השנים האחרונות הן זמן טוב להיות מעריצים של תעלומות רצח על המסך. בין אם זה בעיבודים של קנת' בראנה לאגת'ה כריסטי, המשחק של ריאן ג'ונסון עם הז'אנר ב"רצח כתוב היטב" או הסדרה "אפטר פארטי" שפירקה את הז'אנר להרבה ז'אנרים שונים. בהחלט יש קאמבק של גופות ושל אנשים שמנסים לגלות מי אחראי לגופות האלו, אבל נראה שכבר אי אפשר לעשות פשוט תעלומת רצח סטנדרטית וכל אחד מנסה להכניס איזה גימיק משלו. הגימיק של תעלומת הרצח "תראו אותם רצים" הוא המודעות של הסרט להיותו תעלומת רצח.
השנה היא 1953, המקום הוא הווסט אנד בלונדון. מפיקי המחזה "מלכודת העכברים" של אגתה כריסטי עורכים מסיבה לכבוד ריצה של מאה הצגות. כמו היום, גם אז רצו להפוך כל דבר מצליח לסרט, ועל ההפיכה של "מלכודת העכברים" לסרט אחראי הבמאי הסליזי ליאו קופרניק (אדריאן ברודי), שגם מחלטר בתור הקריין שלנו. הוא מסביר לקהל איך בתעלומות רצח הקורבן הוא בדרך כלל הדמות הכי פחות אהובה, זאת שלכל אחד יש מניע להרוג. ואכן, במהלך המסיבה הוא מוצא את מותו בידיו של רוצח מסתורי. לפני שאתם קופצים עם ההאשמה המתבקשת, לאף אחד שם לא קוראים סא"ל חרדלי.
התיאטרון נסגר ולזירה מגיעים שני שוטרים, סטופארד (סם רוקוול) וסטוקר (סירשה רונן). הוא בתפקיד האלכוהוליסט המדוכא שאין לו כוח לשום דבר שלא כולל שתייה, היא בתפקיד הטירונית הצעירה והנלהבת שנחושה להוכיח את עצמה. כמיטב המסורת, הם מתחילים לדבר עם מגוון חשודים פוטנציאלים – התסריטאי של הסרט המתוכנן, השחקן הראשי של המחזה ריצ'רד אטנבורו, המפיקה של המחזה ואפילו הסדרנים. לאט לאט הם מרכיבים פאזל של מניעים, מזימות ומשחקי מילים, עד המונולוג המסורתי שחושף את זהותם של הפושעים.
לסרט יש כל מיני שטיקים שהוא אוהב, כמו מסכים מפוצלים שמראים דברים שונים. לפעמים זה עובד וחמוד, לפעמים נראה שזה סתם שם כדי להיות שם. גם למודעות עצמית יש פה תפקיד גדול, אבל במקום להיות חתרנית או יצירתית, לרוב גם היא שם כדי להיות שם: דמות כלשהי אומרת שהיא שונאת כשסרטים משתמשים בטקסט בסגנון של "שלושה שבועות מאוחר יותר" רק כדי שאחד יופיע רגע לאחר מכן, למשל. זה אולי מעלה גיחוך בפעם או פעמיים הראשונות, אבל ממצה את עצמו בשלב מסוים וגם הופך חלקים מהסרט לצפויים מראש. חלק מהדיאלוגים והשוטים ממש מרגישים כאילו בוימו על ידי ווס אנדרסון. הרבה מההנאה שלכם כנראה תלויה בכמה אתם אוהבים את הדברים הנ"ל.
למזלו של הסרט, יש לו נשק סודי בצורה של סירשה רונן והחמידות האינסופית שלה. ההתלהבות שלה מרמזים חדשים, מהתחככות בכוכבי תיאטרון ומקפיצה מהירה למסקנות כל כך מדבקת שאי אפשר שלא להיות בעדה. רוקוול, לעומת זאת, מרגיש כבוי לעתים, כאילו נכנס לדמות שלו קצת יותר מדי. האינטראקציות שלו עם רונן ודמויות אחרות משעשעות, אבל סטופארד הוא דמות די שטוחה ולא מעניינת במיוחד. שאר השחקנים עושים עבודה טובה: אדריאן ברודי בהחלט משכנע כבמאי דוש ודיוויד אוילו מנצל כל רגע שלו על המסך בדמות של תסריטאי מפונפן וסנוב.
