיבורה שלו יש בזה משהו – אבל זאת קריאה מאוד מאוד מאוד ספציפית של הסרט, שמתעלמת מרובו למטרות אידאולוגיה נטו ומסרבת לראות דברים בכמה גוונים.
בנוגע לפלאפל אטומי, אתה בשנית שוגה בקריאה של צה"ל בחברה הישראלית. צה"ל הוא ארגון פופולארי, אין ספק – אבל לא בגלל הקצינים שלו. אנשים אוהבים את החיילים שלו שבשטח. קצינים, מצידם, יכולים לקפוץ לתוך נהר ולטבוע. לא כל הישראלים חושבים כך, כמובן – אבל האהבה הקיצונית של ישראלים היא לא לקצינים אלא לחיילים. ולכן להציג קצינים כמטומטמים ומסוכנים למדיה לא בדיוק מערער לאף אחד את קצה הקונצנזוס. הציבור הישראלי לחלוטין מקבל ביקורות על קצינים מסוכנים במטה ומנותקים – מספיק להסתכל על התוצאות של מלחמת לבנון השנייה והקלות בה היינו מוכנים לבעוט את הרמטכ"ל לאלף אלפי עזאזל. אז, עוד פעם: אנחנו אוהבים חיילים – לא קצינים, ובטח לא קציני מטה. לכן כל עוד לא מציגים אותם כאימפוטנטים שלא מסוגלים לבצע דבר – אין כאן ביקורת חדשה ומעניינת, אלא כזאת שמצטרפת לכמעט כל סרט צבאי שנעשה אי פעם.
לגבי שר הביטחון – תצפה בסרט שוב, או שתביא לי נקודות בה הוא מוצג כאדם מסוכן ולא אחראי. ה"חטא" היחיד שלו זה שהוא מקשיב לקצינים שלו, וזה דבר סביר. הוא מוצג כאדם תמים שמולך שולל אחרי חבורת מטורפים – לא כאדם מטורף בעצמו.
המסר החתרני היחיד שאני מסכים לגביו הוא המסר לגבי הגרעין עם איראן – אבל כאן זה פשוט הפשטה מטורפת של הסכסוך שזה מתמסמס לחלוטין כתור מסר. וגם כאן, זה מסתכם במשפט אחד שעובר מהר. לא בדיוק משהו שהסרט מנסה לצעוק בקול גדול או אפילו להעביר ב"סאב-טקסט". וגם את המסר הזה, אגב, טוחנים בכל תוכניות הסאטירה של השנים האחרונות. אז זה לא שהסרט מצביע על משהו שלא ידענו עליו קודם לכן.
לא, טוב.
אחת מקלישאות הגדולות של הביקורות לסרטים גרועים ועמוסים מדי זה "בתוך הסרט הזה מתחבא איפשהו סרט טוב". אבל זה לא נכון במקרה הזה. פלאפל אטומי לעולם לא היה סרט מוצלח, ולא מתחבא בו שום דבר. אין בו קו עלילה אחד שעובד כמו שצריך, דמות אחת שמפותחת כמו שצריך ואלמנט עלילה אחד שלא שחוק. זה לא אומר שהוא לא מצחיק לעיתים – זה רק אומר שהוא לא היה אי פעם יותר מ"סביר".
