אבל בכל הנוגע לאלימות – מה שקורה בווסטוורלד לא מייצג בכלל את איך שהמערב הפרוע אשכרה התנהל. הוא מייצג את האגדות והמיתוסים על המערב הפרוע, שזה דבר אחר לחלוטין.
לגבי אלימות – כן, גם האינדיאנים – לא, ככה זה לא היה. האם היו מקרים יחידנים כאלה? כן, מדי פעם. אבל זה בהחלט לא שיקוף אותנטי של מה שהיה שם, אלא במקרה הטוב הקצנה של מקרי הביזאר.
שלא כל יום בעיירה ממוצעת היו משתוללים ברחובות פושעים והורגים עשרות אנשים, מן הסתם אפילו לא כל חודש.
בתדירות של האירועים מן הסתם יש הקצנה, כי זה פארק עם אטרקציות. גם בפארק שעשועים של יוניברסל אתה לא משלם כדי לראות את הכריש שוחה להנאות ואוכל דגיגונים 99 אחוז מהזמן.
אז אם זו היתה כוונתך, קשה לי להתווכח.
מצד שני, האם זו היתה חברה שמיישבת סכסוכים באלימות, עם המון נשק ברחובות, וכוללת גם אלימות מול נשים במידה גדולה משמעותית מהיום? מאד ייתכן.
לכמויות? לתדירות? (למיטב זכרוני לא היו יותר מדי פלישות ילידים שהראו בפארק) אבל הן *בהחלט* היו קיימות במציאות, בהחלט היו ברוטאליות ובהחלט עוררו פאניקה וזרעו בהלה. כיוון שפשיטות כאלו מוטמעות בתרבות הילידית וחלק מהשבטים התמחו בלוחמת גרילה והסוואה, לא היה פשוט לעצור אותן, מה שרק הוסיף להילה הזו.
ברור שהיו גם ניפוחים והגזמות (לעיתים פרועות), כדרכם של מיתוסים- בפרט בעידן בוא אין תקשורת קלה ודרך תיעוד נפוצה, אבל די לקרוא על האפאצ'ים בשביל להבין כמה לפעמים המציאות לא פוחתת מהדמיון.
זה שהיו פה ושם תקיפות לא אומר שחוויה אותנטית של המערב הפרוע כוללת אלימות של אינדיאנים. מכיוון שרוב מה שאנחנו חושבים על המערב הפרוע הוא יותר הניפוחים וההגזמות ופחות המה שקרה באמת – בהחלט יש מקום לערער על השימוש במילה "אותנטי" (כלומר, לאו דווקא על המילה בתיאור הסדרה. יותר על כך ש"החוויה שיש בווסטוורלד היא החוויה שהייתה לאנשים שחיו במערב הפרוע").
אבל זה ממש לא אומר שהם היו היחידים. ולא ניתן להתכחש לפשיטות כאלו כי הן לא היו תקריות מבודדות אלא חלק מהתרבות של אותם שבטים, וכשהן לא קרו למתיישבים, הן קרו במקסיקו או לשבטים אחרים.
לא ניתן להתכחש לעובדה שזה אכן היה חלק מחוויית החיים במערב.
האם זה אומר שכל אדם שאי פעם חי שם חווה על בשרו פשיטה כזו? לא.
אבל זה לא הופך את החוויה ללא אותנטית.
סלנג מקומי, סוגי טיפוסים מסוימים, צורת לבוש וארועים מכוננים שקרו בה בעבר הקרוב, יחד עם תאונות דרכים, מאבקים וימי זיכרון- כל מה שמעצב את התודעה של מי שחי בה.
לו היית בונה פארק המתאר את החיים בישראל, האם הצגת פיגועים, תאונות דרכים וחללי צה"ל היתה נחשבת לא אותנטית כי לא כל האוכ' חוותה אותם (למזלנו הרב)?
לא היית בונה פארק של ארה"ב בתחילת שנות האלפיים, האם היית מכניס את אסון התאומים?
למה? זה ארוע בודד, אחוז מזערי מאוד מהאוכ' נפגע ממנו ישירות. אבל הוא ארוע בעל השפעה מכוננת שעיצב מחדש את התפישה של תחילת המאה ה21 שם ושינה את הפרספקטיבה של רבים מהאזרחים.
אבל לא כחוויה יומ-יומית שמתרחש בפארק. כלומר, אני מניח שהייתי שם אתרי הנצחה ושהמקומיים היו מדברים על המאורע הרבה – אבל לא הייתי חושב שזה הצגה אותנטית לתת לאנשים בפארק לחוות אותו על בשרם.
כנ"ל פיגועים – לא הייתי שם בערים שרחוקות מהקו הירוק פיגוע בכל יום של הפארק, כי זה היה רחוק מאותנטי. היה אפשר לשים את הפחד מפיגועים שיש לרובוטים, אבל זה לא אותו דבר.
היכן ראית שם בפארק פשיטות יומיומיות של אינדיאנים?
יש נראטיבים מסוימים בתכנון, וגם אותם צריך ללכת לחפש אי שם בקצה קצהו של הפארק, ורק אם הצלחת למצוא את הדמות שתיקח אותך לסיפור ההוא.
חשבתי שחלקנו בקשר לחומרת התקיפות המוצגת (למרות שלא זכורה לי תקיפה ברוטאלית שלהם בתכנית) ולגבי האם הצגת תופעה לא נפוצה מאוד אך בעלת השפעה גדולה ומעצבת נחשבת אותנטית בהקשר של העברת החוויה של תקופה ומקום מסוים.
בדיוק כמו שהמבקרים בפארק משחקים בקרבות אקדחים ומלחמות בפאבים, אבל לא באמת יכולים להפגע מהאקדחים והמכות.
לפני הכל מדובר במוסד שאמור ליצר כסף, פארק שעשועים. במקרה זה theme park ולכן לקחו מוטיבים מובילים שמתחברים לנושא, המוטיבים האלו גם מדברים אלינו כצופים, כי אלו אותם רעיונות שהופיעו אלף פעמים בסרטי מערבונים. זה לא צריך להיות נאמן למציאות, אלא למכור לאנשים חוויה שתגרום להם לרצות לחזור, ותכיל מספיק מוטיבים כדי שירגישו שהם בזמן ומקום שהם אחרים, אבל גם מוכרים. בוא נגיד שפחות אנשים ילכו לפארק שהמוטיב שלו הוא תרבות שמעולם לא שמו עליה ואין להם מושג מה הולך בה.
אם תיצר פארק של ניו יורק בתחילת המילניום, תשבץ בפנים מוטיבים של צפיפות אנושית, אופנה, בילויים ניו יורקיים. קצת נרטיבים מסרטים וסדרות. אולי תשבץ בעלילה (למי שמאוד מעוניין) מרדף תפיסת מחבלים, אבל ברור שלא תעמת אנשים עם זיכרון טראומתי כמו אסון התאומים. אף אחד לא באמת יבוא לחגוג את הזכרון הזה.
ומכיוון שהפארק הזה לפני שהוא "חוויה אותנטית" (דבר שתקבל רק תמורת מכונת זמן), הוא מוצר צריכה. מוצר צריכה אמור למשוך לקוחות ולא להבריח אותם, אז מוכרים את הפנטזיה על חוויה אותנטית, אבל בעצם מנקזים אל החוויה רק מראי מקום שמעוררים חוויה חיובית.
בפארק שמייצג את ישראל, היה נכון להכניס קצת מאבקי ישראלים-פלסטינים, אולי אפילו קו עלילה של מרדף אחרי מחבלים. הבליינות המוגזמת התל אביבית יכלה להיות אזור אחד, הצפיפות והעומס הדתי בירושליים היתה יכולה להיות אזור אחר, אם מטרגטים את הפארק החוצה, קצת מדבר בירידה מי-ם אל ים המלח, עם איזשהו איזכור לבית לחם, וכמובן סיור בדואי שכולל קפה, תה ורכיבה על גמל. לקינוח, קצת גבעות גליליות שנישאות סביב הכינרת, עם איזו חוות עיזים ועוגות גבינה.
עזוב פיגועים, בפארק כזה לא הייתי מכניסה חרדים, משום שאנשים לא יזרמו על נרטיב של הפרדה ברחוב ובמקומות הבילוי, זה לא כלכלי, אלא אם כן מיצרים דמות עם חזות חרדית והתנהגות לא חרדית.
אם תבדוק את מסלולי הטיולים המאורגנים הנפוצים, תגלה שלפעמים מכניסים פנימה סיבוב בפטרה, או באילת, אבל בגדול אלו האטרקציות שמביאות לפה תיירות.
גיאוגרפית זה לא בהכרח יהיה נאמן למפה הישראלית, אבל זו תמצית הדברים שטייל אירופאי/אמריקאי יראה כאן בביקור שלו. זו החוויה שאתה רוצה למכור כדי שיבואו לפארק האותנטי שלך.
מה שאת מתארת אפילו לא נמצא בחלק העדין ביותר של הפארק, כי מוצג שם כמעט מדי יום שוד מזוין שכולל הרג של המון אנשים, וככל שמתרחקים מהמרכז החוויה רק הולכת ומקצינה. יש אפילו ג"ג ומבהירים ללקוחות שמעבר להם החוויה הופכת לאקסטרימית אפילו יותר.
בשולי הפארק אנשים חוטפים אגרופים, בעיטות ועינויים.
בגרסה *כזו* של פארק המייצג את ישראל, בהחלט הייתי מכניס פיגועים, חטיפות, מצוד אחרי מחבלים וכו'. לא במרכז הפארק מדי יום, אבל ללא ספק.
הפרקים הראשונים בנו יפה מאד את העולם, עם הרבה אוירה ומסתורין ותהיות קיומיות מכל טוב. באמצע היתה נסיגת מה, ומשם אנחנו לגמרי מסכימים.
ועוד לא דיברנו על הפתיח הנפלא, ויזואלית ומוזיקלית.
התחושה אחריו הייתה כמו אחרי צפיה בסרט מצויין עם סיום נהדר. אחריו היו לא מעט רגעים טובים מאוד, אבל גם הרבה עלילות מופרכות, חורי עלילה ודמויות חלשות. עדיין סדרה טובה מאוד, אבל אני לא מחכה בהתלהבות לעונה הבאה.
היא עוסקת במהות התודעה (לפחות על פני השטח). זה נושא שקשה מאוד לגעת בו אפילו במסגרת דיון פילוסופי, אז לדרוש יותר מדי מסדרת טלוויזיה מהבחינה הזאת זה כנראה קצת נוקשה.
זה כמובן עוסק במה שרוב סרטי האחים נולאן עוסקים בו, הפער בין איך אנחנו תופסים את המציאות באופן ישיר למה אנחנו מניחים לגביה. אבל זה קשור לבניית הסיפור עצמו, ולא לנושאים שהוא מעלה. דווקא הסדרה שהיא בעיני המוצלחת ביותר של ג'ונתן נולאן היא הסדרה הקודמת שלו, שלא עסקה בנושא הזה והייתה על פניו בלתי מתחכמת בעליל. משום מה הציבור פספס אותה לגמרי, לצערי הרב.
אני חושבת שהפרק הראשון בסדרה היה מעולה. כניראה שאני לא חושבת ככה לבד, משום שהוא גרם לרוב האנשים להשאר דבוקים למסך.
אני גם חושבת שעקרונית נעשה בבניית העלילה מהלך חכם, אני חושבת שכסרט או כספר העלילה היתה עובדת מעולה.
אבל לאורך הסדרה הצופים חזו כל המהלכים העלילתיים מראש ובשלב מאוד מוקדם (להוציא טוויסט אחד, שהעוזר הוא רובוט בעצמו).
ברטרוספקטיבה נעשו גם כל מיני ניתוחים של צופים ואז גם הראו כל מיני הוכחות לתאוריות שהתגלו כנכונות. בעיקר הבדלים ויזואלים מינוריים בין זמן הווה לזמן עבר. בזמן אמת בדיוני הרשת הרבים שהתפתחו לא התגלו אותן ההוכחות. כלומר היה איזשהו פגם יסודי בבניה של העלילה שהפך אותה לצפויה מראש עד כדי כך.
לא ברור לי איפה נוצר הכשל הגדול בבניית הטוויסטים בעלילה, האם זה הצורך למשוך את העלילה לטובת זמן מסך? האם אלו בחירות פחות טובות לקוים הפרטניים בעלילה שהתחילו לשעמם צופים? האם זו הידיעה שבסדרה מסוג זה חייב להופיע טוויסט?
אגב כל זה, אולי מישהו עשה את זה ופיספסתי- בכל מקרה הזכרון שלי טיפה מטושטש.
אני חושבת שאם היו עורכים את הסדרה מחדש על רצף כרונולוגי היו מתגלים לא מעט חורים בעלילה, נדמה לי שמשהו שם לא מסתדר.
לדעתי הקריטריון של ״האם מעריצים הצליחו לנחש טוויסטים״ הוא לא קריטריון כל כך מוצלח לבחינת השאלה הזו.
כי ווסטוורלד הייתה אולי הסדרה הראשונה מאז אבודים שבה כל כך הרבה אנשים התעסקו באופן כל כך אובססיבי בנסיון לפתור את ה״חידה״. אני לא הייתי חלק פעיל מהעניין הזה הפעם, אבל דף ה-רדיט של הסדרה היה כל כך אקטיבי ומשמעותי שאפילו ביקורות באתרים ממוסדים טרחו להזכיר ולעסוק בתיאוריות שצצו בו. אני נמנעתי במכוון מספוילרים, אבל לא הצלחתי להימנע מתיאוריות המעריצים האלו, שאכן התבררו בחלקן כנכונות.
כשמספיק אנשים מתעסקים בצורה כל כך מסורה בנסיון לפענח ולחבר את חלקי הפאזל, זה לא ממש מפתיע שבסוף הם מצליחים. האלטרנטיבה היא ״פתרון״ שלצופה לא ניתנו רמזים לגביו. יש סדרות וסרטים כאלה, שרק ברגע החשיפה מספקות את הנתון הקריטי. זה תמיד מרגיש לי הרבה יותר חלול והרבה פחות מספק מתרחיש שאשכרה נותן לצופה את החתיכות הנכונות שיוצרות את הפיתרון.
אני תמיד אחשוב שסדרה היא חכמה יותר אם ניתנו לי הרמזים הרלוונטיים, גם אם זה אומר שגיליתי את הטוויסט לפני הזמן, מאשר כשהסידרה מנחיתה עליי טוויסט שאין לו אבני דרך משמעותיות עד רגע החשיפה.
יש המון דוגמאות שאפשר לתת כאן, אבל ברגע שאומרים שיש במשהו טוויסט זה כבר בפני עצמו הורס את הטוויסט, אז אני אוותר על דוגמאות ואשאר ברמת העקרון. במקרה של ווסטוורלד והמהלך העלילתי העיקרי שהצליחו לנחש… אני לא בטוחה שרוב האנשים היו מנחשים אותו אם זה לא היה כזה מאמץ קבוצתי מרוכז. בעיני זה לא הופך את הסדרה לפחות חכמה.
7
dv, אדם קלין אורון, הפונז, קיו, lazarobbie, omer, יוני?
ואז קראתי דברים דומים בכל מיני דפי מעריצים. אני לא יכולה לתת לעצמי קרדיט של מפצחת טוויסטים, למעשה הדבר העיקרי שעיכב את הפיצוח מצידי נגע לסקירה הזויה שנכתבה על הסידרה באחד האתרים (אולי וואלה, לא זוכרת, התלוננתי על זה בעין הדג). באותה סקירה הוזכר משהו מאוד גדול שפרשתי כספוילר, בדיעבד הבנתי שזו הנפצה של הכתב שלא טרח לצפות בפרקים שנשלחו למבקרים.
אלו לא רק רמזים רלוונטיים, העלילה היתה מאוד צפויה ולכן היה קל מאוד לחזות כל טוויסט שנגע לשאלות פתוחות בעלילה. היה בלתי אפשרי לחזות טוויסטים שלופים שלא היו מעוגנים ממש בעלילה, והיה רק אחד כזה.
אגב, גם היוצרים קצת התלוננו בראיונות על כך שהצופים ניחשו קצת יותר מידי טוב מה יקרה לאורך הסידרה. מעניין שבסיום השאירו המון קצוות פתוחים שאפשר לקחת למספר כיוונים. מעניין לראות איך היוצרים יתמודדו עם כמה קווי עלילה שנראו די צפויים על פי הסיום.
והוא זה שאני מדבר עליו כשאני מדבר על בניית סיפור חכמה – זה שפורד בעצם רוצה לעורר את הרובוטים להפיכה, ולא לרסן אותם. זה הופך לחלוטין את כל מה שחשבנו שאנחנו יודעים על הדמות שלו, בצורה שאיכשהו מצליחה להיות הגיונית לגמרי.
היא עושה משהו שאפשר לעשות רק בעולם של הסדרה. היא, במלים אחרות, ההפך הגמור מסדרת טוסטר. וזו בניית סיפור חכמה.
לא כל הסיפור חכם, כמובן – בכלל, הסדרה הזו פחות חכמה משהיא חושבת שהיא – אבל היא עושה משהו מקורי, היא עושה את זה באמצעות בניית העולם ופיתוח הסיפור, והיא עושה את זה טוב.
לא מבין איך אנשים מצליחים למצוא בה עניין. הרי היא בנויה כך שבשום שלב לא ברור לך מה הדמויות רוצות ומה הן מנסות להשיג. הסיפור שלה לא מתקדם לשום מקום ובנוי על חזרות אינסופיות וכל מני אירועים מחוללים סתמיים. העלילה שלה לא קוהרנטית בעליל ומסתירה בכוונה את ההקשר בין סצנה לזו שבאה אחריה. בטח שהיא לא מייצרת שום מתח, כי דמויות יכולות למות ארבע פעמים בפרק בלי שום השלכה.
אז טוב, יש ציצים. שאין בהם טיפת ארוטיקה, אבל מילא. נניח שהם נורא חשובים כדי לגרום לי להיות מנוכר לרובוטים ולחשוב עליהם בתור חפץ לא אנושי. שיהיה. אני מבין שעכשיו עירום הוא איזה תו תקן של איכות שחייבים להכניס כדי להראות כמה אתה בוגר ורציני. אבל איך מסדרה שכל מה שהיא מנסה להעביר זה דהומניציה ותחושת ניכור לאלימות ומין אני אמור לקבל איזה רגש מלבד שיעמום?
יש משהו שהפריע לי בסדרה (וביצירות דומות העוסקות ברובוטים אנושיים) – אמנם העלילה מבוססת על כך שהרובוטים נראים, מתנהגים ובהמשך גם מפתחים תודעה כמו בני אדם אמיתיים, אבל מצד שני הסדרה מטשטשת מהשניה הראשונה את ההבדלים בין השניים בצורה עצלנית שלדעתי קצת מרדדת את הקונפליקט.
במקום שנסתכל על הרובוטים ונראה מכונה (בעזרת איפור, עיצוב דמות ומשחק) ונאלץ להתמודד עם שאלות מוסריות כגון האם זה אכזרי להתעלל בהם, האם יש להם תודעה "אמיתית" והאם הם זכאים לזכויות, אנחנו מהשניה הראשונה תופסים אותם כיצורים עם רגשות ותודעה. זה לא כי התסריט אמר לנו (זה נחשף יחסית בשלב מאוחר) אלא כי זאת התגובה האנושית הטבעית כשצופים בבני אדם.
איך שאני רואה את זה, דווקא בגלל האופן בו הסדרה הזאת בנויה ומעוצבת טוויסט יותר עוצמתי היה יכול להיות אם היינו מגלים שלרובוטים אין שום סוג של תודעה או בחירה חופשית והיינו צופים בדמויות שלמדנו לאהוב מתנהגות ההפך מהאופי שלהן בעקבות לחיצת כפתור.
הסדרה לא חדה אצלי בראש, אבל אם אני זוכר נכון היא עושה את זה רק כחלק מתהליך גילוי החוטים, שיסתיים בשחרור של אותה דמות (או לפחות בשאלה האם יש בחירה חופשית או לא).
לצורך העניין, השאלה שנמצאת באוויר לאורך הסדרה היא האם לדמויות יש בחירה חופשית ולא האם יש להן תודעה. הן מרגישות, כואבות, שמחות וגם כשהן מגלות שנשללה מהן הבחירה החופשית הן אבלות על זה.
המבקרים בפארק נתפסים על ידנו מהשנייה הראשונה כסדיסטים טיפשים או מרושעים וזה בגלל שמספיק צפייה של שנייה אחת ברובוטים כדי שנתפוס אותם (לפחות ברמה הרגשית) כבני אדם לכל דבר ועניין. כמו שכתבתי קודם, לדעתי היה יותר מעניין לשחק עם הנושא הזה. לראות האם אנחנו כצופים יכולים להרגיש אמפתיה לטוסטר או לחלופין לא להרגיש אמפתיה לרובוט שנראה אמיתי לגמרי.
או בבינה מלאכותית. היא עוסקת בבני אדם, במוסר אנושי, ובמידה פחות, גם בשאלות לגבי בחירה חופשית ותודעה אצל בני אדם. האם יש לה משהו מעניין לומר כאן? אני לא בטוח, בעיקר כי היא, נדמה לי, פשוט סדרה מיזנטרופית.
** אני כותבת על העונה השניה, מניחה שמי שקורא את ההודעה הזו צפה בעונה הראשונה, אין ספוילרים ממש אבל עלול להיות גבולי**
טוב, סיימתי לישון מזמן ואין לי שום סיבה להזדרז בבוקר, אז צפיתי בפרק הראשון של העונה השניה.
לא הייתי כותבת כלום, או שהייתי מחכה להסכים עם הדברים של מישהו אחר, כדי לציין שהוא נראה מאוד מבטיח. הפעם קווי הזמן הם לא הפתעה, רואים במקביל את ההתרחשויות מייד לאחר הערב שבו נגמרה העונה הראשונה ובמקביל התרחשויות זמן מה מאוחר יותר. זה עשוי טוב, זה מפתיע ואפילו נבנה מתח בצורה די חכמה. חששתי בסוף העונה הקודמת שהעלילה הולכת לכיוון של העברת ההרפתקאות העלילתיות להתרחשויות שאני פחות אוהב, אבל נראה לי שטעיתי והעונה תהיה טובה.
קצת פחות אהבתי את הדקות האחרונות של הפרק, נראה שהנרטיב שאליו מוליכה העלילה קצת מבאס. אני מקווה שאני טועה/שהפרק הראשון מטעה אבל קצת יצאתי בתחושה שאחרי שעה רציתי עוד, והדקות האחרונות הורידו לי את ההתלהבות מהצפוי לבוא. (הפרק נמשך שעה ורבע, כולל עשר דקות תקציר העונה הקודמת)
הרגשתי שהפרק לא ממש התקדם מאיפה שעצרנו, והתמקד יותר באקשן, שבא כתוצאה מהסיום של העונה הקודמת. אני הייתי רוצה לראות התקדמות עלילתית שממשיכה את העונה הקודמת. הייתי רוצה לראות יותר מהרובוטים קמים על יוצרם ולהבין לאן הם הולכים להוביל את העונה הזאת עכשיו כשיש להם רצון חופשי. אבל במקום זה קיבלנו כמה סצנות אקשן שאין בהם סיכון והיחידים שמתים שם הם או אנשים חסרי פרצוף, או רובוטים חסרי פרצוף, שמהם בכלל לא אכפת לי.
וגם הדיאלוגים היו לא משהו. די מתאמצים להיות מגניבים ולא ממש מצליחים להיות כאלה. כשדלורס דיברה עם סיקלופ בגבעה ניחשתי כל שורה שהיא אמרה עוד לפני שהיא הוציאה אותה מהפה. באותו רגע תהיתי אם זה היה ככה גם בעונה הראשונה ואני פשוט לא זוכר, אבל אני לא זוכר.
אבל היה שורה אחת שכן אהבתי; כשמייב אומרת לבחור "אני אחתוך לך את שרוליק ואז אתן לך לאכול אותו". עד כאן, עוד אחד מהדיאלוגים שמתאמצים להיות מגניבים. אבל אז הבחור אמר "i wrote that line" וזה נתן לזה מן טוויסט, או מודעות עצמית של הכותבים או לא יודע איך לקרוא לזה, אבל הכותבים הצילו את עצמם פה. אהבתי. אבל עדיין, שורה אחת זה לא מספיק חביביי.
דווקא בעשר הדקות האחרונות הרגשתי שהעלילה זזה. אמנם לא לכיוון שציפיתי, והאמת, אין לי מושג לאיזה כיוון היא זזה, אבל לפחות הרגשתי שקורה משהו. זה גם מה שכל כך אהבתי בעונה הראשונה; את התחושה הזאת של המיינדפאק עד שמיישבים לי אותו. עד העשר הדקות האחרונות לא נתנו לי מהמיינדפאק הנ"ל, ובעשר הדקות האחרונות נתנו. נחכה שיישבו אותו.
אולי זה ההייפ, אולי זה בגלל שאת העונה הראשונה היה לי פחות ידע והבנה בקולנוע וטלוויזיה, אבל הפרק היה די מאכזב בסופו של דבר.
בסידרה בעצם יש 3 גיבורים שיצגו בעונה הראשונה את האינטראקציה בין הרובוטים לאנשים:
דולורס לא יודעת שהיא רובוט אבל כולם כן יודעים. דולורס פחות מעניינת כדמות ויותר מעניינת בתור ההתפתחות העלילתית של הפארק, היא היצוג של הרובוט הגנרי שהתפכח. העלילה שלה חייבת להגיע במקביל לעלילה של האיש בשחור שהוא האדם שהתעצב ע"פ הפארק.
מייב היתה זו שניהלה אינטראקציה גלויה (אני רובוט אתם אנשים). העלילה שלה לא קשורה לשום עלילה אחרת, אפילו ה"כתבו לך שאת צריכה לרדת מהאי" לא ממש מקבל הסבר. נראה ששומרים אותה בשביל קידום עלילה, למשל, בזכותה המרד הצליח גם בבניין הבקרה. אפשרות קטנה אחת היא שפורד הוא זה שתכנת אותה באופן הנ"ל, כדי לדאוג שיהיה למרד גיבוי מבחוץ. לזכותה יאמר שהדיאלוגים שלה תמיד הכי מצחיקים. כשהבחור אמר שהוא כתב לה את השורה, היא אמרה לו שזו שורה די מחורבנת (וזה מה שהיה ממש מצחיק). בגדול העתיד שלה בסידרה לא נראה מעניין.
ברנרד לא יודע שהוא רובוט אבל גם אף אחד אחר לא יודע, עכשיו הוא מודע, ואנחנו מניחים שהאנשים סביבו לא.
בהתחלה יש סיקוונס שבו רואים את ברנרד מדבר עם דולורס ונלחם עם רובה אוטומטי, ואז מסתבר שבשני קווי הזמן שהוא מופיע, הוא בכלל עם אנשים. זה אומר שאיפשהו באמצע חסר לנו משהו, חוץ מזה, מה אם יתפסו אותו? מותח!
כשרואים אותו מתעורר בחוף משהו ממש לא מסתדר עלילתית, הוא שם בלי הזאתי שברחה איתו, מה שמשאיר פתח לכל ענייני סיקוונס הפתיחה. חוץ מזה, יש שם גליץ' כשהוא הולך עם החיילים וברקע יורים לרובוטים בראש, זה חוזר על עצמו ברצף. בסידרה הזו גליץ'=קו זמן מקביל. אבל הוא מוקף אנשים, אז מה זה אומר? מה נסגר? אנחנו יודעים בטוח שזה בעתיד כי המאבטח הצעיר מהעונה הראשונה שם, ורואים את הגופה של פורד הזקן. אנחנו יודעים שזה בעתיד כי הם עוברים דרך גופות רקובות, והגופות של הרובוטים לא ירקבו, הן לא חומר אורגני.
ואז הגיע הסוף של הפרק, אמנם לא רואים שם את דולורס ואת מייב, אבל רואים שם שמרד הרובוטים לא באמת נגמר בניצחון. אז לשם מה אנחנו צופים? אנחנו כבר יודעים שגם אם מייב ודולורס יצאו מהאי, הן יהיו כמעט לבד וחלומותינו על מלחמת עולמות לא יתגשמו.
אז לקראת העונה החדשה צפיתי מחדש בעונה הראשונהdv ב-26/04/2018 15:46
אז לקראת העונה החדשה צפיתי מחדש בעונה הראשונה
dv
פורסם אפריל 26, 2018 ב 15:46
או לפחות, ניסיתי, אחרי 3 פרקים ויתרתי כי אלוהים ישמור כמה שזה משעמם בצפייה השנייה.
אני הייתי מאלו שבשלב כזה או אחר ניחשו את כל שלושת הטוויסטים העיקריים של העונה הראשונה, ועכשיו אני מבין שזה מה שחיבר אותי לסדרה מלחתכילה – הנסיון לעקוב אחרי שביל פירורי הלחם והרמזים שהובילו לפיענוח התעלומה.
זה מפתיע ולא מפתיע בו זמנית. כשחושבים על זה בהגיון, אם הdraw העיקרי מבחינתי היה המסתורין והתעלומה, אז טיפשי מצידי לצפות שבצפייה שנייה, כשאני כבר יודע את התשובות, עדיין ישאר שם משהו. אבל לכמה מהסרטים האוהבים עליי היה draw דומה (מולהולנד דרייב, פריימר וUpstream Color), ואותם ראיתי הרבה יותר מפעמיים ואני עדיין נהנה מהם. אז מה ההבדל?
אני יכול להצביע על שני הבדלים: ההבדל הראשון והקל יותר להגדרה הוא שעכשיו כשאני יודע את המניעים וההיסטוריה שלהן – הדמויות בווסטוורלד מאד משעממות. כולם נואמים בלי הפסקה, לכולם יש תשובות מתחכמות לכל דבר, ולאף אחת מהן אין אישיות שמבדילה אותה מהשנייה. אף דיאלוג לא מרגיש כמו שיחה ששני בני אדם אמיתיים מנהלים זה עם זה וכל הפעולות שלהן מרגישות כמו משהו שנלקח מתוך בריכת הדברים שדמויות עושות בסרטים אבל אף אחד לא עושה במציאות.
