ביקורת: אין מצב

מסתבר שדווקא יש.
שם רשמי
אין מצב
שם לועזי
Nope

סרטו השלישי של ג'ורדן פיל שונה מקודמיו. כן, הוא עדיין בז'אנר האימה; כן, הוא עדיין עשוי ברמה הגבוהה ביותר של אמנות – יותר אפילו מסרטיו הקודמים של פיל; וכן, עדיין יש לכל הסיפור קצוות פוליטיים בלתי נמנעים שאפשר לנתח.

אבל "אין מצב" מוריד מעצמו את העול של להגיד משהו או לייצג רגע באמריקה. אם "תברח" תפס את הצוואר שלנו והישיר מבט ביחסי הגזע למקומות שארה"ב לא רצתה להסתכל עליהם, ו"אנחנו" היה אמור להיות איזה מטאפורה עצומה למערך הכוחות של ארצות הברית – "אין מצב" לא מתקרב לאזורים האלה. פיל לא מנסה לנסח אמירה חדשה על אמריקה בעידן ביידן או משהו כזה, אלא פשוט רוצה ליצור סרט על צמד אחים שמשהו מאוד מוזר קורה להם בחווה, ואיך הם מגיבים לכך.

זה מתחיל… טוב, זה מתחיל עם שימפנזה מלאה בדם, אבל בואו נדלג רגע על זה – זה מתחיל ביום רגוע בחוות הסוסים של משפחת הייווד, שעוסקים כמשפחה באילוף וטיפול בחיות עבור צילומי סרטים, פרסומות וכדומה. אלא שהיום השליו נהפך מהר מאוד לטרגי כאשר אב המשפחה (דיוויד קית') נפגע מעצם קטן ומתחיל לדמם. חצי שנה לאחר מכן, שני הילדים שלו לא לחלוטין החלימו מהטראומה – אמרלד (קיקי פאלמר) עוד לא חזרה מאז לחווה המשפחתית ומנסה להימלט משם ברגע שהיא מגיעה, בעוד או. ג'יי. (דניאל קאלויה) שקע לתוך העבודה בניסיון לא לתת לעצמו להרגיש יותר מדי. שני האחים הם מעין יין ויאנג – היא המוחצנת שחיה את חייה ללא אחריות, והוא המופנם שמרגיש את נטל כל העולם עליו.

ואז יש משהו מוזר בעננים. הגילוי של אותו משהו מוזר דוחף את האחים – הוא בגלל שהוא צריך את הכסף, היא כי היא רוצה את התהילה – לנסות לתפוס אותו במצלמה. מכאן, הדברים מתגלגלים. או אולי יותר נכון לומר – עפים ברוח.

כמו שאמרתי, "אין מצב" עובד באופן שונה מקודמיו. במקום דיאלוגים ופיתולי העלילה שלו, הכוח העיקרי של "אין מצב" טמון דווקא בדברים שלא נאמרים ובכוח הצילומים והסאונד (תראו את זה על מסך גדול ככל שאפשר). אם היה משהו רגשי שדימם החוצה מתוך סרטיו הקודמים, אז "אין מצב" קצת יותר שכלתני ומאופק. לא סרט קפוא, אבל כן סרט קר שמעדיף החלפת מבטים רבת משמעות (דבר שתמיד אפשר לסמוך עליו כשדניאל קאלויה על הסט) מאשר דיאלוגים מתפרצים ומשתפכים. ואם הסרטים הקודמים היו על אמריקה והבעיות שלה, הפעם "אין מצב" הוא בעצם סרט על קולנוע.

עכשיו, יש סרטים רבים שהם על קולנוע בלי להיות על קולנוע מפורשות (אחת מהפרשנויות הכי יפות ל"התחלה", נניח, היא כזאת), אבל בסופו של דבר הבעיה היא שכולם קצת נובעים סביב אותו צורך ליצור של במאים, שחקנים ותסריטאים. כלומר, קולנוע של קולנוע תמיד בא מנקודת המבט של "הכוכבים" שכל הסט צריך להתאים את עצמו לחזון שלהם. מה שיפה ב"אין מצב" זה שהוא קולנוע על קולנוע – אבל מנקודת המבט של עוזרי ההפקה. אלה שרוצים ללכוד משהו מושלם, אבל לאו דווקא משהו שהוא שלהם. אלה שמשתפים פעולה יחדיו כדי להצליח להגיע להישג טכני מסובך ומסורבל, ולא מי שהגה את החזון המסובך והמסורבל הנ"ל. יחסית למי שנחגג בתעשייה כאחד מהאנשים הכי מוערכים בה, נחמד לראות שפיל לא נותן לשתן לעלות לו לראש ושבהזדמנות שניתנה לו הוא בוחר להפעיל את הזרקור על האנשים מאחורי הקלעים – לא רק מילולית (כאמור, האחים הם בעלי חברה לטיפול בסוסים על הסט), אלא גם על סוג החדווה שיש בעשייה היותר טכנית.

