בשנים האחרונות, פינת "הכי גרוע" התנהלה בעיקר בתגובות. השנה, לעומת זאת, ארבעה סרטים גרמו לי לתסכול כל כך גדול שהרגשתי צורך לחזור אליהם בסוף השנה. אבל לפני שנגיע לרביעייה הנ"ל, הנה עוד כמה דברים שבלטו השנה לרעה, או לא "לרעה" כמו "לא מספיק לטובה", או "בלטו לטובה, אבל מתוך משהו רע". עזבו שטויות, בואו נתחיל:
הסרט הכי טוב (לו היה יוצא לפני ארבעים שנה): "הבן" מבוסס על מחזה מלפני כמה שנים, ובמקור הוא צרפתי. עכשיו, אין לי מושג מה מצב המודעות לגבי בריאות הנפש בצרפת, אז בואו נניח לטובת המעורבים בדבר שאולי שם עלילת "הבן" סבירה. הבעיה היא שבגרסת הסרט, אנחנו מוצאים את עצמנו בניו יורק של ימינו, וכולם שם מתנהגים כאילו דיכאון הוא המצאה חדשה שרק עכשיו גילו והם אפילו לא יודעים איך לבטא אותה. בהתחלה מדובר בהתנהגות שעוד אפשר לבלוע, אבל ככל שהזמן עובר כל העסק נהפך לתמוה פינת מתסכל, כאשר הדמויות כושלות בהחלטות הכי בסיסיות בכל הנוגע לטיפול שכזה. אם זה היה סרט שיוצא בשנות השמונים זה בטח היה פגז, ולהיט באוסקרים ומה לא. אבל בימינו אנו להוציא סרט כזה ולצפות שיקחו אותו ברצינות זה בעיקר ביזארי. יו ג'קמן אחלה פה, אם זה משנה למישהו.
ההפצה הכי מתסכלת: קולנוע ישראלי. הקולנוע הישראלי נבנה על פי כל מיני מנטרות של מפיצים שיודעים יותר טוב מאיתנו פשוטי העם, למשל שסרטים שמכוונים לאופיר מוציאים רק אחרי שמחלקים את הפרס, מה זאת אומרת.
וכאשר המפיצים כבולים לאותן מנטרות, ואז הקורונה מכה, נראה שלא הייתה אפשרות אחרת אלא לשנה מפוספסת לחלוטין. ואז עוד אחת. ואז עוד אחת. כלומר, לפחות סוף סוף סרטים כמו "קולות רקע" או "הנה אנחנו" ראו אור אבל לעזאזל – ארבעה שנים של סרטי אופיר הופצו השנה, וזה לא קרוב לתקין. תוסיפו לזה את חוסר היכולת להשתכלל בתחום ההפצה והשיווק, החלטות תמוהות כמו להוציא שלושה (???) סרטים ישראליים באותו סוף שבוע כדי לוודא שאף אחד לא ילך, חלילה, לשלושתם – ותגלו שאין מי שספג יותר מכות מהמפיצים השנה מאשר סרטים דוברי עברית. לפחות "עולה לראש" ו"בחורים טובים" קצת הצילו את הכבוד הלאומי. ואם כבר:
הסרט הכי מפוספס: "ויהי בוקר" היה צריך להיות סאטירה נושכת שמשקפת את הסכסוך הישראלי-פלסטיני כמו שהוא נראה בימינו – לא עוול או אסון שנכפה על ידי אדם, אלא משהו קוסמי שאוחז בתושבי הארץ הזאת ולא משחרר. מצב תודעה שאי אפשר להשתחרר ממנו. הבעיה של "ויהי בוקר" היא לא רק שכבר עשו את הסרט הזה ("תל אביב על האש"), אלא שהסרט גורר מאחוריו משקולות מיותרות של משבר אמצע החיים שלא מצליחות להפיק אפילו חצי ניצוץ של עניין. וכך, הסרט לא רק מצליח להיות זוכה פרס אופיר לשנת 2021 שבכלל לא יצא בשנה הזאת, אלא בעיקר האחד שלקח ל"אגדת חורבן" (או "תמונת הניצחון") את הפרס שהיה אמור להיות שלו.
מקום שני מכובד: לא, "דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף", אתה לא יכול לשים בשם שלך "ממדי" (או "מולטיוורס" באנגלית) ואז לשהות בגג ארבעה יקומים שונים. זה פשוט קונספט שמבעבע מפוטנציאל ובמקום לעשות עם זה משהו, ריימי, פייגי ושות' זורקים אותו לפח ומסתפקים בכמה סצנות אימה חביבות.
הסיום הכי גרוע: הייתי כל כך בקטע של "3000 שנים של כמיהה" ואז הסוף בא, בעט בסרט היפה שהיה עד כה, ירה לו בראש, פוצץ אותו עם מטען חבלה ומחק כל רושם טוב שהוא נתן. חבל.
דף הוויקיפדיה של השנה: "מילה שלה". נראה שאין מנוס מהז'אנר הזה, שמתחזה לז'אנר הביופיק או הסיפורים האמיתיים, אך בשום פינה לא מצליח למצוא משהו קולנועי להגיד על הסיפורים החשובים האלה. "מילה שלה" מהווה תקצור ראוי של אירועים שגילינו עליהם בזמן אמת לפני כמה שנים, אבל חסרים בו רגש, מתח, תנופה או כל דבר שהופך סרטי עיתונאים למה שהם. תוסיפו לכך את העובדה שהסרט רוקד מסביב לעובדה קריטית (הניו יורק טיימס קבר בעבר סיפור על הארווי ויינשטיין, אז יש סיבה טובה למה חלק מהנשים לא רוצות לדבר), מה שבכלל הופך אותו לסרט קצת פחות מנחוץ. זה חבל במיוחד כי זה כנראה ישאיר טעם רע על שמה של מריה שריידר, ותקשיבו – "הגבר המושלם שלך" הוא באמת סרט נהדר שראוי שכולם יראו.
הסרט שהכי היה צריך עורך: האם גרסת ה-100 דקות של "סמטת הסיוטים" באמת תהיה בהרבה יותר טובה מגרסה השעתיים וחצי? כן. "סמטת הסיוטים" הוא סיפור אכזרי וקצר בליבו, וגיירמו דל טורו מסתנוור מכל מיני פיצ'פקעס לא רלוונטיים ללב הסיפור והופך אותו לאפוס לא כל כך משכנע על מהות האדם שנמשך הרבה יותר מדי זמן. את האווירה המסויטת שלו היה אפשר וצריך לחוות עם שעה פחות.
ברק לא מכה פעמיים: לא שהתלהבתי מאוד מתור-וואטיטי הראשון, אבל השני מציג ירידה ניכרת בכל המדדים. האם אפשר כבר לשלוח את הדמות הזאת לדרכה?
תפסיק לצעוק עליי, לעזאזל: "אין גברים כאלה" הוא סרט חמוד ומקסים והוא היה יכול להיות פי אלף יותר חמוד ומקסים לולא בילי אייכנר היה ממלא דקות שלמות במונולוגים אקראיים וכועסים על כל שעולה ברוחו. פחות זה יותר, מדי פעם.