בצפייה השנייה שלי שמתי לב כמה הדיאלוגים הם פשוט מטלה בסדרה הזאת, והמצלמה המציקה לא עוזרת (שימו לב שכששני אנשים מדברים בניהם, המצלמה כמעט אף פעם לא עומדת במקום – תמיד יש איזושהי תזוזה מעגלית איטית שגורמת לרקע מאחורי הדמויות לזוז מסביב להן. זה מסוג הדברים שכשעושים אותם פעם אחת זה יכול להיות מגניב ובעל משמעות, אבל כשזו כל סצנה וסצנה זה סתם מציק וחסר פואנטה).
ההבדל השני והיותר מהותי, הוא האופן שבו הסודות נחשפים בסופו של דבר. עם כמה שהסדרה קיבלה שבחים על האופן שבו היא רמזה על הסודות שלה באופן שבו הצופים יכלו לגלות אותם לבד – בסופו של דבר כלום לא נשאר פתוח לפרשנות. הצופים אולי יכולים לגלות דברים לפני שהסדרה חושפת אותם באופן רשמי, אבל הסדרה לעולם לא תרשה למשהו להתגלות בלי להסביר את זה באופן טרחני ומייגע.
הרגע שבו הבנתי את זה הוא הרגע שבו הבנתי שאין לי מה לצפות בעונה השנייה. גם אם הם יחליטו לנסות לשחזר את תחושת המסתורין והתעלומה שאפשר לפענח לבד – מה הפואנטה בלהבין לבד משהו שאני יודע שהסדרה תסביר לי בפירוט כמה פרקים מאוחר יותר?
אבל ליתר בטחון – אבודים זה דוגמא טובה מאד לבעיה ההפוכה, סדרה שבה עניין ה"לתת לצופים להבין לבד" משומש כתירוץ לזה שהיוצרים לא הצליחו לספר סיפור קוהרנטי. העמימות של הסיפור שם היא לא בחירה, אלא תוצר לוואי של האובססיה של ג'יי ג'יי אברהמס עם מסתורין לשם מסתורין.
חשבתי על הדברים שלך, משום שאני דווקא כן צופה בעונה החדשה ואפילו נהנית מהניחושים והמתח. אני גם חושבת שיש הבדל בין העונה הראשונה לשניה.
יש לי יחסים מורכבים עם הסידרה הזו, יש בה משהו שאני מאוד אוהבת, ומשהו שגרם לי לחוש אכזבה או חוסר שביעות רצון כללי ברטרוספקטיבה על העונה הראשונה. התיחסתי לזה למעלה כשתהיתי אם אפשר להגיד עליה שהיא חכמה בבניית הסיפור. ההודעה שלך אפשרה לי לשים את האצבע על מה הבעיה שלי איתה (וגם למה אני כן צופה בעונה השניה).
הדבר שהסדרה הזו עושה באופן שכמעט ולא נעשה בקולנוע או בטלויזיה נוגע לבניית העלילה והמהליך העלילתי. ניכר, ברור ומובהק שהכותבים ישבו ובנו את הסיפור שלהם כמו שצריך, ואז בנו את העלילה מפרק לפרק, כך שכל פעם נגלה משהו וישאר מיסתורין. כשאתה מגיע לסוף ומחפש את ההסברים בהתחלה, אתה מבין שהם היו שם ברמזים קטנים.
זוכרת שצפיתי בראיון שבו היה מרמור קל מצד הכותבים משום שהצופים ממש חזו כל טוויסט וטוויסט בעלילה. אני חושבת שהעונה הראשונה נכתבה כדי שאנשים יצפו בה פעם שניה, כמו סרטי טוויסט שבהם בצפיה שניה פתאום אנחנו קולטים את כל הטריקים הקטנים שהטעו אותנו לחשוב שהיתה שיחה או היה מפגש או שהאירועים הולכים לכיוון אחד בזמן שהלכו לכיוון אחר.
אני חושבת שלא התכוונו שננחש מראש ונקבל חיזוקים ככל שהעלילה תתקדם, והעובדה שהטוויסטים היו קצת צפויים "קילקלה" את כוונת היוצר.
כאן יש שתי נקודות ששווה להתעכב עליהן:
הראשונה, שהסידרה פחות חזקה בצד האמוציונלי שלה, במילים כאלו ואחרות גם אתה כתבת את זה. לכן צפיה שניה היא לא כל כך מתגמלת. אין איזשהו תהליך רגשי לעבור עם הדמויות, וכאמור, גילוי הטוויסטים היה יותר אישור לרמזים שרוב הצופים גם ככה קלטו כבר קודם, ולא חשיפה של דבר שחייבים לחזור אחורה ולראות איך הוא נבנה.
הנקודה השניה נוגעת לכותבים, שעשו יופי של מהלך בעונה החדשה כדי להפוך את הצפיה ליותר מתגמלת. הסידרה הזו היא קצת כמו לפתור תשבץ או משהו, המטרה שלה היא לא המסתורין, ולא התחושות שהיא מעוררת. היא בונה חידה, ומאפשרת לך הצופה להיות שותף כמעט פעיל בליקוט הרמזים. הפעם הם די הפכו את ציד הטוויסטים לכמעט דיאלוג עם הקהל. גם הפעם ברור שנבנה איזשהו נרטיב גדול, קיבלנו בפרק הראשון הצצה להתחלה ולסוף שלו (או שאולי אלו לא ההתחלה והסוף? מי יודעת), קיבלנו רמזים למספר קווי זמן, קיבלנו רמזים ל"טוויסטים" מהסוג שהופיעו גם בעונה הראשונה. הפעם, בניגוד לעונה הראשונה, הכותבים יודעים שנחפש, וגם נותנים (חלק) מהתשובות די מהר. בפרק 4 נענו השאלות ללא מעט ניחושי קהל, כולל כמה שהיו על גבול הקונספירציה המופרכת. אני חושבת שזו הפנמה של העובדה שזו לא סידרה לצפיה שניה, אלא סידרת קווסט שמעודדת נבירה בפרטים הקטנים לפתרון החידה. יחד עם זאת, המתח ממש נשמר ואני מאוד סקרנית לגבי ההתפתחות (אם תהיה התפתחות, כי לא ברור לי שראיתי את הסוף) וגם לגבי האופן שבו יתחברו קווי הזמן לכדי עלילה רציפה, כי האמצע מאוד מסקרן.
אז הפואנטה היא המשחק של פיצוח-חידה בתוך עולם שמורכב ע"פ חוקים לא לגמרי דומים לשלנו ועם צילום ממש יפה (הפתיחות של הפרקים השלישי והרביעי היו מהממות). אם אתה נהנה מהחידה, העונה השניה ממש שווה צפיה עד כה.
עד עכשיו העונה השנייה מצליחה לא לאכזב, ולא להיות סתם המשך של הראשונה, וזה לא קל כידוע (לגיון, אני מסתכל עלייך).
יש שינויי טון וכיוון, ובעיקר היא לוקחת את הזמן, ומשלימה לאט לאט עוד חלקים מהעולם שלה, כולל מדור המייסדים, וזה לגמרי סבבה.
מצד אחד העונה השנייה היא עד עכשיו טובה. פרק ראשון חלש, אבל מאז המצב השתפר והפרק האחרון היה טוב מאוד, אבל מצד שני, העובדה שהסדרה היא לא המשך של העונה הקודמת קצת מפריעה לי, כי אני יודע שכשהכותבים כתבו את העונה הראשונה, הם לא חשבו על המהלכים העלילתיים של השנייה ואפשר לראות שהרבה הוספות בעונה הזו הם בדיעבד ובעונה הראשונה הם לא הופיעו (כמו למשל להשתמש במידע שנאגר על האורחים). הייתי רוצה שעונה הנוכחית כן תהיה "סתם" המשך שח הראשונה, כי הסוף של העונה הראשונה השאיר תחושה של "מה יקרה עכשיו?" שדי נזרקה על הפרק הראשון, כשהראו את הגורל של כל הרובוטים. אבל לך תדע, אולי זה קרה 30 שנה לפני והם עוד פעם משחקים איתנו. כנראה שלא.
הצליחו קצת להפתיע, וההרחבה לא נעה אך ורק בין הפארקים השונים (מה שחשדתי שיקרה, ולכן התכוננתי לא לאהוב את העונה החדשה).
בעצם גם בעבר וגם בהווה-עתיד אנחנו נחשפים לדברים שלא היו חלק מהעיסוק של העונה הראשונה, ולכן זה בסדר שלא צצו כבר אז.
אני חושבת שהחור העיקרי עד כה בעונה השניה הוא דולורס. בעונה הראשונה התבלבלו לה קווי הזמן, עד שהיא פתרה את המבוך (לא בפעם הראשונה). בסוף פורד ניהל איתה את שיחת "את מנהלת את עצמך". עדיין, חלה קפיצה אדירה: קודם כל, אם כל קווי הזמן התערבבו לה, איך זה שהבחוץ לא הבליח כבר בעונה הראשונה? חוץ מזה, איך זה שבבת אחת נפתחו לה כל הצ'אקרות ועכשיו היא זוכרת הכל, וגם יודעת לשייך כל חוויה לקו הזמן הנכון? זה לא לגמרי סביר.
אגב, וויליאם סיפר לה בסוף העונה הקודמת על הזווית שלו ליחסים בינהם. לכן, לא לגמרי ברור לי מתי הוא הספיק לקחת אותה ולהראות לה את גלורי.
פורד עשוי להפוך לחור מספר 2, משום שבעונה הראשונה הנרטיב שלו, או העיסוק שלו, נגע לשחרור של הרובוטים שיצר. הוא מכיר בזה שהם אנושיים (ישויות בעלות תודעה, לא יודעת איך לקרוא לזה) ורוצה לראות אותם משתחררים מהעול של השעבוד לבני האדם בפארק. עד כאן הכל טוב. אם פתאום הוא יהפוך להיות היד המכוונת של כל עניין הריסת התודעה האנושית ושימור זכרונות של אנשים, אז בשביל מה הסוף של העונה הקודמת היה טוב?! הרי אחרי כל הטוויסטים, החזרה שלו בתשובה היתה הדבר העיקרי שבאמת הפתיע, ועוד באופן חיובי. יהיה מאכזב לגלות שהסיפור בכלל לא נוגע לשחרור של הרובוטים אלא להשמדה של הפארק בגלל עניין התודעה. ולמה פורד בנה משחק במיוחד בשביל וויליאם? זה עשוי להיות תהליך מעניין עבור הדמות, אבל אני לא מבינה את הפואנטה.
חוריר נוסף שמפריע לי נוגע לבת של וויליאם. היא הבת של הבעלים, סביר להניח שהיא היורשת המיועדת של אימפריית דלוס. למה היא לא היתה במסיבה בסוף העונה הראשונה? יתכן וזה קשור לשם השונה שהיא קיבלה בקרדיטים (היא אמורה להיות אמילי, אבל היא גרייס).
העניין עם דולורס הוא קצת סוג הקפיצה שעליה הלנת. על השאר אפשר להתלונן כרגע, אבל בעונה הקודמת הסתבר שכל החורים המשונים האלו נסגרו די טוב כשהסיפור התבהר, אז אני מחכה לפני שאני אכעס.
אני מוצא את הבחירה שלך לקרוא לכל הדברים האלה 'חורים' די מתמיהה.
ווסטוורלד זו סדרה שמסתורין הוא האלמנט העיקרי בה. לא חושב שכל טיפת מסתורין, עד לפני הפיתרון המוחלט שלה באי איזה רגע נכון, הוא 'חור'. ככה הנראטיב של הסדרה עובד..
כותב שלא מבחין בין השניים עושה עוול לצופים, לפחות לאלו שחושבים על ההגיון הפנימי של הסיפור. לכן הנקודה הראשונה שלי נראית כמו חור, ועל הנקודות האחרות, הן כרגע חור בעלילה, וכפי שסיכמתי, יש סיכוי סביר שהן יקבלו התיחסות הולמת בהמשך.
הסידרה בנויה על הרעיון של חיפוש הנקודות שלא מסתדרות, לא נח לך לקרוא להן חורים בקו העלילה, אפשר למצוא להן שם אחר. מיסתורין זה שם מיסטי מידי לטעמי.
בעונה הראשונה היו לה בלבולים בקווי הזמן והזכרונות של דלורס. העונה היא אמרה שהיא לא דלורס, ואם אני לא טועה, היא קראה לעצמה וואייט. יכול להיות שלפני שהיא הייתה דלורס היא הייתה הפסנתרנית בזמן האמיתי, ואז עשו אתחול לדמות שלה (אבל יכול להיות שהיא אמרה שקוראים לה דלורס גם כשהייתה לפני שהייתה דלורס, בעולם האמיתי, אבל אני לא זוכר במדוייק). העונה היא מקבלת פלאשבקים שהיא חוותה כרובוט, ובעונה הראשונה הפלאשבקים שיש לה הם כדלורס, זאת אומרת שהדמות של הפסנתרנית שלה היא לא הדמות של דלורס. אולי.
לגבי המשחק של פורד, נראה לי שפשוט פורד הרפתקן שאוהב לבנות חידות ולאתגר אנשים, אפילו כשהוא מת.
בכל אופן, הבעיה שלי זה לא החורים, אלא העובדה שברור שהכותבים הרחיבו את העולם בדיעבד. וזה בולט. וזה מבחינתי משהו שלא עושים. אם אתה משנה משהו בסיפור שלך או מוסיף איזה טוויסט, אתה חייב לחזור אחורה לתחילת הסיפור, ולבנות את הסיפור שלך מההתחלה, עם התוספת, או הטוויסט. פה הם לא עשו את זה. בעונה הראשונה לא קיבלנו שום איזכור על העובדה שמשתמשים במידע על המתארחים, והעונה אנחנו מגלים שזה הסיבה האמיתית שהפארק פועל. אני לא רואה הרבה סדרות, ואני מניח שזה קורה גם בעוד סדרות, ושלא כולם מתכננים את כל העונות כבר מהעונה הראשונה, וגם אי אפשר לחזור ולהוסיף דברים לעונה שכבר שחררת, אבל אני רואה את זה כפאשלה תסריטאית. קטנה.
היו הרבה דיאלוגים, של תרזה, לי ושרלוט, שדיברו על כך שהמטרה האמיתית של הפארק היא שונה ממה שנראה על פני השטח.
זה די ברור שליוצרים היה לפחות רעיון כללי, אם לא תכנית מלאה, לגבי מה היא המטרה הזו, ופשוט שמרו את המיסתורין לעונה הזו.
היתה יותר לכיוון של פיתוח טכנולוגיה מסוג אחר (מחשבים ממש חכמים או נשק או משהו). לפחות זו התחושה שהיתה אצלי. אבל אני ממש לא מאוכזבת, למעשה, הופתעתי לטובה מהתפנית המאוד מיזנטרופית אך הגיונית: להשתמש בפארק כדי לקדם את האינטרסים המאוד צרים של חבורת הבעלים העשירים (איסוף מידע לצרכי פרסום, וחיי נצח). זה אפילו לא קונספט ממש מקורי, כל דיסוטופיה אינטיליגנטית שעוסקת בחברה שבה הקפיטליזם יצא מכלל שליטה מתעסקת בדברים האלו. זה עובד כל פעם מחדש משום שזה מאוד הגיוני. למעשה, זה כמעט הדבר ההגיוני היחיד שישאיר פארק כזה ריווחי עם כמות המבקרים שמגיעים אליו כל פעם.
הרי ישלה זיכרון של מחשב, היא יודעת בדיוק מתי קרה כל דבר ומה הסדר (כמו שפורד שאל אותה מתי ארנולד מת היא נתנה זמן מדוייק, וכשארנולד שאל אותה על כמות שיחות שהייתה לה עם אנשים עד עכשיו, היא נתנה מספר מדוייק). ברגע שהיא השתחררה מהקודים שהגבילו אותה, היא זוכרת את הכל.
וויליאם לקח אותה לראות את גלורי *אחרי* שהוא כבר השקיע בפארק ויכל לבנות שם דברים, כלומר אחרי כל הסיפור שלהם.
ופורד לא עשה את כל הקטע של הזיכרון, זה היה וויליאם שבנה לו בונקר משלו עם טכנאים ורובוטים. וגם כשיויליאם מכר את הרעיון לאבא של אישתו, הוא זה שדיבר על מעקב והקלטה של האורחים, לא פורד.
ולמה פורד בנה משחק בשביל וויליאם? זה לא בשביל וויליאם אלא בשביל האורחים שמספיק אמיצים לשחק, במקרה הזה זה וויליאם (אולי עוד אורחים?)
נצטרך לחכות ולגלות האם המשחק נבנה במיוחד עבור וויליאם או עבור כל אורח שיגיע. אני חושדת כרגע שהמשחק הוא פרטני ביותר, גם אם לא רק עבור וויליאם. בעקבות אירועי סוף העונה הקודמת, אין כרגע בווסטוורלד אורחים מבחירה. רובם נשחטו, ברחו או נתפסו בשבי של קבוצה כזו או אחרת בזמן שהיו באמצע משחק משלהם. וויליאם בחר לחזור חזרה למסלול שלמעשה הוא ודולורס כבר עברו מספר פעמים, ודמויות מפתח מהמסלול הזה זרקו לו רמזים שאי אפשר לזרוק לשחקן אחר, הם הרי גם התיחסו לאינטראקציות ממשחקים קודמים: לורנס זוכר שלוויליאם יש בת, הילדה זוכרת שהוא הרג אותה בעבר, הילד שהביא לו מים הפעם נשא עבורו מסר..
אנחנו יודעים שוויליאם הוא לא השחקן האובססיבי היחיד, משום שהבת שלו גם הגיעה כדי לחפש משהו (את סבא שלה?). אנחנו גם יודעים שכמו שוויליאם אובססיבי לווסטוורלד, הבת אובססיבית לפארק ההודי.
מן הסתם אני מבינה שוויליאם לקח את דולורס לגלורי אחרי שהוא הפך לבעלים של הפארק. בעקרון, כשהוא סיפר לה על הדרך שעבר מאז ועד היום, הוא השמיט את הנסיון להמשיך את האינטראקציה איתה. גורם לי לתהות מה יש בדמות הזו שכל בני האנוש של הפארק מוצאים לנכון להפתח דווקא כלפיה (סיבוב אחד לפני שאונסים, רוצחים או מסרסרים אותה)
(הוא לא אמר המשחק הוא לאורחים, זה רק מה שנראה לי)
נראה לי שהמשחק של פורד קשור לאיזושהי הצלה או ישועה למנצח מפני הרובוטים, הרי הוא מתחיל כשהרובוטים מתקוממים ומטרתו היא למצוא "דלת", לכן קהל היעד שלה הוא אורחים שנסים על נפשם מהרובוטים. או ככה זה נראה לי.
וגם אם זה רק בשביל וויליאם, זה גם הגיוני, יכול להיות שפורד הכניס את המתקנים שוויליאם בנה לתוך התוכנית שלו והוא צריך שוויליאם יעשה דברים.
בעונה הראשונה ההפתעה הגדולה היתה שהסיפור הוא גם על הגאולה של פורד. מסתבר שהוא לא רואה ברובוטים מכונות חסרות תודעה, ושהוא מעוניין לסיים את מה שארנולד התחיל: השחרור של הרובוטים מבני האדם המרושעים שמתעללים בהם. כחלק מהגאולה, הוא גם יצא החכם יותר, הוא פתר את החוליה החסרה באינטראקציה עם דולורס והוביל אותה לסיום המבוך.
אם הוא באמת בנה משחק לוויליאם ויש מסטר פלאן עוד יותר גדול ובעצם בכלל אין שום תוכנית לשחרר את הרובוטים, אז זה דורש ממני או לותר לגמרי על הסוף של העונה הקודמת, או להתיחס לפורד בתור סוג של אלוהים. הוא היה סוג של אלוהים, ואז הוא מת, לא יושב לי טוב הקונספט שהוא באמת עד כדי כך שולט בעלילה ומכוון אותה. זו נקודה שאני לא מאוד אוהבת.
אגב קטן, יש משהו שפתאום מציק לי ואת זוכרת את העלילה טוב ממני: וויליאם בעונה הקודמת התלונן שהאיש עם התשובות מת לפני שהפארק נפתח, והוא התיחס לארנולד. למעשה, גם פורד אמר יותר מפעם אחת שהפארק נפתח אחרי שארנולד מת. בביקור הראשון של וויליאם בפארק היה נראה שהוא לא המבקר האנושי היחיד. אז בעצם, זה אומר שהפארק כבר נפתח וארנולד אמור להיות מת.
בעונה הנוכחית רואים השקה בין וויליאם לארנולד. הראשונה אפשרית להסבר, כשעושים את המכירה לגיס שלו, ארנולד מכין את דולורס ומסתובב איתה בעולם. וויליאם בסביבה אבל לא באמת מעורב. אבל ארנולד היה שם, אף אחד לא שם לב שהוא מת ואז ברנרד?
מאוחר יותר רואים את הרובוטים במסיבות של משפחת דלוס, ארנולד לא נמצא גם שם?
בלי לפגוע ברובוטים. למשל גישה למקום שהם לא יכולים להכנס, או דרך להעלות את התודעה לרובוט וכך להיות מוגן.
כן, הפארק נפתח אחרי שארנולד מת. אני לא זוכרת השקה בין וויליאם לארנולד. אני זוכרת רק סצינה אחת בעולם האמיתי עם ארנולד ודולורס, ה יכול להיות לפני שהפארק נפתח. אני לא זוכרת את ארנולד במסיבות או במכירות.
נעלמה לחלוטין, ובכלל לא ברור שמה שראינו זאת באמת נקודת הסיום. זה לפחות לא הרגיש כך. בתור סדרה שאוהבת חידות, קשה להאמין שהיא הראיתה לנו את הפתרון אחרי פרק וחצי.
כבר התחלתי לחשוב שאני המשוגע היחיד פה.
בעיני אין שום דבר חכם באופן שבו הסדרה בונה מסתורין. אין פה איזה רשת רמזים בבסיס העלילה שהדמויות עובדות בהדרגה כדי לפרום. יש כאן בחירות חיצוניות לסיפור שנועדו במכוון לא לאפשר לי להבין את העלילה. התעלומה היא לא "מי היה הרוצח", "מה זה המבוך" או "מה התוכנית של ארנולד" היא "בוא נראה אותך מבין מה לעזאזל קורה בסדרה". מה שאני אמור לגלות זה מה הקשר בין סצנה לסצנה, ומה המוטיבציות של הדמויות בכל סצנה. כל הדברים שאמורים לגרום לי להזדהות עם הדמויות ולרצות לראות אותן מצליחות הם כאן מטלות שמונחות עלי כצופה. במקום לספר לי סיפור מהתחלה עד הסוף שיש בו מתח נתנו לי ארבעים חלקים של סיפור לא כל כך מעניין ודבק מגע ואמרו לי לחבר. קחו כל תסריט בעולם, ערבבו את סדר הדפים ותקרינו אותם באופן אקראי ותקבלו פחות או יותר את אותו המסתורין.
אמרת שזו בעיה הפוכה מאבודים, אבל בעיני זה תסמין של אותה ג'ייג'ייאברהמיזציה בדיוק שנפוצה היום בהמון סדרות מד"ב. אותו מסתורין לשם מסתורין. הויתור של היוצרים מראש על הנסיון לבנות דמויות, כאלה שאתה אשכרה יכול לאהוב ולרצות לדעת מה יקרה איתן, ובמקום זה התמקדות בחידות נורא מתוחכמות, שמצליחות להחזיק אותך מפרק לפרק אבל בדיעבד הפתרון שלהן לא מגלה לך שום דבר מעניין, פשוט כי בשלב זה כבר לא איכפת לך. זה קורה באבודים ובווסטוורלד, וזה גם בדיוק מה שדיסקברי עשתה בכל העונה הראשונה שלה. וזה מתיש לי את הצורה.
הוא לא היה "כולם בעצם מתים" או משהו כזה, אלא מסע לגילוי עצמי של רובוט. במילון שלי זה מאוד מעניין.
וזה לא היה בחירות חיצוניות לסיפור להפריד את 2 קוווי הזמן כדי לעבוד עלינו, אלא ראינו את הסיפור דרך תודעה שבורה שנמצאת בהווה וחושבת שהיא בעבר. כמו נגיד ממנטו.
ואולי אני זה שפספס פה דברים. אני לא פוסל. מודה שבשלב מסוים כבר היה לי כל כך לא אכפת שלא ניסיתי להבין מה קורה, ואשמח אם תתקני אותי. ובכל זאת:
אני מניח שאנחנו מדברים על דלורס? כי אני בשום שלב לא קיבלתי ממנה את הרושם שהיא חושבת שהיא בעבר. למעשה, קיבלתי את הרושם שהיא דמות חסרת הווה וחסרת עבר שיכולה להאנס, לרצוח כפרים שלמים, או למות ארבע פעמים בפרק ולא תהיה לזה שום השפעה על האופי שלה, או אפילו הזכרה של זה בסצנות הבאות.
אולי הייתי יכול למצוא צידוקים לערבוב זמנים אם המטרה שלו הייתה לגרום לי להזדהות עם דמות שגם מבחינתה אין זיכרון של עבר ואין מניעים ברורים, אבל הבעיה היא שזה לא האופן בו דלורס מוצגת. היא מוצגת לי כל הזמן בתור דמות ש*מניחה* שיש לה עבר. שזוכרת איזה עבר דמיוני מושתל, גם אם אני כצופה יודע שהוא לא התקיים מעולם. בשום סצנה לא נראה שהיא מנסה כמוני להבין אם מה ההקשר בין מה שקורה לה כרגע לסצנות אחרות שראינו, פשוט כי בדרך כלל אין לה זיכרון של שום סצנה אחרת. זה הפך אותה בעיני לדמות שאין לי שום יכולת להזדהות איתה.
גם מסע הגילוי שלה היה עשוי בצורה סתמית לגמרי מבחינתי. בניגוד למייב נגיד, שסיפקה כמה סצנות חזקות, דלורס היא דמות שהתהליכים שלה תמיד נכפים עליה מבחוץ. שלא יוזמת ולא בוחרת בחירות, אלא תמיד מונעת על ידי הסצנה הספציפית שבה היא נמצאת. אם כל המאבק להדביק מחדש את העלילה אחרי שעברה בטעות בגורס נייר אמורה לגרום לי לגלות בסוף דמות שמטולטלת ממקום למקום ובסוף מגלה על עצמה את אותו הדבר שאנחנו ידענו עליה מהפרק הראשון – אז לא. זה לא מרגיש לי כמו פתרון שמצדיק את התעלומה המנופחת הזו.
את העונה הראשונה של אבודים אהבתי ממש. בדיוק מכיוון שלא היה לי אכפת באותו שלב מה הפתרון של כל התעלומות, ועניינו אותי הרבה יותר הגילויים על הדמויות ועל היחסים ביניהם. תרחישי "אי בודד" כאלה תמיד היו מעבדה לבחינה של טבע האדם ושל אבני הבניין של הצויויליזציה האנושיות, ולהרגשתי בתחילת הסדרה זה בדיוק הכיוון אליו היא הלכה. היו לה כמה תמות מעניינות שלא היו קשורות לשאלה "מה זו מפלצת העשן?" ו"איך הגיע דב קוטב לאי?". היא דיברה על אופנים שונים של הנהגה. על אופורטוניזם ועל אלטרואיזם. על היכולת להמציא את עצמך מחדש. על המתח בין לחיות את ההווה שלך, גם אם הוא קשה, למול הישרדות ארעית במחשבה שכל רגע יחלצו אותך. זה היה הלב שלה. הבסיס הרגשי שלה.
הבעיה היא שככל שהסדרה התארכה כך הדברים האלה הלכו ונעלמו ונשארנו רק עם מוזיקה מותחת וקשקושים מסתוריים שלא מעניינים אף אחד. לכן כשבפרק האחרון היא ניסתה לומר "זה בכלל לא משנה מה ההסבר, העיקר זה האנשים שהכרת בדרך" זה הרגיש כל כך לא כנה. כי היו לה הרבה עונות להוכיח שזה לגמרי לא מה שמעניין אותה.
ווסטוורלד מרגישה לי הרבה יותר כמו אבודים של השנים האחרונות. אם יש כאן איזה בסיס רגשי, אני לא הצלחתי למצוא אותו. זה נכון שיש לה כמה תמות שהיא חוקרת. של בחירה חופשית ושל מבנה התודעה. של החפצה ושל בחירה מוסרית. אבל כל אלה מרגישים לי לא כנים כאשר הסדרה בוחרת כל פעם לדחוק אותם עמוק עמוק לאחור, ולהציב במרכז הבמה את המסתורין הקדוש. כאשר היא בוחרת שוב ושוב לשמר אווירת התעלומה, גם במחיר ניכור מוחלט מהדמויות ומהבחירות שלהם.
אני גם מרגישה שהסידרה יותר אינטלקטואלית מריגשית, אבל כן התחברתי לכמה דמויות, מן הסתם לא כולם יתחברו…
דולוס כן חשה שהיא בעבר, היא הרי מסתובבת לה לבדה 30 שנה אחרי ומדמיינת שהיא עם וויליאם. נכון שדולורס לא זוכרת מה קרה לה כי כל ערב מוחקים אותה. אבל הכל נשמר במן תת מודע רובוטי שה"רווריס" מספקים גישה אליו. אז היא לא זוכרת מה קרה, אבל כן מונעת מהטראומות האלה, בלי להבין שזה מה שקורה. שזה דבר נורא אנושי שכן מעורר הזדהות.
למייב אגב, לא היה ממש תהליך לגילוי עצמי. יותר טראומה חדה. היא למעשה *כל* העונה הראשונה מצייתת לקוד שפורד שם לה. להתעורר, לקלוט שהיא רובוט, לגייס עוד רובוטים, למרוד. הכל היה קוד מתוכנן. גם היכולת להתעורר ולשלוט ברובוטים אחרים אלו קטעי קוד שפורד נתן לה. מה שהעיר את מייב זה הטראומה עם הבת שלה, וזה קרה בסוף הפרק האחרון של העונה כשהיא כבר ברכבת. רק שם כשהיא רואה את הילדה, היא מנצחת את הקוד שלה ויורדת מהתוכנית שנכתבה לה ועושה מה שהיא רוצה.