טוב, יש לציין ש"סרט על קולנוע" זה רק חצי מ"אין מצב". החצי השני שלו עוסק באותו מסר עתיק יומין בנוגע לכוחות טבע שאנחנו נתקלים בהם: "מי שמתעסק, מתרסק". כפי שניתן להבין מריבוי החיות בסרט (אתם רואים, יש מטרה לשימפנזה מתחילת הסרט!), הסרט עוסק בדרך שבה בני האדם מתעסקים עם אותם דברים שלא ברור שהם צריכים להתעסק איתם. ב"אין מצב" זה בא באופן ישיר בנוגע למטרות בידור, אבל המסר שהוא מהדהד עובד כי הוא לא מצמצם את עצמו – לא רק לקולנוע ולא רק לחיות. היוהרה של בני אדם להמשיך לרוץ קדימה בניסיון לתפוס את הדבר הגדול הבא בלי לשים לב מה הם עושים ועם מי הם מתעסקים – טוב, יש בזה לקח שנראה לי שכולם צריכים ללמוד.

אבל מעבר לכל ה"במה הוא עוסק", מעבר לכל הרעיונות, והתמות, והמשחקים היפים – נו, זה פשוט סרט מעולה ברמת העשייה שלו. דניאל קאלויה אולי מציג את תצוגת המשחק הכי טובה שלו עד כה, קיקי פאלמר היא כיף של דבר, סטיבן יואן לא מתעלה להישגים של "בערה" אבל כנראה מנפיק את התפקיד הכי טוב שלו באנגלית בקולנוע עד כה, ואני מצפה מאוד להמשך הקריירה של ברנדון פארה. הויטה ואן הויטמה מנצל את מצלמות האיימקס שפיל הביא לסרט ומייצר דימויים מרהיבים, מחלקת האפקטים דופקת עבודה מרשימה, עבודת הסאונד בסרט משובחת ונו, זה פשוט סרט מעולה: מצחיק, מבהיל (אם כי ספרתי איזה שתי הקפצות מיותרות יותר מדי), חכם, מגניב, ופשוט כיפי. הוא אומנם ארוך (שעתיים ועשר דקות), אבל פשוט התבאסתי לגלות שהוא הסתיים כשהכתוביות עלו.

עם זאת, ראוי לציין שכל המרכיבים האלה לאו דווקא יסחפו את כולם. זה לא שאו. ג'יי. של דניאל קאלויה הוא רובוט חסר רגשות, אבל הוא סטואי ברמה שאנשים שרוצים להרגיש את הסרט – ולא רק להעריך – עלולים להיתקל בחומה שחוסמת חיבור לחומר הגלם המצוין שיש בתוכו. כאמור, יש משהו יותר שכלתני ופחות יצרי בסרט הזה וזה לחלוטין עובד לטובתו, אבל אפשרי שהוא איבד כמה וכמה צופים בבחירה הזאת. לא שהם יכולים להתלונן על העשייה המופתית שלו, אבל כשאין חיבור רגשי אז זה משהו שפשוט אין.

אבל האכזבה הזאת בלתי נמנעת – פיל מנסה ב"אין מצב" לעשות משהו שונה, והוא צודק. יותר מדי ניסיונות לעשות עוד "תברח" היו כולאים אותו ברובריקה שהיה קשה לו לפרוץ ממנה. וב"אין מצב" אפשר לחוש איך פיל פורש כנפיים ועף, חופשי מהמשקולות של הדימויים המטאפוריים רבי המשמעות של סרטיו הקודמים. גם אם "אין מצב" לא יעבוד עבורכם, האפשרות של פיל להשתכלל ולנסות דברים חדשים מעידה על יוצר שלא קופא על השמרים ולא מנסה למחזר את להיטי העבר שלו. מהאזורים הקטנים והצנועים של אימה חברתית הוא מגדיל את התקציב ואת הסקאלה ומנסה למצב את עצמו כספילברג החדש. הוא מן הסתם לא שם כעת, אבל "אין מצב", כהרפתקה מסעירה, סוחפת וחכמה של שעתיים וקצת בקולנוע, מהווה כמה וכמה צעדים בדרך לשם. או במילים אחרות: עוד לא, אבל וואלה, יש מצב.