הביקורות עפו על הסרט, הציונים שלו בימד"ב ובעגבניות גבוהים יחסית לנושא (סרטים שעוסקים במאבקי נשים נוטים לסבול מהרבה ציונים נמוכים של מבקרים עם אג'נדה). השוו אותו לכל אנשי הנשיא או לגרסה המלוטשת יותר של ספוטלייט. וכמובן שקארי מוליגן בתפקיד ראשי.
אז הלכתי, ברור שהלכתי.
אפשר לסכם ולומר שהטריילר מספר על הסרט הזה יותר מרוב הביקורות- הוא לגמרי כן מתאמץ ליצר דרמה איפה שהיא לא מאוד מורגשת, זה כן נסיון להפוך סיפור קצת משעמם על כתבה למשהו אפי. ההחלטה (כמעט) לא להכניס דרמה בכח אמנם משאירה את הסיפור קצת יותר מעוגן במציאות, אך גם הופכת אותו לקצת רשימתי ומשעמם. לא היה בסרט הזה ממש ערך מוסף, לא למדתי משהו חדש, אלא קיבלתי רשימה או נרטיב של העיתונאיות שפרסמו ראשונות את הסיפור על הארווי ויינשסטיין.
האם הן התחילו את תנועת ה#metoo כפי שכל כך הרבה ביקורות הזכירו? לא
הן היו הראשונות לפרסם כתבה רגע אחרי שהרשתות החברתיות התפוצצו, הן היו הראשונות לתמלל את הדברים במקביל ליציאה של כל כך הרבה נשים באקט סולידרי- כלומר הן היו הראשונות לעגן את התנועה בפרסום רשמי עם תוקף (לא רק ציטוט של טוויטים).
הסיקור של המקרה שינה את האופן שמסקרים פגיעות מיניות, וזה נרטיב שהיוצרות היטיבו להציג (עם אזכורים של טראמפ ואוריילי בפתיחת הסרט כקונטרה למה שקרה בפרשת ויינסטיין). יחד עם זאת, אני לא מצליחה להשתחרר מהמחשבה שהביאו לכאן נרטיב שקל יותר לבלוע, מיסגרו לתוך הסיפור גיבורות קלות לעיכול וקצת השאירו בצד את הנשים שעמדו בקדמת הבמה וספגו הרבה מאוד שיט, גם בסיפור הזה. רוז מקגוון שבאמת היתה הראשונה לשבור שתיקה (והסרט מזכיר אותה אך גם מציין שסרבה להתראיין משום שלא סמכה על העיתון שיצא נגדה בעבר) היא לא קרבן נח להצגה מיינסטרימית.
ממש רציתי לאהוב את הסרט אבל זה לא כל כך קל- בעיקר, כאמור, כי הוא משעמם. הוא מבוסס על ספר שפרסמו שתי העיתונאיות ואני חושבת שבספר שלהן כמו גם אם היה מצולם דוקו שמתעד את אותם תהליכים בדיוק- היה יותר עניין. משום שהיה מקום "לשבור את הקיר הרביעי" (שלא קיים בדוקו) ולדבר קצת על תחושות, תסכולים, דילמות. במקום זה קיבלנו שיחות מאולצות ופרצופים מתוסכלים של השחקניות, שאמורים להעביר את הקושי של שתי נשים שתאכלס עשו את העבודה שלהן. גם העבודה שלי לפעמים מתסכלת, ואני בטוחה שמידי פעם מתפלקים לי פרצופים, אבל לא חושבת שהיה אפשר לעשות מ'אני בעבודה' סרט, גם אם בסוף יש תוצר ממש מעניין וחשוב. הסרט לא אומר במפורש אבל לגמרי מזכיר בעדינות כמה תופעות נוספות שצצו בזמן ההתרחשויות הנ"ל, למשל בלאק קיוב שנכנסה לחיינו בסערה. אבל בלאק קיוב טירגטו קרבנות של הארווי ויינסטיין וככל הנראה לא את העיתונאיות (או שהיתה בחירה לא להסתבך איתם, מה אני יודעת). כך או אחרת, אפילו דרמות הריגול והאימה שהוטלה על חלק מהמעורבות באירוע אינם חלק מהסרט הזה להוציא אזכורים מאוד מאוד מרומזים.
אם הנושא מעניין אתכם ובא לכם להרחיב את הידע, כניראה ששווה לחפש איזה דוקומנטרי (הכתב השני שפרסם בניו יורקר במקביל לNTY יצר דוקו על פעליו) או לחפש כתבה שמגוללת את עיקרי הדברים. כי יהיה שם מידע דומה או זהה, וזה יהיה קצר יותר ומתסכל פחות.