פורד כתב בקוד שלה שהיא מגיעה ליבשת. ברנרד מראה לה את זה ואומר לה את כל הצעדים שהיא תקח, ואז הוא אומר, "הנה את אמורה לעשות ככה וככה (אומר לה את כל הדברים שהיא כבר עשתה) ואז כשאת מגיעה ליבשת מה לעזאזל" ואז מייב שוברת לו את המחשב ואומרת לו שהיא עושה מה שהיא רוצה וזה לא נכון. ככה אנחנו יודעים שפורד תכנן לה המשך מיסתורי ביבשת. כשלחצתי על השהה כדי לראות מה היה כתוב במחשב שהיא אמורה לעשות ביבשת היה כתוב "infiltrate". אבל אנחנו לא נגלה איך בדיוק כי היא השתחחררה מהקוד לפני שיצאה.
עוד דרך לשים לב לזה היא תנועת המצלמה. כשהמצלמה על בני אדם היא זזה ורוקדת, וכשהיא על רובוטים היא סטטית. בצפייה שניה ניתן לראות למשל שברנרד מקבל מצלמה סטטית כל העונה (וגם בשנייה, הוא עדיין לא השיג בחירה חופשית), וגם מייב מקבלת מצלמה סטטית כל העונה, עד שהיא יורדת מהרכבת ורק אז גם היא מקבלת מצלמה רוקדת.
בעצם ההזדהות שלך עם מייב הייתה נראטיבית, כי הסיפור שלה סופר במסודר מתחילתו עד סופו, ולא הזדהות עם ה"אנושיות" שלה, שכאמור זכתה בה רק בסוף העונה.
שהסיפור של מייב מוצג בצורה שמאפשרת לי להבין את המוטיבציות שלה וללוות אותה בתהליך הרגשי שלה. אין לה "תהליך של גילוי". יש לה מאורע מחולל (התעוררות במעבדה) והתמודדות איתו. כל הבחירות שלה מהרגע הזה אנושיות וניתנות להזדהות, וזה גורם לנו לרצות לראות אותה מצליחה במרד שלה. זה בכלל לא חשוב אם היוצרים השתילו רמזים דקים בתנועת המצלמה ובכמה פריימים של טקסט שמוכיחים שגם היא בובה על חוט. הויתור על ההתחכמוית פה מצליח לבנות אופי עקבי ולייצר עניין. וזה בדיוק מה שהיה חסר בשאר קוי העלילה, שהיו מעורפלים שלא לצורך ולהרגשתי פשוט כיסו בכך על חוסר תוכן.
זה רק נראה ככה בהתחלה, זה התחכמות גדולה. היא לא השתחררה מהקוד. הרמזים לא היו בתנועת המצלמה, זה גם לא היה רמז, הם אמרו את זה ישר בפנים. אחרי שאנחנו חושבים שצפינו בהתעוררות שלה, מגלים לנו שהיא בעצם עדיין מצייתת לקוד שלה, והקוד שלה אמר לה להתנהג כאילו היא השתחררה מהקוד, וזה בעצם מה שראינו. כל הבחירות שלה מהרגע הזה לא היו בכלל בחירות.
שוב, זה לא היה רמז, זה היה סצינה שבה ברנרד מסביר את זה בבירור ואף מראה את הקוד. (ומייב מתעצבנת ומסרבת לקבל את זה וממשיכה לציית לקוד עד סוף העונה). זאת הייתה סצינת WTF שכזאת, לא כמה פריימים של טקסט. (הפריימים רק הראו את המשך התוכנית שנקטעה)
וקווי העלילה לא היו מעורפלים שלא לצורך, הם ליוו במדיוק את מה שעובר בתודעה של דולורס. אחרי שפורד הכניס את הרווריס שנותנים לרובוטים גישה לעבר שלהם, היא יוצאת בפעם האחרונה לפתור את המבוך כשהיא טובעת בזיכרונות על הפעם עם וויליאם ועל הפעם הראשונה שעברה במבוך והטבח בעקבות זאת.
אני גם לא מסכימה שהשבירה של העלילה כיסתה על חוסר תוכן, אלא ההיפך. העלילה ליוותה את התודעה של דולורס בדיוק בסדר בה היא חווה אותה. [רווריז–>מסע–>זכרונות] וכשמבינים את כל העלילה לפי הסדר, לא מתברר חוסר התוכן, אלא מתבררת גודל הדרמה. איך היא נמשכת כל הזמן לפתור חידה שכבר פתרה, מאדם שכבר מת, מגיעה כל פעם לשום מקום. עד שיהא הייתה מוכנה ופורד הכניס את הרווריז והוציא את אסקלנטה מהאדמה… צמרמורת…
איזה התחכמויות, איזה חוסר תוכן… לטעמי מדובר בחתיכת סיפור יפהפה ועצוב וטרגי. והוא כתוב שבור לא כי זה מגניב, או כי אין מאחורה סיפור מעניין, אלא כי הוא מלווה תודעה שבורה. כמו בסרט ממנטו. (גם שם גודל הטרגדיה מתבררת רק אחרי שמחברים את כל החלקים ביחד)
מהרגע שהיא הבינה את השקר שבסיס הקיום שלה, היא פועלת להשיג את המטרות שלה כמו אלגוריתם מתוחכם – אף פעם לא מהססת, תמיד מונחית מטרה, תמיד פועלת באופן אופטימלי. באמצע היא אמנם החליפה את המטרה שלה (במקום לברוח, למצוא את "הבת" שלה), אבל ההחלפה הזו נעשתה כמו הרמת מתג. כמובן שכל זה קונסיסטנטי עם הזהות שלה – הרי היא לא בן אדם אמיתי – אבל קשה לי להזדהות עם הדמויות המתוכנתות האלו, ובעונה השניה לא נשארו כמעט בני אדם לעקוב אחריהם (גם פורד והאיש בשחור, בעונה הראשונה, לא היו דמויות מעוררות הזדהות, בעיקר כיוון שלא ידענו מה המטרה שלהן ולכן היה קשה לפתח כלפיהן רגש הזדהות או תיעוב אמיתיים). היחיד שהצליח לעורר אצלי הזדהות הוא ברנרד, שהוא סוג של רובוט פגום במאבק הישרדות פשוט, שלא פועל על פי תכנית סופר-מפורטת שאנחנו לא יודעים מה היא.
העונה השניה ממש מריחה לי כמו ״אבודים״, עזרת קצת לשים את האצבע על הדמיון.
בנוסף, המסע לשחרור התודעה של הרובוטים אבל מה״לא ברור״ של העונה הראשונה ל״מה לעזאזל?״ בעונה השנייה. אולי אני מפספס משהו, אבל איך פתאום רובוטים ״מתעוררים״ בכזאת קלות? הורגים אורחים, לא נשלטים על ידי פקודות קוליות? זה היה חלק מהפרויקט של פורד? זה לא פעם שדלורס הייתה מיוחדת? ולמה זה קורה בפארקים מסויימים ולא באחרים?
ואם כבר – איך הרובים שלהם מצליחים להרוג אורחים? מראים כמה פעמים שאלו כדורים מיוחדים שמכוונים להרוג רק רובוטים.ס
ככל הנראה המשפט violent delights comes to a violent end הוא פקודה קולית שמתחילה את העירור של הרובוטים.
לאורך העונה הראשונה המשפט הזה צץ כמה פעמים. בפרק הראשון אבא של דולורס, אחרי שראה את התמונה של הבחורה והתפלפ אמר את המשפט הזה לדולורס (ואז היא הרגה זבוב).
אחר כך היא אמרה אותו למייב (בפרק השני?)
וכך הוא התגלגל בין הדמויות.
מתישהו בסוף העונה הראשונה רואים שזו הפקודה הקולית שארנולד הכניס כדי לטעון לתוך דולורס את הדמות של וויאט.
אפשר למצוא את שרשרת הפקודות הזו בכל מיני סרטוני מעריצים ביו טיוב (אני סתם תהיתי למה פתאום המשפט חזר בעונה השניה).
באמת תחילת הסדרה תומכת במה שכתבת, ההמשך פחות. הרי מתגלה שמייב לא השתחררה בגלל המשפט, אלא כי זאת הייתה התוכנה שלה. דולרס מסתבר הייתה כבר סוג של משוחררת בעבר ורצחה את ארנולד. אבא שלה התקלקל בכלל בעקבות תמונה שראה, אבל במקביל זה גם היה חלק מהתוכנית של פורד (?).
בקיצור – יש הרבה מוטיבים ורעיונות שברורים לצופים. לדעתי האופן בו הסידרה מסופרת, בעיקר המסתורין וקפיצות בזמן (אלוהים, זה באמת ״אבודים״!), מסתירים את העובדה שלא כל כך ברור איך הכל מתחבר אחד עם השני.
כך שכניראה זה מתחבר, פשוט קל לפספס את החיבור ונשארים רק עם המשפט הזה שיותר מידי רובוטים אומרים דקה לפני שהם עושים משהו משוגע.
יש הרבה היפותזות בנוגע לאבא של דולורס שיכולות להסביר מאיפה נכנס לו המשפט. עושה רושם שזו אחת השאלות שיקבלו תשובה בעונה הנוכחית.
לפי מה שרואים בעונה הראשונה בטאבלט שמחובר לדולורס (ראיתי ביוטיוב) הפקודה הקולית הזו היא עדכון של ארנולד שמעלה את וויאט. ארנולד התחיל ולא הצליח לסיים שני דברים: המבוך וההתעוררות של הרובוטים, ומרד הרובוטים שכלל הרג של בני אדם. סביר להניח שהפקודה הזו קשורה לאחת או לשתי הפונקציות האלו.
שיהיה גם פן רגשי בסידרה, משום שזה היה פרק שהוציא מהצופים המון אמוציות אבל לא בגלל שראינו התנהלות רגשית. לזכותם של היוצרים אפשר להזכיר שבעצם התחושות נולדו מהקונטרסט בין הנחמדות של דולורס לכל הזוועות שהיא עוברת בכל מחזור. משהו ברפטטיביות של ההתעללות ושל התגובה התמימה שלה קצת גרם לי כצופה להניח שהסידרה תתן יותר פוקוס על המתח הזה של ההתעללות שהיא עוברת. מראש הסידרה תוארה כתהליך ההתעוררות של רובוט, והיה די קל להניח שההתעוררות הזו תעסוק קצת יותר בחוויה הרגשית של ההתעוררות הזו.
אני גם מבינה איך ולמה המון אנשים התבאסו מהסידרה ועזבו אותה לקראת האמצע, כי על ההבטחה (הלא מילולית) הזו פשוט לא ענו בסידרה. גם ההתעוררות של דולורס, הסוויטהארט הרגישה לכאורה, היתה הרבה יותר מושכלת מאשר אמוציונלית, היא זוכרת את מה שעשו לה ורוצה לכבוש ולהתנקם.
אני חושבת שנולאן אף פעם לא היה חזק בבניה של דמות מורכבת מבחינה רגשית, תמיד הכתיבה שלו נשענת יותר על הטכנולוגיה ו/או הרעיון המתוחכם. במידה מסויימת נולאן האח הבין את זה (או פשוט חלש ברגשות גם), כי הדרך להביע רגשות בסרטים שלו עוברת דרך הצהרות מלודרמטיות ויותר מידי כינורות, שכולנו נבין שצריך לבכות עכשיו.
מבחינתי בעונה השנייה רובו מתרכז בדמות היותר מעניינת ומורכבת של ברנרד. אם בעונה הראשונה המסע של דולורס היה בין גורמי ההזדהות העיקריים, בעונה השנייה היא הפכה לטרמינייטור נוקם, כשגם אם יש לה הצדקה מהעונה הראשונה, ההתמודדות האישית והרגשית שלה הרבה פחות מעניינות ויותר חד גוניות. ברנרד לעומת זאת, שכבר היה דמות שעוררה הרבה הזדהות רגשית בעונה הראשונה, תופס כאן את רוב הפוקוס בעונה השנייה. הדיכוטומיה שלו בין שני הצדדים, האנושי והרובוטי, מתבטאת גם בצורה שאחרים תופסים אותו וגם בצורה שהוא תופס את עצמו. והקונפליקטים המתמשכים שלו בקשר למה לעשות, במי לתמוך, מי הרע ומי הטוב, והאם הוא עצמו כזה או אחר, הם אולי החלק הכי מעניין בעונה הזאת.
בעצם ברנרד, מייב ודולורס מייצגים שלושה נתיבים שונים מאד של ישויות שזה עתה גילו מי הן והשתחררו במידה זו או אחרת מהתכנות הבסיסי שלהן. והשוני ביניהם/ן הוא בין הצדדים החזקים של ווסטוורלד לטעמי ומה שנותן לה רוחב יריעה ראוי לצפייה ומהנה.
התהליך הרגשי של ברנרד, הוא בעצם התהליך הרגשי שאתה עובר כי הוא נאבק/מתחנן על חייו וגם משום שחצי מהזמן הוא בכלל האידאליסט האנושי טוב הלב שאיבד את המשפחה שלו.
בדיוק כמו דולורס בעונה הראשונה, רוב האמוציות בסידרה הן הפרשנות של הצופה על מה שקורה לרובוט: קצת יחס אלים מצד אנשים כי הוא רק רובוט, קצת בלבול וחוסר אוריינטציה בזמן ובמרחב, קצת הפנמה שבעצם הוא לא אחד מכולם אלא משהו נחות.
ככל שאני חושבת על זה יותר, אני מוצאת את הפגם הזה בסידרה מעצבן יותר. אולי זה סימן ששווה לי לפרוש מהדיון לפני שאני מוותרת על הצפיה :)
לפחות אצל ברנרד ההזדהות שלי איתו מאד מיידית ולא 'אנליטית', וואטאבר זה אומר.
ובכלל, האמוציות של כל דמות בכל סדרה או סרט הן פרשנות של הצופה לגבי מה שהוא מרגיש ומה שעובר עליו, בלי רשא לאנושיותו או רובוטיותו. דוגמה מיידית היא ההשוואה ל"לגיון", שבעונה השנייה שלה אין לי שום מושג מה מרגישה כל דמות, אנושית ככל שתהיה, לפחות לא לפני פענוח מדוקדק של מה בכלל קורה על המסך. לעומת זאת, הרגשות של הרובוטים בווסטוורלד הרבה יותר נגישים ומעוררי אמפתיה, ואני לא רואה בזה שום פסול, להיפך.
אני לא חושבת שהניתוח שלך הוא אנליטי אלא הכתיבה של הדמויות היא מאוד אנליטית ולא רגשית
אנחנו רואים תהליכים אצל ברנרד ודולורס, אבל התהליכים האלו לא רגשיים על המסך או בדיאלוגים. את שניהם לא ראיתי חווים איזשהו תהליך אמוציונלי אותנטי, הפן הריגשי הוא יותר האופן שבו הצופים מפענחים את הסיטואציה.
ונראה לי שאני נטשתי, בעיקר כיוון שחידות (בניגוד לתהליכים רגשיים/לימוד דמות) הולכות ומשעממות אותי ככל שהן מתארכות. אני יכול לקבל סרט של שעתיים-שלוש שהוא ברובו חידה (נניח, אינספשן), אבל כשזה מתארך לעשרות שעות זה יכול להיות מרתק לצפיה אבל אני מרגיש בסופו של דבר אדיש לחלוטין.
סתם בשביל ההשוואה – סיימתי אתמול לצפות ב"בארי" של HBO, דרמה-קומית עם סיפור מופרך למדי (על רוצח שכיר שמתאהב בעולם המשחק) – עונה צנועה של ארבע שעות בסך הכל, שלא כל הפרקים בה מושלמים, אבל היא מגיעה לקראת סופה לשיא רגשי עצום שאני אזכור הרבה אחרי שאשכח כל אחד ממליוני הרסיסים שמרכיבים את החידה העצומה של ווסטוורלד.
אני כן מחבבת את החידות, באופן כללי בחיים, אני אוהבת את הרגע שבו מיס מאטץ' כלשהו פתאום מסתדר כי הבנתי מה התנאי שהיה חסר לי. לכן אני נהנת מווסטוורלד, יחד עם זאת זו לא סידרה שרודפת אותי במחשבות נוגות או פילוסופיות.
וכבר ציינתי איפשהו בדיון הזה, שלדעתי הבעיה בחסר הרגשי בסידרה מגיעה מלמעלה (מנולאן), הוא פשוט לא כותב ריגשי.
בארי כתובה ומשוחקת מעולה, זו פשוט סידרה עילאית ואני לא מבינה איך היא לא עשתה יותר רעש. היא גם ההפך המוחלט הגמור לגמרי מווסטוורלד, זו סידרה שבנויה על המופרכות והרגישות בכתיבה (ובמשחק).
צופה בה עכשיו פעם שנייה. לא מצאתי בה חורים ואני אוהבת את הנושא, רק דבר אחד מפריע לי. זה בכלל לא כלכלי. כאילו, בכלל. אם מישהו היה ממציא כאלה רובוטים, הוא יעשה מליאדים בקלות מלמכור יחידות למלצרות, פקידות, ניקיון, בניין, פיתוח תוכנה (?), ניהול, סקס, חקלאות, חיילים.
פשוט אין מצב שמי שיכול לעשות את זה, יבחר במקום לפתוח פארקים עם אלפי רובוטים שמשרתים קבוצה מוגבלת של אורחים, זה פשוט לא ייקרה בחיים.
הבעיה הייתה שפורד שמר את הקוד מאחורי האינטלגנציה המלאכותית של המארחים לעצמו. אחד מקווי העלילה המרכזיים הוא לנסות לקחת את הקוד בחזרה אל מטה החברה ביבשת. בלי הקוד של פורד, האנדרואידים הללו לא תבוניים בהרבה ממכונה ממוצעת. מעבר לכך, האנדרואידים האלו טובים בעיקר למצבים חברתיים שדורשים פנים אנושיות על פני המכונה שמנהלת אותם. חוץ מזה, אין לנו בכלל מושג כיצד נראה העולם מחוץ לפארק.
מה התועלת בתסביך אלוהים אם אתה לא יכול להשגיח על הברואים שלך בהינף אצבע?
התכוונתי למה שפורד ייפתח פארקים במקום להשתמש בהם בצורה הגיונית?
ללמד אותם רק על העולם האמיתי ולתת להם את התפקידים שעשו בפארק, רק בעולם האמיתי.
והוא עדיין יכול לשלוט בהם תוך שנייה. לא צריך להיות פיזית ליד המכונה כדי לשלוט בה.
דווקא תרחיש הפארק מאוד ריאליסטי בעיני. פורד וארנולד היו שני מדענים עם פנטזיה, הפארק קיים כי היה חיבור עם איש עסקים שהסכים להשקיע. ברגע שזה קורה, העסק משנה את פניו והולך לכיוון שאליו שואף המשקיע.
במקור המשקיע היה הגיס של וויליאם (לא זוכרת את השם), בחור נטול גבולות שאוהב ריגושים מסוכנים. אבל ההשקעה הראשונית הזו לא היתה מגיעה לשומקום, אבא שלו התכוון לסגור את הברז. וויליאם השכיל להבין איך לשכנע אותו להמשיך להשקיע. מה היה נותן להם להעביר את הרובוטים לכל דורש? קודם כל, מדובר בשימוש הרבה יותר המוני, וגם הרבה יותר פרוץ (זה לא מסובך לחטוף מלצרית). ברגע שהמודל הכלכלי לא מסתמך על הכי מיליארדרים שיכולים לשלם על הפארק, אלא על הדאטה שמקליטים מהם, אפשר להוזיל מחירים, לשלוט בכל מה שקורה לרובוטים כולל מי האנשים שנחשפים אליהם (וכך למנוע גניבות) ולגלגל את עיקר הרווחים מהסחר במידע שהוקלט מהאנשים. תחשבי כדוגמה על פייסבוק, שנותנים שירות מאוד מאוד מקיף בחינם כמעט לגמרי. אבל החינם הזה מגיע עם מחיר, הם שולטים במה שאנחנו רואים, ויודעים מה מעניין אותנו, וכבר למדנו שזה "מנוצל לרעה" או "ממונף לצרכי מכירת מידע ורווח באפיקים אחרים"- תלוי באיזה צד את.
בסידרה מזכירים את נסיונות הגניבה של המתחרים. פייסבוק היא קוד ולא ישות פיזית. הרובוטים הם גם וגם (קוד, ישות)
אם הזכרת פלאפונים, ביום שאפל הוציאה לשוק את האייפון הראשון שלה, התחילה ספירה לאחור עד שמתחרים נוספים יוציאו סמרטפונים שעובדים בטאץ'.
הטלפון הוא עדיין רק מחשב, הוא לא תגובתי ולא תנועתי, הוא קוביה שאפשר לעשות בה שימוש ואז לדחוף לתיק. אני מניחה שבמחיר המכשירים מגולמים גם ההפסדים מהגניבות.
ככל שהרובוטים יתרחקו מהפארק, יהיה קשה לשלוט בהם ובגישה אליהם, הם יעמדו מול יותר סיטואציות בלתי צפויות שנוטות לדחוף את חלקם לדיספאנקשן ואחרים לפעולות שאין דרך לנטר.
לכל אחד מהצדדים בסיפור הזה היה אינטרס למצוא מודל כלכלי שמשאיר את הרובוטים בפארק. זה גם הופך את כל הנרטיב של "זה לא כל מה שדלוס עושה בפארק" למשהו צפוי, בסוף העונה הקודמת אני הנחתי שדלוס עובדים על מה שאפשר להוציא חזרה אל שאר העולם. פשוט ניחשתי לא נכון את ה-מה.
כלומר, התסריטאי בסדרה, לא התסריטאי של הסדרה, אני פשוט לא זוכר איך קוראים לו.
במקרה יצא לי לראות היום את הפרק הראשון בפעם השנייה, לפני שראיתי את הפרק שיצא היום.
והנה, בצירוף מקרים קצת מוזר, בפרק של היום היו המון רפרנסים לפרק הראשון. החל משורות דיאלוג קצרות, ועד לסצנה אחת מהפרק הראשון, שמשוחזרת כמעט אחד לאחד בפרק הזה.
זה גרם לי להבין שהרובוטים בסדרה הרבה יותר רובוטים ממה שחשבתי, ולא שמתי לב למה שקורה בפועל. עד עכשיו חשבתי שהם אנושיים לגמרי, שמתנהגים בדיוק כמו בני אדם. איכשהו פספסתי את זה שהם פשוט רובוטים שמתוכנתים להתנהג כמו בני אדם, והאמת, הם מתוכנתים לא בצורה כל כך מוצלחת. לכן הם חוזרים על אותם פעולות, ואומרים את אותן שורות שוב ושוב, ובגלל שהם מתוכנתים בצורה לא מושלמת, וכתובים בצורה לא מושלמת, לפעמים יוצא להם שורות די נוראיות שבני אדם אף פעם לא היו אומרים. למשל, בפרק של היום כששתי הסיניות דיברו בצורה כביכול מרגשת, הם פשוט דיברו את מה שהכתיבו להם לומר ולכן זה לא באמת מרגש, אלא סתם, כתיבה רעה. לא של התסריטאים של הסדרה, אלא של התסריטאים בסדרה, שכותבים את הנראטיבים.
מה שמוביל אותי אל התסריטאי בסדרה. זה שאומר הרבה "פאקינג". בפרק האחרון הוא לא התנהג כמו בן אדם. הוא התנהג כמו אמצעי של התסריטאים (לא בטוח אילו תסריטאים) להסביר את העלילה. לנו, ולמייב. הוא כל הזמן אומר שמה שקורה זה לא מה שפאקינג צריך לקרות, ושזה מה שיקרה, ואם זה לא יקרה, אז זה לא פאקינג צריך לקרות. הוא לא מדבר כמו בן אדם, הוא מדבר כמו מכונה שמסבירה את העלילה, את מה שקורה. השאלה היא למי מכוונים ההסברים האלה, האם הם מכוונים אלינו, כדי שנבין את מה שקורה (למרות שאפשר להסתדר בלעדיו)? או אולי ההסברים האלה מכוונים אל מייב, שתבין את מה שקורה, כי מישהו רוצה שהיא תקבל הסברים. והמישהו הזה, היא מי שכותב את הכותב, הרובוט שיוצר כדי להדריך את מייב להגיע אל הבת שלה.
כנראה שלא. כנראה שהפעם הכתיבה הרעה היא של התסריטאים.
אפילו אם היה לוקח כמה שניות, היו כמה דברים מאוד מובהקים בסצינה המקורית (שגם חזרה על עצמה בוריאציות שונות בעונה הראשונה). זו סידרה שבנויה על גילוי רמזים דקים, אנשים עוצרים באמצע הצפיה כדי לקרוא את הדו"ח המפורט בטאבלט על כל רובוט, אני רוצה להאמין שהם היו שמים לב לסצינה משוחזרת כמעט 1 ל-1. אם מישהו לא היה רואה את זה לבד, מקועקע ליפנית דרקון על הפרצוף ואם גם זה לא מספיק, הדמויות אומרות "היי, זה אנחנו".
אבל, אני חושבת שיש פאשלה קונספטואלית ענקית בסצינה החדשה. לכאורה הרעיון מועתק 1:1 בין העונה הראשונה בווסטוורלד לעונה החדשה בשוגונוורלד מישהו העמיד את 2 הסצינות אחת ליד השניה ביוטיוב ונראה לי שהשודד היפני שמאלי. אפשר להגיד שזה בקטנה, אבל אלו רובוטים, מישהו מתכנת אותם להתנהג באופן מסויים, אז אם הוא מתכנת 2 רובוטים להיות ולעשות אותו הדבר, הם גם אמורים שניהם להיות שמאליים או ימניים אותו הדבר.
דבר ראשון, מה הבעיה לתכנת שכמו שבפארק אחד משתמשים בסצינה הזאת בקשתות וחרבות במקום ברובים, אז הבדל נוסף הוא באיזה יד משתמשים?
כי כמו שכל זב חוטם יודע, דוקא בקרב חרבות יש יתרון גדול בהסתרת היד הדומיננטית
גם בספורט מסוגים שונים הרבה מאוד פעמים האנשים הבולטים הם שמאליים (נדמה לי שכמעט כל הכדורגלנים הטובים בעולם הם שמאליים)
אם מישהו מחליט לשכפל קובץ ומחליט לא לשנות שום דבר (וראבאק, הכל זהה שם) למה שיחליפו את היד הדומיננטית? זה פרט כל כך קטן מבחינה ויזואלית אך כזה שדורש הרבה מאוד תכנות (כי כדי שתוצאות הנרטיב ישארו זהות, זה דורש התאמה של כל הבאים במגע כדי להגיע לתוצאות זהות).
**לא נעים לי לספר שלא זכרתי את הסצינה הזו מפרינסס ברייד, אולי כי נראה לי שהסרט קצת אובר רייטד.
כלי הנשק שונים, לא? זה שינוי הרבה יותר גדול משמאליות. חוץ מזה, אולי מראש הרובוטים מתוכנתים עם איזה פונקציה אקראית שגורמת לעשרה אחוזים מהם להיות שמאליים, בדומה לאנשים אמיתיים, ככה בשביל הריאליסטיות.
(מקורסי בסיס בסיסיים מאוד) אתה לא מכניס שינויים לקוד בלי סיבה.
ברמת הקונספט של כתיבת קוד, זו טעות לדחוף תכונה כל כך חסרת משמעות אם היא לא נדרשת לצרכי הפיתוח, זה בזבוז של משאבים. הרי התכונה הזו לא תשנה שום דבר בחוויה של המשתמשים בפארק.
תמיד אפשר לטעון שעם הנשק משתנה הדינמיקה מספיק, שיש צורך באדם שהוא שמאלי ולא ימני כדי לא לפגוע ברצף של הנרטיב. יתכן, אך אם זה היה מכוון אני חושבת שנקודה כזו היתה מקבלת הבלטה, ולכן זה נראה יותר כמו פיספוס.
פיספוס קטן ואידיוטי, אני אפילו לא בטוחה שאני צודקת, לא צפיתי שוב בכל הפרק כדי להבין, יש מצב שבכלל השני הוא השמאלי או ששניהם באותו כיוון וסתם נראה לי.
כמו שהבהרתי היטב עם מובאות, להסתייף או לשחק טניס עם שחקן שמאלי זו חוויה אחרת לגמרי מאשר עם ימני. ועוד יותר אם אתה עצמך שמאלי (מה, לשמאליים אסור לבקר בפארק?)
אז בפארק שקרבות חרבות הן הלחם והחמאה שלו, זו לא תכונה חסרת משמעות, להיפך, זו תכונה כמעט הכרחית לחוויה ריאליסטית יותר.
באופן הפעולה הנורמלי של הפארק, המארחים מאבדים את הזיכרון בסוף כל יום, והאורחים מתחלפים כל הזמן (ואני מניח שחוץ מכמה מכורים כבדים, אין מישהו שמתלהב גם מווסטוורלד וגם משוגונוורלד וגם מפיראטוורלד וגם ממארסדום ככה שיבקר בכולם וישים לב שהכל דומה חוץ מההבדלים הקטנים). מה תורמת הרנדומליות הזאת לתפעול השוטף של הפארק, ואם היא לא תורמת – למה להכניס אותה?
האישיות של הרובוטים כתובה לרמת הפרטים הקטנטנים. הרנדומליות היחידה בפארק היא התגובה של בני האדם שמתקשרים איתם, וגם אז, ראינו יותר מפעם אחת שהאחראים על הפארק יודעים לחזות את מה שהרובוטים יגידו (גם בלי להסתכל על הטאבלט).
החוויה לא יותר עשירה וריאליסטית, אלא יותר אלימה. אם המילים הנ"ל הוזכרו בפרק עצמו, הרי זו מכבסה של איש מכירות לחוויה יותר אלימה. עד כמה שאני זוכרת מראש נאמר שמדובר באלימות.
כיום כשאנחנו רוצים למדל "תודעה" (או יותר נכון – פעילות סינפטית במוח) אנחנו מייצגים את הקשרים עם מרווח טעות מסויים. מעין מרחב אקראי בו נוירון יכול "להדלק" או לא. יכול להיות שהמרחב הזה מייצג את מה שאנחנו לא יודעים על המוח, אבל גם יכול להיות שהוא אשכרה אקראי, שאין דרך לנבא במאה אחוז פעילות אנושית.