הקמפיין הפוליטי הכי לא אמין: "השתיקה" מצפה שאאמין שהדבר הזה אמור להיות קמפיין של מועמד מוביל לראשות הממשלה, ולא, כפי שהעיניים שלי בבירור רואות, קמפיין של מפלגה שמקבלת 1,400 קולות בשכונה אחת ביקנעם.
ההופעה הכי טובה בסרט לא-כזה-טוב: ג'סטין לונג ב"ברברי" מנפק תפקיד שהוא לא רק מצחיק מאוד, אלא גם אפל בכל הדרכים הנכונות. חבל שהסרט שהוא מככב בו הרבה יותר פחדני מהטירוף והאומץ שהוא מביא לדמות הזאת.
ההופעה הכי לא טובה בסרט דווקא-טוב-בסך-הכול: לא יפה להגיד דברים רעים על שחקנים ילדים, אז רק נגיד שכל רגע שבו "מטילדה – המחזמר" מתרחק ממטילדה הוא רגע שבו הסרט יותר טוב.
ההופעה הכי מאכזבת של השנה: סם רוקוול, "תראו אותם רצים". זאת לא אשמת רוקוול – ככה הדמות שלו כתובה – אבל הבלש הלונדוני שלו כל כך כבוי ולא מתעניין במה שקורה סביבו שהוא מכבה את ניצוצות ההתלהבות והעניין שהסרט הזה כה צריך. מקום שני מכובד: מארק וולברג, "אנצ'רטד". בחייאת, מישהו הכריח אותך להיות פה? למה אתה כל כך לא בעניינים?
הגיבור הכי גרוע של השנה: אמלת', "מלך הצפון". החבילה המלאה: אפס כריזמה, אפס רגשות, ואפס החלטות מוסריות. אלכסנדר סקארסגארד הוא שחקן טוב, נדמה לי, אבל ב"מלך הצפון" הוא מקבל פחות מכלום לעבוד איתו, והתוצאה היא סרט שלם שבו אתה מתפלל שהוא ימצא את מותו כדי שנוכל לבלות עם הדמויות הכיפיות שאנחנו פוגשים כל הזמן.
דמות המשנה הגרועה של השנה: רירי וויליאמס, "הפנתר השחור: וואקנדה לנצח". בסרט שמתפקע מדמויות נשיות שחורות מוכשרות ומוצלחות, רירי וויליאמס שם גם היא – עושה בדיוק את מה ששורי עשתה בסרט הראשון, רק פחות טוב. לו היו משתמשים בה כדי להנגיד את הגיבורות הוואקנדיות עם הילדה האמריקאית או להצביע על הפריוולגיות של וואקנדה – מילא. אבל היא פה בעיקר כדי להתלהב מכל דבר ולקדם את הסדרה של עצמה. לא תודה.
פרס "אם תעשה שטויות מספיק זמן, הילדים שגדלו על השטויות שלך יהפכו למבקרים ויסבירו למה זה איכות": "ג'קאס לנצח". מה השתנה בין הסרט החדש לקודמים, שלפתע הוא זוכה לשבחים של מבקרים? לא ברור. לא שזה סרט רע, אבל קשה להגיד שבסרטם החדש חברי חבורת ג'קאס מצאו שפה קולנועית שלא הייתה שם קודם.
קו העלילה הכי מיותר: כל מה שקשור לאחות הקטנה ב"בלאק-פון". אני מבין שהסיפור הקצר קצת קצר מדי, אבל שחררו אותי מהילדה הזאת ותנו לי להתמקד בתלאות של הילד במרתף.
האפקטים הכי חובבניים: האש ב"אדמה בוערת". לא שאני צריך שתשרפו מישהו, חס וחלילה, אבל אני צריך משהו שנראה יותר טוב מאפקטים מאפליקציה בטלפון סלולרי.
הז'אנר הכי בסדר של השנה: קולנוע תיעודי ישראלי. לא ננקוב בשמות, אבל כמה וכמה סרטים שהוקרנו השנה לקהל הרחב (וגם זכו לביקורות מפרגנות) היו, בסופו של דבר, לא יותר מ"בסדר". סרטים שהיו צריכים עוד כמה משמרות עריכה, או אולי כבר בשלב הקונספט להתפקס על עצמם, או אולי זה הם שבסדר אבל הביקורות קצת מפריזות – בשורה התחתונה לא מעט מהם לא הצליחו לשרוד את ההתלהבות שעליה הם נישאו. אבל תודה ל"בת האמן" שהציל את כבודו של הז'אנר.
זאת הייתה שורה אמיתית בסרט שיצא השנה: "מרתון ספורט של אוננות מול השקיעה," שנאמר בסנכרון מושלם בין שני גיבורי "סנולנד". אין הקשר שיהפוך את השורה הזאת לנורמלית.
הסרטים הכי גרועים: הסרטים שהכי לא אהבתי השנה הם ארבעה סרטים שאין באמת מצב שהם הכי גרועים של השנה: "בלונדינית", "אווטאר: דרכם של המים", "משולש העצבות" ו"איפה אנה פרנק".
בשנה עם שפע סרטי ניצול ציני של מצבו של ברוס וויליס, עם עומס של סרטי נטפליקס שנוצרו בתוך מחולל, עם אינספור ג'אנקימציה ועם לא מעט סרטים גרועים שרק מחכים שמישהו ייפול אליהם רק בשביל לכבות אותם אחרי עשרים דקות, אי אפשר להגיד בפנים רציניות שזוכה פסטיבל קאן, מועמד (ככל הנראה) עתידי לפרס האוסקר, סרט אנימציה מושקע וסרט אומנותי על אחת מהשחקניות שהכי מזוהות עם הקולנוע הם "הכי גרועים". אז אצטרך, עם כך, לעטות את הפנים השטותיות שלי כשאני אומר את זה.
כי – ואני מקווה שזה חד פעמי – אין ספק שמשהו בארבעת הסרטים האלה הקפיץ לי פיוז שלא קופץ בדרך כלל. כי נגיד, גם בשנה חלשה מאוד עבור מארוול, אף אחד מהסרטים של החברה לא הוציא אותי עם אנדרלין שלילי שבו המילים נשפכות ממני. טוב, זה הזמן אולי לסייג ולהגיד שכל אחד מארבעת הסרטים האלה הוא "הכי גרוע" אצלי באופן אחר. "בלונדינית", למשל, לא עורר בי כעס, אלא בעיקר שיממון ותמיהה; ובעוד ש"איפה אנה פרנק" תסכל אותי מנקודות מבט מוסריות (שהתעצמו דרך כתיבת תסריט מחופפת), "דרכם של המים" עצבן אותי בכלל כמפגן אגו הוליוודי בינוני שיצא משליטה; ואילו "משולש העצבות" חשף בעיני רוחי בעיקר את הבורות העמוקה שיש לאנשים עם נכסי צאן ברזל של קומדיות הפרשות אמריקאיות של שנות התשעים, שעכשיו לפתע מחוממות ומוגשות עם תיבול אומנותי-היפסטרי ואז זוכות בהוד והדר ופרסים שסרטים אחרים לחלוטין היו צריכים לזכות בהם.