הסיבה שראיתי את הסרט היא בגלל הגבר המושלם, הסרט הקודם של שריידר, וניכר שגם פה יש מקצת מהחוסר דרמטיות שיש בסרט ההוא. כמו שמישי כתבה, יוצרי הסרט (שהן העיתונאיות עצמן?) עשו בחירה שלא להכניס דרמה מלאכותית לתוכו (נגיד בשום שלב הן עצמן לא מאוימות), וזה בחירה אמיצה לדעתי אבל כזו שעושה את הסרט לפחות, טוב, דרמטי. מה שכן הסרט עושה טוב לדעתי זה להסביר איך כל מקרה כזה הרס את החיים של האישה שנפגעה – על ידי שגרם להן לאבד את הקריירה ולנתק קשרים עם האנשים הקרובים לה בגלל ההסדר. מהצד השלילי, היה בסרט נסיון לתת גם את הצד של "המערכת" – אותם אנשים שעזרו לוינשטיין להעלים את המקרים האלו, אבל לא מספיק לדעתי.
מה שכן רציתי לציין זה עד כמה מדובר בסרט יהודי – בהתחלה היה לי מוזר שמראים את ג'ודי עושה קידוש אבל היהדות שלה, של ויינשטיין ושל עוד שתי דמויות לפחות שיחקה כאן תפקיד לא קטן בחיבור שיש ביניהם, וזה מעניין לראות בעיניים שלנו.
והתסריט הוא עיבוד של הספר. כמו שכתבתי, העלילה מרגישה לי יותר מתאימה לדוקו (ספר או סרט) כי אני חושבת שיותר מעניין לדבר על התסכולים והאתגרים, מאשר לנסות ליצג אותם במצח מכווץ או שיחת מערכת מאולצת.
צפיתי בסרט עם עוד שתי חברות, שלושתינו גם עקבנו אחרי האירועים בזמן אמת ובאמצע הסרט שאלתי אותן אם עד כה הן פגשו איזושהי פיסת מידע שמחדשת להן משהו (לא). בסוף הסרט גם דיברנו על רגעי השיא בגרסת המציאות, על הנשים שבאמת העידו בחזית, על ההתפוצצות של ההאשטאג, על התגובות ברמת המערכת- הבחירה להשמיט את הפרטים האלו מהנרטיב הספציפי היא נכונה. משום שהן לא פרסמו את הראיונות עם רוז מקגאוון וגווינית' פאלטרו ולכן לא היה הוגן לנפנף בהן. הן גם לא מי שהביאו את הזוית של הגברים שהיו שם ובחרו להתעלם, לכן רק הוגן להציג אותם במידת המינון הרלוונטית לסיפור הספציפי. כלומר, במסגרת מגבלות הסיפור אני מעריכה את הבחירה לספר את הסיפור כפי שהוא. אולי עוד עשר שנים במאית יותר קריאטיבית היתה עושה טיפול דיוויד פינצ'רי לעלילה, והופכת את כל רגעי השיא לכדי סיפור "עיתונאי" אחד רב רבדים, מתח ומשמעויות. ועלילה כזו היתה יוצרת יותר עניין וגם מסר הרבה יותר אחיד, אבל היתה מאוד לא נאמנה למציאות שעברה על הקרבנות מצד אחד ועל המפרסמים ומפרסמות מצד שני. זה סיפור שיכול להיות מאוד מעניין לספר, אבל הוא גם סוג של גזלייטינג לקבוצה שגם ככה נלקח מהן כל כך הרבה בשם ה"אמת הקלנועית" או "האמנות" אז הייתי נשארת בתחושה לא נוחה עם סיטואציה כזו.
אז אני לא יודעת אם יש דרך לנצח את הסיפור הזה ולהשאר טובות, אבל עדיין הסרט הזה פשוט לא מספיק טוב כפי שהוא.
כאילו, ויינשטיין הוא יהודי, אז צריך לציין את זה (למה?) ובאותה נשימה להזכיר גם שאחת העיתונאיות שחושפת את מעלליו היא יהודיה, אז יש גם יהודים טובים בעולמנו וצריך לציין גם את זה (למה? איך בשם מפלצת הספגטי זה רלוונטי לסרט?). והסרט הולך עוד יותר רחוק כשהוא מכניס את השואה לכל הסיפור, וזה באמת-באמת היה מיותר. אני לא רגיש יתר על המידה לאזכורים של השואה, אבל באמת שהמעשים של ויינשטיין היו חמורים מספיק בלי שיהיה צורך באנקדוטות היסטוריות כאלה.