כסרט קומדיה "רציני", כלומר כזה שלא רק בא לצחוק ואז ללכת יש לסרט שני רבדים שצריך להתייחס אליהם. האם הוא מצחיק והאם הוא עובד עלילתית בכלליות: לגבי ה"מצחיק", השאלה היא כזאת – האם אתם צוחקים מ"ישראלים מדברים אנגלית קלוקלת, והאם אתם צוחקים מ"ילדה קטנה אומרת דברים בוטים". אם התשובה, לפחות לאחד מהם היא "כן" – אז תצחקו בפלאפל אטומי. יש כמובן עוד בדיחות, אבל רוב ההומור מהסרט נובע משני הדברים האלה בצירוף של קצת "קצינים צועקים", קצת "אירופאיים מגיבים לישראלים" ועוד מעט בדיחות אחרות שחוקות – משהו מקורי או מעניין במיוחד אין פה.אבל מעבר לכך שאין כאן בננה בציריך או קמרשהלור"ל שייחרט ביכרון בתסריט הבעיה העיקרית היא שאין לך גם רמי הויברגר , שני קליין או פולי בצוות השחקנים. מלי לוי-גרשון חמודה אבל לא בדיוק שחקנית קומית מחוננת וזה משפט שמסכם,בעצם, את כל הקאסט הישראלי פרט ליוסי מרשק ושי אביבי שדווקא כן שחקנים קומיים, ומרשק עושה עבודה טובה עם שני השורות שיש לו. הבעיה היא שהוא נבלע בים ה"קצינים הכועסים" ולא מצליח לבלוט באמת או להיחרט בזכרון. ושי אביבי, למרות שאני מחבב אותו מאוד, מסתמן כתור הצלע היותר חלשה של כל החמישיה הקאמרית, בטח אם מתחשבים בקריירה אחרי החמישיה. למען האמת, אני לא יודע אם הוא הבעיה או התפקיד שלו אבל מצחיק אין פה. בגזרה הבינלאומית העניינים יותר נוראיים כאשר טר"ש מיוחד ניתן לשחקן הניו-זילנדי שהיה צריך לחתוך מחוץ לסרט אותו ואת כל העלילה הטיפשית שלו והכלב. השחקן הגרמני בסדר.
אבל אם המצחיק עוד מתנדנד לו שם ולא לחלוטין נופל, בשנייה שנכנסים לטריטוריה רצינית הסרט מתרסק. דמויות שמתנהגות בחוסר היגיון רק בשביל לקדם את העלילה לנקודה מסוימת – פלאפל אטומי, בניגוד לחלק מהתגובות שנאמרו כאן, הוא לא סרט נונסנס. הוא לא "מה כבר יכול לקרות?!" שיכול להרשות לעצמו להשתין על עלילה כי האווירה הכללית היא של צחוקים. אם אתה סאטירה (ופלאפל אטומי בהחלט חותר לשם) אתה צריך להסביר את עצמך לפחות בצורה סבירה ולא לתת לדמויות שלך לעשות דברים תמוהים לחלוטין. מילא זה, חורים בעלילה תמיד ניתן למלא – הבור הענקי בתוך הסרט זה המסר שהוא כופה על הצופים שלו בצינור פיטום. "הילדים הם העתיד שלנו!!!" "למה אי אפשר להתסדר?????" "חשבתם פעם אולי לא לריב???!!?????" צועק הסרט עלייך, משל היה סטטוס מעצבן במיוחד. זה במיוחד מעליב כי הסרט לא פעם כן מראה סימנים לסרט שלא צועק את המסר שלו – אחרי שהסרט מסיים לצעוק את המסר שלו במה שבקלות מקבלת את הסצנה הכי גרועה של הסרט, מגיעה הסצנה הכי טובה של הסרט. כזאת של הומור כמעט מקורי, מבוצע בצורה נהדרת, עם תזמון נכון שהכל עובד בו.
אז בעצם, אולי כן מתחבא בסרט הזה סרט טוב. הוא פשוט סרטון קצרצר של שתי דקות בלי מנות פלאפל,תולעות,ניו זילנדים או מטיפנות מעצבנת.
ובהערת אגב, אם אתם בכל זאת חפצים לראות קומדיה מטורפת סאטירית מרובת דמויות עם דמויות גרמניות, רק, נו, טובה, מקורית ומצחיקה – אז "הייל" הוא הסרט בשבילכם.
למה אי אפשר לייצר קאלט?
האם אין שום סרט, סדרת או ספר פולחן שנוצרו בכוונה להיות יצירות פולחן? האם בשביל שסרט יהיה סרט פולחן הוא חייב לא לרצות או לפחות לא להראות שהוא רוצה להיות סרט פולחן, ורק בטעות ומתוך התגובות של הקהל זה יכול לקרות? זה, כאילו, דבילי לגמרי. לא יודע בנוגע לסרט שמונח על הפרק, ימים יגידו, אבל זוהי סדום הוא דוגמה נהדרת לסרט שמנסה להיות קאלט וגם מצליח בכך.