אלה ארבעה אזורי לחץ שונים, ואלה אזורים שאני לא נוטה להרגיש. אני רוצה לכתוב על קולנוע כי קולנוע זה מגניב, וגם כשהוא לא לטעמי יש בו הרבה עניין – "שירת סרטני הנהר", למשל, הוא סרט שלא הצלחתי למצוא כמעט גשר אחד שדרכו אוכל להתחבר אליו, אבל ברור לי שיש לו את האיכויות שלו. זה לא שאני אוהב כל סרט, ואין לי בעיה בכלל להיות במחנה ה"על מה אתם מדברים" כשמדובר על כל מיני סרטים מהוללים – אבל אני לא אוהב לכעוס על סרטים. והשנה מצאתי את עצמי כועס יותר מדי.
האם זה אומר משהו עליי? האם למרות הצהרת המטרות שלי, הדם שלי מתחלף לאט לאט לאותם דם מבקר קר רוח שמחדד אצבעות וקורע סרטים לגזרים? אני מקווה מאוד שלא. בשבילכם, בשבילי, בשביל מי שזה לא יהיה – דברים צריכים לבוא מאהבה, ואני מקווה שזאת 2022 שהייתה גליץ' ומצאה את כל הכפתורים השליליים שלי שאפשר ללחוץ עליהם, ולא אני שממציא לעצמו בראש עוד כפתורים שכאלה. ובכל זאת, בסופה, אני מוצא את עצמי מצביע על ארבעת הסרטים הללו ואומר "אפשר בבקשה בלי כאלה?"
אז בתקווה שבשנה הבאה הפינה הזאת שוב תהיה בגדר "תגידו אתם" – תגידו אתם: מה היו הדברים הכי גרועים השנה בקולנוע?
זה לחלוטין מובן שסרטים שנחשבים לטובים
יוציאו יותר אנרגיות שליליות ממי שלא אוהב אותם הרבה יותר מסרטים זניחים. גם עבורי אין הרבה סרטים שהרגיזו אותי יותר מ"אמא!" (או באופן כללי ארונופסקי כשהוא לא עושה את המתאבק).
כן, אבל עדיין נשאלת השאלה על התואר "הכי גרוע"
הרי יש משהו ספק-אובייקטיבי בתואר שכזה. והרי האם סרט כמו "אמא!" – שעשוי באופן איכותי ויודע מה הוא עושה, באמת נופל עד כדי כך עמוקות רק בגלל תסריט באמת טיפשי לחלוטין שנשען על שטיק אחד? יש בי מקום בראש שחושב שכן, ויש בי מקום שחושב שלא.
והרי ברור שמי שיטען "איך אפשר להגיד על הישג טכנולוגי כמו אווטאר שהוא "הכי גרוע"" הוא לא לחלוטין טועה – רק מבחינה טכנית יש פה משהו שמנטרל את התואר, ובכל זאת הוא גם כן לחלוטין טועה כי כל ההישגים הטכנולוגיים לא מחפים על הקשקוש של הסרט הזה, ותוסיף לזה את הניסיון לשלוט על ה-HFR שגרם לכל העסק להיראות כמו משחק מחשב ו…
אז אני כלוא בין הקול שצועק "ברור שהם הכי גרועים" ובין זה שמנסה לצאת מהראש שלי ולחשוב על התואר הזה באופן יותר עמוק, ורוצה לבטא שלמרות ההסתייגויות הרבות שלי מכל הסרטים אני מבין למה יש משהו בתואר שיושב עליהם באופן מגושים יותר מאשר, נגיד, סרט חג מולד חדש בנטפליקס.
הם לא הכי גרועים
אבל אולי הם הכי גרועים ששווים התייחסות (לא בעיני, מהרביעיה ראיתי רק את משולש העצבות ודי חיבבתי)
זה עניין של ציפיות.
הרי יש המון, המון סרטים גרועים בכל רגע, חוק סטרג'ון (90% מכל דבר זה זבל) תמיד תקף. ואם יש משהו שמלחמות הסטרימינג עושות בקלות, זה לחשוף את הצופים להרבה זבל שנמצא שם רק בשביל למלא את הדרישות ההולכות וגדלות לתוכן.
אבל מזבל אתה לא מצפה שיהיה טוב. אתה יכול לקוות ל"כל כך רע שזה טוב", אתה יכול לקוות למשהו שימלא את הזמן ויהיה למלמי לחלוטין, אתה יכול לקוות למצוא פנינה נסתרת – אבל אתה מגיע מלכתחילה עם ציפיות נמוכות.
כשאתה מגיע ל"סרט המשך לסרט הכי רווחי בהיסטוריה", ל"הסרט הראשון עם דירוג למבוגרים בלבד", ל"היוצר של בופור מוציא סרט חדש", אז אתה מגיע עם ציפיות. ולכן כל בעיה בסרט הופכת להרבה יותר משמעותית, ולכזאת שמפריעה לך הרבה יותר מאשר אם אותה בעיה בדיוק הייתה מופיעה בסרט אקראי שהאלגוריתם דוחף לך. במיוחד ובמיוחד אם אתה מבקר קולנוע שהוא גם עורך באתר ביקורות קולנוע, ולכן יש לך פחות לגיטימיות להתעלם מסרט בפרופיל גבוה שלא אהבת.
אני לא יודע אם זה רק עניין של ציפיות
כלומר, כשאני שואל אחרים על הסרטים הגרועים של השנה אז בעיקר נראה שאני פשוט מתחמק בעקביות מסרטים שנראים לי כמו, נו, הסרטים הגרועים של השנה. אז מראש הסרטים הגרועים הללו משחקים במגרש יחסית ריק.
אבל אפילו ציפיות, אפילו זה, אפילו איכות טכנית – לא, אלה סרטים שעדיין יש בי קול שאומר שהם באמת פשוט גרועים עד כדי כך. שמה שהופך סרטים לגרועים – מבחינה ערכית, תוכנית, מבנית, מה שלא יהיה – נמצא בארבעת הסרטים האלה ומזהם חלקות טובות שיש בהם (ובכל הסרטים יש איזה חלקה טובה).
אולי, הכי מאכזבים, או הכי "תופעה תרבותית שלילית "
נגיד כמו שסקורסזה יכול להגיד שהנוקמים זה הסרט הכי גרוע גם אם בעיני רבים זה הסרט הכי טוב אוור ואולי דוקא בגלל זה.
כדי שסרט באמת יעלה על העצבים הוא צריך להיות מספיק גדול וחשוב.