ויחד עם זאת: הסרט עובד. הבמאית נזהרה (אוקי, יותר בחלק הראשון של הסרט ופחות בחלק השני) להציג את צמד הגיבורות בתור לוחמות-צדק נטולות רבב, היא מדגישה שיש גבול מאוד ברור לגב שגם עיתון כמו הניו-יורק טיימס יכול לתת למי שנחשפות בכתבות שלו (במקרה של תביעת-דיבה, המרואיינת לגמרי לבד) ואפילו הכניסה שם סצנה שבה אחת הגיבורות מראה איך *אסור* להתנהג כשמסקרים סיפור כזה (בסצנה עם בעלה של אחת הנפגעות). אין יותר מדי התייחסות לנושא אחר-כך, אבל יפה שמראים את זה – ובאופן כללי, את כל השלבים שבהם העיתון נוקט לפני פרסום כתבה, כולל אימות מידע, התייעצות משפטית וכו'. זה נותן מושג לגבי ההבדל בין עיתונות רצינית למבול הסנסציות-לרגע שרצות באינטרנט בימינו, ובה-בעת מעלה הרהורים נוגים האם מדובר בפריבילגיה של גוף תקשורת גדול וחזק כמו ה-"ניו-יורק טיימס".
הבמאית היא מריה שריידר, לא שניידר
למרות שאני בטוח שגם מריה שניידר בקיאה בנושא
סרט מבאס
הביקורות עפו על הסרט, הציונים שלו בימד"ב ובעגבניות גבוהים יחסית לנושא (סרטים שעוסקים במאבקי נשים נוטים לסבול מהרבה ציונים נמוכים של מבקרים עם אג'נדה). השוו אותו לכל אנשי הנשיא או לגרסה המלוטשת יותר של ספוטלייט. וכמובן שקארי מוליגן בתפקיד ראשי.
אז הלכתי, ברור שהלכתי.
אפשר לסכם ולומר שהטריילר מספר על הסרט הזה יותר מרוב הביקורות- הוא לגמרי כן מתאמץ ליצר דרמה איפה שהיא לא מאוד מורגשת, זה כן נסיון להפוך סיפור קצת משעמם על כתבה למשהו אפי. ההחלטה (כמעט) לא להכניס דרמה בכח אמנם משאירה את הסיפור קצת יותר מעוגן במציאות, אך גם הופכת אותו לקצת רשימתי ומשעמם. לא היה בסרט הזה ממש ערך מוסף, לא למדתי משהו חדש, אלא קיבלתי רשימה או נרטיב של העיתונאיות שפרסמו ראשונות את הסיפור על הארווי ויינשסטיין.
האם הן התחילו את תנועת ה#metoo כפי שכל כך הרבה ביקורות הזכירו? לא
הן היו הראשונות לפרסם כתבה רגע אחרי שהרשתות החברתיות התפוצצו, הן היו הראשונות לתמלל את הדברים במקביל ליציאה של כל כך הרבה נשים באקט סולידרי- כלומר הן היו הראשונות לעגן את התנועה בפרסום רשמי עם תוקף (לא רק ציטוט של טוויטים).
הסיקור של המקרה שינה את האופן שמסקרים פגיעות מיניות, וזה נרטיב שהיוצרות היטיבו להציג (עם אזכורים של טראמפ ואוריילי בפתיחת הסרט כקונטרה למה שקרה בפרשת ויינסטיין). יחד עם זאת, אני לא מצליחה להשתחרר מהמחשבה שהביאו לכאן נרטיב שקל יותר לבלוע, מיסגרו לתוך הסיפור גיבורות קלות לעיכול וקצת השאירו בצד את הנשים שעמדו בקדמת הבמה וספגו הרבה מאוד שיט, גם בסיפור הזה. רוז מקגוון שבאמת היתה הראשונה לשבור שתיקה (והסרט מזכיר אותה אך גם מציין שסרבה להתראיין משום שלא סמכה על העיתון שיצא נגדה בעבר) היא לא קרבן נח להצגה מיינסטרימית.
ממש רציתי לאהוב את הסרט אבל זה לא כל כך קל- בעיקר, כאמור, כי הוא משעמם. הוא מבוסס על ספר שפרסמו שתי העיתונאיות ואני חושבת שבספר שלהן כמו גם אם היה מצולם דוקו שמתעד את אותם תהליכים בדיוק- היה יותר עניין. משום שהיה מקום "לשבור את הקיר הרביעי" (שלא קיים בדוקו) ולדבר קצת על תחושות, תסכולים, דילמות. במקום זה קיבלנו שיחות מאולצות ופרצופים מתוסכלים של השחקניות, שאמורים להעביר את הקושי של שתי נשים שתאכלס עשו את העבודה שלהן. גם העבודה שלי לפעמים מתסכלת, ואני בטוחה שמידי פעם מתפלקים לי פרצופים, אבל לא חושבת שהיה אפשר לעשות מ'אני בעבודה' סרט, גם אם בסוף יש תוצר ממש מעניין וחשוב. הסרט לא אומר במפורש אבל לגמרי מזכיר בעדינות כמה תופעות נוספות שצצו בזמן ההתרחשויות הנ"ל, למשל בלאק קיוב שנכנסה לחיינו בסערה. אבל בלאק קיוב טירגטו קרבנות של הארווי ויינסטיין וככל הנראה לא את העיתונאיות (או שהיתה בחירה לא להסתבך איתם, מה אני יודעת). כך או אחרת, אפילו דרמות הריגול והאימה שהוטלה על חלק מהמעורבות באירוע אינם חלק מהסרט הזה להוציא אזכורים מאוד מאוד מרומזים.