אני לא חושב שאפשר לייצר קאלט, ואני לא חושב שמישהו גם רוצה לנסות.
חלק גדול מהסרטים שמוגדרים כקאלט הם סרטים שהיו פלופים קופתיים כשיצאו לראשונה, ונשארו בזכרון הקולקטיבי בזכות קבוצה קטנה ועיקשת של מעריצים שהתעקשו לצפות בהם באופן סדרתי; רוב מפיקי הסרטים בעולם יעדיפו לראות את הכסף בזמן אמת (מה גם שבעידן האינטרנט וההורדות, צפיה סדרתית של חובבים מכורים לא תניב יותר מדי כסף בכל מקרה).
אני לא חושב ש-"זוהי סדום" נועד להיות קאלט – אני בטוח שמפיקיו כיוונו לקהל גדול ככל האפשר, שיבוא לראות אותו בזמן אמת, כפי שאכן היה (ולא במפתיע, הסרט הזה התבסס על אחד ממותגי הטלוויזיה המצליחים ביותר בישראל). אני גם לא חושב שהוא נהיה קאלט – מריצים עדיין הקרנות שלו בבתי קולנוע בשעות לא-סבירות? יש אנשים שמתאספים כדי לצפות בו? נשמע לי קצת לא סביר.
אם המדדים היחידים לקאלט הם רוקי והטרמפיסט, ודאי שזוהי סדום אינו קאלט.
אבל זה אחד מסרטי הקומדיה הישראליים היחידים (או אולי גם היחיד) שאינם סרטי בורקס שזוכה לצפיות חוזרות ונלהבות, גם בזמן אמת בבתי הקולנוע, גם ב-VOD וגם סתם בשידורים חוזרים, וגם הכניס לשפה העברית כמה מטבעות לשון ומשפטים קבועים. עכשיו אתה גם מוסיף הגדרה שסרט פולחן צריך גם להיות כישלון קופתי? נו באמת. יש רשימה שלמה של סרטים שוברי קופות שהפכו לסרטי פולחן שמצוטטים באופן קבוע; ילדות רעות הוא הדוגמה הכי בולטת אבל אחרים בטוח יכולים להוסיף עוד.
איזה מטבעות לשון "זוהי סדום" הכניס לעברית?
שאלה רצינית.
"דע אותי דע אותי " אולי?
(ל"ת)
מעולם, אפילו פעם אחת, לא שמעתי מישהו אומר את זה מלבד בסרט.
(ל"ת)
"אני המאליכ של סדום!"
וגם "אני אלרגי לחלב ומוצריו". שמעתי מישהו מצטט את זה ממש לא מזמן.
אותו כנ"ל כמו דע אותי.
(ל"ת)
יש לי חברים שמצטטים את זה די הרבה
אז כנראה שזה כן תפס איפושהו.
לי דווקא יצא לשמוע
בכמה הזדמנויות אנשים שאומרים "הללו את ה הללוהו!" או "אינעל שורלק ואחותו, איזה מחזה מרהיב!".
בכללי ארץ נהדרת הכניסו לא מעט קאצ'פרייזס לשימוש יומיומי. אני לא יודע אם זה הופך אותם לקאלט, אבל זאת עובדה.
באיזו סצנה מופיע הציטוט השני? אני לא זוכר אותו.
(ל"ת)
וואלה, מצחיק
הכרתי את הציטוט אבל לא את ההקשר.
אני שומע די הרבה את השימוש במילה מאליק.
אומנם היא הייתה קיימת הרבה לפני אבל סביר להניח ש"זוהי סדום" נתן לה פוש כדי שהיא תהפוך למילה משומשת כמו הרבה מילים מהשפה הערבית שמשתרשים בסלנג העברי. חוץ מזה שמעתי עוד כמה ביטויים אבל כולם נשכחו הרחק בסביבות 2011-2012.