בסוף אווטר זה לא החדר וקמרון זה ממש לא טומי וויסאו, אבל בעוד טומי בזבז את כספו שלו והתעלל בקומץ מסכנים שנגררו לשחק בסרט שלו, קמרון לקח את חצי הוליווד שיעבדו בשבילו על המסע המשעמם שלו, ומאיים לעשות את זה שוב ולשאוב אנרגיה יצירתית של האנשים המוכשרים בעולם(כולל של עצמו) במשך שנים בשביל הדגמת אפקטים של 3 שעות עם עלילה בנאלית. זה לא פייר שזה גם מוכיח את עצמו כלכלית.
זה כמו שדיסני סטאר וורס עיצבן בכך שפספס לחלוטין את ההחזרה למסך של האמיל, פישר והריסון פורד כהאן סולו והחמיץ את ההזדמנות הזו לנצח, וגם לא יצר שום המשך מעניין או הגיוני לקו העלילה המקורי שאנשים חיכו לו מיליון שנה ואדרבה חסם אפשרויות לעשות עם זה משהו בעתיד.
אני לא זוכר הרבה סרטים שראיתי השנה וחשבתי שהם ממש גרועים
אבל אם אני מנסה להזכר בסרט שהותיר אותי עם תחושות לא טובות בכלל, הייתי אומר שזה ״האיש האפור״.
הטריילר היה נראה טוב, הבמאים הם הבמאים של ״הנוקמים סוף המשחק״ שהוא אחד הסרטים האהובים עלי ביותר, ובכל זאת הסרט פשוט משעמם, ברמה כזאת שאני לא זוכר כמעט כלום מהעלילה.
באמת שרציתי לראות את האחים רוסו מצליחים מחוץ למארוול, חבל לי כל כך שזה לא קורה.
במקום השני: חיות הפלא 3.
בימוי אומנותי מושקע וגם אפקטים שלעיתים נראים טוב כלואים בתוך סיפור שלא מקדם את הסדרה בכלום ושגורם לך לתהות לאחר שעולות הכתוביות ״מה היה לנו פה בכלל?״.
במקום השלישי: אנקאנטו.
השירים נהדרים אחד אחד, אבל הסרט עצמו לא ממש יודע מה הוא רוצה להגיד. באמצע הסרט תהיתי לעצמי מתי הסיפור באמת יתחיל, עד שקלטתי שאין שום סיפור ושהעלילה היא רק רצף של שירים טובים של לין מנואל מירנדה עם קטעי קישור ביניהם.
ואגב, אני מסכים לחלוטין עם יהונתן צוריה לגבי סם רוקוול ב״תראו אותם רצים״ וגם כתבתי את זה פה בשעתו. וכמו אז, גם עכשיו אני עומד על כך שזאת ההופעה הגרועה ביותר שראיתי השנה.
ויכול להיות שכמו שיהונתן צוריה כותב, זאת לא לגמרי אשמתו מאחר וככה הדמות נכתבה, ועדיין, תהא הסיבה לכך אשר תהא, מדובר בהופעה פשוט גרועה בטירוף של דמות שאמורה הייתה להיות דמות משמעותית וטובה (אבל הי, זה לפחות נותן לסרשה רונאן לזרוח בהופעה מוצלחת שהיא בין הטובות שראיתי השנה).
עכשיו אני רואה שאנקאנטו הופיע בסיכומי השנה של השנה שעברה
אבל להגנתי יאמר שאני ראיתי את הסרט בקולנוע ב-2022, כך שאצלי זה נחשב מהשנה הנוכחית.
אווטאר כנראה הסרט הכי גרוע שצפיתי בו השנה.
נכון שלא צפיתי בזבלוני ויליס או בסרט אנימציה זולים אבל ממה שראיתי אין סרט שהדעה שלי עליו רעה מעל אווטאר (בעצם אולי הוא בתיקו עם אמסטרדם, איזה סרט מרגיז).
יצא השנה הרבה זבל
אבל רק אתחיל ואומר ש"בלונדינית" הוא בעיניי אחד משני יצירות מופת שיצאו השנה (לצד the outfit), ו "משולש העצבות" אמנם היה עם מערכה אמצעית בעייתית , אבל יופי של התחלה ועוד יותר יופי של סוף, וגם היה בסך הכל סרט די מיוחד.
אז מה היה רע?
uncharted היה ממש רע, אבל לא ציפיתי ממנו לכלום, בדיוק כמו שלא ציפיתי כלום מעוד קקה סרט כמו the lost city (חוץ מהסיקוונסים של ברד פיט שהיו נפלאים) וחוץ מהם היו עוד איזה 7-8 סרטי זבל, אבל סרטי זבל שלא ציפיתי לכלום מהם, ולכן רק אדבר על אלו שכן ציפיתי מהם.
resurrection – אחד משלושה סרטים שראיתי השנה עם טים רות' נדמה לי, היה בהרבה רשימות של הטובים ביותר, אבל הסיפור שלו פשוט כל כך מטומטם (ולמען האמת, גם המשחק של רבקה הול שזכה לאלפי סופרלטיבים, לא כזה מיוחד).
אין חדש במערב – מאד מאד אהבתי את זוכה האוסקר של שנות השלושים, שהיה נראה לי כמו סרט שהקדים את זמנו מכל בחינה שהיא בחצי עשור. רק מה – הרימייק הוא פורנו אלימות רע. ההשוואה האמיתית היא כמובן ל come and see שהוא גם סרט שלא אהבתי בכלל, אבל למען האמת "אין חדש במערב" החדש, היה רע ומגעיל יותר.
"אתנה" למרות כל הסופרלטיבים היה לא טוב. האקשן הרבה פחות טוב משנדמה, והדמויות היו די שטוחות וקריקטוריות. בגדול, מדובר בסרט של וואן שוט אחרי וואן שוט, והעסק הזה די ממצה את עצמו מהר.
לצערי התאכזבתי לראשונה בחיי מפארק צ'ן ווק שאני מאד אוהב ב "החלטה לעזוב". לא סרט רע, אבל בהחלט הסרט הכי רע שהוא עשה.
קונטרה - הסיום של שלוש אלף שנים של כמיהה תפור בגסות אבל נהדר.
אז לסרט על אגדות יש סוף של אגדה. ביג דיל.
זה לא האגדה שהיא בעיה
זה חוסר הכימיה המוחלט בין מה שאמור להיות רומן סוער, הכתיבה המרושלת, מטופשת, שזועקת את הנקודה שלה למרחקים, חוסר המוכנות שלו לדעת איך ומתי להסתיים ובכלליות סוג הדברים שאולי היו יכולים לעבוד כקונספט אבל הביצוע? זוועה.
מבחינה אישית
רק אני אהבתי את מארק וולברג ב אנצ'רטד? . ההומור שלו השאיר הסרט בחיים . לא שיחקתי את המשחק במחשב אז לא היה אכפת לי מהדמויות . רק די נמאס לי מטום הולנד והמשחק הבינוני שלו.
אמסטרדם היה סרט גרוע שפרשתי ממנו די מהר , דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף בהחלט היה אכזבה , אני לא אדם שרואה סרטי אימה ועדיין קטעי האימה שם לא היו מפחידים בעליל. זה אימה בסגנון דיסני .