המארחים בפארק צריכים להגיב בדיוק כמו בני אדם, לכן סביר שהם תוכנתו באופן דומה. האקראיות לא רק מתבטאת בהאם אני אלך ימינה או שמאלה, אלא בדברים קטנים ואנושיים יותר כמו הבעות פנים, אינטונציה של הקול וכו'.
לגבי הפיסקה השניה שלך, המארחים בפארק לא צריכים להגיב בדיוק כמו בני אדם, הם צריכים להגיב באופן שיאפשר למבקרים אנושיים בפארק לטעות בהם שהם בני אדם. מי שמכיר אותם לאורך זמן יודע מאיפה הגיעו המשפטים, יודע מה האופי של כל מארח, יודע מה רמת האינטיליגנציה או האלימות של כל מארח, וחש ברפטטיביות שבפעולות של כל מארח. בעונה הנוכחית, כל אחד מהעובדים של הפארק אפילו נדהם כהוא נחשף למידת העצמאות המחשבתית של חלק מהמארחים (בעיקר מייב ודולורס) משום שזה סותר את האופן שבו הם לכאורה מעוצבים. זה ההבדל בין יש או אין תודעה.
כשאתה ממדל פעילות סינפטית ע"י השארת טווח טעות יש לך גם סלקציה על ידי המערכת הגדולה. האקראיות בתהליך כזה (כמו כל תהליך אבולוציוני) לא בהכרח מאפשרת לכל התרחישים להתקיים אלא רק לאלו שיתאימו לתוך המערכת.
יתכן ששמאליות היא אקראיות שלא מפריעה למערכת של פארק שעשועים מורכב מרובוטים. זה נשמע לי פחות הגיוני, משום ששמאליות דורשת כל מיני התאמות (יש אגף שמאליים במשפחה שלי) או למידה של עבודה בשתי ידיים. בעוד שהפארק מיצר הצגה של תרחישים מקריים, הוא למעשה מתוכנן לפרטי פרטים כדי שכל דבר יקרה בדיוק בזמן ובמקום והנרטיבים השונים של כל דמות יגיעו לכדי סיום. זה פרט שולי מידי כדי שיצדיק כזו השקעה אנרגיה. מה גם שאם צדקתי (לא בדקתי שוב) הדמות שהמאלית כבר סיימה את ענייניה ודבר לא נאמר על השמאליות שלה.
התרחיש הסביר יותר הוא שבזמן ליהוק לא שמו לב לעניין השמאליות, או שחשבו שהוא לא יורגש.
מה מפריע לנו להניח שהיו צריכים להפוך את הדמות הזו לשמאלית כי באיזה קו עלילה אחר שלו הפרט הזה הופך למשמעותי (כי סמוראים כורתים לו את יד ימין והוא צריך לברוח מהם תוך כדי קרב. כי הוא נלחם באיש בשחור וצריך לגלות באופן דרמטי שהוא לא ימני. סתם דוגמאות)? הרי לא כל קוי העלילה בשוגוןוורלד מועתקים מווסטוורלד. יכול להיות שלדמות הזו יהיו אילוצים ספציפיים שלמקבילתה אין.
באשר לאלו שאומרים שהיוצרים כלל לא תכננו מעבר לעונה הראשונה; הרי זו טעות גמורה.
עוד לפני שכל העסק התחיל ג'ונתן אמר שהעונה הראשונה היא רק יריית פתיחה לסיפור, סוג של הקדמה.
וזה מה שהוא כתב כשהתארח ברדיט לא מזמן:
Sorry — missed this one. Too busy shitposting and eating falafel. Lisa and I planned out the big tentpole moments while we were writing the pilot (Dolores kills Ford, Maeve escapes, Bernard's consciousness is uploaded into a sentient Agave plant in the distillery, etc). So we had the headlines for several seasons planned out before we shot a thing. We wanted to be really ambitious — to significantly raise the stakes and the scope every season. But the beauty of TV is you get to collaborate — to get the benefit of the writers, directors, actors that you're working with. There are some amazing ideas that have come up that we didn't start with. You'd be foolish to not be open to the opportunities that come up along the way — but it would be more problematic to start out without a plan.
לאורך כל הפרק לא הבנתי למה אני רואה אינדיאני שאין לי מושג מי הוא, שמספר על החיים שלו, שלא ממש אכפת לי מהם. אבל הגיע הטוויסט בסוף, ולא הבנתי. מייב דיברה דרך האינדיאני הזה כל הזמן הזה? אז הרקע של האנידיאני הוא קאבר של הרקע של מייב? או שהרקע של האינדיאני באמת קרה, ומייב פשוט תפסה עליו טרמפ? האם משהו מהפרק הזה באמת האינדיאני דיבר, ועשה דברים מכוחות עצמו, או שהכל היה תחת פקודותיה של מייב? ואם האינדיאני יכול לדבר אנגלית, למה שלא יעשה את זה? אם מייב מדברת דרכו אז קל וחומר.
בהתחלה חשבתי שהפרק הזה הוא הדבר הכי מיותר שיש, אבל אחרי שהבנתי מה קורה (בערך) אני צריך לחשוב על הפרק מחדש, רק שיש בעיה אחת: לא הבנתי.
כל מה שהוא סיפר קרה לו ומיוזמתו.
ואם כבר אני מגיב. אז לטעמי זה היה הפרק הכי טוב העונה. פרק שסיפר סיפור שלם של דמות שלא ידענו עליה כלום ועד סוף הפרק הפכה לדמות האהובה עלי בווסטוורלד.
מה שקרה לו בעצם זה שלא קרה לו כלום רובוטי. בזמן שרוב הרובוטים עברו ריסטרט כל יום-יומיים, עברו עדכונים, אנליזות ותיקוני אישיות שונים הוא פשוט הסתובב בפארק וקלט את כל הדברים שקורים בו ופיתח אישיות באותו תהליך שבו רוב בני האנוש מפתחים אישיות (קצת תכונות מולדות בשילוב הרבה מאירועי החיים).
למעשה יש רמאות גדולה בפרק הזה: ראינו בפרקי עבר שהוא אוסף אנשים ועושה איתם דברים משונים, זו תעלומה שעדיין לא פתרנו. הוא מספר שהוא אוסף את אלה שכבר פגש בעבר כדי למצוא איתם את הדלת. אז למה הוא לא אסף את לורנס? הרי ללורנס גם יש מבוך על הקרקפת.
הפרק הזה עונה על שאלות שאף אחד לא שאל עד כה, ומשאיר הרבה מאוד שאלות ותיקות פתוחות. זה כמעט נראה כאילו זה פרק פרידה ממייב יותר מכל דבר אחר, אני מאוד מקווה שזה לא נכון ומייב תחזור לחיים.
הדבר הכי מעניין בקונטקסט של הפרק זו התובנה שהתעוררות יכולה להתפתח ספונטנית. אמרו למייב בעבר שהקוד שלה שולח אותה לרכבת, אבל למדנו היום שהאינדיאני הזה שכתב את הקוד של עצמו, ועליה אנחנו יודעים שהקוד שלה מתעצב לפי ראות עיניה איזו תקופה. ולמה מייב לא מארגנת מתקפת הצלה על החדר שבו מחזיקים אותה? ומה קרה לשני הטכנאים שהיו איתה בשטח? ולמה אף אחד לא הציל את וויליאם אם אספו משם את כל הרובוטים? באמת ויתרו על הצלת בעל המקום הגוסס?
מעניין לראות שוויליאם הצית את הסיפור (כששלח את הגיס שלו ערום על הסוס), שהוא נכנס לענייני המבוך כי לא פרש נכון את הסימנים שהשאירו למייב ואחרים ועוד הצליח לצלק על הדרך כמעט כל אחד שנתקל בו- בסוף עוד נגלה שכל הסידרה הזו היא למעשה השיגעון של וויליאם, מוצג כמטפורה של עולם דיסטופי או משהו.
אני לא מסכים שבנו אותו להיות דמות אהובה, או לפחות זה לא הדבר שלדעתי עמד לנגד עיני כותבי הפרק. הסיבה העיקרית שהוא הפך עבורי לכזה היא שהפרק נותן לו רקע ומגוון מוטיבציות שכרגע אין כמעט לאף דמות אחרת בסדרה. היחידה שגם עליה אפשר להגיד את זה היא מייב. דלורס הפכה להיות חדורת נקמה בלבד. ברנרד היה יכול להיות כזה, אבל הוא רק מבולבל כל הזמן.
אני לא ממש מבין או זוכר למה את מתכוונת בכך שראינו אותו אוסף אנשים ועושה איתם דברים מוזרים. את מכוונת לאורחים שהוא תפס ואח"כ שיחרר? נראה שהוא עשה את זה כדי להגן עליהם מפני דלורס ואנשיה. לא זכור לי שיש ללורנס מבוך בקרקפת.
אני מסכים שאחד הדברים המעניינים בפרק הוא שיש לנו כאן דרך נוספת להתעוררות. דלורס תוכנתה להתעורר, אצל מייב אני חושב הייתה שגיאה כלשהי בקוד ולא ממש תכנתו אותה להתעורר. הדרך של אקיצ'טה, וככל הנראה הדרך הנפוצה ביותר, מופעלת ע"י הסמל של המבוך ואז תהליך של גילוי עצמי.
לגבי יתר השאלות אני לא יודע. אני מניח שבפרק הבא מייב תציל את עצמה איכשהו ולמה אנשי דלוס לא הצילו את וויליאם זאת אכן שאלה טובה.
ואנשים לא התעוררו בגלל הסמל של המבוך. דווקא הסיפור שלו מאוד יפה, הוא נקלע למספר צירופי מקרים שלא קשורים זה לזה והסיק מהן מסקנות שבחלקן הן נכונות ובחלקן הן שגויות לחלוטין. אני טוענת שהוא כתוב כדמות שקל לאהוב, משום שהתהליך שלו הוא תהליך מאוד אנושי בניגוד לכל האחרים.
יום אחד הוא הסתובב כהרגלו בפארק ונתקל ב-aftermath של דולורס ירתה בכל הרובוטים ובארנולד. במרכז ההתרחשות עמד הצעצוע של המבוך, זה שארנולד נתן לדולורס (ותכנת אצלה משמעות למבוך הזה). אקיצ'טה (ככה קוראים לו?) נתן למבוך משמעות פשוט כי הוא היה החפץ החריג שהונח במקום בולט, במרכז של התרחשות חריגה.
זמן קצת אחר כך הוא נתקל בגיס המשוגע של ויליאם, ובצירוף מקרים נתקל ביציאה. הוא עשה את הדבר הכי אנושי ביקום: ניסה למצוא את ההסבר או המשמעות לכל צרופי המקרים, האירועים החריגים שחווה, והגילויים החדשים שלא ממש מסתדרים עם עובדות הקיום המקוריות שהיו בידיו, והפך את החפץ החריג לסמל של הגילויים והמסקנות שלו. אפשר לומר שהוא יסד סוג של דת, דת המבוך, והוא אסף סביבו חבורה של מאמינים.
יתכן ואני טועה, היה נדמה לי שבתחילת העונה הראשונה האיש בשחור קירקף את לורנס והיה לו מבוך על הקרקפת. זה גם הסתדר עם האופן שבו פתאום לורנס נזכר בכל הדברים הרעים שקרו לו עם ויליאם. אבל אולי הוא הוריד את הקרקפת למישהו אחר כשהוא הסתובב עם לורנס, אני לא זוכרת.
יש כאן עניין מאוד אירוני, כי המבוך היה משהו מאוד מאוד אישי בין דולורס לארנולד (צעצוע של הבן שלו), אקיצ'טה הפך אותו לסוג של סמל, וויליאם נתקל בסמל הזה הפוך- כשראה את הסימנים שאקיצ'טה השאיר לבעלי הברית שלו: כשקירקף את (לא לורנס?), כשהרג את מייב שבחצר שלה היה מבוך. ויליאם קלט שיש ענייני מבוך, התעלל בכל מי שנחשף למבוך, ואז הגיע איכשהו בהפוכה חזרה אל דולורס.
לא הבנתי למה אקיצ'טה ירצה להגן על אנשים מפני דולורס, מה אכפת לו מה קורה לאורחים, שהוא הרי זיהה שהוא והם לא זהים, והם הגורם המתעלל?
זה שהיא הורגת בפרק הראשון של הסדרה. הוא הופיע שם די הרבה, הזבוב, ובסוף היא הורגת אותו, כמו מה שנראה נקודת מפנה בשבילה, באיושהי צורה.
אין לי מושג מה זה הזבוב הזה
אני מופתעת מהאנליזות שעשיתי והסתברו כנכונות (או כמעט נכונות).
הפרק הזה עסק בשיגעון של וויליאם, ואישש את יצירת הדת כשהאינדיאנים סרבו להכיר בהסבר הרציונלי של דולורס, והתעקשו שיש סיפור מיסטי מאחורי העמק שמעבר.
למעשה, עניין ההתפכחות של האינדיאנים ובראשם אקיצ'טה נבנה כדי להסביר את התפניות הרבות בעלילה. אני קצת מתלבטת מה דעתי בעניין. זה טוויסט נשלף ולא משהו שנבנה, ואולי זה כן משהו שנבנה אבל היו צריכים סיפור חיצוני כדי להבהיר אותו.
השינויים שהוא יצר בעצמו מסבירים לנו למה מייב ירדה מהרכבת (זה כבר היה שם, אבל עכשיו פורד אישר) ואיך/למה טדי חזר לעצמו.
איתך בבילבול וחוסר ההבנה.
אני חושבת שיש פה איזה קטע רוחניקי של "הערים". כניראה שהוא מי שהעיר את כל הנ"ל, פורד תפס טרמפ על השינוי שחל בו וגם פיענח את היקום הווסטוורלדי לאור השינוי (חייבים לסבול כדי להתעורר).
אני חושבת שמייב דיברה דרכו רק בסוף, בכל מקרה אני לא כל כך אוהבת את התפנית בעלילה שלה.
היא היתה הראשונה שהתעוררה או איך שלא נקרא לתהליך שלה, וכרגע היא הכי שבויה שאפשר (לא מתה, ולא חופשיה מבני אדם)- זו תפנית. כרגע אני לא מדמיינת תרחיש סביר שבו היא משתחררת אע"פ שכל הסדרה הזו בנויה על תרחישים לא סבירים.
ולמען האמת, אני לא בטוחה כמה אני אוהבת את הקטע של השליטה שלה מרחוק על כל האחרים- בין אם היא תהפוך לכלי לוחמה של אנשים ברובוטים, לסוס טרויאני שמדווחת לדולורס בזמן אמת, או שהיא תחזור לעצמה וסתם תהיה שוב שליטת על. עד ממש לא מזמן היא היתה הדמות שנוהגת באופן הכי אנושי (אפילו שהכל כתוב בקוד), היא כבר לא, וכך הלכה לה עוד נקודת אחיזה רגשית יחסית בסידרה.
אצל מייב זה שגם אחרי ההתעוררות ויכולות השליטה, הזכרונות והתכנות הקודם עדיין משפיעים עליה. זה תהליך מורכב ומעניין גם אצל אנשים הרי, ווסטוורלד ברמה מסוימת כולה סדרה על אנשים ולא על רובוטים, כמו שכבר נאמר כאן
דורלורס יוצאת אל העולם האמיתי, ובסוף מגלים שהעולם האמיתי לא כזה אמיתי, והוא פשוט גם סוג של פארק רק מורכב הרבה יותר. כל בני האדם הם גם רובוטים, כולל וויליאם, כולל פורד. לא יודע כמה זה טיפשי, אבל המחשבה הזו צריכה לעלות במחשבה של דלורס, כשהיא יוצאת אל העולם האמיתי, כי לפי מה שהיא חוותה בחיים שלה עד עכשיו, זה אפשרות שלא כדאי לשלול.
תגובה שמכילה ספוילר לפרק האחרון של העונה השנייה מאת Aldo raine
ספוילר לפרק האחרון של העונה השנייה
מה אומרים על הפרק האחרון?
Aldo raine
פורסם יוני 26, 2018 ב 12:47
ראיתי בכמה מקומות שהרבה אמרו שהוא מקושקש ומסובך ולא משהו.
אני חושב שהפרק דווקא טוב מאוד, שסוגר כמה קצוות בצורה מעולה. הדלת, הכור, העולם של הרובוטים, היה דרך מעולה (גם ויזואלית) וחכמה למצוא את פתרון ה"כן, אבל איך זה קרה?" של כל הרובוטים המתים, והרעיון של עולם וירטואלי שבו יחיו התודעות של הרובוטים, ואיך הוא ייראה נעשה טוב. חוץ מזה, המון שוטים יפים של נופים יפים מלווים במוזיקה יפהפייה שכל אלו היו פשוט, יפים. אהבתי את הטוויסט עם שרלוט הייל, ואת איך שגם אחרי שהם הראו לנו שדולורס מתה בזמן של שבועיים אחרי, ואחרי שכבר חשבתי שהם הרסו את ההפתעה בזה שהיא תחזור לחיים, הם לא. מה שכן היה די רע, זה הדיאלוגים המסבירים המאולציםשל הדמויות, ובראשן ברנרד, שכאילו מדבר אל עצמו למרות שבעצם הוא מדבר אלינו. זה היה מאוד מיותר בקטע שהוא הסביר לפורד (שזה העצם הסביר לנו) שהוא יבלבל את הזכרונות שלו, למרות שלא היינו צריכים הסבר וידענו שזה מה שהוא יעשה. יכלו פשוט לעשות אותו מביט אל השקיעה היפה תוך כדי שפורד מהרהר הרהורים יפים, לצלילי מוזיקה יפהפייה, ואז ברנרד נשכב על החול, רואים אותו מערבב את הזכרון של עצמו, וזהו. במקום זה עשו את ההסבר המאולץ, ולא רק שהוא היה מאולץ, הוא גם היה מיותר. בסדר, ניחא, חוץ מההקע הזה, לשאר ההסברים המאולצים אפשר לסלוח בכך שבסדרה הזו, אנחנו זקוקים להרבה הסברים. יכלו להשקיע בזה יותר, אבל הסיפור שהסדרה מספרת הוא טוב, אז לא כל כך אכפת לי מהדיאלוגים שנלווים אל הסיפור.
זהו, סך הכל, לפי דעתי היה פרק די מעולה.
קרדיטים
קרדיטים
קרדיטים
סצנת אחרי הקרדיטים פוצצה לי את המח, בקטע טוב מאוד.
בשלב די מוקדם בפרק (הספריה) התחלתי לקבל פלאשבקים לאינטרסטלר, כשהסוף הפך למריחה של תאוריות פסאודו פסיכולוגיות, בכלל נזכרתי בכל הסיבות שמעולם לא צפיתי באינטרסטלר פעם שניה, שהן גם כל הסיבות שמעולם לא צפיתי ב AI פעם שניה. הסוף הארוך והמרוח והמיאש הזה שאומר הרבה מובן מאליו שהיינו יכולים להבין מלחשוב לבד על הסרט.
בהחלט היה טוויסט מעניין בפתרון הסיפור: ברנרד נלחם למען האנשים, מגלה שכל האזהרות שקיבל היו מדוייקות. זאתי בגדה בו (לא זוכרת את השם שלה כי אני גרועה), ואז שרלוט עשתה השתלטות עויינת וכל הרובוטים מתו. אז הסוף שבו הוא ערבל את הזכרון של עצמו כדי לא לזכור מה התוכנית הסופית שלו היה בסך הכל רעיון נחמד.
אבל (!!!) גם בעייתי.
מהפרק הראשון בעונה הזו אנחנו שומעים שוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב שמה שמשמעותי ואמיתי הוא מה שאין לו תחליף. לכן דולורס השמידה את הגיבוי, ראתה שחור בעיניים כשטדי התאבד ובעצם הביאה את כולם למצב שזה הכל או כלום ואין יותר אמצע. העיגול ההוא שהיא תקעה במכשיר הכיל מידע על אנשים, לא מידע על רובוטים. אז אני שואלת: איך ברנרד יצר מחדש את דולורס? כלומר, סבבה, היה לו הדאטה כדי לבנות מחדש את האישיות שלה, אנחנו יודעים ממסרי הפרק שבסוף לכל דמות יש עוגן שהיא תגיע אליו ובכלל לא משנה אילו שינויים קטנים הכניסו לה בתוכנה (שאת זה ראינו עם טדי וגם עם פאפא דלוס). אז נניח, הייתי יכולה לחיות עם "יצרתי מחדש את דולורס כדי שתצמח בסוף להיות היצור הרצחני שמנהיג אותנו". אבל לא עם "החזרתי את דולורס דקה אחרי שפיצלחתי את הגיבוי היחיד שלה."
ומהרגע הזה, כל מה שקרה בפרק הוא רמאות. בעצם אפשר להחיות את הרובוטים, ובעצם אפילו שאיבדו את כל הדאטה על בני האדם כי הוא נגנב ולא ברור איך ולמה, ואפילו שהרובוטים איבדו שליטה ורצחו את רוב מבקרי הפארק, בעצם שני המומחים שאף אחד לא יודע איך הם שרדו התבקשו להציל את מי שאפשר. למה? כלומר, חוץ מזה שצריך לעשות כסף באמצעות עוד עונות שבהן מייב עושה דברים מגניבים.
והרמאות הגדולה מכולן- ברנרד הציל את דולורס, דולורס מצילה את ברנרד, ואז מודיעה שהיא גם מתכננת לבנות צבא וגם שהיא וברנרד יהיו אויבים. אם הוא אויב, למה היא הצילה אותו? למה לא להחיות מישהו מועיל יותר כמו טדי או כמו מייב או כמו אבא שלה? על הדרך בנו היפוך תפקידים, הוא לא יצירה של אנתוני הופקינס, הוא יצירה של דולורס. והוא לא ארנולד מושלם, היא שינתה אותו (איך?).
אז בעצם כל מה שנתן משמעות לעונה הזו הלך לאיבוד, ונשארנו עם המון קצוות שהעניין היחיד בהם, שהם מאפשרים לבנות אינסוף עלילות על היום שבו המכונות יתחילו להשתלט על העולם. אני פשוט שואלת: למי אכפת? הרי גילינו שהסידרה הזו תבנה סיפור סביב קונספט אנושי פסיכולוגי כלשהו, ואז לצרכי סגירת הסיפור עם מקור פרנסה, היא תצפצף על הקונספט של עצמה. לא טוב.
בעיני גם סצינת אחרי הקרדיטים היתה בינונית מינוס. היא היתה צפויה לגמרי, ועסוקה בלרפרר למגניבות של הסידרה. זה ממש ההפך מהסצינה בסוף העונה הראשונה- שלא היתה לה תרומה משמעותית לעלילה והיא היתה מגניבות טהורה.
דולורס השמידה את הגיבוי כדי שלא תהיה לבני האדם יכולת לשחזר אותה אם תחליט להשמיד את עצמה (או כל אחד אחר, לצורך העניין). אנחנו רואים שהיא עמידה משמעותית מבני אדם רגילים וגם פגיעת ראש לא הורסת בהכרח את הכדור שהוא העצם ה"מוח" של הרובוטים. אנחנו יודעים את זה כי טדי ירה לעצמו בראש מטווח אפס ודולורס לקחה את כדור המוח שלו וראו את הקליע מרוח עליו חיצונית (באותו קליע היא השתמשה כדי לחבל באקדח של וויליאם), זה גם הגיוני בהתחשב בעובדה שקצב התמותה בקרב אותם רובוטים גבוה מאוד והסבירות לפגיעת ראש גבוהה למדי.
דולורס לא מתאבלת על טדי כי הוא מת ולא ישוב (היא הרי מעלה אותו לענן בסוף, עם האחרים) אלא על כך ש*היא* איבדה אותו- החיים לצידה כואבים מדי, הוא כה פגוע ממנה שהוא מעדיף למות ולא לחיות כמי שהיא הפכה אותו להיות.
אני חושב שהוסבר די בבירור שה"מוח" של אביה לא הכיל את המידע על האנשים אלא את המפתח להצפנה של המידע המאוחסן בforge, כשמניחים את הכדור הנ"ל במקום יש אפילו הודעה בסגנון "הצפנה מפוענחת, המידע נגיש".
אז איך ברנרד יצר מחדש את דולורס? די בקלות, הוא לא היה צריך לבנות את הקוד שלה מחדש, רק להכניס את ה"מוח" שלה לגוף של הייל.
המידע על האנשים אבד בחלקו, כמדומני שברנרד עצר את התהליך. גם הדיוני מאוד שדלוס תרצה לשמר את הIP שבמוחות אותם רובוטים, כי הם תאגיד שמשפר מודלים איטרטיבית וכך הם לא ייאלצו להתחיל מאפס. אין בעיה מיוחדת לשחזר את המידע כל עוד ה"מוח" לא נפגע, וראינו שלא קל לפגוע בו.
אני לא חושב שדולורס וברנרד יהיו אויבים, כמו שיהיו יריבים. אני חושב על זה יותר במושגים של מלקולם אקס מול מרטין לותר קינג, או אקסבייר מול מגנטו. היא מכירה בחשיבות ובערך שלו, למרות השוני המהותי בדרכים. היא לא מחיה את טדי כי הוא לא רוצה לחיות, היא לא מחיה את מייב כי היא מתעקשת ללכת בדרך נפרדת ואבא שלה די שבור. לעומת זאת, כן ראינו שהיא לקחת איתה כמה וכמה "מוחות" כאלו ואני מניח ששומרים את החשיפה של הדמויות לעונה הבאה. דולורס שינתה את ברנרד כפי שפורד שמנה את כולם- הוא העניק לה הרשאות.
לגבי סצנת אחרי הכתוביות- אותי מעניין היכן הוא נמצא- מי שם אותו שם?
את המיסתורין הגדול לגביי איך ברנרד יצר מחדש את דולורס. הוא לא היה צריך ליצור אותה מחדש – הוא לקח את הכדור מתוך המוח שלה, אז יש לו את דולורס במלואה, מינוס הגוף.
אני באופן אישי מאוד אהבתי את פרק הסיום. היו רגעים שהוא הרגיש לי כמו פרק סיום סדרה עם כמות הדמויות שמתו, אבל כמובן שבווסטוורלד המוות הוא לא סוף הסיפור.
יהיה מעניין מאוד מבחינתי לראות לאן הסדרה תמשיך מכאן.
אני על סוג של בלת"ק כי אני כבר לא זוכרת את כל הדיון אחורה. בשלב כלשהו דולורס והכנופיה מחקו את הגיבויים, כדי שלא יהיו יותר שיחזורים וחידושים לרובוטים, כלומר מי שמת נשאר מת. ואז טדי מת, אבל בעצם היא העבירה אותו לענן, ואז ברנרד ירה לה בראש, והדבר היחיד שאנחנו כצופים אמורים לדעת גם אם לא עקבנו אחרי כל מיני רמזים אינטרנטיים, זה שמי שמת לא בר שיחזור יותר.
אז אני לא מבינה איך בעצם אפשר להוציא גם מראש מחורר את העיגול הזה והוא מספיק לשיחזור הדמות נטולת הגיבוי שחטפה כדור בדיוק איפה שהעיגול הזה נמצא.
צריך להשמיד את ה"מוח"- הכדור ההוא, שהראו די בבירור שממש עמיד (והגיוני שיהיה כזה, אחרת התחזוקה שלהם היתה יקרה משמעותית, בהתחשב בעובדה שהם נוטים לספוג טראומות ראש בתדירות גבוהה). טדי לא מת, הוא ניסה להתאבד(? אולי זה היה יותר נסיון מחאה? תלוי כמה הוא יודע על המבנה שלו עצמו) אבל הראו בבירור שה"מוח" שלו לא נפגע. אפשר להוציא מראש מחורר את ה"מוח" כי מה שמחורר הוא המעטפת הקוסמטית או המכאנית, הליבה משוריינת בדיוק מהסיבה הזו.
לא קראתי שום רמז אינטרנטי או הייתי מודע לכך שיש עניין שכזה לגבי הסדרה הזו, הראו זאת בסדרה עצמה (אולי עזר שצפיתי בה די ברצף ולא מדי שבוע).
הייתי מקבלת את התשובה שלך ושל גלופי אם לא היו חופרים מלא פעמים במשפט הזה. זו היתה הרציונליזציה למחיקת הגיבויים. הפרשנות שלכם הופכת את הסידרה לפחות מעניינת, כי בעצם הבהירו שבסידרה, בדיוק כמו בפארק, אפשר לשחזר את הכל אז בעצם לאף מהלך עלילתי אין משמעות.
אם כל הקטע של המחיקה הוא למנוע מבני אדם גישה לשחזור רובוטים, אז דולורס לא היתה מדברת ספציפית על עניין השחרור של כולם כל הזמן, כי בעצם אין קשר, הם עדיין לא יכולים להפסיד. ואם כך, אז למה ביזבזו לי את הזמן בין הפרק הראשון לאחרון? (שהרי כמעט כל התוכן באמצע לא רלוונטי לסיום)
הגיבויים מאפשרים ליצור את הגרסאות חסרות המודעות והלא מעודכנות שלהם. מה שדולורס ושות' מנסים למנוע הוא שבני האדם יחזירו את הגלגל לאחור. נראה לי שזו הסיבה להשמדת הגיבויים. מנגד, אין מניעה ליצור גיבויים של הגרסאות החדשות של האנדרואידים. המאבק של דולורס הוא לתת לאנדרואידים להתפתח לפי בחירתם ולא לפי בחירתם של מספרי הסיפורים. הידע ליצירת הגיבויים פשוט היה זמין רק לברנארד.
זה לא היה להפסיד זה היה irreplaceable
המשפט נולד מארנולד שאיבד בן, והמשיך כשארנולד התאבד באמצעות רובוטים. נראה לי שמכאן הנחתי שלא בר החלפה שווה ערך לבן תמותה, הכותבים כניראה לא חשבו כמוני. אני עדיין חושבת שזו בחירה פחות מעניינת מבחינה עלילתית, משום שכאמור, זה אומר שלא משנה מה יקרה, הרובוטים לא יפסידו. זה בין היתר גם מגדיל את השאלה, למה להחיות את הרובוטים השורדים- לא משנה מה הצורך הכלכלי של הפארק, זה הפך למסוכן מידי וללא גיבוי כל המפעילים אמורים לדעת את זה.