פעם הדלקתי את הטלוויזיה על אחד מערוצי הסרטים,
ונפלתי על סרט משנות השבעים, לא זוכר כבר איזה, ובדיוק בסצנה שבה פתחתי, אחת הדמויות קוראת לדמות אחרת "דושבג". ידעתי כבר קודם שהסלנג הזה לא הומצא בסאות' פארק, ובכל זאת נחמד לקבל הוכחה. בארץ נהדרת מרעננים בכוונה כל עונה את הדמויות והמשפטים הקבועים, אבל זוהי סדום עצמו עדיין מצוטט. (עוד כמה ששכחנו: "האחד/האחת" ו"אשת לוט, בואי שקי לי!" "שק לי אתה!")
תגובות הקהל הן מה שהופכות סרט קאלט לכזה, לא?
הרי למה יש הקרנות חוזרות ונשנות של "רוקי"? כי יש לזה קבוצה של מעריצים אדוקים שמוכנים לצפות בזה שוב ושוב. לא נראה לי שתוכל למצוא סרט מהשנים האחרונות שיוכל לקיים דבר כזה. אולי איזו הקרנה חוזרת פה ושם, כמו שהאתר הזה ממש עושה, אבל לא בסדר גודל של "רוקי".
לדעתי את המונח "סרט קאלט" אפשר להשוות למשהו שיותר פופולרי כיום – "סרטון ויראלי". אין איזה מתכון בטוח שאיתו הסרטון שלך 100% יהפוך לויראלי. האינטרנט, כידוע, מאוד אוהב חתולים, אבל על כל סרטון חתולים שהיה ויראלי, יש מאות אלפים שכנראה לא עברו את ה 100 צפיות וקבורים איפה שהוא ביוטיוב. יכול מאוד להיות שיש סרטונים ויראליים שהיוצרים שלהם קיוו מראש שהם יהיו כאלה והצליח להם. מצד שני, יש סרטונים שנראים כאילו כוונו להיות ויראליים אבל נכשלו בכך חרוצות, וסרטונים שנראים סתמיים לגמרי שיש להם מיליוני צפיות.
ואיך זה קורה? תגובת הקהל. אנשים אוהבים, משתפים, אנשים אחרים נחשפים לזה, גם הם אוהבים ומשתפים וכך הלאה. אפשר בקלות למצוא 20 סרטונים ויראליים מהשנים האחרונות שאין להם דבר במשותף. אין נוסחה לויראליות, או לקאלט. כשזה קורה, זה קורה. לפעמים זה אחרי שבוע, לפעמים אחרי כמה שנים.
סרטים כבר מזמן לא נמדדים רק על פי כמות ההקרנות
בגלל זה בעין הדג החדש אין את ההפרדה של פעם בין סרטים חדשים וישנים, כי היום צופים בסרטים לא רק בקולנוע ולא רק בזמן אמת. אם רוצים לבדוק עד כמה סרט הוא קאלט צריך לבחון אותו לא רק לפי כמות ההקרנות בבתי קולנוע ייעודיים והשתתפות הקהל, אלא על פי עד כמה הוא נצפה בקולנוע בזמן אמת, בטלוויזיה, בשידורים חוזרים, ב-VOD, בנטפליקס וכן הלאה, עד כמה מצטטים אותו ומאזכרים אותו, עד כמה ביטויים מתוכו חדרו ליומיום ולשפה וכן, עד כמה יש סביבו ממים; ובכל זאת סרט פולחן אינו שקול לסרטון אינטרנט ויראלי. האם אנשים מצטטים ביומיום שורות מ"גשם של שוקולד" או משחזרים את שיר הטרולולו כמו שהם מצטטים ומשחזרים סצנות מסרטי בורקס? ממש ממש לא. ברור שאין נוסחה אבל יש סרטים שמכוונים לקאלט ואין בזה כל רע. הרבה מהביקורת השליליות על זוהי סדום, ועכשיו גם על הסרט הזה, מתמקדות בעובדה שהם ניסו ושאפו לקאלט, ואני שואל, מה רע בזה? עוד לא שמעתי על ביקורת שלילית על קומדיה שבה המבקר מתלונן שהיא מנסה להצחיק או על ביקורת שלילית על דרמה שבה המבקר מתלונן שהיא מנסה לרגש. יש סרטים בהם נעשה ניסיון להצחיק/לרגש/להפחיד בהתאם לז'אנר והוא כשל ואת זה מוצדק לבקר, אבל קאלט אי אפשר לשפוט בזמן אמת אלא רק לאחר זמן ולכן אין פסול בשאיפה עצמה לקאלט – רק מבחן התוצאה הוא שקובע.