לי זה קורה לא מעט , יש המון סרטים שמרגיזים אותי בעיקר בזמן תקופת האוסקר ,בדר"כ סרטים כל כך משעממים עם הייפ מטורף שמאוד רציתי לראות ואחרי אני פשוט מצטער שטרחתי לבזבז עליהם זמן. כאלו שאני שואל את עצמי אם לפעמים יש מסביבם איזו בועה שאף אחד לא רוצה לפוצץ .
סרט גרוע אחד
אני בדיוק עובד על פוסט סיכום השנה שלי, ומבחינתי הייתה לי שנה מצוינת בקולנוע, עם הרבה סרטים שמאוד אהבתי, אבל היו גם שניים-שלושה ממש גרועים, מתוכם אני רוצה לציין אחד שממש עצבן אותי: "האשמה" (במקור: "הדברים האנושיים"), דרמת בית משפט מצרפת. או זה מה שהסרט הזה היה צריך להיות. יש לסרט הזה טריילר מעולה, המבטיח חפירה בסיפור הטרדה מינית העולה למשפט, ויש שחקנים טובים, אבל הסרט הזה הוא בסך הכול מאמר אקדמי, או סוג של שיעור בבית ספר למשפטים בו משפט הטרדה מינית הוא טסט-קייס המאפשר לסטודנטים ללמוד על ההתנהלות של כל הצדדים. לא משנה שמעורבים פה המון אמוציות ואנשים שעברו גיהינום. בסרט שנקרא "הדברים האנושיים" אין שום רגע אנושי, אלא מבט קר וחיצוני על סיפור שחתך לאנשים את החיים. סרט מקומם.
יאי, פוסט הראנט השנתי שלי
יצא לי לראות לא מעט זבל השנה, אז הנה סרטים שאני ממליץ להתרחק מהם כמה שיותר:
"יחידה 355" – פשוט אוסף של קלישאות בזו אחר זו. ליטרלי מסתיים בשוט של דמות שנעלמת אחרי שרכב נוסע מולה. אולי נפסיק לתת לסיימון קינברג לעשות דברים?
"הקפסולה" – ג'אד אפטאו רצה לעשות קומדיה על עשיית סרטים בזמן הקורונה. יש רק בעיה אחת – הסרט הזה לא מצחיק. אם כבר ההיפך, נראה שהוא אקטיבית מנסה לא להצחיק. פשוט בזבוז של קאסט מוכשר.
"קוטלים" ("Slayers") – סרט שהגעתי אליו במקרה ובהחלט היה… חוויה. בגדול זה על ערפדים שמזמינים כמה משפיעני רשת לאחוזה שלהם מסיבה שכבר הדחקתי. בגלל שזה סרט על משפיעני רשת ומכוון לקהל צעיר כנראה פחדו שהצופים יאבוד ריכוז אם לא תופיע על המסך איזו גרפיקה מוזרה או רעש כלשהו כל דקה או שתיים, והתוצאה היא שהסרט נראה כאילו הוא נערך ע"י קוף (או דוב) על קוקאין. זאת באמת ובתמים עשויה להיות העריכה הגרועה ביותר שראיתי.
"ג'יפרס קריפרס: לידה מחדש" – תראו, אני בטוח שלצלם סרטים בקורונה זה לא קל, בטח לא סרטים קטנטנים בלי הרבה תקציב. אבל עדיף כבר לא לעשות את זה אם ליטרלי 90% מהסרט (אם לא יותר) מצולם מול מסכים ירוקים מאוד ברורים. נראה לי שאת רוב הזמן השחקנים פשוט בילו בתוך אולפן שמכוסה במסכים ירוקים ועשו את מה שהם יכולים אבל הכל מסביבם כל-כך מזוייף באופן ברור שזה מסיח דעת.
"בלאק אדם" / "מורביוס" – החוויות הכי גרועות שהיו לי השנה בבתי קולנוע. שני שפלים בז'אנר הקומיקס מהסוג שחשבתי שכבר לא עושים יותר. באמת, שניהם נראים כמו סרטים מתחילת המאה שמשום מה החליטו להפיץ עכשיו, גם ויזואלית וגם תסריטאית. אני שמח שהיקום של DC מת ונחסך מאיתנו המשך פוטנציאלי ל"בלאק אדם". ומארוול / סוני, פשוט תוותרו על שאר סרטי ה"אנטי-גיבורים" האלו ותעברו ישר לסרט ה"סיניסטר סיקס" שאתם בבירור רוצים לעשות. הם לא האוונג'רס, זה בסדר גם אם לא כל אחד יקבל סרט משלו.
זהו, זה המיץ של הזבל. סרטים ממש גרועים אחרים שראיתי – "המנסרים מטקסס", "לבחור או למות", "משחקת באש", "צ'יפ ודייל", "האיש האפור", "גרימקאטי", "מנורה באמצע", "הטלפון של מר הריגן", שני הסרטים של ליאם ניסן, "גופות גופות גופות", "אל תדאגי יקירתי" ו"אווטאר: דרכו של השנ"צ".
האמת שדי חיבבתי את זה
לא את המונולוג, אלא האפיון הזה. לכתוב דמות ראשית בתור יוטיוברית ASMR זה כל-כך ספציפי. וגם נראה לי תחקיר כיפי לעשות.
הסרט המאכזב של השנה
אמסטרדם.
לא גרוע, סתם בינוני, אבל בעיקר מאכזב.
איך סרט של במאי מוכשר, צלם נהדר וקאסט מעולה, שמבוסס על סיפור אמיתי מהמרתקים שיש, יוצא בסוף כל כך סתמי? תעלומה.
תור אהבה ורעם
סרט שכושל בכל דבר שהוא מנסה לעשות, האפקטים בדיחה, הדמות הראשית מטומטמת וכרגיל אצל מארוול מתעלמת מכל התהליך שהיא עברה בפרקים הקודמים, הנבל גרוע ומבוזבז באופן פושע וכמובן את כל זה מלווים המון המון המון בדיחות שאף אחת מהן לא מצחיקה.
אכזבה עצומה והסרט הכי גרוע שראיתי השנה בפער.
הסרטים הכי גרועים (לדעתי)
הבן שלי האנטר– כן הסרט שבן שפירו וההיא שפוטרה מסטאר וורס עשו על הבן של ג'ון ביידן. מסתבר שהוא בריטי לפי הסרט. האמת שזה היה קצת כמו The Room וGod's Not Dead. זה היה מצחיק באופן אירוני. כלומר זה היה יותר מרושל ממה שחשבתי שזה יהיה יחסית לפרופגנדה. בכל אופן זה גרוע אבל זה כף לצפות בזה במסיבה כשמדברים תוך כדי- אתם מכירים את הסוג של הסרטים האלו.