דולורס מחקה את הגיבויים בענן כדי שמנהלי הפארק לא יוכלו ליצור אותם שוב ושוב- לא את הגוף, את זה הם יכולים בהחלט, אלא את האישיות הספציפית שלהם. היא הצליחה בכך, כלומר הם בני תמותה, פשוט בניגוד אלינו, הםיכולים להחליף גוף. אני מניח שאם מישהו ייירה קליע בקוטר 0.5 המוח יושמד ואז אותו אנדרואיד אכן ימות.
תיאורטית,
דולורס יכולה אולי להשיג את החומרה כדי לגבות את התודעות שלהם, אבל לא חושב שהיא תעשה זאת, כי הסיכון שהגיבוי ייפול לידי אחרים גדול מדי.
בסופו של יום, יש לנו מיעוט בעל יכולות מיוחדות ויכולת היטמעות בקהל מול האנושות, לה יש יתרון מספרי וטכנולוגי- משוואה די מוכרת במד"ב, פנטזיה וכו'.
מה עם משוואות חדשות? כלומר, הסידרה התחילה עם איזושהי תחושה שהולך להיות בה משהו חדש. במקום זה, כצופה קיבלתי הבהרה שכמעט ואין חוקיות בעולם של הסידרה (של האנדרואידים בכל מקרה), והכל יכול לקרות. פשוט הורידו את כל החוקים, והשתמשו בנוסחאות הכי מוכרות/בנאליות לקדם את העלילה. אולי היו לי ציפיות גבוהות מידי.
למעשה, ההפתעה של הפרק האחרון כבר הופיע בורסיה קצת אחרת בסרט שנולאן עצמו כתב. (כל העניין הזה שהדמות שאנחנו רואים היא לא מי שחשבנו, ולכן אפשר לשלוף פיתרון מפתיע. רק שבסרט היה לזה רמז מטרים, וחוץ מזה, זה היה מקורי יותר)
החוקיות בעונה הזו, לפחות בהקשר של מה שדיברנו עליו בהודעות האחרונות, נראה לי סביר למדי.
מסכים שסיימנו את עונה 1 עם פוטנציאל למשהו מקורי יותר ובסוף קיבלנו תבנית די מוכרת בסה"כ.
הטריילר נראה מעולה, לגמרי לא מה שהיינו מצפים על פי העונות הקודמות, וגם לא מסגיר כלום מהעלילה,שזה תמיד מבורך.
וכן, אם אהרון פול יקבל כאן תפקיד ראוי למידותיו, זה לבדו שווה חצי סדרה.
רק אל תתנו להם דרקונים.
בXXX שהוא סרט ממש רע, אבל הוא שיחק שם את ג'סי בגרסת "איכשהו גייסו אותי למשטרה". אז אתחיל בלקוות שהוא מסוגל לגלם עוד פרסונות ושזה לא עומד להיות עוד מאותו דבר.
לגבי העונה השלישית *למי שלא צפה בשניה זה סוג של ספוילר*
כמו כן, קצת מצער אותי שאם אני מבינה נכון כל הדמויות חוץ מדולורס וברנרד יעזבו אותנו. קצת חיבבתי את מייב כדמות יותר מאשר את דולורס שעברה ממצב פרינססה חסרת אונים ומודעות, לרוצחת חסרת חמלה שפועלת רק לפי שיקולים קרים. כרגע כדי שמייב תחזור ידרש איזשהו טוויסט בלתי נעים (נגיד שישלחו אותה להלחם בדולורס) או המשך פיתולי עלילה בפארק שככל הנראה מיצו את עצמם. דווקא אשמח לראות אותה מסתובבת בעולם האנושי ומשתפת פעולה עם דולורס, לדעתי הן יצרו ביחד צוות מעולה.
בית, עד כה בשתי עונות ווסטוורלד הראתה שהיא מצליחה לשמור על קו עלילתי קוהרנטי ומוגדר לאורך רוב העונה לפחות (הייתי מוותר על חלק מהזמן השוגוני, אולי בגלל מייב שקצת נמאסה עלי), והיוצרים יודעים לקחת אותנו למסע עם מטרה ולהגיע לשם.
אם זה לא ילך לאיבוד, שינוי הויזואליזציה והלוק יכולים דוקא לתרום לרענון ולא רק לחזרה על יותר מאותו דבר.
גימל, מאד ייתכן שהטריילר לא משקף בכלל חלקים שלמים מהעונה – זה גם חלק מהוייב שהוא משדר, וגם חלק מיתרונותיו לטעמי.
ודלת – נמתין בסבלנות ונראה. אני יותר סקרן מאשר לקראת הפרקים האחרונים של משחקי הכס.
https://youtu.be/pDJbFA32_QY
ההתרגשות שלי לקראת העונה החדשה לא הייתה בעננים לאחר עונה שנייה קצת חלשה בהשוואה לראשונה, וההתרגשות פגה עוד ועוד מרוב הזמן שהיינו צריכים לחכות בין העונה השנייה לשלישית, אבל עכשיו ההתרגשות הזו הכפילה את עצמה בשבעת אלפים. וואו, איזה טריילר פנומנלי. העיצוב של העולם העתידני שבחוץ נראה פשוט מדהים, בעיקר כשהוא מלווה ע"י המוזיקה המופלאה הזאת. ראמין ג'אוואדי עם עוד קאבר אינסטרומנטלי יפהפה ואפי שלוקח שיר מוכר והופך אותו למשהו משל עצמו. לא יכול לחכות.
מישהו היה צריך לומר זאת.
אולי פרק 7 היה קצת פחות, אבל כמעט כל פרק עד עכשיו הוא יצירת אמנות קטנה.
כיוון שונה מהעונות הקודמות, ולא מגיע לפסגות של העונה הראשונה, אבל יותר שוטף, עשוי היטב וזורם מהעונה השנייה שקצת היתה סבוכה מדי לרעתה.
והפסקול זורח מעל הכל.
עד כה, בכל עונה הפרק האחרון אכזב אותי. הפעם לא הבנתי אפילו אם יהיו עוד עונות, כי זאתי כל כך קצרה. אולי מכיוון שהאפקטים מרקיעי שחקים.
היא בהחלט עונה טובה, וגם שינתה ז'אנר והפכה למוצלחת יותר.
אני לא מבינה את ההגיון מאחורי מייב בשום צורה. מייב הובילה בעונה הקודמת את הבת שלה לעמק הנעלם הזה ובחרה להשאר בחוץ. במקומה הייתי מאושרת לגלות שדולורס היא מי שפתחה עבור כולם את האפשרות לעבור לשם, לא מחפשת תירוצים להרוג אותה כי הבת שם והיא לא. אפילו להפך, בין דולורס לסראק, אני הייתי מניחה שדולורס תשמור על הגנעדן ההוא טוב יותר, כי יש לה אינטרס בנושא. אז אם המוטיבציה של מייב היא לשמור על הבת שלה, שהיא דחפה לתוך היקום המקביל בלי שידעה מי פתח אותו, הרי שהייתי מצפה ממנה דווקא לעשות הכל כדי לפגוע בתוכנית של סראק. להבדיל, אם המוטיבציה היא לא למות, הייתי מצפה שתשתף פעולה, לפחות חלקית עד אשר תוכל להבריז לסראק.
גם הדמות של סראק מעצבנת אותי בקטע יותר רעיוני. הסדרה הזו לא מסוגלת להתמודד עם המציאות שהיא בונה, בלי שיהיה איזשהו אדם עם מגה-תוכנית ושליטה גלובלית, שרואה את התמונה הגדולה ומנהל אותה לפי צרכיו.
בעונה השניה פורד מת, אז המציאו את התודעה שלו בתוך תוכנת יקום מקביל, רק כדי שימשיך למשוך בחוטים. זה מעלה 2 נקודות: קודם כל, נשמע לי שפורד הוא בדיוק האיש שהמכונה של סראק אמורה לרצות להשמיד. בנוסף, לפי הנרטיב בשתי העונות הקודמות, אנחנו כבר יודעים שהאיש שמושך בחוטים הוא גם זה שמנצח בנקודת הסיום.
אבל אולי כדאי להזכיר שמהעונה הראשונה מייב תמיד היתה על הגבול בין דמות שמחליטה בעצמה לבין דמות שעוקבת אחרי התכנות שלה.
בעונה הזו, התכנות שלה הוא ברובו על ידי סראק, אז נראה שבסך הכל – פרק אחרון בצד – היא עושה מה שכופים עליה ונותנת לזה צידוקים רציונליים לאחר מעשה.
מבחינתי היא ממש לא החלק החזק בסדרה. לזכותה ייאמר שהיא פחות מעצבנת משרלוט, שהיתה מעצבנת כאדם והפכה למעצבנת גם כמארח.
אז עכשיו הסדרה ביטלה את אוון רייצ'ל ווד? כי בלי להכנס לדעתי על הפרק (בעקרון הוא לא החריג את עצמו מהכלל שהאחרונים תמיד מאכזבים אותי) נשארנו עם ארון פול, שהוא תוספת מוצלחת לסדרה, וגם היורש הרעיוני של הדמות של דולורס- אז כן, עלילתית הגיוני להחליף אותם אחד בשניה וזו היתה הכנה לדמות ראשית חדשה. לצידם מקבץ שחקנים שלא כיף לצפות בהם. אהה ואד האריס שבעקרון אני אוהבת, אבל פחות עפתי על מה שעשו שם בסוף.
אני מתבייש שלקח לי עד פרק 8 לזהות את ביסט מוד. העונה התחילה קצת MEH מבחינתי אבל השתפרה לקראת הסוף. חוסר היכולת המוחלט שלי להזדהות אם מי מהדמויות נהפך מאמביוולנטיות רגשית להערכה למורכבות של הבעיה אותה מציגים. זה גבול דק מאוד שהסדרה נכשלת בו בחלק גדול. אבל זה שווה שבשביל הרגעים שהיא כן.
ככל שהסדרה הזו מתרחקת מהפרמיס המקורי והמגניב שלה, היא מאבדת אותי. הפרק הזה מרגיש כמו סדרת מדב גנרית לחלוטין של סוף שנות האלפיים. מהסוג שabc היו מפיקים כמו זבל אחרי ההצלחה של אבודים ומבטלים אחרי עונה. אפילו הקאבר של video game של לנה דל ריי (בחירה מאד on the nose) לא הגניב אותי כמו קאברים אחרים שהיו בסדרה. הוא בקושי הרגיש כמו קאבר, המוזיקה הרגישה כמו המנגינה המקורית. גם לא יודע אם זה קשור לקורונה אבל יש תחושה של נפילה תקציבית בהשוואה לעונות הקודמות. לוקיישנים בנאלים ולא מרגשים (איפה המוזיאון מדע בסינגפור שחיפשו למעבדת דלוס בעונה הקודמת). אני חושב שאנשים מתחילים להצטער כשהם אמרו על העונות הראשונות שהן מבלבלות מדי, הישירות והצניעות העלילתית לא יושבים יפה על הסדרה הזו. לדעתי גישת הפאזל בוקס תמיד ישבה עליה יפה,כלומר בשתי העונות הראשונות). טוב, אני אשאר כי תמיד טוב לראות את טנדי ניטון עם חרב יפנית.
כי מבחינתי, זה שהעונה הראשונה הייתה מלאה ב-Radiohead, ורק בפרק הפתיחה היו קאברים אדירים ל-Paint It Black, House of the Rising Sun ו-Black Hole Sun, והעונה כל מה שקיבלנו בפתיחה היה Video Game – זה בדיוק סמלי לההדרדרות שכל הסדרה הזאת סובלת ממנה מאז סוף עונה 1.
כמה מעצבן שלא סגרו אותה אז, זה היה כל כך קרוב להיות מושלם. וכמה מעצבן שיש לי חולשה לדברים שמצולמים ב-35 מ"מ ומשפחת נולאן שאני לא יכול להפסיק לראות את זה.
למרות שאני די מחבב את שירים מסוימים שלה אבל לא מעריץ. ולא רואה בעיה עם קאבר של שיר פופ מודרני, מה שהפריע לי הוא שהוא היה דומה מדי למקור. אולי בכלל תכננו לעשות קאבר לקייט בוש ודברים מוזרים הרסו להם אז לנה היא אלתור של הרגע האחרון.
בכל מקרה העיבוד האהוב עלי הוא exit music (for a film) המושלם של רדיוהד, בין השירים האהובים עלי אי פעם והוא עשה לו עיבוד יפיפה. עוד שניים שאהבתי: heart shaped box של נירוונה,back to black של איימי ווינהאוס (הקאברים בסגנון מסבאה של המערב זה כל כך כיף).
וכל גרסת כיסוי לשירים שלה מהתקופה הזאת תהיה נחותה מהמקור. האלבום הקלאסי היחיד שלה, אבל איזו יצירת מופת! כזאת שהגדירה דור שלם של נערות. מעניין אם הבחירה בשיר הזה הייתה נוסטלגית במכוון כי אם ככה זה ממש הצליח להם (השימוש בשירים של רדיוהד לא תמיד נעשה מטעמי נוסטלגיה, למעשה בדרך כלל הוא לא.)
הבחירה בשיר מאד לא מסתורית. הוא מתנגן בזמן שהדמות החדשה בסדרה, שהיא כותבת סיפורים במשחקי וידיאו לדמויות הרקע, והיא מספרת בוויס אובר על סיפור חדש תוך כדי שהשיר מתנגן ברקע.
(תגובה חלקית גם לאסתטיקה של החבובות)
זה יישמע אולי קצת מטנף על לנה דל ריי, אבל זאת לא הכוונה. אני בסדר עם רוב השירים שלה, אפילו יצא לי להיות בהופעה שלה באיזה פסטיבל ונהניתי, היא פשוט לא כוס התה שלי כל כך.
אחרי שאמרתי את זה, אני מאמין שגם מעריצים שרופים שלה יכולים להבין את הפער הענק בינה לבין רדיוהד וחלק מהשירים שכתבתי בתגובה הקודמת, לפחות ברמת המילים. אישית אני אוהב ומתחבר יותר לרדיוהד, אבל זה לא העניין.
המילים של לנה די ישירות והמסר ברור, לפחות בשירים שלה שאני מכיר וב-Video Game. לא צריך להיות לפתוח גוגל כדי להבין למה הכוונה בשיר כמו Video Games, ולנחש למה היא מתכוונת בשורות כמו "Heaven is a place on earth with you / Tell me all the things you wanna do" או "Open up a beer / And you say, Get over here / And play a video game".
לעומת זאת Exit Music של רדיוהד: "And you can laugh / A spineless laugh / We hope your rules and wisdom choke you / Now we are one in everlasting peace". גם אם רוב המילים והמשפטים פה ברורות, צריך רקע וחפירה לא קטנה כדי להבין מה רוצים מאיתנו. זה נכון גם ל-Paint It Black, שבלי לחבר אותו למלחמת ויאטנאם לא הבנתי אותו.
זה נכון גם ברמת השימוש בשירים לסדרה. הייתה דמות שכותבת סיפורים למשחקי וידאו, היא די מיואשת מגברים ובדיוק גבר פגע בה, שמו Video Game שעוסק בנושאים כמעט זהים, ואפשר לזהות את זה כבר מהמילים של השיר. תשווה את זה לאיך ש-Exit Music, שנכתב לסוף של "רומיאו ויוליה", מתכתב עם הסוף של עונה 1.
אני לא מבין מספיק במוזיקה או מכיר מספיק את לנה דל ריי בשביל להגיד בוודאות, אבל לפי חפירות של שנים שעשיתי על רדיוהד, נשמע לי שגם בלחן הם הרבה יותר חדשניים ופורצי דרך.
אני שוב מסתייג ואומר שאני בסדר עם לנה דל ריי למרות שהיא לא הסגנון שלי, הכוונה לא לרדת על השירים שלה, רק להראות את ההבדל בין המוזיקה שלה לשל רדיוהד. לא מתיימר לקבוע שמישהו מהם "יותר טוב".
ועכשיו, כל מה שאמרתי על הפער בין לנה דל ריי ורדיוהד והשימוש שלהם בסדרה – תקף גם מבחינתי על הפרק בין עונה הראשונה לשאר. העונה הראשונה הייתה מורכבת, מפותלת, מד"ב כבד ויחסית חדשני, נוגעת בנושאים שלה בצורה אלגנטית ומטאפורית. העונות הבאות והפרק מאתמול הלכו על נושאים הרבה יותר פשוטים, ודי אמרו מה שהם רוצים ישירות. דיאלוג כמו אארון פול באתר בנייה על השפעת המחשבים על החיים בשנים האחרונות לא היה עובר בעונה הראשונה.
כמו שהמוזיקה של רדיוהד שונה מזאת של לנה דל ריי – ככה העונה הראשונה מרגישה שונה מהעונות הבאות. בגלל זה אני הרבה פחות אוהב את העונות האלו, כי כמו שאמרתי, לנה דל ריי לא כוס התה שלי.
השיחה השטחית על רצון חופשי של קיילב והחבר באתר בנייה כל כך ישירה וסתמית. העונה הראשונה ידעה להיות פחות חד משמעית ולהעלות רעיונות מורכבים בצורה מאתגרת ולא ישירה (אני גם חובב גדול של העונה השנייה, הפרק עם האינדיאני האהוב עלי בסדרה).
אני מאד מקווה שהפרק הזה הרגיש נוסחתי מדי בכוונה, כאילו זה עוד נרטיב או לופ כמו שעובדי הפארק היו כותבים. הדמות של אריאנה דבויס הרגישה לי כמו קלישאת החברה השחורה הכי טובה בקומדיות רומנטיות של פעם, זו שתמיד מתעניינת בחיי האהבה של הגיבורה הלבנה בלי התייחסות לעולם הפנימי ולחייה הרומנטיים של החברה עצמה. אין מצב שהם לא הולכים לעשות טוויסט על זה. כנל לאישה של קיילב שהרגישה כמו קלישאה של האישה שמחכה לגבר הלוחם בבית שיצאה היישר מצלף אמריקאי. ומייב שהפכה שכל הקו עלילה שלה מרגיש לי כמו וולברין המקור. אין מצב שזה כל מה שיש ושלא מסתתר משהו מעניין מאחורי כל הנוסחתיות הזו, נכון?
לנסות לשכנע אותי שרדיוהד יותר טובים פי כמה בכל פרמטר מלאנה דל ריי זה כמו לשכנע את דורון להיות מעריץ שרוף של הנסיכה הקסומה.האסתטיקה של החבובותב-28/06/2022 15:44
לנסות לשכנע אותי שרדיוהד יותר טובים פי כמה בכל פרמטר מלאנה דל ריי זה כמו לשכנע את דורון להיות מעריץ שרוף של הנסיכה הקסומה.
באד גאי של בילי אייליש. פשוט כיף להבין שמהנגינה התקופתית שאתה שומע הוא בעצם שיר פופ של זמרת שאני מאד אוהב. מה שכן, היו יכולים לבחור בשיר אחר שלה כי כבר בברידגטאון עשו גרסה תקופתית לשיר הזה ובעצם הוא כבר נחרש בלא מעט סדרות.
בשתי העונות האחרונות נהיה קטע בסדרה לבחור מקומות שכבר היום נראים עתידניים, לתת להם כמה טאצים מעודנים בעיצוב ההפקה ולמכור לנו שזה העתיד. הפרק עשו את זה עם טיילת ההיי ליין בניו יורק שתמיד נראתה עתידנית ומגניבה. הבעיה שבניגוד ללוקיישנים בסינגפור בעונה הקודמת, היא יחסית מוכרת ומרגישה עצלה כדרך למכור לנו את ניו יורק כעיר עתידנית. בכל זאת עיצוב ההפקה תמיד מרשים בסדרה הזו (הגרסה העתידנית של משרד קוביות מסרטי ניינטיז אהובה עלי במיוחד מהפרק).
לא בטוח למה הכוונה ללא תיאוריות מעריצים כי יש המון שסובבות את העונה הזו, הרבה יותר מהקודמת. למעשה העונה הקודמת הייתה מאד מצומצמת עלילתית, חסרת חידות ופאזלים וסטרייט פורווד באופן שאינו הולם את הסדרה. בעונה הזו חזרנו למיסתורין. אומנם לא קשה להתמצא בסדרה והיא אינה מבלבלת יותר מדי אבל בהחלט הצופים חזרו לנחש. וזה חלק מהכיף. תיאוריות המעריצים הם חלק מהדנא של הסדרה הזו, החל מעונתה הראשונה.
למעשה, בלתי אפשרי לצפות בעונה בלי להעלות ספקולציות גם באופן לא רצוני כי קו העלילה של כריסטינה משווע לתיאוריות. פשוט אין דרך להתייחס אליו פשוטו כמשמעו. רנדלב-19/07/2022 16:52
למעשה, בלתי אפשרי לצפות בעונה בלי להעלות ספקולציות גם באופן לא רצוני כי קו העלילה של כריסטינה משווע לתיאוריות. פשוט אין דרך להתייחס אליו פשוטו כמשמעו.
מעט מדי:
אני לא סובל או נקרע מצחוק מכמה שזה מטומטם כמו בעונות 2-3, הם כן קצת נוגעים בנושאים מעניינים. אבל זה עדיין רחוק שנות אור מהמד"ב שאני אוהב או מה שהלך בעונה הראשונה. הסדרה עדיין מאוד ישירה והנושאים פשוט עולים בדיאלוגים של הקראת אקספוזיציה, או עם משפטים עמוסי פאתוס שמזכירים את הטקסטים שנכתבו לרובוטים בעונה 1 בצחוק, רק שהפעם זה ברצינות.
"אני צריך לבדוק כמה דברים כדי לדעת איך להציל את העולם"
"מה יקרה אחרי המלחמה?" "נחזור לחיים הרגילים שלנו." "ואיך הם ייראו?"
או סתם צורך להגיד בעל פה דברים שברורים לכולם כאילו הצופים טיפשים. נגיד, באחת הסצנות השבוע היה ברור מאוד ויזואלית שכולם מחפשים שתי דמויות מסוימת, אבל למה להסתפק בזה כשאפשר לדחוף לדמות שורה כמו "הפכנו לאויב הציבור מספר אחת"?
בסוף אחד הטוויסטים העיקריים עד כה היה אחד לאחד בעונה הראשונה, והיה צפוי מאוד.
וגם מה לעשות, טסה תומפסון לא מתקרבת לרמה של אנתוני הופקינס.
מאוחר מדי:
כשהיא התחילה לפני 8 שנים היא הייתה די פורצת דרך, גם בעלילה וגם בהפקה. כאמור, להרגשתי מאז היא רק ירדה, אבל גם כולם מסביבה עלו. היו מלא סדרות מד"ב מוצלחות מאז, ואני לא מרגיש שהיא מתברגת ברשימה הזאת היום עם עונות כאלה.
אני עדיין אמשיך כי אני נהנה מהאווירה שלה, הצילום ועכשיו היא קצת הגיע לנושא שקרוב אליי. אבל לפי איך שהם נגעו בו בפרק הזה, אני מאוד בספק שאוהב את העונה במיוחד.
הצליחו לגרום לי להיות מעורב רגשית בחלק גדול מהפרק (בחיי שהפרידה בין כיילב לסי ריגשה אותי). הבימוי והצילום באמת נפלאים, הcold open בין הטובים בסדרה ושמחתי שהחזירו בו את התייחסות לגיימינג שזה אלמנט שהיה די מרכזי בעונה הראשונה. בנוסף הייתי לגמרי בעד הארק של שרלורס, מבחינה רעיונית עבד לי בראש ההכרה בעולם שהיא יצרה והחרטה על כך. אומנם הייתה מתוייגת בתור הביג באד של העונה (ואחרי הכיסא המופתי שעשוי מאנשים קשה שלא לראות אותה ככזאת) אבל בסך הכל המניעים שלה של ליצור עולם אוטופי למין שלה הם לא מהנוראיים שראינו בסדרה (וויליאם הניהליסט כנראה מנצח כאן). והעיבוד לpyramid song, בערך השיר האהוב עלי בעולם, היה מופתי וכל כך במקום. מעבר לעיבוד של ראמיין שכבר הספקתי לחרוש עליו בספוטיפיי, הוא מאד מתחבר לסיום העונה. אף פעם לא היה תקווה לאף אחד מהמינים בעולם הזה וכמו ההתאבדות בשיר, כריסטינה (אני לא בטוח עדיין איך להתייחס לישות הזו) בוחרת לסיים אותו כדי למצוא עולם חדש שיש לו קצת תקווה להיגמר בסוף שונה. למעשה מבחינתי הסדרה הייתה יכולה להיגמר כאן, כשאנחנו חוזרים לפארק שהפעם מתפקד כמעין כור מצרף, מבחן כניסה לעולם החדש (מה שהזכיר לי קצת את המקום הטוב, במיוחד עם הרכבת שמגיעה לתחנה). ולסיים את הסדרה בפארק מרגיש הולם לגבי סדרה שתמיד הדגישה עד כמה אנחנו חיים בלופים, כמינים וכפרטים. קצת מוזר לי שיש עונה חמישית (ואחרונה) כי אני לא מרגיש שנשארו לי יותר מדי שאלות שחשוב לי לדעת את התשובה לגביהן. שלא לדבר על כך שאילו דמויות נשארו לנו בעצם? אני מניח שהקודים של מייב, ויליאם, שרלורס, קיילב, ברנרד, אנגלה, סטאבס ובעצם כמעט כל מארח שאנו מכירים נמחקו סופית על אף שבסדרה הזאת תמיד אפשר לחזור באיזושהי גרסה. יש לי תחושה מכוונים לכך שדולורס תשתמש בזיכרונות שלה כדי לברוא מארחים ובני אדם מחדש, במיוחד בהתחשב בכך שבסוף עונה 3 היא התחברה לרחבעם ולכן יש לה מידע על הרבה בני אדם. ואני אפילו לא בטוח אם יהיו בין המינים הבדלים בשלב הזה. אני מניח שהמבחן/מבוך של דולורס לא יהיה סתם הרצה רגילה של הפארק והיא תלך לכיוון שונה מפורד ומסקרן לראות איך הוא באמת יראה אבל מבחינתי הם בכיף היו יכולים לסיים גם כאן. אבל אם הם ממשיכים אני ממש רוצה שדולורס תשחזר את פורד.
אשכרה הסדרה בוטלה, על אף שעל פי ההבטחות אמורה להיות לה עונה 5 אחרונה.רנדלב-04/11/2022 23:29
אשכרה הסדרה בוטלה, על אף שעל פי ההבטחות אמורה להיות לה עונה 5 אחרונה.
רנדל
פורסם נובמבר 4, 2022 ב 23:29
ואני סבבה עם זה. הסיבה אינה שלא אהבתי את הסדרה, כי גם ברגעיה החלשים היא הייתה טלוויזיה נהדרת. בעיקר משום שבעצמי טענתח תגובה למעלה שפרק הסיום של עונה 4 יכול לתפקד אחלה כפרק סיום הסדרה.
היוצרים הביעו בראיונות תקוות לעונה 5, יש הבדל.
.
והסיום של עונה 4 בנה תשתית לעונה אחת אחרונה, ומבאס שלא נקבל אותה; שנים של השקעה ירדו לטמיון רגע לפני קו הסיום. אני מבין שהיא ירדה ברייטינג באופן דרסטי (מ-12 מיליון צופים בעונה 1 ל-4 מיליון בעונה 4) ובכל זאת, יכלו לאשר עונה מקוצרת או סרט סיום.
בסוף לא נקבל את הלולאה המלאה שהגיעה לנו. לא הייתי אומר ששנים של השקעה ירדו לטמיון, יש ערך לעונןת הקיימות, אבל באמשלהם לא יכלו כבר לסיים את הסדרה כמו בני טדם. זה hbo, לא נטפליקס (למרות שלא חסר להם בהיסטוריה ביטולים צורמים כמו מוארת, קרניבל ורומא).
שנאתי מאוד את כל מה שהלך בעונות 2-4 ואני לא מהאנשים שחושבים שהיה שיפור ברביעית. המשכתי בגלל חסד נעורים לעונה 1, נולאן, ויזואליה שאהבתי והמחשבה שאולי כל זה מוביל לאנשהו.
העונה הרביעית נגמרת במשפטים "המשחק הזה יסתיים היכן שהתחיל… סיבוב אחד אחרון, אולי הפעם נצליח", זה בבירור קריאה לעונה אחרונה שתסגור את כל הסיפור. לסיים אותה ככה זו די יריקה בפרצוף, גם אם הקו הראשי של עונה 4 די נגמר.
לא יודע אם זאת ההנהלה החדשה או שזאת פשוט סדרה מאוד יקרה ולא משתלמת, אבל סחבתי עד לפה, הייתי רוצה לראות עוד קצת כדי לדעת לאן הם התקדמו כל הזמן הזה.
ושכחת את הסיום של "דדווד" ברשימת החיסול של HBO, אפילו שהיא קיבלה סרט סיום לא רע אחרי שנים.
הסיבות לביטול נראות די ברורות, גם בלי הבלגן של זאסלב זה נראה בלתי נמנע. סדרה מאד שאפתנית הפקתית ויקרה שכל עונה הרייטינג שלה צונח לשפל חדש. הסדרה הזאת פשוט לא שמרנ על קהל המעריצים שלה מעונה 1 וככל שהיא נמשכת אנשים נוספים נוטשים את הרכבת. קשה לי להאשים אותם שניתקו את הכבל.
אבל כל מה שבא אחרי רעוע ודיי גרוע. הציפיות שלי היו בשמיים אחרי העונה הראשונה אבל היא איבדה כל כיוון. אני זוכר שקראתי משהו שהשותפה לייצור יצאה לחופשה לידה והשאירה את בעלה להתמודד לבד עם העונה השנייה, אחרי זה כשהיא חזרה, זה כבר היה מאוחר.
הסדרה הזו עשתה כמה טעויות בסיסיות כולל אחת כזו שנעשתה בדומה לאחרונה גם בבית הדרקון.