אבל הקאלט שאתה מדבר עליו בעיקר בנוי מנוסטלגיה.
סרטים שהיום מצטטים ועושים להם הקרנות פעילות ויש להם מימים ופארודיות ביוטיוב וקוספליי וכל השיט הזה הם כמעט אף פעם לא סרטים מהזמן האחרון (ואם כן, זה מחזיק עד שלכולם נמאס), אלו סרטים שאנשים אהבו פעם פעם ולא היה להם מה לעשות עם זה, וכשהגיע האינטרנט פתאום נהיה קל יותר להביע אהבה.
ואני לא יודע באיזה עולם אתה חי, אבל הפעם האחרונה ששמעתי מישהו מצטט את ״זוהי סדום״ הייתה בסרט עצמו, כשראיתי אותו בקולנוע.
לשבור את הקרח אינו מהזמן האחרון?
כן, זאת באמת לא חוכמה לקחת בתור דוגמה סרטי דיסני ו/או מחזמרים, אולי עדיף להימנע מזה. סקוט פילגרים אינו מהזמן האחרון? (לא מחזמר אבל בנוי כמו, מוזיקה משחקת תפקיד חשוב בכל סוג של סרטים אבל בעיקר בסרטי פולחן.) אין מדד מדויק למה זה קאלט כמו שאין נוסחה מדויקת איך ליצור קאלט (אני שמעתי מישהו מצטט מזוהי סדום לפני איזה שבוע בערך, אבל זאת לא תחרות), אבל הרעיון שאני חותר אליו הוא ששאיפה לקאלט לא צריכה להיות מושא הביקורת. זה בולט בעיקר בביקורות על סרטים ישראליים שהמבקרים מתלוננים ש"ניסו לעשות קאלט ולא הצליחו". מה רע בזה? עדיין לא קיבלתי תשובה. תמיד כיף לקרוא קטילות על סרט גרוע ועד כמה שהוא לא מצחיק והעלילה מלאה חורים וסתירות, פשוט תמוה בעיניי למתוח ביקורת על הניסיון עצמו לעשות משהו שיזכרו ויצטטו הרבה זמן.
מה רע ב"ניסו לעשות קאלט ולא הצליחו"
יש כמה רמות של עצבנות על ניסיון לעשות קאלט כפוי:
חלק מהמאפיינים של קאלט הוא "הקאצ'פרייז". וכשסרטים דוחפים לך בכוח קאצ'פרייז שכזה, זה מעצבן. קאצ'פרייז הרי נוצר ונחקק בזכרון ברגעים הכי אקראיים (ר"ע "ביי פלישיה") וכסרט לפתע בא עם יציאה שאתה יכול לשמוע את הכותבים אומרים "זה יהיה להיט!" זה מעצבן, כי אתה מרגיש שמכתיבים לך איך להרגיש לגבי אותו מוצר.