בלונדינית– הרוח של מרלין מונרו אמרה לבמאי/כותב ולשחקנית שהם עושים עבודה טובה. אני תוהה אם זה היה המדיום שלהם. באופן כללי אני ממליץ לבדוק את הסרטון המעולה שYhara Zayd עשתה על העסק המפוקפק של אנשים שמוכרים מוצרים על שם מרלין מונרו.
צעקה 5– ראיתי רק את הראשון לפני כן וזה היה נחמד וראיתי את הסרט הקודם של הצמד, מי שעומד מאחוריי, שהיה סרט כיפי. כל מה שרציתי זה משהו כיפי, לא רבע שעה שיתחילו להסביר לי על מה זה "ריקוול". אמירות המטא של הסרט פה יותר גרועות ממה שוראים בסרטי דדפול וריק ומורטי. כאילו ריבונו של עולם, אולי הגיע הזמן להכחיד את שבירות הקיר הרביעי. וגם סרטי אימה על מעריצים אובססיביים זה משהו שעשו כבר בשנות ה90 (Misery), אז הסרט הזה לא בדיוק מקורי. והם פשוט משחזרים רגעים מהסרט הראשון ומביאים את הדמויות הקודמות אז הם די נכשלים מבחינה תמטית בעניין של ביקורת על Toxic Fandoms. זה היה ממש מצחיק גם שהם לקחו את השחקן הראשי מ13 סיבות למה שישחק דמות שוראים לו ווס קריבן סרט, זאת המחווה השנייה הכי מגוחכת שראיתי השנה חוץ מבבילון. אני לא מאשים את השחקנים הראשים, הם קיבלו תסריט די איום ונורא. כנראה אחד מהסרטים אולי הכי בלתי נסבלים שאי פעם ראיתי.
רדופה– אני מאוד נהניתי מאקס מכינה ומהסרט הכחדה, ואני יודע שלאתר יש חיבה כלפי הסרט הזה אבל אני עם דעת הרוב בקשר לסרט הזה. השחקנים טובים ומבחינה טכנית זה נראה טוב אבל המטאפורות פה והכתיבה כל כך נדושים כאן. אני חושב שאלכס גרלנד פשוט יותר טוב בז'אנר של מדע בדיוני מאשר אימת ארטהאוס וסוריאליזם.
האיש האפור– האחים רוסו הם ליטרלי גארת' מארנגי ודין לרנר.
ספידראונד של סרטים מטומטמים שראיתי דרך הנטפליקס/דיסני+/לא יודע לפני השינה בטלפון:
ראקר נהג המשאית, לבבות ארגמן, הפריווילגיה, ת'ור אל ורעם (זה סרט מוקבאסטר של Asylum), Grimcutty (סרט אימה שבו meme אנטרנטי מרושע הורג ילדים והדמות הראשית היא יוטיוברית של ASMR), אני מאמין בסנטה, הנסיכה, Uncharted (אוקיי, את זה ראיתי בקולנוע כי המשפחה שלי רצתה לראות אבל אין לי ממש מה להגיד על זה), The Spy Who Never Dies.
.
תודה על הלינקים!
(ל"ת)
פרל
כלומר, משום בחינה טכנית הוא לא סרט גרוע, ויש בו משחק מצויין, בימוי יעיל, צילום מרשים וכמה סצנות נהדרות ממש. אבל בניגוד ל-X שהיה סלאשר סופר-יעיל עם דמויות ודיאלוגים מוצלחים ובלי יומרה מוגזמת, פרל פיספס עבורי את הדבר החשוב ביותר בסרט אימה – ליצר עבורי מספיק דאגה לדמות כלשהי כדי שיהיה איכפת לי למי יחיה או ימות. לא הרעתי כאן לדמות הנבל, וגם לא ריחמתי על אלו שמתו, מה שהשאיר אותי בסופו של דבר קר לחלוטין.
טוב, גם צעקה 5 היה נוראי, אבל זה באמת סרט זניח שלא היה איכפת לי פשוט להפסיק באמצע.
זו כנראה שנת הסרטים הגרועה ביותר ממה שזכור לי
ולפני שאתחיל רק אומר יהונתן אני חושב שיש לגיל פקטור ואני מתכוון גם לעצמי, ככל שאנחנו אוכלים יותר זמן הרף או עולה או נמאס וזה אנושי. בנוסף, אני חושב שזו הכמות יש לנו כל כך הרבה מה לצפות והתחושה הכללית שיש הרבה זבל באוויר, לא רק בגלל הקורונה שפגעה בהפקות עצמן, אלא האולפנים שניסו לעשות שינוי גדול בזמן קצר, אם זה זמן ההפקות בקולנוע ואם זו המסקנה להביא כמות אינסופית של תכנים.
ועכשיו לעניין, האולפן שאני הכי מאוכזב ממנו זה דיסני, רשימת הכישלונות שלהם כל כך גדולה השנה שאני לא יודע מאיפה להתחיל. ולא סתם כשלונות אלא כאלה שמביאים חרפה על האולפן והורסים למעריצים שהתרגלו לקבל הכול איכותי.
מכושפת 2 – וואוו, התחרה עם מולטיוורס הטירוף, אבל אני לא יכול לתאר לכם את גודל האכזבה שלי ממנו! אין פשוט סיקוול יותר גרוע מזה. חשבתי על זה עוד קצת ואתם מכירים את זה שאומרים ש'שרק 2' כל כך טוב כי הוא הסיקוול האולטימטיבי שעשוי לעילא, אז הבעיה של מכושפת 2 הוא עוד לפני העשייה אלא הבחירות לגשת לסרט ההמשך. אין בו שום דבר שקוסם למעריץ מהסרט הקודם, אין לא הרגשה של הרפתקאה, אגדה או סכנה, סתם דמויות פלקט. תוסיפו לזה שאין שיר אחד מוצלח, א-ח-ד! למרות שיש פה פי 2 כמות שירים. בסרט המקורי יש חצי וכל שיר עד היום מככב בפלייליסטים שלי -כל אחד-. בקיצור חכיתי 15 שנים, המשאלה שלי הוגשמה ועדיף שמעולם לא הייתה מתגשמת, בדיוק כמו העלילה של הסרט. אני באמת מאמין שאף מעריץ של הסרט המקורי, לא באמת נהנה ממנו ואף אחד לא יחזור אליו לעולם, אלא אם כן הוא חולה ברודווי ומת על אידינה מנזל. באנגלית: לא מכושפת יותר מדויק – אין קסם.
דוקטור סטריינג' במימדי הטירוף – הסרט שהתחיל את הפגיעה במותג מארוול, כן היה לנו את איטרנלס לפני אבל הוא התחיל רצף שהקהל פחות מתחבר, זה עדיין הסרט של וונדה, אבל מטומטם מאוד ואחד שלא עשה שיעורי בית על וונדוויז'ון האגדית. בין היתר אמרתם מולטיוורס וזה לא הרגיש כזה. פאן סרוויס פושטי. אבל יותר מהכל, זה הפסד של הצגת דמות גיבורה בצורה מדהימה לקהל הרחב. הוליווד תתעוררי, היה לכם את כל הקלפים שהיא תהיה מוצלחת והפסדתם ללא סיבה.