1. לדעתי הסיפור תמיד היה אמור להישאר בווסטרוולד ולבחון יקומים חדשים של הפארק. כל היציאה ממנו הפכה את הסדרה למשהו לא ברור של מלחמה בין רובוטים לאנשים שמוכרת וגם ברמה דיי נמוכה, שלא עשתה טעם של וואוו זה כל כך חכם בא לנו לחזור.
2. כמו בית הדרקון ברגע שהחליפו את השחקנית של דולרס, משהו בסדרה התנתק לי והבנתי גם לצופים רבים. השחקנית כל כך התאימה להיות המריונטה שמנתקת חוטים. וגם התחליף שלה טסה תומפסון היה ממש חלש כשהיא מתבררת כשחקנית לא כזו טובה ואפילו דיי שיעממה אותי.
3. הזמן בין עונה לעונה מנתק אותך ממש מסיפור שאתה לא מרגיש סיפוק בין סוף עונה לתחילת של הבאה. 2-4 נגמרו באופן שלא הרגיש שווה את המסע ורק שוב, פנינו למוטיבים הפשטניים החדשים. (השבוע חזרה הדרקון פרינס לנטפליקס ולא זכרתי ממנה כלום אפילו הריקאפ לא הצליח להזכיר לי מספיק). גם כאן הפרצופים משתנים ואתה בכלל לא זוכר את העלילה כשאתה צריך לנחש או ממש לחפש מי זו מי.
בקיצור לא התאכזבתי שבוטלה ונעשה לה חסד, שנים של השקעה לא טובה. זו כנראה סדרת הHBO הכי איכותית לעונה ראשונה ועונות עוקבות חלשות בהרבה שיצאה מהמפעל של המוצג. הפערים גדולים מידי וזו כנראה האחת שהכי איכזבה אותי עד היום. משחקי הכס לפחות הייתה 4 עונות גאוניות. כאן באמת שלסיים בעונה הראשונה היה מציג אותה כיצירה מיוחדת במינה על רובוט שיצא מהמבוך.
(קטע בדיוק היום ראיתי את הפרק ביוצ'רמה שהפרופסור הופך את בנדר לאדם אמיתי וכנראה התוצאה אף פעם לא טובה)
פשוט בעונה השלישית היא יצרה גרסאות נוספות שלה. שרלורס היא לא בדיוק דולורס פריים משום שהן עברו חוויות ונסיבות שונות שלקחו אותן בנתיבים שונים.
לא בדיוק דומה להחלפת השחקנים שנעשית בבית הדרקון והכתר .
על הנייר זו ראנירה, על הנייר זו אותה דמות בנסיבות יותר מתפתחות, אבל אין לי את החיבור הרגש, מכיוון שהיא מרגישה לי שונה לחלוטין. גם המשחק הזה שלשנות את האופי והתכונות לרובוטים במחשב בכזו נוחות ומהירות לקח את העוקץ של מבנה עם דמות שעוברת מסע. אומנם דולורס בת החוואי מעולם לא הייתה אמיתית, אבל כשתשובת ילנה בחובה 'She was real to me'😢
שהחלפת השחקנית היא עדיין אותו דמות רק יותר מבוגרת. אבל אין לי את החיבור הרגשי כי היא לא משאירה לי איזה טעם מהעבר. גם בווסוורלד הם הלכו כל כך רחוק עם דולורס שלא נשאר לי ממנה כלום. הם היו יכולים לבחור שההתפתחות שלה תהיה יותר מעודנת ולא אגרסיבית, בטח שלהישאר באותו גוף של שחקנית. בקיצור זה פשוט לא עבד לי בשני המקרים באופן דומה, החלטת יצירתית משונה שמנתקת אותי רגשית כצופה.
תריך להחרים את hbo על השנים שבזבזו לנו ללא סיום. כל מי שצופה בהאחרונים מבינינו ובית הדרקון בלי לדעת אם בכלל תהיה עונת סיום הם פראיירםמוניב-26/06/2023 12:35
תריך להחרים את hbo על השנים שבזבזו לנו ללא סיום. כל מי שצופה בהאחרונים מבינינו ובית הדרקון בלי לדעת אם בכלל תהיה עונת סיום הם פראיירם
מוני
פורסם יוני 26, 2023 ב 12:35
Hbo רק יודעים לבטל, במיוחד כשמדובר בסדרןת מדב״פ כמו אווניו 5, נשות לעולם לא, ווצמן וקרניבל.
ואם הלכת עד קרניבל וסדרה שהיוצר שלה בחר לא לעשות המשך למרות שהמנהלים רצו (ווצ׳מן) די מוכיח את זה.
וזה בלי קשר לעובדה שדייוויד זסלב גרוע והתחיל את הרכישה בשתי רגליים שמאליות.
"אותנטית", במקרה הזה, זה "אלימה במיוחד וסקסיסטית לחלוטין"
(ל"ת)
זה בדיוק מה שהופך אותה לאותנטית
מבחינה היסטורית.
אנשים לא היו באים לפארק כדי לשחק שש בש ולתרגל שיחות PC בפאב, נכון?
לא יודע לגבי הסקסיזם
אבל בכל הנוגע לאלימות – מה שקורה בווסטוורלד לא מייצג בכלל את איך שהמערב הפרוע אשכרה התנהל. הוא מייצג את האגדות והמיתוסים על המערב הפרוע, שזה דבר אחר לחלוטין.
אהה, כל בתי הזונות האלה היו מיזמים חופשיים
של נשים משוחררות ואסרטיביות שבחרו בזה מרצונן החופשי, והלקוחות היו גברים מנומסים ללא רבב שנהגו בהן מתוך כבוד והערכה לאישיותן, רגשותיהן וגופן.
כן, והאינדיאנים.
בלי אלימות.
שוב, לא יודע כלום וחצי דבר לגבי התנהלות בתי זונות וסקסיזם במערב הפרוע
אפשרי שזה אותנטי. אין לי מושג.
לגבי אלימות – כן, גם האינדיאנים – לא, ככה זה לא היה. האם היו מקרים יחידנים כאלה? כן, מדי פעם. אבל זה בהחלט לא שיקוף אותנטי של מה שהיה שם, אלא במקרה הטוב הקצנה של מקרי הביזאר.
תראה, אני מסכים שסביר מאד
שלא כל יום בעיירה ממוצעת היו משתוללים ברחובות פושעים והורגים עשרות אנשים, מן הסתם אפילו לא כל חודש.
בתדירות של האירועים מן הסתם יש הקצנה, כי זה פארק עם אטרקציות. גם בפארק שעשועים של יוניברסל אתה לא משלם כדי לראות את הכריש שוחה להנאות ואוכל דגיגונים 99 אחוז מהזמן.
אז אם זו היתה כוונתך, קשה לי להתווכח.
מצד שני, האם זו היתה חברה שמיישבת סכסוכים באלימות, עם המון נשק ברחובות, וכוללת גם אלימות מול נשים במידה גדולה משמעותית מהיום? מאד ייתכן.
טוב, גם על כרישים דיברנו לא מזמן.
וזאת השוואה טובה, כי כמו הכרישים – גם במערב הפרוע (לפי מה שאני מצליח לקרוא) היה מעט מאוד אלימות (וחוקי אחזקת נשק יותר קשוחים מכיום, בשלב מסוים ).
אבל כן, נראה שאנחנו מבינים אחד את השני (גם אם אולי חלוקים בנוגע למשמעות המילה "אותנטית").
בעצם, זה תיאור יותר אותנטי של ארה"ב במאה ה20 מאשר במערב הפרוע.
(ל"ת)
לא יודע למה אתה מתכוון ב"גם האינדיאנים- לא, זה לא היה ככה"
לכמויות? לתדירות? (למיטב זכרוני לא היו יותר מדי פלישות ילידים שהראו בפארק) אבל הן *בהחלט* היו קיימות במציאות, בהחלט היו ברוטאליות ובהחלט עוררו פאניקה וזרעו בהלה. כיוון שפשיטות כאלו מוטמעות בתרבות הילידית וחלק מהשבטים התמחו בלוחמת גרילה והסוואה, לא היה פשוט לעצור אותן, מה שרק הוסיף להילה הזו.
ברור שהיו גם ניפוחים והגזמות (לעיתים פרועות), כדרכם של מיתוסים- בפרט בעידן בוא אין תקשורת קלה ודרך תיעוד נפוצה, אבל די לקרוא על האפאצ'ים בשביל להבין כמה לפעמים המציאות לא פוחתת מהדמיון.
האפאצ'ים, אלה שהם רק שבט אחד מתוך עשרות שבטים?
זה שהיו פה ושם תקיפות לא אומר שחוויה אותנטית של המערב הפרוע כוללת אלימות של אינדיאנים. מכיוון שרוב מה שאנחנו חושבים על המערב הפרוע הוא יותר הניפוחים וההגזמות ופחות המה שקרה באמת – בהחלט יש מקום לערער על השימוש במילה "אותנטי" (כלומר, לאו דווקא על המילה בתיאור הסדרה. יותר על כך ש"החוויה שיש בווסטוורלד היא החוויה שהייתה לאנשים שחיו במערב הפרוע").
האפאצ'ים היו בין המפורסמים,
אבל זה ממש לא אומר שהם היו היחידים. ולא ניתן להתכחש לפשיטות כאלו כי הן לא היו תקריות מבודדות אלא חלק מהתרבות של אותם שבטים, וכשהן לא קרו למתיישבים, הן קרו במקסיקו או לשבטים אחרים.
לא ניתן להתכחש לעובדה שזה אכן היה חלק מחוויית החיים במערב.
האם זה אומר שכל אדם שאי פעם חי שם חווה על בשרו פשיטה כזו? לא.
אבל זה לא הופך את החוויה ללא אותנטית.
נשאל זאת כך:
מה אתה מחשיב לחוויה אותנטית של, נגיד, העיר שבה אתה חי ב2018?
ובכן,
סלנג מקומי, סוגי טיפוסים מסוימים, צורת לבוש וארועים מכוננים שקרו בה בעבר הקרוב, יחד עם תאונות דרכים, מאבקים וימי זיכרון- כל מה שמעצב את התודעה של מי שחי בה.
לו היית בונה פארק המתאר את החיים בישראל, האם הצגת פיגועים, תאונות דרכים וחללי צה"ל היתה נחשבת לא אותנטית כי לא כל האוכ' חוותה אותם (למזלנו הרב)?
אם אלו נפוצים לך מדי, אולי ננסה את זה:
לא היית בונה פארק של ארה"ב בתחילת שנות האלפיים, האם היית מכניס את אסון התאומים?
למה? זה ארוע בודד, אחוז מזערי מאוד מהאוכ' נפגע ממנו ישירות. אבל הוא ארוע בעל השפעה מכוננת שעיצב מחדש את התפישה של תחילת המאה ה21 שם ושינה את הפרספקטיבה של רבים מהאזרחים.
הייתי מכניס את אסון התאומים
אבל לא כחוויה יומ-יומית שמתרחש בפארק. כלומר, אני מניח שהייתי שם אתרי הנצחה ושהמקומיים היו מדברים על המאורע הרבה – אבל לא הייתי חושב שזה הצגה אותנטית לתת לאנשים בפארק לחוות אותו על בשרם.
כנ"ל פיגועים – לא הייתי שם בערים שרחוקות מהקו הירוק פיגוע בכל יום של הפארק, כי זה היה רחוק מאותנטי. היה אפשר לשים את הפחד מפיגועים שיש לרובוטים, אבל זה לא אותו דבר.
אבל...
היכן ראית שם בפארק פשיטות יומיומיות של אינדיאנים?
יש נראטיבים מסוימים בתכנון, וגם אותם צריך ללכת לחפש אי שם בקצה קצהו של הפארק, ורק אם הצלחת למצוא את הדמות שתיקח אותך לסיפור ההוא.
אה, אם השאלה המקורית הייתה "מה לא אותנטי בכך שהאינדיאנים לא תוקפים כל הזמן בסדרה ובעצם נמצאים רק כאופציה נדירה"
אז אני לא הבנתי נכון שום דבר מהשאלה ואני מצטער.
כמובן
זה נמצא שם במינון הנכון- מאיים ברקע אבל לא תדיר.
חשבתי שחלקנו בקשר לחומרת התקיפות המוצגת (למרות שלא זכורה לי תקיפה ברוטאלית שלהם בתכנית) ולגבי האם הצגת תופעה לא נפוצה מאוד אך בעלת השפעה גדולה ומעצבת נחשבת אותנטית בהקשר של העברת החוויה של תקופה ומקום מסוים.
ברור שלא
בדיוק כמו שהמבקרים בפארק משחקים בקרבות אקדחים ומלחמות בפאבים, אבל לא באמת יכולים להפגע מהאקדחים והמכות.
לפני הכל מדובר במוסד שאמור ליצר כסף, פארק שעשועים. במקרה זה theme park ולכן לקחו מוטיבים מובילים שמתחברים לנושא, המוטיבים האלו גם מדברים אלינו כצופים, כי אלו אותם רעיונות שהופיעו אלף פעמים בסרטי מערבונים. זה לא צריך להיות נאמן למציאות, אלא למכור לאנשים חוויה שתגרום להם לרצות לחזור, ותכיל מספיק מוטיבים כדי שירגישו שהם בזמן ומקום שהם אחרים, אבל גם מוכרים. בוא נגיד שפחות אנשים ילכו לפארק שהמוטיב שלו הוא תרבות שמעולם לא שמו עליה ואין להם מושג מה הולך בה.
אם תיצר פארק של ניו יורק בתחילת המילניום, תשבץ בפנים מוטיבים של צפיפות אנושית, אופנה, בילויים ניו יורקיים. קצת נרטיבים מסרטים וסדרות. אולי תשבץ בעלילה (למי שמאוד מעוניין) מרדף תפיסת מחבלים, אבל ברור שלא תעמת אנשים עם זיכרון טראומתי כמו אסון התאומים. אף אחד לא באמת יבוא לחגוג את הזכרון הזה.
כן, אבל הדיון היה לגבי האם חוויה שלא כל אדם חווה בתדירות עדיין נכללת בהצגה אותנטית של תקופה.
אבל הבחינה של הדיון היתה, האם תכניס את החוויה לפארק
ומכיוון שהפארק הזה לפני שהוא "חוויה אותנטית" (דבר שתקבל רק תמורת מכונת זמן), הוא מוצר צריכה. מוצר צריכה אמור למשוך לקוחות ולא להבריח אותם, אז מוכרים את הפנטזיה על חוויה אותנטית, אבל בעצם מנקזים אל החוויה רק מראי מקום שמעוררים חוויה חיובית.
בפארק שמייצג את ישראל, היה נכון להכניס קצת מאבקי ישראלים-פלסטינים, אולי אפילו קו עלילה של מרדף אחרי מחבלים. הבליינות המוגזמת התל אביבית יכלה להיות אזור אחד, הצפיפות והעומס הדתי בירושליים היתה יכולה להיות אזור אחר, אם מטרגטים את הפארק החוצה, קצת מדבר בירידה מי-ם אל ים המלח, עם איזשהו איזכור לבית לחם, וכמובן סיור בדואי שכולל קפה, תה ורכיבה על גמל. לקינוח, קצת גבעות גליליות שנישאות סביב הכינרת, עם איזו חוות עיזים ועוגות גבינה.
עזוב פיגועים, בפארק כזה לא הייתי מכניסה חרדים, משום שאנשים לא יזרמו על נרטיב של הפרדה ברחוב ובמקומות הבילוי, זה לא כלכלי, אלא אם כן מיצרים דמות עם חזות חרדית והתנהגות לא חרדית.
אם תבדוק את מסלולי הטיולים המאורגנים הנפוצים, תגלה שלפעמים מכניסים פנימה סיבוב בפטרה, או באילת, אבל בגדול אלו האטרקציות שמביאות לפה תיירות.
גיאוגרפית זה לא בהכרח יהיה נאמן למפה הישראלית, אבל זו תמצית הדברים שטייל אירופאי/אמריקאי יראה כאן בביקור שלו. זו החוויה שאתה רוצה למכור כדי שיבואו לפארק האותנטי שלך.
אבל זה ממש לא מסוג הפארקים עליהם את מדברת, ומי שמגיע לשם יודע זאת
מה שאת מתארת אפילו לא נמצא בחלק העדין ביותר של הפארק, כי מוצג שם כמעט מדי יום שוד מזוין שכולל הרג של המון אנשים, וככל שמתרחקים מהמרכז החוויה רק הולכת ומקצינה. יש אפילו ג"ג ומבהירים ללקוחות שמעבר להם החוויה הופכת לאקסטרימית אפילו יותר.
בשולי הפארק אנשים חוטפים אגרופים, בעיטות ועינויים.
בגרסה *כזו* של פארק המייצג את ישראל, בהחלט הייתי מכניס פיגועים, חטיפות, מצוד אחרי מחבלים וכו'. לא במרכז הפארק מדי יום, אבל ללא ספק.
מן הסתם
הרי מדובר בפארק שעשועים, מן הסתם שהוא יתרכז בשאיבת מיתוסים הרפתקניים.
כן, אבל איך זה קשור לדיון לגבי השאלה האם הפארק אותנטי או לא?
(ל"ת)
המקרה הנדיר
של סדרה שבה הפרק האחרון סגר את הסיפור בצורה כל כך יפהפייה ומופלאה, שהוא גרם לכל 9 הפרקים ה"בסדר" שלפניו לזרוח באור אחר. יופי של בניית סיפור.
לדעתי גם האקספוזיציה היתה מצוינת
הפרקים הראשונים בנו יפה מאד את העולם, עם הרבה אוירה ומסתורין ותהיות קיומיות מכל טוב. באמצע היתה נסיגת מה, ומשם אנחנו לגמרי מסכימים.
ועוד לא דיברנו על הפתיח הנפלא, ויזואלית ומוזיקלית.
בעיני הפרק שנסגר הכי טוב הוא הפרק הראשון
התחושה אחריו הייתה כמו אחרי צפיה בסרט מצויין עם סיום נהדר. אחריו היו לא מעט רגעים טובים מאוד, אבל גם הרבה עלילות מופרכות, חורי עלילה ודמויות חלשות. עדיין סדרה טובה מאוד, אבל אני לא מחכה בהתלהבות לעונה הבאה.
התכנית הכי טובה שראיתי השנה
יותר חכמה בבניית הסיפור שלה מהרבה תכניות אחרות ביניהן גם "משחקי הכס" בתקופת גדולתה
הבעיה היא שרק בבניית הסיפור היא באמת חכמה.
בעיצוב דמויות היא עוד בסדר, אבל בדיוני עומק (במהות האנושיות, או הרוע, או הזכרון) היא כבר חלשה מאוד, לדעתי.
היא עוסקת במהות התודעה (לפחות על פני השטח). זה נושא שקשה מאוד לגעת בו אפילו במסגרת דיון פילוסופי, אז לדרוש יותר מדי מסדרת טלוויזיה מהבחינה הזאת זה כנראה קצת נוקשה.
זה כמובן עוסק במה שרוב סרטי האחים נולאן עוסקים בו, הפער בין איך אנחנו תופסים את המציאות באופן ישיר למה אנחנו מניחים לגביה. אבל זה קשור לבניית הסיפור עצמו, ולא לנושאים שהוא מעלה. דווקא הסדרה שהיא בעיני המוצלחת ביותר של ג'ונתן נולאן היא הסדרה הקודמת שלו, שלא עסקה בנושא הזה והייתה על פניו בלתי מתחכמת בעליל. משום מה הציבור פספס אותה לגמרי, לצערי הרב.
אפשר להגיד עליה ברצינות שהיא חכמה בבניית הסיפור?
אני חושבת שהפרק הראשון בסדרה היה מעולה. כניראה שאני לא חושבת ככה לבד, משום שהוא גרם לרוב האנשים להשאר דבוקים למסך.
אני גם חושבת שעקרונית נעשה בבניית העלילה מהלך חכם, אני חושבת שכסרט או כספר העלילה היתה עובדת מעולה.
אבל לאורך הסדרה הצופים חזו כל המהלכים העלילתיים מראש ובשלב מאוד מוקדם (להוציא טוויסט אחד, שהעוזר הוא רובוט בעצמו).
ברטרוספקטיבה נעשו גם כל מיני ניתוחים של צופים ואז גם הראו כל מיני הוכחות לתאוריות שהתגלו כנכונות. בעיקר הבדלים ויזואלים מינוריים בין זמן הווה לזמן עבר. בזמן אמת בדיוני הרשת הרבים שהתפתחו לא התגלו אותן ההוכחות. כלומר היה איזשהו פגם יסודי בבניה של העלילה שהפך אותה לצפויה מראש עד כדי כך.
לא ברור לי איפה נוצר הכשל הגדול בבניית הטוויסטים בעלילה, האם זה הצורך למשוך את העלילה לטובת זמן מסך? האם אלו בחירות פחות טובות לקוים הפרטניים בעלילה שהתחילו לשעמם צופים? האם זו הידיעה שבסדרה מסוג זה חייב להופיע טוויסט?
אגב כל זה, אולי מישהו עשה את זה ופיספסתי- בכל מקרה הזכרון שלי טיפה מטושטש.
אני חושבת שאם היו עורכים את הסדרה מחדש על רצף כרונולוגי היו מתגלים לא מעט חורים בעלילה, נדמה לי שמשהו שם לא מסתדר.
בין אם ווסטוורלד חכמה או לא
לדעתי הקריטריון של ״האם מעריצים הצליחו לנחש טוויסטים״ הוא לא קריטריון כל כך מוצלח לבחינת השאלה הזו.
כי ווסטוורלד הייתה אולי הסדרה הראשונה מאז אבודים שבה כל כך הרבה אנשים התעסקו באופן כל כך אובססיבי בנסיון לפתור את ה״חידה״. אני לא הייתי חלק פעיל מהעניין הזה הפעם, אבל דף ה-רדיט של הסדרה היה כל כך אקטיבי ומשמעותי שאפילו ביקורות באתרים ממוסדים טרחו להזכיר ולעסוק בתיאוריות שצצו בו. אני נמנעתי במכוון מספוילרים, אבל לא הצלחתי להימנע מתיאוריות המעריצים האלו, שאכן התבררו בחלקן כנכונות.
כשמספיק אנשים מתעסקים בצורה כל כך מסורה בנסיון לפענח ולחבר את חלקי הפאזל, זה לא ממש מפתיע שבסוף הם מצליחים. האלטרנטיבה היא ״פתרון״ שלצופה לא ניתנו רמזים לגביו. יש סדרות וסרטים כאלה, שרק ברגע החשיפה מספקות את הנתון הקריטי. זה תמיד מרגיש לי הרבה יותר חלול והרבה פחות מספק מתרחיש שאשכרה נותן לצופה את החתיכות הנכונות שיוצרות את הפיתרון.
אני תמיד אחשוב שסדרה היא חכמה יותר אם ניתנו לי הרמזים הרלוונטיים, גם אם זה אומר שגיליתי את הטוויסט לפני הזמן, מאשר כשהסידרה מנחיתה עליי טוויסט שאין לו אבני דרך משמעותיות עד רגע החשיפה.
יש המון דוגמאות שאפשר לתת כאן, אבל ברגע שאומרים שיש במשהו טוויסט זה כבר בפני עצמו הורס את הטוויסט, אז אני אוותר על דוגמאות ואשאר ברמת העקרון. במקרה של ווסטוורלד והמהלך העלילתי העיקרי שהצליחו לנחש… אני לא בטוחה שרוב האנשים היו מנחשים אותו אם זה לא היה כזה מאמץ קבוצתי מרוכז. בעיני זה לא הופך את הסדרה לפחות חכמה.
אני די ניחשתי את הטוויסטים לבד בבית
ואז קראתי דברים דומים בכל מיני דפי מעריצים. אני לא יכולה לתת לעצמי קרדיט של מפצחת טוויסטים, למעשה הדבר העיקרי שעיכב את הפיצוח מצידי נגע לסקירה הזויה שנכתבה על הסידרה באחד האתרים (אולי וואלה, לא זוכרת, התלוננתי על זה בעין הדג). באותה סקירה הוזכר משהו מאוד גדול שפרשתי כספוילר, בדיעבד הבנתי שזו הנפצה של הכתב שלא טרח לצפות בפרקים שנשלחו למבקרים.
אלו לא רק רמזים רלוונטיים, העלילה היתה מאוד צפויה ולכן היה קל מאוד לחזות כל טוויסט שנגע לשאלות פתוחות בעלילה. היה בלתי אפשרי לחזות טוויסטים שלופים שלא היו מעוגנים ממש בעלילה, והיה רק אחד כזה.
אגב, גם היוצרים קצת התלוננו בראיונות על כך שהצופים ניחשו קצת יותר מידי טוב מה יקרה לאורך הסידרה. מעניין שבסיום השאירו המון קצוות פתוחים שאפשר לקחת למספר כיוונים. מעניין לראות איך היוצרים יתמודדו עם כמה קווי עלילה שנראו די צפויים על פי הסיום.
הנה, אמרתי.
היא עושה משהו שאפשר לעשות רק בעולם של הסדרה. היא, במלים אחרות, ההפך הגמור מסדרת טוסטר. וזו בניית סיפור חכמה.
לא כל הסיפור חכם, כמובן – בכלל, הסדרה הזו פחות חכמה משהיא חושבת שהיא – אבל היא עושה משהו מקורי, היא עושה את זה באמצעות בניית העולם ופיתוח הסיפור, והיא עושה את זה טוב.
אני מסכימה איתך שהעולם של הסידרה נבנה בצורה מעולה
אני חולקת על ההמשך, אני לא חושבת שהסיפור או הפיתוח העלילתי טוב מספיק.
סדרה מעייפת ויומרנית
לא מבין איך אנשים מצליחים למצוא בה עניין. הרי היא בנויה כך שבשום שלב לא ברור לך מה הדמויות רוצות ומה הן מנסות להשיג. הסיפור שלה לא מתקדם לשום מקום ובנוי על חזרות אינסופיות וכל מני אירועים מחוללים סתמיים. העלילה שלה לא קוהרנטית בעליל ומסתירה בכוונה את ההקשר בין סצנה לזו שבאה אחריה. בטח שהיא לא מייצרת שום מתח, כי דמויות יכולות למות ארבע פעמים בפרק בלי שום השלכה.
אז טוב, יש ציצים. שאין בהם טיפת ארוטיקה, אבל מילא. נניח שהם נורא חשובים כדי לגרום לי להיות מנוכר לרובוטים ולחשוב עליהם בתור חפץ לא אנושי. שיהיה. אני מבין שעכשיו עירום הוא איזה תו תקן של איכות שחייבים להכניס כדי להראות כמה אתה בוגר ורציני. אבל איך מסדרה שכל מה שהיא מנסה להעביר זה דהומניציה ותחושת ניכור לאלימות ומין אני אמור לקבל איזה רגש מלבד שיעמום?
לדעתי הסדרה לא עוסקת כלל ברובוטים.
או בבינה מלאכותית. היא עוסקת בבני אדם, במוסר אנושי, ובמידה פחות, גם בשאלות לגבי בחירה חופשית ותודעה אצל בני אדם. האם יש לה משהו מעניין לומר כאן? אני לא בטוח, בעיקר כי היא, נדמה לי, פשוט סדרה מיזנטרופית.
חוות דעת מישהו?
https://youtu.be/PEL2A6t1EnU
(משהו על הטריילר)
הייתי חייב
(ל"ת)
אני ראשונה?
** אני כותבת על העונה השניה, מניחה שמי שקורא את ההודעה הזו צפה בעונה הראשונה, אין ספוילרים ממש אבל עלול להיות גבולי**
טוב, סיימתי לישון מזמן ואין לי שום סיבה להזדרז בבוקר, אז צפיתי בפרק הראשון של העונה השניה.
לא הייתי כותבת כלום, או שהייתי מחכה להסכים עם הדברים של מישהו אחר, כדי לציין שהוא נראה מאוד מבטיח. הפעם קווי הזמן הם לא הפתעה, רואים במקביל את ההתרחשויות מייד לאחר הערב שבו נגמרה העונה הראשונה ובמקביל התרחשויות זמן מה מאוחר יותר. זה עשוי טוב, זה מפתיע ואפילו נבנה מתח בצורה די חכמה. חששתי בסוף העונה הקודמת שהעלילה הולכת לכיוון של העברת ההרפתקאות העלילתיות להתרחשויות שאני פחות אוהב, אבל נראה לי שטעיתי והעונה תהיה טובה.
קצת פחות אהבתי את הדקות האחרונות של הפרק, נראה שהנרטיב שאליו מוליכה העלילה קצת מבאס. אני מקווה שאני טועה/שהפרק הראשון מטעה אבל קצת יצאתי בתחושה שאחרי שעה רציתי עוד, והדקות האחרונות הורידו לי את ההתלהבות מהצפוי לבוא. (הפרק נמשך שעה ורבע, כולל עשר דקות תקציר העונה הקודמת)
מי שרוצה
https://www.youtube.com/watch?v=pmBv6OJ4Mmo
דורון פישלר על הפרק הראשון
ספויילרים…
אז לקראת העונה החדשה צפיתי מחדש בעונה הראשונה
או לפחות, ניסיתי, אחרי 3 פרקים ויתרתי כי אלוהים ישמור כמה שזה משעמם בצפייה השנייה.
אני הייתי מאלו שבשלב כזה או אחר ניחשו את כל שלושת הטוויסטים העיקריים של העונה הראשונה, ועכשיו אני מבין שזה מה שחיבר אותי לסדרה מלחתכילה – הנסיון לעקוב אחרי שביל פירורי הלחם והרמזים שהובילו לפיענוח התעלומה.
זה מפתיע ולא מפתיע בו זמנית. כשחושבים על זה בהגיון, אם הdraw העיקרי מבחינתי היה המסתורין והתעלומה, אז טיפשי מצידי לצפות שבצפייה שנייה, כשאני כבר יודע את התשובות, עדיין ישאר שם משהו. אבל לכמה מהסרטים האוהבים עליי היה draw דומה (מולהולנד דרייב, פריימר וUpstream Color), ואותם ראיתי הרבה יותר מפעמיים ואני עדיין נהנה מהם. אז מה ההבדל?