אם הנושא מעניין אתכם ובא לכם להרחיב את הידע, כניראה ששווה לחפש איזה דוקומנטרי (הכתב השני שפרסם בניו יורקר במקביל לNTY יצר דוקו על פעליו) או לחפש כתבה שמגוללת את עיקרי הדברים. כי יהיה שם מידע דומה או זהה, וזה יהיה קצר יותר ומתסכל פחות.
פרק ארוך של חוק וסדר
הסיבה שראיתי את הסרט היא בגלל הגבר המושלם, הסרט הקודם של שריידר, וניכר שגם פה יש מקצת מהחוסר דרמטיות שיש בסרט ההוא. כמו שמישי כתבה, יוצרי הסרט (שהן העיתונאיות עצמן?) עשו בחירה שלא להכניס דרמה מלאכותית לתוכו (נגיד בשום שלב הן עצמן לא מאוימות), וזה בחירה אמיצה לדעתי אבל כזו שעושה את הסרט לפחות, טוב, דרמטי. מה שכן הסרט עושה טוב לדעתי זה להסביר איך כל מקרה כזה הרס את החיים של האישה שנפגעה – על ידי שגרם להן לאבד את הקריירה ולנתק קשרים עם האנשים הקרובים לה בגלל ההסדר. מהצד השלילי, היה בסרט נסיון לתת גם את הצד של "המערכת" – אותם אנשים שעזרו לוינשטיין להעלים את המקרים האלו, אבל לא מספיק לדעתי.
מה שכן רציתי לציין זה עד כמה מדובר בסרט יהודי – בהתחלה היה לי מוזר שמראים את ג'ודי עושה קידוש אבל היהדות שלה, של ויינשטיין ושל עוד שתי דמויות לפחות שיחקה כאן תפקיד לא קטן בחיבור שיש ביניהם, וזה מעניין לראות בעיניים שלנו.
העיתונאיות פרסמו ספר שמתאר את הדברים
והתסריט הוא עיבוד של הספר. כמו שכתבתי, העלילה מרגישה לי יותר מתאימה לדוקו (ספר או סרט) כי אני חושבת שיותר מעניין לדבר על התסכולים והאתגרים, מאשר לנסות ליצג אותם במצח מכווץ או שיחת מערכת מאולצת.
צפיתי בסרט עם עוד שתי חברות, שלושתינו גם עקבנו אחרי האירועים בזמן אמת ובאמצע הסרט שאלתי אותן אם עד כה הן פגשו איזושהי פיסת מידע שמחדשת להן משהו (לא). בסוף הסרט גם דיברנו על רגעי השיא בגרסת המציאות, על הנשים שבאמת העידו בחזית, על ההתפוצצות של ההאשטאג, על התגובות ברמת המערכת- הבחירה להשמיט את הפרטים האלו מהנרטיב הספציפי היא נכונה. משום שהן לא פרסמו את הראיונות עם רוז מקגאוון וגווינית' פאלטרו ולכן לא היה הוגן לנפנף בהן. הן גם לא מי שהביאו את הזוית של הגברים שהיו שם ובחרו להתעלם, לכן רק הוגן להציג אותם במידת המינון הרלוונטית לסיפור הספציפי. כלומר, במסגרת מגבלות הסיפור אני מעריכה את הבחירה לספר את הסיפור כפי שהוא. אולי עוד עשר שנים במאית יותר קריאטיבית היתה עושה טיפול דיוויד פינצ'רי לעלילה, והופכת את כל רגעי השיא לכדי סיפור "עיתונאי" אחד רב רבדים, מתח ומשמעויות. ועלילה כזו היתה יוצרת יותר עניין וגם מסר הרבה יותר אחיד, אבל היתה מאוד לא נאמנה למציאות שעברה על הקרבנות מצד אחד ועל המפרסמים ומפרסמות מצד שני. זה סיפור שיכול להיות מאוד מעניין לספר, אבל הוא גם סוג של גזלייטינג לקבוצה שגם ככה נלקח מהן כל כך הרבה בשם ה"אמת הקלנועית" או "האמנות" אז הייתי נשארת בתחושה לא נוחה עם סיטואציה כזו.
אז אני לא יודעת אם יש דרך לנצח את הסיפור הזה ולהשאר טובות, אבל עדיין הסרט הזה פשוט לא מספיק טוב כפי שהוא.