עולם מוזר –
עולם מוזר
כולו שלך
כשהתקווה בלב בוערת
יש בדידות
יש כאב
והתקווה איתך נשארת
אל תאבד אותה
תשמור עליה
ומה יהיה מחר
אין איש יודע
דיסני אני שר לכם את זה כי איבדתם את זה לגמרי. אם לייטייר רק עיצבן אותי מאוד זה היה פשוט רגע של WTF? כאילו לא ברור לכם מה אנשים מצפים מכם? מה זה העיצוב אף בטטה הזה? מה נסגר? רציתם שהוא ידחה אותי וואלה הצלחתם. וכגיי, איזה בזבוז, עד שאתם כבר מציגים דמות כזו זה חייב להיות בסרט כזה נמוך? זאת אומרת אין נמוך מזה. בואו נוריד את כמות המסרים בסרט, בואו נתמקד בהרפתקאה, אם כבר חשוב לכם להביא מסר תבחרו באחד ותתנו לו משקל. אני באמת שואל ,לא היה עדיף לעשות נסיך יפה תואר שמתאהב בחתיך אמיץ אחר מכפר מרוחק, נגד כוחות האופל, עם מכשף יאדה יאדה, חיה סיידקיק. הכישוף פוגע באחד שהוא למד לאהוב ולהעריך, אבל כתוב בספר שרק נשיקה של אהבה אמיתית מנסיכה תציל אותו והפלא ופלא הנשיקה האהבה האמיתית של הנסיך עובדת והם חיים באושר ואושר… עם או בלי שירים (עדיף עם) מבטיח לכם זה היה מוכר כרטיסים בכמויות. לא מליארד, אבל בין 300 ל500 מיליון בוודאות. תרימו לי טלפון..
ראויים לאזכור, פינוקיו מדיסני ודל טורו, לייטייר מפיקסאר. ביחס לשאר אולפנים אני לא כל כך מצפה ככה שאין לי סיבה כל כך להתאכזב. אבל בכללי לא היו סרטים יותר מידי טובים השנה, ככה שכל מה שצפיתי נע בין גרוע לבינוני ושכיח. בלאק אדם דיי גרוע לפחות סיימתי אותו ביחס למורביוס. הבאטמן בינוני מינוס בעלילה, אני לא יכול לומר שהצילום לא היה מדהים. מה עוד עולם היורה יצאתי מהאולם וכבר שכחתי מה היה שם רק זכרתי שהאוזניים נקרעו לי. האיש האפור וזה ממה שניסיתי לדפדף ולהיזכר השאר פשוט נכנסו ויצאו מהמוח. זהו פרקתי את הרוב. מקווה ששנה הבאה תציג שיפור, למרות שאני כבר משער שהיא אומנם תציג שיפור מהחרפה של 2022 אבל רק ב2024 באמת נקבל שנה מלאה בטוב, למרות שאין לדעת אולי 2023 תפתיע.
לאורך כל חיי לא קרה לי ששנאתי סרט. זאת הייתה "בעיה" שמאוד הפריעה לי. היו הרבה סרטים שראיתי ושחשבתי במהלכם שמדובר בסרטים רעים כי הם כתובים/משוחקים/מבוימים רע אבל איכשהו תמיד סיימתי את כל סרט בתחושה של 'זה היה שווה את הזמן שלי'. כלומר, גם כשהסרט היה בינוני או רע עדיין נהניתי. רק לפני שנה, בערך, קרה לי לראשונה שממש סבלתי במהלך צפייה בסרט ואז זה קרה עוד כמה פעמים השנה. חמש פעמים ליתר דיוק. אלה הם הסרטים של 2022 שסבלתי במהלכם מהכי פחות גרוע להכי נוראי:
אווטאר 2 – לא רק שהסרט הזה כתוב באופן מביך שדורש שיצחקו עליו, ולא רק שהוא ארוך ונמרח שלא לצורך, הוא גם לא *כזה* יפה. הסצינות של המים בהחלט נראות מעולה אבל יש הרבה סרטים שבהם יש שוטים של מים שנראים טוב באותה מידה אם לא יותר. זה שהמים באווטאר ממוחשבים לא הופך אותם ליפים יותר ולא מקנה לו הרבה נקודות הנחה. ובעקבות חוסר העניין שהיה לי בעלילה ובצד הויזואלי שלו הסרט שיעמם אותי לאורך כל השלוש שעות ורבע שלו.
קימי – סרט מאוד דל בעלילה שלמרות אורכו הקצר הרגיש לי נמרח שלא לצורך. הוא גם מתהדר בנבלים מטופשים סטייל 'שכחו אותי בבית' שפשוט לא מתאימים לרוח הסרט. גם נקודת המפנה הגדולה בסרט הייתה סתמית והשאירה אותי אדיש. חבל על הבימוי המוצלח של סודרברג ועל ההופעה המאוד טובה של זואי קרביץ.
מרסל הקונכייה – אותי הסרט הזה מאוד עייף. כן, מרסל מקסים, וג'ני סלייט יודעת לעשות קולות חמודים ממש אבל הסרט לא היה יותר מאוסף סצינות חביבות שלא מתחברות לשום דבר בעל משמעות. היה חסר לי את אותו קסם שאנשים אחרים מצאו בו. אשמח אם מישהו ייפתח את 'מרסל' לסדרת סרטים קצרים כי בפורמט של פיצ'ר הוא לא כזה עבד עבורי.
שמונה הרים – הבעיה הכי גדולה של הסרט הוא שחסרה לו מסגרת כלשהי. אסופה של סצינות, בין אם טובות או רעות, תשעמם את הצופה אם הוא לא יודע באיזה נקודה הוא ביחס לסוף הסרט. והסרט בנוי ברובו מסצינות חביבות ביותר אבל אחרי עוד סצינה חביבה ואז עוד סצינה טובה ואז עוד סצינה לא רעה נוספת כבר התחלתי לתהות לאן כל זה מוביל ומתי זה נגמר. לרוע מזלי זה נמתח על גבי שעתיים וחצי שהרגישו הרבה הרבה יותר. בחיים שלי לא שקלתי ברצינות לקום באמצע הקרנת קולנוע כמו עם הסרט הזה.