אני יכול להצביע על שני הבדלים: ההבדל הראשון והקל יותר להגדרה הוא שעכשיו כשאני יודע את המניעים וההיסטוריה שלהן – הדמויות בווסטוורלד מאד משעממות. כולם נואמים בלי הפסקה, לכולם יש תשובות מתחכמות לכל דבר, ולאף אחת מהן אין אישיות שמבדילה אותה מהשנייה. אף דיאלוג לא מרגיש כמו שיחה ששני בני אדם אמיתיים מנהלים זה עם זה וכל הפעולות שלהן מרגישות כמו משהו שנלקח מתוך בריכת הדברים שדמויות עושות בסרטים אבל אף אחד לא עושה במציאות.
בצפייה השנייה שלי שמתי לב כמה הדיאלוגים הם פשוט מטלה בסדרה הזאת, והמצלמה המציקה לא עוזרת (שימו לב שכששני אנשים מדברים בניהם, המצלמה כמעט אף פעם לא עומדת במקום – תמיד יש איזושהי תזוזה מעגלית איטית שגורמת לרקע מאחורי הדמויות לזוז מסביב להן. זה מסוג הדברים שכשעושים אותם פעם אחת זה יכול להיות מגניב ובעל משמעות, אבל כשזו כל סצנה וסצנה זה סתם מציק וחסר פואנטה).
ההבדל השני והיותר מהותי, הוא האופן שבו הסודות נחשפים בסופו של דבר. עם כמה שהסדרה קיבלה שבחים על האופן שבו היא רמזה על הסודות שלה באופן שבו הצופים יכלו לגלות אותם לבד – בסופו של דבר כלום לא נשאר פתוח לפרשנות. הצופים אולי יכולים לגלות דברים לפני שהסדרה חושפת אותם באופן רשמי, אבל הסדרה לעולם לא תרשה למשהו להתגלות בלי להסביר את זה באופן טרחני ומייגע.
הרגע שבו הבנתי את זה הוא הרגע שבו הבנתי שאין לי מה לצפות בעונה השנייה. גם אם הם יחליטו לנסות לשחזר את תחושת המסתורין והתעלומה שאפשר לפענח לבד – מה הפואנטה בלהבין לבד משהו שאני יודע שהסדרה תסביר לי בפירוט כמה פרקים מאוחר יותר?
"מה הפואנטה בלהבין לבד
משהו שאני יודע שהסדרה תסביר לי בפירוט כמה פרקים מאוחר יותר?"
אם ככה יש לי סדרה שבטח נורא תאהב:
'אבודים'.
אני כמעט בטוח שאתה צוחק
אבל ליתר בטחון – אבודים זה דוגמא טובה מאד לבעיה ההפוכה, סדרה שבה עניין ה"לתת לצופים להבין לבד" משומש כתירוץ לזה שהיוצרים לא הצליחו לספר סיפור קוהרנטי. העמימות של הסיפור שם היא לא בחירה, אלא תוצר לוואי של האובססיה של ג'יי ג'יי אברהמס עם מסתורין לשם מסתורין.
נו, זאת היתה הפואנטה,
אחרי שהוא הסביר כמה הוא שונא שמפענחים לו את כל החידות, שלחתי אותו לסדרה שלא עושה את זה.
דיסקליימר: אבודים היתה מהסדרות האהובות עלי.
ווסטוורלד עושה משהו מאוד טוב ומשהו לא כל כך טוב
חשבתי על הדברים שלך, משום שאני דווקא כן צופה בעונה החדשה ואפילו נהנית מהניחושים והמתח. אני גם חושבת שיש הבדל בין העונה הראשונה לשניה.
יש לי יחסים מורכבים עם הסידרה הזו, יש בה משהו שאני מאוד אוהבת, ומשהו שגרם לי לחוש אכזבה או חוסר שביעות רצון כללי ברטרוספקטיבה על העונה הראשונה. התיחסתי לזה למעלה כשתהיתי אם אפשר להגיד עליה שהיא חכמה בבניית הסיפור. ההודעה שלך אפשרה לי לשים את האצבע על מה הבעיה שלי איתה (וגם למה אני כן צופה בעונה השניה).
הדבר שהסדרה הזו עושה באופן שכמעט ולא נעשה בקולנוע או בטלויזיה נוגע לבניית העלילה והמהליך העלילתי. ניכר, ברור ומובהק שהכותבים ישבו ובנו את הסיפור שלהם כמו שצריך, ואז בנו את העלילה מפרק לפרק, כך שכל פעם נגלה משהו וישאר מיסתורין. כשאתה מגיע לסוף ומחפש את ההסברים בהתחלה, אתה מבין שהם היו שם ברמזים קטנים.
זוכרת שצפיתי בראיון שבו היה מרמור קל מצד הכותבים משום שהצופים ממש חזו כל טוויסט וטוויסט בעלילה. אני חושבת שהעונה הראשונה נכתבה כדי שאנשים יצפו בה פעם שניה, כמו סרטי טוויסט שבהם בצפיה שניה פתאום אנחנו קולטים את כל הטריקים הקטנים שהטעו אותנו לחשוב שהיתה שיחה או היה מפגש או שהאירועים הולכים לכיוון אחד בזמן שהלכו לכיוון אחר.
אני חושבת שלא התכוונו שננחש מראש ונקבל חיזוקים ככל שהעלילה תתקדם, והעובדה שהטוויסטים היו קצת צפויים "קילקלה" את כוונת היוצר.
כאן יש שתי נקודות ששווה להתעכב עליהן:
הראשונה, שהסידרה פחות חזקה בצד האמוציונלי שלה, במילים כאלו ואחרות גם אתה כתבת את זה. לכן צפיה שניה היא לא כל כך מתגמלת. אין איזשהו תהליך רגשי לעבור עם הדמויות, וכאמור, גילוי הטוויסטים היה יותר אישור לרמזים שרוב הצופים גם ככה קלטו כבר קודם, ולא חשיפה של דבר שחייבים לחזור אחורה ולראות איך הוא נבנה.
הנקודה השניה נוגעת לכותבים, שעשו יופי של מהלך בעונה החדשה כדי להפוך את הצפיה ליותר מתגמלת. הסידרה הזו היא קצת כמו לפתור תשבץ או משהו, המטרה שלה היא לא המסתורין, ולא התחושות שהיא מעוררת. היא בונה חידה, ומאפשרת לך הצופה להיות שותף כמעט פעיל בליקוט הרמזים. הפעם הם די הפכו את ציד הטוויסטים לכמעט דיאלוג עם הקהל. גם הפעם ברור שנבנה איזשהו נרטיב גדול, קיבלנו בפרק הראשון הצצה להתחלה ולסוף שלו (או שאולי אלו לא ההתחלה והסוף? מי יודעת), קיבלנו רמזים למספר קווי זמן, קיבלנו רמזים ל"טוויסטים" מהסוג שהופיעו גם בעונה הראשונה. הפעם, בניגוד לעונה הראשונה, הכותבים יודעים שנחפש, וגם נותנים (חלק) מהתשובות די מהר. בפרק 4 נענו השאלות ללא מעט ניחושי קהל, כולל כמה שהיו על גבול הקונספירציה המופרכת. אני חושבת שזו הפנמה של העובדה שזו לא סידרה לצפיה שניה, אלא סידרת קווסט שמעודדת נבירה בפרטים הקטנים לפתרון החידה. יחד עם זאת, המתח ממש נשמר ואני מאוד סקרנית לגבי ההתפתחות (אם תהיה התפתחות, כי לא ברור לי שראיתי את הסוף) וגם לגבי האופן שבו יתחברו קווי הזמן לכדי עלילה רציפה, כי האמצע מאוד מסקרן.
אז הפואנטה היא המשחק של פיצוח-חידה בתוך עולם שמורכב ע"פ חוקים לא לגמרי דומים לשלנו ועם צילום ממש יפה (הפתיחות של הפרקים השלישי והרביעי היו מהממות). אם אתה נהנה מהחידה, העונה השניה ממש שווה צפיה עד כה.
מסכים ומוסיף
עד עכשיו העונה השנייה מצליחה לא לאכזב, ולא להיות סתם המשך של הראשונה, וזה לא קל כידוע (לגיון, אני מסתכל עלייך).
יש שינויי טון וכיוון, ובעיקר היא לוקחת את הזמן, ומשלימה לאט לאט עוד חלקים מהעולם שלה, כולל מדור המייסדים, וזה לגמרי סבבה.
אני מוצא את הבחירה שלך לקרוא לכל הדברים האלה 'חורים' די מתמיהה.
ווסטוורלד זו סדרה שמסתורין הוא האלמנט העיקרי בה. לא חושב שכל טיפת מסתורין, עד לפני הפיתרון המוחלט שלה באי איזה רגע נכון, הוא 'חור'. ככה הנראטיב של הסדרה עובד..
יש הבדל בין חור ובין מיסתורין
כותב שלא מבחין בין השניים עושה עוול לצופים, לפחות לאלו שחושבים על ההגיון הפנימי של הסיפור. לכן הנקודה הראשונה שלי נראית כמו חור, ועל הנקודות האחרות, הן כרגע חור בעלילה, וכפי שסיכמתי, יש סיכוי סביר שהן יקבלו התיחסות הולמת בהמשך.
הסידרה בנויה על הרעיון של חיפוש הנקודות שלא מסתדרות, לא נח לך לקרוא להן חורים בקו העלילה, אפשר למצוא להן שם אחר. מיסתורין זה שם מיסטי מידי לטעמי.
את החור הראשון אפשר לתרץ
בעונה הראשונה היו לה בלבולים בקווי הזמן והזכרונות של דלורס. העונה היא אמרה שהיא לא דלורס, ואם אני לא טועה, היא קראה לעצמה וואייט. יכול להיות שלפני שהיא הייתה דלורס היא הייתה הפסנתרנית בזמן האמיתי, ואז עשו אתחול לדמות שלה (אבל יכול להיות שהיא אמרה שקוראים לה דלורס גם כשהייתה לפני שהייתה דלורס, בעולם האמיתי, אבל אני לא זוכר במדוייק). העונה היא מקבלת פלאשבקים שהיא חוותה כרובוט, ובעונה הראשונה הפלאשבקים שיש לה הם כדלורס, זאת אומרת שהדמות של הפסנתרנית שלה היא לא הדמות של דלורס. אולי.
לגבי המשחק של פורד, נראה לי שפשוט פורד הרפתקן שאוהב לבנות חידות ולאתגר אנשים, אפילו כשהוא מת.
בכל אופן, הבעיה שלי זה לא החורים, אלא העובדה שברור שהכותבים הרחיבו את העולם בדיעבד. וזה בולט. וזה מבחינתי משהו שלא עושים. אם אתה משנה משהו בסיפור שלך או מוסיף איזה טוויסט, אתה חייב לחזור אחורה לתחילת הסיפור, ולבנות את הסיפור שלך מההתחלה, עם התוספת, או הטוויסט. פה הם לא עשו את זה. בעונה הראשונה לא קיבלנו שום איזכור על העובדה שמשתמשים במידע על המתארחים, והעונה אנחנו מגלים שזה הסיבה האמיתית שהפארק פועל. אני לא רואה הרבה סדרות, ואני מניח שזה קורה גם בעוד סדרות, ושלא כולם מתכננים את כל העונות כבר מהעונה הראשונה, וגם אי אפשר לחזור ולהוסיף דברים לעונה שכבר שחררת, אבל אני רואה את זה כפאשלה תסריטאית. קטנה.
אבל נו טוב, לפחות העונה הזאת הולכת לכיוון טוב.
יכול להיות
אולי אני לא זוכר או שלא שמתי לב.
אם כן אז זה די מנטרל את מה שאמרתי
תודה
כבר התחלתי לחשוב שאני המשוגע היחיד פה.
בעיני אין שום דבר חכם באופן שבו הסדרה בונה מסתורין. אין פה איזה רשת רמזים בבסיס העלילה שהדמויות עובדות בהדרגה כדי לפרום. יש כאן בחירות חיצוניות לסיפור שנועדו במכוון לא לאפשר לי להבין את העלילה. התעלומה היא לא "מי היה הרוצח", "מה זה המבוך" או "מה התוכנית של ארנולד" היא "בוא נראה אותך מבין מה לעזאזל קורה בסדרה". מה שאני אמור לגלות זה מה הקשר בין סצנה לסצנה, ומה המוטיבציות של הדמויות בכל סצנה. כל הדברים שאמורים לגרום לי להזדהות עם הדמויות ולרצות לראות אותן מצליחות הם כאן מטלות שמונחות עלי כצופה. במקום לספר לי סיפור מהתחלה עד הסוף שיש בו מתח נתנו לי ארבעים חלקים של סיפור לא כל כך מעניין ודבק מגע ואמרו לי לחבר. קחו כל תסריט בעולם, ערבבו את סדר הדפים ותקרינו אותם באופן אקראי ותקבלו פחות או יותר את אותו המסתורין.
אמרת שזו בעיה הפוכה מאבודים, אבל בעיני זה תסמין של אותה ג'ייג'ייאברהמיזציה בדיוק שנפוצה היום בהמון סדרות מד"ב. אותו מסתורין לשם מסתורין. הויתור של היוצרים מראש על הנסיון לבנות דמויות, כאלה שאתה אשכרה יכול לאהוב ולרצות לדעת מה יקרה איתן, ובמקום זה התמקדות בחידות נורא מתוחכמות, שמצליחות להחזיק אותך מפרק לפרק אבל בדיעבד הפתרון שלהן לא מגלה לך שום דבר מעניין, פשוט כי בשלב זה כבר לא איכפת לך. זה קורה באבודים ובווסטוורלד, וזה גם בדיוק מה שדיסקברי עשתה בכל העונה הראשונה שלה. וזה מתיש לי את הצורה.
הבחירות של מייב אנושיות, ההתנהגות שלה לא ממש
מהרגע שהיא הבינה את השקר שבסיס הקיום שלה, היא פועלת להשיג את המטרות שלה כמו אלגוריתם מתוחכם – אף פעם לא מהססת, תמיד מונחית מטרה, תמיד פועלת באופן אופטימלי. באמצע היא אמנם החליפה את המטרה שלה (במקום לברוח, למצוא את "הבת" שלה), אבל ההחלפה הזו נעשתה כמו הרמת מתג. כמובן שכל זה קונסיסטנטי עם הזהות שלה – הרי היא לא בן אדם אמיתי – אבל קשה לי להזדהות עם הדמויות המתוכנתות האלו, ובעונה השניה לא נשארו כמעט בני אדם לעקוב אחריהם (גם פורד והאיש בשחור, בעונה הראשונה, לא היו דמויות מעוררות הזדהות, בעיקר כיוון שלא ידענו מה המטרה שלהן ולכן היה קשה לפתח כלפיהן רגש הזדהות או תיעוב אמיתיים). היחיד שהצליח לעורר אצלי הזדהות הוא ברנרד, שהוא סוג של רובוט פגום במאבק הישרדות פשוט, שלא פועל על פי תכנית סופר-מפורטת שאנחנו לא יודעים מה היא.
מסתבר שיש לזה סוג של הסבר
ככל הנראה המשפט violent delights comes to a violent end הוא פקודה קולית שמתחילה את העירור של הרובוטים.
לאורך העונה הראשונה המשפט הזה צץ כמה פעמים. בפרק הראשון אבא של דולורס, אחרי שראה את התמונה של הבחורה והתפלפ אמר את המשפט הזה לדולורס (ואז היא הרגה זבוב).
אחר כך היא אמרה אותו למייב (בפרק השני?)
וכך הוא התגלגל בין הדמויות.
מתישהו בסוף העונה הראשונה רואים שזו הפקודה הקולית שארנולד הכניס כדי לטעון לתוך דולורס את הדמות של וויאט.
אפשר למצוא את שרשרת הפקודות הזו בכל מיני סרטוני מעריצים ביו טיוב (אני סתם תהיתי למה פתאום המשפט חזר בעונה השניה).
אני חושבת שהפרק הראשון בעונה הראשונה יצא ציפייה
שיהיה גם פן רגשי בסידרה, משום שזה היה פרק שהוציא מהצופים המון אמוציות אבל לא בגלל שראינו התנהלות רגשית. לזכותם של היוצרים אפשר להזכיר שבעצם התחושות נולדו מהקונטרסט בין הנחמדות של דולורס לכל הזוועות שהיא עוברת בכל מחזור. משהו ברפטטיביות של ההתעללות ושל התגובה התמימה שלה קצת גרם לי כצופה להניח שהסידרה תתן יותר פוקוס על המתח הזה של ההתעללות שהיא עוברת. מראש הסידרה תוארה כתהליך ההתעוררות של רובוט, והיה די קל להניח שההתעוררות הזו תעסוק קצת יותר בחוויה הרגשית של ההתעוררות הזו.
אני גם מבינה איך ולמה המון אנשים התבאסו מהסידרה ועזבו אותה לקראת האמצע, כי על ההבטחה (הלא מילולית) הזו פשוט לא ענו בסידרה. גם ההתעוררות של דולורס, הסוויטהארט הרגישה לכאורה, היתה הרבה יותר מושכלת מאשר אמוציונלית, היא זוכרת את מה שעשו לה ורוצה לכבוש ולהתנקם.
אני חושבת שנולאן אף פעם לא היה חזק בבניה של דמות מורכבת מבחינה רגשית, תמיד הכתיבה שלו נשענת יותר על הטכנולוגיה ו/או הרעיון המתוחכם. במידה מסויימת נולאן האח הבין את זה (או פשוט חלש ברגשות גם), כי הדרך להביע רגשות בסרטים שלו עוברת דרך הצהרות מלודרמטיות ויותר מידי כינורות, שכולנו נבין שצריך לבכות עכשיו.
טעות/חוסר בהירות שלי
אני לא חושבת שהניתוח שלך הוא אנליטי אלא הכתיבה של הדמויות היא מאוד אנליטית ולא רגשית
אנחנו רואים תהליכים אצל ברנרד ודולורס, אבל התהליכים האלו לא רגשיים על המסך או בדיאלוגים. את שניהם לא ראיתי חווים איזשהו תהליך אמוציונלי אותנטי, הפן הריגשי הוא יותר האופן שבו הצופים מפענחים את הסיטואציה.
זאת סדרה שכולה חידה עשויה היטב שצריך לפענח, כולל התהליכים הרגשיים
ונראה לי שאני נטשתי, בעיקר כיוון שחידות (בניגוד לתהליכים רגשיים/לימוד דמות) הולכות ומשעממות אותי ככל שהן מתארכות. אני יכול לקבל סרט של שעתיים-שלוש שהוא ברובו חידה (נניח, אינספשן), אבל כשזה מתארך לעשרות שעות זה יכול להיות מרתק לצפיה אבל אני מרגיש בסופו של דבר אדיש לחלוטין.
סתם בשביל ההשוואה – סיימתי אתמול לצפות ב"בארי" של HBO, דרמה-קומית עם סיפור מופרך למדי (על רוצח שכיר שמתאהב בעולם המשחק) – עונה צנועה של ארבע שעות בסך הכל, שלא כל הפרקים בה מושלמים, אבל היא מגיעה לקראת סופה לשיא רגשי עצום שאני אזכור הרבה אחרי שאשכח כל אחד ממליוני הרסיסים שמרכיבים את החידה העצומה של ווסטוורלד.
מסכימה איתך לחלוטין
אני כן מחבבת את החידות, באופן כללי בחיים, אני אוהבת את הרגע שבו מיס מאטץ' כלשהו פתאום מסתדר כי הבנתי מה התנאי שהיה חסר לי. לכן אני נהנת מווסטוורלד, יחד עם זאת זו לא סידרה שרודפת אותי במחשבות נוגות או פילוסופיות.
וכבר ציינתי איפשהו בדיון הזה, שלדעתי הבעיה בחסר הרגשי בסידרה מגיעה מלמעלה (מנולאן), הוא פשוט לא כותב ריגשי.
בארי כתובה ומשוחקת מעולה, זו פשוט סידרה עילאית ואני לא מבינה איך היא לא עשתה יותר רעש. היא גם ההפך המוחלט הגמור לגמרי מווסטוורלד, זו סידרה שבנויה על המופרכות והרגישות בכתיבה (ובמשחק).
נגיד פייסבוק בשליטה מוחלטת בתוכנה שלה
ובמידע היא אוספת, בלי גישה פיזית לפלאפונים שלנו.
פייסבוק היא אפליקציה, קוד
בסידרה מזכירים את נסיונות הגניבה של המתחרים. פייסבוק היא קוד ולא ישות פיזית. הרובוטים הם גם וגם (קוד, ישות)
אם הזכרת פלאפונים, ביום שאפל הוציאה לשוק את האייפון הראשון שלה, התחילה ספירה לאחור עד שמתחרים נוספים יוציאו סמרטפונים שעובדים בטאץ'.
הטלפון הוא עדיין רק מחשב, הוא לא תגובתי ולא תנועתי, הוא קוביה שאפשר לעשות בה שימוש ואז לדחוף לתיק. אני מניחה שבמחיר המכשירים מגולמים גם ההפסדים מהגניבות.
ככל שהרובוטים יתרחקו מהפארק, יהיה קשה לשלוט בהם ובגישה אליהם, הם יעמדו מול יותר סיטואציות בלתי צפויות שנוטות לדחוף את חלקם לדיספאנקשן ואחרים לפעולות שאין דרך לנטר.
לכל אחד מהצדדים בסיפור הזה היה אינטרס למצוא מודל כלכלי שמשאיר את הרובוטים בפארק. זה גם הופך את כל הנרטיב של "זה לא כל מה שדלוס עושה בפארק" למשהו צפוי, בסוף העונה הקודמת אני הנחתי שדלוס עובדים על מה שאפשר להוציא חזרה אל שאר העולם. פשוט ניחשתי לא נכון את ה-מה.
אבל איזו יפה הסצנה הממוחזרת, ראיתי אותה פעמיים.
לא הצלחתי להחליט אם המיחזור של השיר היה רעיון טוב או רעיון לא טוב.
ברור שהיו קולטים את הסיטואציה
אפילו אם היה לוקח כמה שניות, היו כמה דברים מאוד מובהקים בסצינה המקורית (שגם חזרה על עצמה בוריאציות שונות בעונה הראשונה). זו סידרה שבנויה על גילוי רמזים דקים, אנשים עוצרים באמצע הצפיה כדי לקרוא את הדו"ח המפורט בטאבלט על כל רובוט, אני רוצה להאמין שהם היו שמים לב לסצינה משוחזרת כמעט 1 ל-1. אם מישהו לא היה רואה את זה לבד, מקועקע ליפנית דרקון על הפרצוף ואם גם זה לא מספיק, הדמויות אומרות "היי, זה אנחנו".
אבל, אני חושבת שיש פאשלה קונספטואלית ענקית בסצינה החדשה. לכאורה הרעיון מועתק 1:1 בין העונה הראשונה בווסטוורלד לעונה החדשה בשוגונוורלד מישהו העמיד את 2 הסצינות אחת ליד השניה ביוטיוב ונראה לי שהשודד היפני שמאלי. אפשר להגיד שזה בקטנה, אבל אלו רובוטים, מישהו מתכנת אותם להתנהג באופן מסויים, אז אם הוא מתכנת 2 רובוטים להיות ולעשות אותו הדבר, הם גם אמורים שניהם להיות שמאליים או ימניים אותו הדבר.
בכל סוג של קרב יש יתרון מובהק לשמאליים
גם בספורט מסוגים שונים הרבה מאוד פעמים האנשים הבולטים הם שמאליים (נדמה לי שכמעט כל הכדורגלנים הטובים בעולם הם שמאליים)
אם מישהו מחליט לשכפל קובץ ומחליט לא לשנות שום דבר (וראבאק, הכל זהה שם) למה שיחליפו את היד הדומיננטית? זה פרט כל כך קטן מבחינה ויזואלית אך כזה שדורש הרבה מאוד תכנות (כי כדי שתוצאות הנרטיב ישארו זהות, זה דורש התאמה של כל הבאים במגע כדי להגיע לתוצאות זהות).
**לא נעים לי לספר שלא זכרתי את הסצינה הזו מפרינסס ברייד, אולי כי נראה לי שהסרט קצת אובר רייטד.
מה זאת אומרת לא לשנות שום דבר?
כלי הנשק שונים, לא? זה שינוי הרבה יותר גדול משמאליות. חוץ מזה, אולי מראש הרובוטים מתוכנתים עם איזה פונקציה אקראית שגורמת לעשרה אחוזים מהם להיות שמאליים, בדומה לאנשים אמיתיים, ככה בשביל הריאליסטיות.
אני לא מתכנתת, אבל מנקודת המבט הצרה של מתכנתים שאני כן מכירה
(מקורסי בסיס בסיסיים מאוד) אתה לא מכניס שינויים לקוד בלי סיבה.
ברמת הקונספט של כתיבת קוד, זו טעות לדחוף תכונה כל כך חסרת משמעות אם היא לא נדרשת לצרכי הפיתוח, זה בזבוז של משאבים. הרי התכונה הזו לא תשנה שום דבר בחוויה של המשתמשים בפארק.
תמיד אפשר לטעון שעם הנשק משתנה הדינמיקה מספיק, שיש צורך באדם שהוא שמאלי ולא ימני כדי לא לפגוע ברצף של הנרטיב. יתכן, אך אם זה היה מכוון אני חושבת שנקודה כזו היתה מקבלת הבלטה, ולכן זה נראה יותר כמו פיספוס.
פיספוס קטן ואידיוטי, אני אפילו לא בטוחה שאני צודקת, לא צפיתי שוב בכל הפרק כדי להבין, יש מצב שבכלל השני הוא השמאלי או ששניהם באותו כיוון וסתם נראה לי.
כן, אבל איך הן יבואו לידי ביטוי?
באופן הפעולה הנורמלי של הפארק, המארחים מאבדים את הזיכרון בסוף כל יום, והאורחים מתחלפים כל הזמן (ואני מניח שחוץ מכמה מכורים כבדים, אין מישהו שמתלהב גם מווסטוורלד וגם משוגונוורלד וגם מפיראטוורלד וגם ממארסדום ככה שיבקר בכולם וישים לב שהכל דומה חוץ מההבדלים הקטנים). מה תורמת הרנדומליות הזאת לתפעול השוטף של הפארק, ואם היא לא תורמת – למה להכניס אותה?
כלום לא רנדומלי בפארק
האישיות של הרובוטים כתובה לרמת הפרטים הקטנטנים. הרנדומליות היחידה בפארק היא התגובה של בני האדם שמתקשרים איתם, וגם אז, ראינו יותר מפעם אחת שהאחראים על הפארק יודעים לחזות את מה שהרובוטים יגידו (גם בלי להסתכל על הטאבלט).
החוויה לא יותר עשירה וריאליסטית, אלא יותר אלימה. אם המילים הנ"ל הוזכרו בפרק עצמו, הרי זו מכבסה של איש מכירות לחוויה יותר אלימה. עד כמה שאני זוכרת מראש נאמר שמדובר באלימות.
איך עובדת תודעה
כיום כשאנחנו רוצים למדל "תודעה" (או יותר נכון – פעילות סינפטית במוח) אנחנו מייצגים את הקשרים עם מרווח טעות מסויים. מעין מרחב אקראי בו נוירון יכול "להדלק" או לא. יכול להיות שהמרחב הזה מייצג את מה שאנחנו לא יודעים על המוח, אבל גם יכול להיות שהוא אשכרה אקראי, שאין דרך לנבא במאה אחוז פעילות אנושית.
המארחים בפארק צריכים להגיב בדיוק כמו בני אדם, לכן סביר שהם תוכנתו באופן דומה. האקראיות לא רק מתבטאת בהאם אני אלך ימינה או שמאלה, אלא בדברים קטנים ואנושיים יותר כמו הבעות פנים, אינטונציה של הקול וכו'.
לא, ולא
לגבי הפיסקה השניה שלך, המארחים בפארק לא צריכים להגיב בדיוק כמו בני אדם, הם צריכים להגיב באופן שיאפשר למבקרים אנושיים בפארק לטעות בהם שהם בני אדם. מי שמכיר אותם לאורך זמן יודע מאיפה הגיעו המשפטים, יודע מה האופי של כל מארח, יודע מה רמת האינטיליגנציה או האלימות של כל מארח, וחש ברפטטיביות שבפעולות של כל מארח. בעונה הנוכחית, כל אחד מהעובדים של הפארק אפילו נדהם כהוא נחשף למידת העצמאות המחשבתית של חלק מהמארחים (בעיקר מייב ודולורס) משום שזה סותר את האופן שבו הם לכאורה מעוצבים. זה ההבדל בין יש או אין תודעה.
כשאתה ממדל פעילות סינפטית ע"י השארת טווח טעות יש לך גם סלקציה על ידי המערכת הגדולה. האקראיות בתהליך כזה (כמו כל תהליך אבולוציוני) לא בהכרח מאפשרת לכל התרחישים להתקיים אלא רק לאלו שיתאימו לתוך המערכת.
יתכן ששמאליות היא אקראיות שלא מפריעה למערכת של פארק שעשועים מורכב מרובוטים. זה נשמע לי פחות הגיוני, משום ששמאליות דורשת כל מיני התאמות (יש אגף שמאליים במשפחה שלי) או למידה של עבודה בשתי ידיים. בעוד שהפארק מיצר הצגה של תרחישים מקריים, הוא למעשה מתוכנן לפרטי פרטים כדי שכל דבר יקרה בדיוק בזמן ובמקום והנרטיבים השונים של כל דמות יגיעו לכדי סיום. זה פרט שולי מידי כדי שיצדיק כזו השקעה אנרגיה. מה גם שאם צדקתי (לא בדקתי שוב) הדמות שהמאלית כבר סיימה את ענייניה ודבר לא נאמר על השמאליות שלה.
התרחיש הסביר יותר הוא שבזמן ליהוק לא שמו לב לעניין השמאליות, או שחשבו שהוא לא יורגש.
כי זו סידרה שכל 4 קוים ברקע
מיצגים לך קו זמן אחר, או קוד בינארי לאתר אינטרנט. היא בנויה כך שכל החרגה קטנטנה מהנרטיב היא רמז למשהו שעוד אין לנו את התמונה הגדולה שלו.
עכשיו הבנתי, תודה
אני חושב שהזבוב הוא מל מטאפורי להתעוררות,
בדומה לזבובים המעבירים את המחלה בעדר הבקר בסיפור של דולורוס.