השני הוא הקאלט המחופף – אני חושב שכתב האישום הכי כבד נגד סוגו הוא "חתולים על", שמתענג על זה שהוא חסר תקציב במעין קריצה בלתי נגמרת שמנסה להצחיק אותך בכוח אבל יוצאת מעפנה. בכלליות כשסרטים קורצים בחוסר אלגנטיות על עצמם יש משהו מעייף ומעצבן בזה, אבל כשסרט גם מנסה ליצור תחושה של בי-מובי בכוח זה מעצבן, כי חלק מהקסם של סרטי קאלט הוא הכנות של יוצרי הסרט להתמודד ולנסות להעמיד פנים. זה חלק מהקסם, הרצינות המסוימת שהם לוקחים את הכל והשטויות שהם שוכחים או שמים בלי שום סיבה. כשטומי ויסו שם בלי שום קשר כפית ממוסגרת, זה קאלט – זה קאלט כי זה בחור מוזר שעושה דברים מוזרים ואין לך מושג למה זה שם וזה מטריף את המוח ומגניב. כשדרור שאול שם פלאפל על רטייה, זה לא קאלט – כי ברור שהוא עשה את זה בשביל צחוקים ושאין לזה שום סיבה הגיונית אז אין גם מה לחשוב על זה.
בקצרה: זה התחושה שמנסים לדחוף לך משהו בגרון. כל הכיף בקאלט זה שהוא יורד בקלות ולא מתאמץ, אפילו אם לוקח לו מדי פעם זמן להתניע. כשסרט מרגיש כאילו הוא מנסה להיות קאלט, זה מרגיש כמו עצם שנתקעת בגרון ולא יורדת ומעמידה פנים שהיא קולה.
הסוד הוא פשוט - אם תחזור על דברים מספיק פעמים זה יצחיק.
Catchphrases (או בשמם העברי הנאה "אמרות כנף") קיימים בכל מקום, לא רק באמנות נרטיבית אלא גם בחיים האמתיים. זה נפוץ מאוד בקומדיה ואכן, ניסיונות מאולצים לדחוף משפט מטומטם בכל מקום בתקווה שהוא יתפוס עלולים להעיק מהר מאוד. אבל איך אפשר לדעת שדברים שהיום כבר נחשבים לקאלט לא נוצרו במטרה להפוך לכאלה? "לא שיש בזה משהו רע" ו"התכווצות" חזרו על עצמם ללא הרף באותם פרקים של סיינפלד בדיוק מתוך כוונה שזה ייקלט ויראלית אצל הקהל הרחב, והאם יש מישהו שבאמת מאמין שהחזרה האינסופית על "לא מתקבל על הדעת" בנסיכה הקסומה הייתה אקראית, מאולתרת, לא מתוכננת וללא שום כוונה שיצטטו אותה אחר-כך? וזה עוד מבלי לדבר על סרטים כמו חדשות בהפרעה, שבהם זה קרה גם עם משפטים וסצנות חד-פעמיים שלא חזרו על עצמם. כן, סרטים ישראליים מחופפים בתקציב נמוך זה גרוע ומעצבן. גם אמריקאים, ויעידו על כך הקלאסיקות תיאודור רקס, The Amazing Bulk ו-Birdemic מלילות הטריילרים. האם זה אומר שלא צריך לנסות ולשאוף? כל כותב קומי רוצה שיצטטו אותו, ושיזכרו את אמרות הכנף והבדיחות שהמציא.
אני חושב שזה דבר חמקמק
ברור שחלק מהיוצרים היו בטוחים שהשורות האגדיות שלהן ייהפכו לכאלה, אבל גם אם כן, הם גרמו להן להישמע כמו שורות דיאלוג נורמליות ומהנות ולא כמו ניסיון לדחוף לך משהו בגרון. הקו הוא חמקמק, אבל קיים – והוא זה שדוחף ציטוט (וסרט) בין "מגניב וכיף לצטט" ל"נדחף ומעצבן"
אז זה אומר שהניסיון שלי להחדיר את "סקסית שולטת" לעין הדג בחיים כבר לא יתפוס?
נו טוב, תמיד אפשר להעתיק אמרות כנף של אחרים ולקוות שזה איכשהו יגרום לי להישמע חכם כמוהם. התער של אוקהם.
בבקשה, אל תנסה להחדיר לנו כלום.
תודה.
זוהי סדום?
ראיתי פעם אחת, צחקתי פעם אחת.