אהבה בשחקים: מאווריק – בסוף ההקרנה כעסתי על עצמי שהלכתי לראות את הסרט הזה בלי לקרוא ביקורות. היה לי ברור שהוא נקטל ואם הייתי קורא קצת עליו לפני הייתי נזהר ומתרחק ממנו. תארו לעצמכם את ההפתעה שלי כשחזרתי הביתה וגיליתי לא רק שהסרט מקבל יחס חיובי, הוא מקבל יחס של 'אחד הסרטים הכי טובים אי פעם' (בערך)! וזה לא הגיוני לי עד היום הזה. כי לא משנה כמה טובות סצינות האקשן בסרט הזה (והן נחמדות, לא יותר) שום דבר לא היה גורם לי לסלוח לתסריט שלו. לעשות קלישאות זה דבר אחד. לקחת קלישאות ולבצע אפילו אותן בצורה מרושלת כל כך זה משהו שבחיים לא ראיתי. אני עדיין מחזיק בעמדה שמדובר באחד התסריטים הכי גרועים שנתקלתי בהם עד היום, כשהוא בעיקר מתחרה על התואר עם זבלונים כמו Epic Movie וכל "הפארודיות" המביכות של אארון זלצר וג'ייסון פרידברג. ומה שמוזר הוא שבשביל לתקן חלק גדול מהתלונות שלי על הסרט כל מה שצריך הוא *להוסיף* עשרים דקות לעלילה (ובמקביל למחוק כל פריים שבו מופיעה ג'ניפר קונלי, אז זה מתקזז).
מסכים, ויזואלית אווטאר לא הדהים אותי.
זה נחמד שצילומי המים ממוחשבים ונראים די מציאותיים (חוץ מהנאבי שאף פעם לא מרגישים לי אמיתיים כמו שקמרון חושב שאנחנו מרגישים) אבל יש צילומים אמיתיים בסרטים עלילתיים ודוקו כאחד שפשןט לוקחים אותם בהליכה. מה אכפת לי ממים ממוחשבים אם יש מים אמיתיים מדהימים.
הבאטמן
סרט משעמם שלא הולך לשום מקום ולא מגיע לשום מקום. איזה מזל שיש לו את באטמן ורובין כדי לא להיות סרט הבאטמן הכי גרוע שיצא. שלושת השעות הארוכות ביותר בחיי
ששש
אסור לכתוב את השם הזה.
אופס
סליחה. לגמרי שכחתי מהעבירה הזאת
אני חושב שהיו השנה יותר סרטים שבאמת שנאתי מבדרך כלל
וזה לא אומר שהייתה שנה רעה לקולנוע, כי היו סרטים נהדרים, אולי כמה מהטובים ביותר של העשור. למרות זאת, היו לא מעט סרטים שיצאתי מהם בתחושות מאוד שליליות, וזה לא קורה לי בדרך כלל. הסיבות מגוונות יחסית, ונראה לי שזה מעניין לצלול קצת לכמה מהסרטים הספציפיים שפשוט הוציאו ממני הכי הרבה כעס ותסכול.
"קינגסמן – ההתחלה" – צפיתי לאחרונה שוב בסרטי הקינגסמן הראשון והוא כל כך, כל כך כיפי. מה קרה? סרט הפריקוול הזה מרגיש כמו חיקוי חיוור של כל מה שעבד בסרטים המודרניים, אבל בלי שביב של כיף או סטייל. יש כמה סצנות מאגניבות בסרט, אבל לכל אורך הצפייה הייתי פשוט מאוכזב. סרט שמרגיש מיותר, ועוד עם סצנת פוסט קרדיטס מהגרועות שהיו השנה (וזה אומר הרבה השנה). חבל לי שמת'יו ווהן מבזבז את עצמו על זה.
"רדופה" – אני מעריץ גדול של אלכס גארלנד. אהבתי את "העולם שאחרי – ההכחדה", הערצתי את "אקס מאכינה" ויש לי הרבה דברים טובים להגיד גם על הסדרה שלו, "Devs". לכן הייתי ממש מתוסכל מהחוויה שלי של "רדופה". סרט שעל הנייר היה אמור לעבוד עבורי, אבל פשוט לא הצלחתי להתחבר אליו. האקט האחרון שלו הוציא ממני רק בוז וצחוק, משהו שלא הייתי מאחל לאף סרט, בטח לא כשמדובר על סרט מיוצר אהוב עליי שציפיתי לו. לסרט יש הרבה דברים טובים שעובדים אצלו, כמו תצוגות המשחק, אפקטים מוצלחים וככל הנראה הצילום היפה ביותר של השנה, אבל התסריט שלו אכזב אותי מאוד, בעיקר כשזה מגיע מיוצר מוערך כמו גארלנד.
"דוקטור סטריינג' במימדי הטירוף" – בדרך כלל מארוול לא מצליחים לאכזב אותי ככה. אני מרגיש שאני קהל היעד האידיאלי שלהם; אוהב את הדמויות, מושקע רגשית לחלוטין ומוכן להתייצב לבכורות אפילו בפייז 4, בתקופה שבה זה מרגיש שהרבה מהמעריצים מתחילים לאבד את הסבלנות שלהם. לכן היה מפתיע ודי מקומם להתיישב בקולנוע ולחוות את דוקטור סטריינג' 2. אז כן, סם ריימי נהדר והטאצ'ים של סצנות אימה היו כיפיים. יש גם פאנסרביס אפקטיבי פה ושם. אולם לא היה אפשרי מבחינתי להתעלם מהכתיבה, שכמו ירקה בפרצוף שלי כמעריץ של "וונדהוויז'ן" ובציפיות שלי מסרט שאמור להתעסק ב…ובכן, מולטיוורס. הסרט קורס תחת כובד הציפיות ממנו וזה מאוד מדכא לכתוב את זה.
"אל תדאגי יקירתי" – ג'יזס, מה זה היה? אין מה להכביר במילים. סרט שכתוב רע, משוחק רע ונראה רע. חווית הקולנוע הגרועה ביותר שהייתה לי השנה, מה שמפתיע בהתחשב בכך שהיו לי אפס ציפיות מהסרט גם ככה. באתי אליו נקי לחלוטין, ופשוט שנאתי כל רגע. אני מאוד אוהב את פלורנס פיו, וגם כריס פיין עושה מה שהוא יכול, אבל זה פשוט סרט שלא עובד באף שלב. קונספט מעניין בבסיסו שממש מפוספס, ובזבוז של שחקנים טובים.
"מורביוס" – כן, טוב, אני מעריץ ספיידרמן די גדול, והסרט הזה העליב אותי אישית. אמנם לא שנאתי אותו כמו "אל תדאגי יקירתי", בעיקר השתעממתי לרוב ריצתו, אך ידעתי שהוא יהיה הסרט השנוא עליי של השנה עוד באותה הקרנה. לא שילמתי עליו שקל ואני עדיין מרגיש מרומה. סצנת הפוסט קרדיטס כמעט גרמה לי לתלוש את השיערות. המשחק מזעזע, האפקטים נראים עשורים אחורה, התסריט חסר מעוף ומעתיק קלישאות מסרטי גיבורי על גרועים. סוני אמורים לדעת יותר טוב בשלב הזה. כל דקה של הסרט הזה היא דקה שאפשר לעשות בה משהו מהנה יותר ומועיל יותר. אם מסתכלים על ההגדרה המילונית של בזבוז זמן, יש תמונה של ג'ארד לטו כערפד מכוער.
סוף סוף מישהו שמודה ש'ברברי' הוא סרט מחורבן.
עם כל הסופרלטיבים שהוא קיבל ברחבי המרשתת ובמיוחד מאתר סריטה, כבר חשבתי שמשהו קשה השתבש פה.