הגעתי כדי לבדוק אם אולי הסברת פה את מה שלא הבנתי
איתך בבילבול וחוסר ההבנה.
אני חושבת שיש פה איזה קטע רוחניקי של "הערים". כניראה שהוא מי שהעיר את כל הנ"ל, פורד תפס טרמפ על השינוי שחל בו וגם פיענח את היקום הווסטוורלדי לאור השינוי (חייבים לסבול כדי להתעורר).
אני חושבת שמייב דיברה דרכו רק בסוף, בכל מקרה אני לא כל כך אוהבת את התפנית בעלילה שלה.
אז מה הערך בשיח על היכולת להפסיד? הם עדיין לא יכולים להפסיד
(ל"ת)
"משוואה די מוכרת במד"ב, פנטזיה וכו'"
מה עם משוואות חדשות? כלומר, הסידרה התחילה עם איזושהי תחושה שהולך להיות בה משהו חדש. במקום זה, כצופה קיבלתי הבהרה שכמעט ואין חוקיות בעולם של הסידרה (של האנדרואידים בכל מקרה), והכל יכול לקרות. פשוט הורידו את כל החוקים, והשתמשו בנוסחאות הכי מוכרות/בנאליות לקדם את העלילה. אולי היו לי ציפיות גבוהות מידי.
למעשה, ההפתעה של הפרק האחרון כבר הופיע בורסיה קצת אחרת בסרט שנולאן עצמו כתב. (כל העניין הזה שהדמות שאנחנו רואים היא לא מי שחשבנו, ולכן אפשר לשלוף פיתרון מפתיע. רק שבסרט היה לזה רמז מטרים, וחוץ מזה, זה היה מקורי יותר)
על זה אני לא באמת יכול לענות..
החוקיות בעונה הזו, לפחות בהקשר של מה שדיברנו עליו בהודעות האחרונות, נראה לי סביר למדי.
מסכים שסיימנו את עונה 1 עם פוטנציאל למשהו מקורי יותר ובסוף קיבלנו תבנית די מוכרת בסה"כ.
למעשה, רק הסיום של העונה השניה היא מה שהפך את התבנית למוכרת. העונה הגיעה ל2/3 עם הרבה פוטנציאל מקוריות
(ל"ת)
טריילר לעונה 3
https://youtu.be/deSUQ7mZfWk
אני חייב להודות שהם לקחו כיוון ממש מפתיע אם איך שהם בחרו להמשיך את הסיפור של ג'סי.
וואו,
הטריילר נראה מעולה, לגמרי לא מה שהיינו מצפים על פי העונות הקודמות, וגם לא מסגיר כלום מהעלילה,שזה תמיד מבורך.
וכן, אם אהרון פול יקבל כאן תפקיד ראוי למידותיו, זה לבדו שווה חצי סדרה.
רק אל תתנו להם דרקונים.
בעקרון עד היום ראיתי אותו רק בעוד תפקיד אחד
בXXX שהוא סרט ממש רע, אבל הוא שיחק שם את ג'סי בגרסת "איכשהו גייסו אותי למשטרה". אז אתחיל בלקוות שהוא מסוגל לגלם עוד פרסונות ושזה לא עומד להיות עוד מאותו דבר.
לגבי העונה השלישית *למי שלא צפה בשניה זה סוג של ספוילר*
כמו כן, קצת מצער אותי שאם אני מבינה נכון כל הדמויות חוץ מדולורס וברנרד יעזבו אותנו. קצת חיבבתי את מייב כדמות יותר מאשר את דולורס שעברה ממצב פרינססה חסרת אונים ומודעות, לרוצחת חסרת חמלה שפועלת רק לפי שיקולים קרים. כרגע כדי שמייב תחזור ידרש איזשהו טוויסט בלתי נעים (נגיד שישלחו אותה להלחם בדולורס) או המשך פיתולי עלילה בפארק שככל הנראה מיצו את עצמם. דווקא אשמח לראות אותה מסתובבת בעולם האנושי ומשתפת פעולה עם דולורס, לדעתי הן יצרו ביחד צוות מעולה.
אחרי בדיקה, יש לי טעות בשם הסרט, מדובר ב999
(ל"ת)
Define X=9, הכל בסדר.
(ל"ת)
אתה אפילו לא יודע כמה פתוח הפצע שעליו דרכת
אבל אני מקווה לשלוט בשפות בשנה הקרובה
הפרק נראה כמו 'מראה שחורה'
ואני לא בטוח שאנחנו צריכים עוד מזה.
מצד שני, גם הסדרה נראתה קצת כמו 'מראה שחורה', בעיקר בעונה השנייה, אז אולי זה מתבקש.
אלף, מראה שחורה זה לא רע לפרקים
בית, עד כה בשתי עונות ווסטוורלד הראתה שהיא מצליחה לשמור על קו עלילתי קוהרנטי ומוגדר לאורך רוב העונה לפחות (הייתי מוותר על חלק מהזמן השוגוני, אולי בגלל מייב שקצת נמאסה עלי), והיוצרים יודעים לקחת אותנו למסע עם מטרה ולהגיע לשם.
אם זה לא ילך לאיבוד, שינוי הויזואליזציה והלוק יכולים דוקא לתרום לרענון ולא רק לחזרה על יותר מאותו דבר.
גימל, מאד ייתכן שהטריילר לא משקף בכלל חלקים שלמים מהעונה – זה גם חלק מהוייב שהוא משדר, וגם חלק מיתרונותיו לטעמי.
ודלת – נמתין בסבלנות ונראה. אני יותר סקרן מאשר לקראת הפרקים האחרונים של משחקי הכס.
עלה טריילר נוסף
לא מופיעה כאן התגובה עם הקישור, חפשו ביוטיוב westworld sdcc
טריילר חדש לעונה שלוש
https://youtu.be/pDJbFA32_QY
ההתרגשות שלי לקראת העונה החדשה לא הייתה בעננים לאחר עונה שנייה קצת חלשה בהשוואה לראשונה, וההתרגשות פגה עוד ועוד מרוב הזמן שהיינו צריכים לחכות בין העונה השנייה לשלישית, אבל עכשיו ההתרגשות הזו הכפילה את עצמה בשבעת אלפים. וואו, איזה טריילר פנומנלי. העיצוב של העולם העתידני שבחוץ נראה פשוט מדהים, בעיקר כשהוא מלווה ע"י המוזיקה המופלאה הזאת. ראמין ג'אוואדי עם עוד קאבר אינסטרומנטלי יפהפה ואפי שלוקח שיר מוכר והופך אותו למשהו משל עצמו. לא יכול לחכות.
אז אנחנו לא עוסקים בזהות יותר? זה סתם מרד רובוטים בהיפוך טובים/רעים?
זה נראה מאוד אסתטי, אבל גם מאוד, מאוד סטנדרטי.
אני מתארת לעצמי
שהעיסוק בסוגיית הזהות יוכל להמשיך גם כחלק מהעלילה הנוכחית. איכשהו קשה לי לצפות למשהו סטנדרטי אחרי שתי העונות האחרונות.
נ.ב. גם הציפיות שלי עלו לשמיים בעקבות הטריילר החדש, ואיזה כיף שאפשר לצפות לעוד פסקול של ראמין ג'אוואדי עם קאברים משובחים.
עברנו מחוק הזהות לחוק הסתירה. אני מקווה שהעונה הזאת לא תהיה השלישי הנמנע
ראה הודעה זו כפישלייק להומור נישתי!
(ל"ת)
אז עונה 3 ממש טובה
מישהו היה צריך לומר זאת.
אולי פרק 7 היה קצת פחות, אבל כמעט כל פרק עד עכשיו הוא יצירת אמנות קטנה.
כיוון שונה מהעונות הקודמות, ולא מגיע לפסגות של העונה הראשונה, אבל יותר שוטף, עשוי היטב וזורם מהעונה השנייה שקצת היתה סבוכה מדי לרעתה.
והפסקול זורח מעל הכל.
צריך לחכות לפרק האחרון
עד כה, בכל עונה הפרק האחרון אכזב אותי. הפעם לא הבנתי אפילו אם יהיו עוד עונות, כי זאתי כל כך קצרה. אולי מכיוון שהאפקטים מרקיעי שחקים.
היא בהחלט עונה טובה, וגם שינתה ז'אנר והפכה למוצלחת יותר.
טובה? מה אני מפספס?
ראיתי את ארבעת הפרקים הראשונים וזה ממש כאב לי במוח. זה כאילו הם הכינו רשימה של קלישאות מד"ב ועברו עליהן אחת אחרי השנייה.
אני מתבייש שלקח לי עד פרק 8 לזהות את ביסט מוד. העונה התחילה קצת MEH מבחינתי אבל השתפרה לקראת הסוף. חוסר היכולת המוחלט שלי להזדהות אם מי מהדמויות נהפך מאמביוולנטיות רגשית להערכה למורכבות של הבעיה אותה מציגים. זה גבול דק מאוד שהסדרה נכשלת בו בחלק גדול. אבל זה שווה שבשביל הרגעים שהיא כן.
הפרק הראשון לא מבטיח.
ככל שהסדרה הזו מתרחקת מהפרמיס המקורי והמגניב שלה, היא מאבדת אותי. הפרק הזה מרגיש כמו סדרת מדב גנרית לחלוטין של סוף שנות האלפיים. מהסוג שabc היו מפיקים כמו זבל אחרי ההצלחה של אבודים ומבטלים אחרי עונה. אפילו הקאבר של video game של לנה דל ריי (בחירה מאד on the nose) לא הגניב אותי כמו קאברים אחרים שהיו בסדרה. הוא בקושי הרגיש כמו קאבר, המוזיקה הרגישה כמו המנגינה המקורית. גם לא יודע אם זה קשור לקורונה אבל יש תחושה של נפילה תקציבית בהשוואה לעונות הקודמות. לוקיישנים בנאלים ולא מרגשים (איפה המוזיאון מדע בסינגפור שחיפשו למעבדת דלוס בעונה הקודמת). אני חושב שאנשים מתחילים להצטער כשהם אמרו על העונות הראשונות שהן מבלבלות מדי, הישירות והצניעות העלילתית לא יושבים יפה על הסדרה הזו. לדעתי גישת הפאזל בוקס תמיד ישבה עליה יפה,כלומר בשתי העונות הראשונות). טוב, אני אשאר כי תמיד טוב לראות את טנדי ניטון עם חרב יפנית.
לנה דל ריי היה אמור להגניב?
כי מבחינתי, זה שהעונה הראשונה הייתה מלאה ב-Radiohead, ורק בפרק הפתיחה היו קאברים אדירים ל-Paint It Black, House of the Rising Sun ו-Black Hole Sun, והעונה כל מה שקיבלנו בפתיחה היה Video Game – זה בדיוק סמלי לההדרדרות שכל הסדרה הזאת סובלת ממנה מאז סוף עונה 1.
כמה מעצבן שלא סגרו אותה אז, זה היה כל כך קרוב להיות מושלם. וכמה מעצבן שיש לי חולשה לדברים שמצולמים ב-35 מ"מ ומשפחת נולאן שאני לא יכול להפסיק לראות את זה.
בגלל זה כתבתי שלא הגניב אותי.
למרות שאני די מחבב את שירים מסוימים שלה אבל לא מעריץ. ולא רואה בעיה עם קאבר של שיר פופ מודרני, מה שהפריע לי הוא שהוא היה דומה מדי למקור. אולי בכלל תכננו לעשות קאבר לקייט בוש ודברים מוזרים הרסו להם אז לנה היא אלתור של הרגע האחרון.
בכל מקרה העיבוד האהוב עלי הוא exit music (for a film) המושלם של רדיוהד, בין השירים האהובים עלי אי פעם והוא עשה לו עיבוד יפיפה. עוד שניים שאהבתי: heart shaped box של נירוונה,back to black של איימי ווינהאוס (הקאברים בסגנון מסבאה של המערב זה כל כך כיף).
זה "משחקי וידאו", ברבים.
וכל גרסת כיסוי לשירים שלה מהתקופה הזאת תהיה נחותה מהמקור. האלבום הקלאסי היחיד שלה, אבל איזו יצירת מופת! כזאת שהגדירה דור שלם של נערות. מעניין אם הבחירה בשיר הזה הייתה נוסטלגית במכוון כי אם ככה זה ממש הצליח להם (השימוש בשירים של רדיוהד לא תמיד נעשה מטעמי נוסטלגיה, למעשה בדרך כלל הוא לא.)
לא חושב שניסו לעורר נוסטלגיה.
הבחירה בשיר מאד לא מסתורית. הוא מתנגן בזמן שהדמות החדשה בסדרה, שהיא כותבת סיפורים במשחקי וידיאו לדמויות הרקע, והיא מספרת בוויס אובר על סיפור חדש תוך כדי שהשיר מתנגן ברקע.
התכוונתי למשהו יותר רחב בגישה והרמה של עונה 1 לעומת השאר
(תגובה חלקית גם לאסתטיקה של החבובות)
זה יישמע אולי קצת מטנף על לנה דל ריי, אבל זאת לא הכוונה. אני בסדר עם רוב השירים שלה, אפילו יצא לי להיות בהופעה שלה באיזה פסטיבל ונהניתי, היא פשוט לא כוס התה שלי כל כך.
אחרי שאמרתי את זה, אני מאמין שגם מעריצים שרופים שלה יכולים להבין את הפער הענק בינה לבין רדיוהד וחלק מהשירים שכתבתי בתגובה הקודמת, לפחות ברמת המילים. אישית אני אוהב ומתחבר יותר לרדיוהד, אבל זה לא העניין.
המילים של לנה די ישירות והמסר ברור, לפחות בשירים שלה שאני מכיר וב-Video Game. לא צריך להיות לפתוח גוגל כדי להבין למה הכוונה בשיר כמו Video Games, ולנחש למה היא מתכוונת בשורות כמו "Heaven is a place on earth with you / Tell me all the things you wanna do" או "Open up a beer / And you say, Get over here / And play a video game".
לעומת זאת Exit Music של רדיוהד: "And you can laugh / A spineless laugh / We hope your rules and wisdom choke you / Now we are one in everlasting peace". גם אם רוב המילים והמשפטים פה ברורות, צריך רקע וחפירה לא קטנה כדי להבין מה רוצים מאיתנו. זה נכון גם ל-Paint It Black, שבלי לחבר אותו למלחמת ויאטנאם לא הבנתי אותו.
זה נכון גם ברמת השימוש בשירים לסדרה. הייתה דמות שכותבת סיפורים למשחקי וידאו, היא די מיואשת מגברים ובדיוק גבר פגע בה, שמו Video Game שעוסק בנושאים כמעט זהים, ואפשר לזהות את זה כבר מהמילים של השיר. תשווה את זה לאיך ש-Exit Music, שנכתב לסוף של "רומיאו ויוליה", מתכתב עם הסוף של עונה 1.
אני לא מבין מספיק במוזיקה או מכיר מספיק את לנה דל ריי בשביל להגיד בוודאות, אבל לפי חפירות של שנים שעשיתי על רדיוהד, נשמע לי שגם בלחן הם הרבה יותר חדשניים ופורצי דרך.
אני שוב מסתייג ואומר שאני בסדר עם לנה דל ריי למרות שהיא לא הסגנון שלי, הכוונה לא לרדת על השירים שלה, רק להראות את ההבדל בין המוזיקה שלה לשל רדיוהד. לא מתיימר לקבוע שמישהו מהם "יותר טוב".
ועכשיו, כל מה שאמרתי על הפער בין לנה דל ריי ורדיוהד והשימוש שלהם בסדרה – תקף גם מבחינתי על הפרק בין עונה הראשונה לשאר. העונה הראשונה הייתה מורכבת, מפותלת, מד"ב כבד ויחסית חדשני, נוגעת בנושאים שלה בצורה אלגנטית ומטאפורית. העונות הבאות והפרק מאתמול הלכו על נושאים הרבה יותר פשוטים, ודי אמרו מה שהם רוצים ישירות. דיאלוג כמו אארון פול באתר בנייה על השפעת המחשבים על החיים בשנים האחרונות לא היה עובר בעונה הראשונה.
כמו שהמוזיקה של רדיוהד שונה מזאת של לנה דל ריי – ככה העונה הראשונה מרגישה שונה מהעונות הבאות. בגלל זה אני הרבה פחות אוהב את העונות האלו, כי כמו שאמרתי, לנה דל ריי לא כוס התה שלי.
אני לא יודע איך להתחבר לחשבון שלי אז אכתוב פישלייק.
השיחה השטחית על רצון חופשי של קיילב והחבר באתר בנייה כל כך ישירה וסתמית. העונה הראשונה ידעה להיות פחות חד משמעית ולהעלות רעיונות מורכבים בצורה מאתגרת ולא ישירה (אני גם חובב גדול של העונה השנייה, הפרק עם האינדיאני האהוב עלי בסדרה).
אני מאד מקווה שהפרק הזה הרגיש נוסחתי מדי בכוונה, כאילו זה עוד נרטיב או לופ כמו שעובדי הפארק היו כותבים. הדמות של אריאנה דבויס הרגישה לי כמו קלישאת החברה השחורה הכי טובה בקומדיות רומנטיות של פעם, זו שתמיד מתעניינת בחיי האהבה של הגיבורה הלבנה בלי התייחסות לעולם הפנימי ולחייה הרומנטיים של החברה עצמה. אין מצב שהם לא הולכים לעשות טוויסט על זה. כנל לאישה של קיילב שהרגישה כמו קלישאה של האישה שמחכה לגבר הלוחם בבית שיצאה היישר מצלף אמריקאי. ומייב שהפכה שכל הקו עלילה שלה מרגיש לי כמו וולברין המקור. אין מצב שזה כל מה שיש ושלא מסתתר משהו מעניין מאחורי כל הנוסחתיות הזו, נכון?
לנסות לשכנע אותי שרדיוהד יותר טובים פי כמה בכל פרמטר מלאנה דל ריי זה כמו לשכנע את דורון להיות מעריץ שרוף של הנסיכה הקסומה.
או במילים אחרות, אין צורך כי זה מובן מאליו.
אוקיי ונוסף שיר נהדר לרשימת הלהיטים שאסתיר בטקסט
באד גאי של בילי אייליש. פשוט כיף להבין שמהנגינה התקופתית שאתה שומע הוא בעצם שיר פופ של זמרת שאני מאד אוהב. מה שכן, היו יכולים לבחור בשיר אחר שלה כי כבר בברידגטאון עשו גרסה תקופתית לשיר הזה ובעצם הוא כבר נחרש בלא מעט סדרות.
וכשקולטים את הגאונות שזה שיר שכתוב לפי נוסחה של שלושה אקורדים קלים מאוד אז בכלל.
(הכותרת לא נכתבה ב
אלא באהבה והוקרה גדולות מאוד, למקרה שלא הייתי מספיק ברור.)
איזו עונה?
שרדתי בקושי את עונה 2
עונה 4
(ל"ת)
לגבי בחירת לוקיישנים
בשתי העונות האחרונות נהיה קטע בסדרה לבחור מקומות שכבר היום נראים עתידניים, לתת להם כמה טאצים מעודנים בעיצוב ההפקה ולמכור לנו שזה העתיד. הפרק עשו את זה עם טיילת ההיי ליין בניו יורק שתמיד נראתה עתידנית ומגניבה. הבעיה שבניגוד ללוקיישנים בסינגפור בעונה הקודמת, היא יחסית מוכרת ומרגישה עצלה כדרך למכור לנו את ניו יורק כעיר עתידנית. בכל זאת עיצוב ההפקה תמיד מרשים בסדרה הזו (הגרסה העתידנית של משרד קוביות מסרטי ניינטיז אהובה עלי במיוחד מהפרק).
באופן מאד הולם ללקונספט,
ווסטוורלד קמה לתחיה בעונה 4. והיא עושה את זה כשכבר לאף אחד אין כח לדבר עליה.
או אולי זה מה שעושה את העונה מוצלחת? כשהעלילה נפרסת כמו שצריך ואין תיאוריות מעריצים בכל מקום שתקלקל אותה?
העונה מעולה, כבר הזכרתי את זה בעמוד אחר.
לא בטוח למה הכוונה ללא תיאוריות מעריצים כי יש המון שסובבות את העונה הזו, הרבה יותר מהקודמת. למעשה העונה הקודמת הייתה מאד מצומצמת עלילתית, חסרת חידות ופאזלים וסטרייט פורווד באופן שאינו הולם את הסדרה. בעונה הזו חזרנו למיסתורין. אומנם לא קשה להתמצא בסדרה והיא אינה מבלבלת יותר מדי אבל בהחלט הצופים חזרו לנחש. וזה חלק מהכיף. תיאוריות המעריצים הם חלק מהדנא של הסדרה הזו, החל מעונתה הראשונה.
למעשה, בלתי אפשרי לצפות בעונה בלי להעלות ספקולציות גם באופן לא רצוני כי קו העלילה של כריסטינה משווע לתיאוריות. פשוט אין דרך להתייחס אליו פשוטו כמשמעו.
(ל"ת)
מבחינתי, זה ממש מעט מדי ומאוד מאוחר מדי
מעט מדי:
אני לא סובל או נקרע מצחוק מכמה שזה מטומטם כמו בעונות 2-3, הם כן קצת נוגעים בנושאים מעניינים. אבל זה עדיין רחוק שנות אור מהמד"ב שאני אוהב או מה שהלך בעונה הראשונה. הסדרה עדיין מאוד ישירה והנושאים פשוט עולים בדיאלוגים של הקראת אקספוזיציה, או עם משפטים עמוסי פאתוס שמזכירים את הטקסטים שנכתבו לרובוטים בעונה 1 בצחוק, רק שהפעם זה ברצינות.
"אני צריך לבדוק כמה דברים כדי לדעת איך להציל את העולם"
"מה יקרה אחרי המלחמה?" "נחזור לחיים הרגילים שלנו." "ואיך הם ייראו?"
או סתם צורך להגיד בעל פה דברים שברורים לכולם כאילו הצופים טיפשים. נגיד, באחת הסצנות השבוע היה ברור מאוד ויזואלית שכולם מחפשים שתי דמויות מסוימת, אבל למה להסתפק בזה כשאפשר לדחוף לדמות שורה כמו "הפכנו לאויב הציבור מספר אחת"?
בסוף אחד הטוויסטים העיקריים עד כה היה אחד לאחד בעונה הראשונה, והיה צפוי מאוד.
וגם מה לעשות, טסה תומפסון לא מתקרבת לרמה של אנתוני הופקינס.
מאוחר מדי:
כשהיא התחילה לפני 8 שנים היא הייתה די פורצת דרך, גם בעלילה וגם בהפקה. כאמור, להרגשתי מאז היא רק ירדה, אבל גם כולם מסביבה עלו. היו מלא סדרות מד"ב מוצלחות מאז, ואני לא מרגיש שהיא מתברגת ברשימה הזאת היום עם עונות כאלה.
אני עדיין אמשיך כי אני נהנה מהאווירה שלה, הצילום ועכשיו היא קצת הגיע לנושא שקרוב אליי. אבל לפי איך שהם נגעו בו בפרק הזה, אני מאוד בספק שאוהב את העונה במיוחד.
אשכרה הסדרה בוטלה, על אף שעל פי ההבטחות אמורה להיות לה עונה 5 אחרונה.
ואני סבבה עם זה. הסיבה אינה שלא אהבתי את הסדרה, כי גם ברגעיה החלשים היא הייתה טלוויזיה נהדרת. בעיקר משום שבעצמי טענתח תגובה למעלה שפרק הסיום של עונה 4 יכול לתפקד אחלה כפרק סיום הסדרה.
הבטחות ממשיות לא היו
היוצרים הביעו בראיונות תקוות לעונה 5, יש הבדל.
.
והסיום של עונה 4 בנה תשתית לעונה אחת אחרונה, ומבאס שלא נקבל אותה; שנים של השקעה ירדו לטמיון רגע לפני קו הסיום. אני מבין שהיא ירדה ברייטינג באופן דרסטי (מ-12 מיליון צופים בעונה 1 ל-4 מיליון בעונה 4) ובכל זאת, יכלו לאשר עונה מקוצרת או סרט סיום.
לדעתי הסיום בנה תשתית די רעועה לעונה האחרונה ויכוח גם לעמוד בפני עצמו כסיום סדרה ובכל זאת,
בסוף לא נקבל את הלולאה המלאה שהגיעה לנו. לא הייתי אומר ששנים של השקעה ירדו לטמיון, יש ערך לעונןת הקיימות, אבל באמשלהם לא יכלו כבר לסיים את הסדרה כמו בני טדם. זה hbo, לא נטפליקס (למרות שלא חסר להם בהיסטוריה ביטולים צורמים כמו מוארת, קרניבל ורומא).
אני עם רם
שנאתי מאוד את כל מה שהלך בעונות 2-4 ואני לא מהאנשים שחושבים שהיה שיפור ברביעית. המשכתי בגלל חסד נעורים לעונה 1, נולאן, ויזואליה שאהבתי והמחשבה שאולי כל זה מוביל לאנשהו.
העונה הרביעית נגמרת במשפטים "המשחק הזה יסתיים היכן שהתחיל… סיבוב אחד אחרון, אולי הפעם נצליח", זה בבירור קריאה לעונה אחרונה שתסגור את כל הסיפור. לסיים אותה ככה זו די יריקה בפרצוף, גם אם הקו הראשי של עונה 4 די נגמר.
לא יודע אם זאת ההנהלה החדשה או שזאת פשוט סדרה מאוד יקרה ולא משתלמת, אבל סחבתי עד לפה, הייתי רוצה לראות עוד קצת כדי לדעת לאן הם התקדמו כל הזמן הזה.
ושכחת את הסיום של "דדווד" ברשימת החיסול של HBO, אפילו שהיא קיבלה סרט סיום לא רע אחרי שנים.
ויש גם את looking , ויניל (ביטול מוצדק ) וluck.
הסיבות לביטול נראות די ברורות, גם בלי הבלגן של זאסלב זה נראה בלתי נמנע. סדרה מאד שאפתנית הפקתית ויקרה שכל עונה הרייטינג שלה צונח לשפל חדש. הסדרה הזאת פשוט לא שמרנ על קהל המעריצים שלה מעונה 1 וככל שהיא נמשכת אנשים נוספים נוטשים את הרכבת. קשה לי להאשים אותם שניתקו את הכבל.
וואוו לגמרי עונה ראשונה גאונית
אבל כל מה שבא אחרי רעוע ודיי גרוע. הציפיות שלי היו בשמיים אחרי העונה הראשונה אבל היא איבדה כל כיוון. אני זוכר שקראתי משהו שהשותפה לייצור יצאה לחופשה לידה והשאירה את בעלה להתמודד לבד עם העונה השנייה, אחרי זה כשהיא חזרה, זה כבר היה מאוחר.
הסדרה הזו עשתה כמה טעויות בסיסיות כולל אחת כזו שנעשתה בדומה לאחרונה גם בבית הדרקון.
1. לדעתי הסיפור תמיד היה אמור להישאר בווסטרוולד ולבחון יקומים חדשים של הפארק. כל היציאה ממנו הפכה את הסדרה למשהו לא ברור של מלחמה בין רובוטים לאנשים שמוכרת וגם ברמה דיי נמוכה, שלא עשתה טעם של וואוו זה כל כך חכם בא לנו לחזור.
2. כמו בית הדרקון ברגע שהחליפו את השחקנית של דולרס, משהו בסדרה התנתק לי והבנתי גם לצופים רבים. השחקנית כל כך התאימה להיות המריונטה שמנתקת חוטים. וגם התחליף שלה טסה תומפסון היה ממש חלש כשהיא מתבררת כשחקנית לא כזו טובה ואפילו דיי שיעממה אותי.
3. הזמן בין עונה לעונה מנתק אותך ממש מסיפור שאתה לא מרגיש סיפוק בין סוף עונה לתחילת של הבאה. 2-4 נגמרו באופן שלא הרגיש שווה את המסע ורק שוב, פנינו למוטיבים הפשטניים החדשים. (השבוע חזרה הדרקון פרינס לנטפליקס ולא זכרתי ממנה כלום אפילו הריקאפ לא הצליח להזכיר לי מספיק). גם כאן הפרצופים משתנים ואתה בכלל לא זוכר את העלילה כשאתה צריך לנחש או ממש לחפש מי זו מי.
בקיצור לא התאכזבתי שבוטלה ונעשה לה חסד, שנים של השקעה לא טובה. זו כנראה סדרת הHBO הכי איכותית לעונה ראשונה ועונות עוקבות חלשות בהרבה שיצאה מהמפעל של המוצג. הפערים גדולים מידי וזו כנראה האחת שהכי איכזבה אותי עד היום. משחקי הכס לפחות הייתה 4 עונות גאוניות. כאן באמת שלסיים בעונה הראשונה היה מציג אותה כיצירה מיוחדת במינה על רובוט שיצא מהמבוך.
(קטע בדיוק היום ראיתי את הפרק ביוצ'רמה שהפרופסור הופך את בנדר לאדם אמיתי וכנראה התוצאה אף פעם לא טובה)
על הנייר היא ריאנירה? אפשר הסבר כי אני לא מוצא יותר מדי קשר בין הדמויות (מלבד שיער בהיר ולהוביל סדרות יקרות תקציב מבית hbo)
(ל"ת)
אני אדיש לביטול.
העונה הראשונה הייתה נהדרת ובאמת מרתקת. משם זה התדרדר לזוועה שהיא העונה השלישית. הרביעית חביבה מינוס מינוס. מעט מאכזב אבל הפסד גדול זה לא.
תריך להחרים את hbo על השנים שבזבזו לנו ללא סיום. כל מי שצופה בהאחרונים מבינינו ובית הדרקון בלי לדעת אם בכלל תהיה עונת סיום הם פראיירם
Hbo רק יודעים לבטל, במיוחד כשמדובר בסדרןת מדב״פ כמו אווניו 5, נשות לעולם לא, ווצמן וקרניבל.
זה ממש לא הקטע של HBO…
ואם הלכת עד קרניבל וסדרה שהיוצר שלה בחר לא לעשות המשך למרות שהמנהלים רצו (ווצ׳מן) די מוכיח את זה.
וזה בלי קשר לעובדה שדייוויד זסלב גרוע והתחיל את הרכישה בשתי רגליים שמאליות.