זה נראה מזמן, אבל השנה הזאת התחילה עם סרט תעלומת רצח ("מוות על הנילוס") וגם תסתיים עם אחד ("רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית"). אני בספק שהרבה אנשים יזכירו את "תראו אותם רצים" בסיכומי סוף השנה שלהם, אבל בגדול הוא תוספת נחמדה לז'אנר: חמוד מאוד, משעשע לפרקים ופותר את התעלומה שלו תוך שעה וחצי, פחות זמן מהמחזה "מלכודת העכברים" (שרץ עד היום, אגב, אם בא לכם לצפות בלי איזה רצח מעצבן באמצע).
מה הסרט הזה רוצה
זה לא שכל סרט חייב להגיד משהו, אבל על פי הפתיח שלו, נראה שלסרט יש משהו שהוא רוצה להגיד על תעלומות רצח – מונולוג שנגמר ב"ראית תעלומת רצח אחת, ראית את כולם" (קשקוש שגם הסרט מודע אליו) רומז על כך שיש לסרט שאיפות כלשהן להגיד משהו על הז'אנר או על המבנה הסיפורי הבסיסי.
אבל האמת היא, שלמרות כמה הערות בסגנון "בלי פלאשבקים", אין לסרט הזה מה להגיד. הוא בעד הז'אנר? נגדו? חושב שהוא נצלני? סנסציוני? מי יודע, הסרט בטוח לא. ושוב, זה לא שמדובר בקישוטים שאפשר להתעלם מהם – חלקים משמעותיים בתעלומה כאילו קוראים לפרשנות כלשהי בנוגע לכל העסק הזה אבל בשנייה שחושבים על זה אפילו קצת אי אפשר להבין מזה אמירה קוהרנטית אחת, כי נראה שהסרט לא רוצה באמת להגיד משהו אלא רק להיראות כאילו הוא אומר משהו.
שזה חבל כי נראה שהיוצרים כן מסוגלים ליצור כמה דברים כמו שצריך – בין אם זאת דמותה של סירשה רונאן, או בין אם זאת סצנת החלום המדויקת ביותר שראיתי זה זמן רב, ובין אם אלה הדמויות של אדיאן ברודי או דיוויד אויולו. אבל נראה שמרוב התלהבות מהפרמיס (בדיחות ורפרנסים לשלושה אנשים שיזהו הכל) הם שכחו שצריך גם לשים משהו נוסף. לא מספיק להגיד "תעלומת רצח… בעולם התיאטרון שמציג תעלומת רצח!". זאת התחלה מאוד טובה, אבל זה פשוט לא עושה את כל העבודה.
ולו מסע הגיבורים שלנו (צמד השוטרים) היה מפצה על זה, הייתי אומר ניחא – אבל הגיבורים שלנו לא באמת משתנים לנוכח התעלומה, ולא ממש נראה שהם לומדים משהו והפואנטה של הסרט היא אפילו לא זה שהם לא לומדים משהו.
בקיצור, סרט חמוד למדי, כן – אבל שיחליט מה הוא רוצה להגיד לפני שהוא בא לבמה.
אני חייב לציין שזה כבר סרט שני ברציפות שאחרי שאני רואה אותו אני עדיין לא מבין למה קראו לו כך
הקודם היה בחורים טובים.
אז אם מישהו הבין למה קוראים לסרט ״תראו אותם רצים״ (ובהזדמנות זאת, גם אם מישהו מבין למה קוראים ל״בחורים טובים״ בשם הזה), אשמח שיאיר את עיני, אולי פספסתי משהו.
לא צפיתי אז אין לי תשובה
אבל זו שורה מתוך שיר ילדים באנגלית, Three blind mice
https://en.wikipedia.org/wiki/Three_Blind_Mice
תודה על המידע
זה עדיין לא עזר לי לגמרי להבין למה זה השם של הסרט, אבל זה לפחות נותן לי כיון. אני מניח שזה אומר שהיוצרים חושבים שיש הקבלה בין השיר לעלילה של הסרט ומכאן השם.
"שלושה עכברים עיוורים" הוא שיר שמקבל הרבה התייחסות
במחזה "מלכודת העכברים" המקורי.
תודה. התעלומה נפתרה.
אני חייב לציין שזה טוויסט מעניין לסרט בלשי, שאתה צריך לעשות עבודת בילוש כדי להבין למה קוראים לו כך.
אגב, אפילו עכשיו עדיין זה לא נפתר לגמרי.
ההקשר ממנו השם נלקח ברור, אבל עדיין לא מובן למה דווקא בחרו בשם הזה ואיזה רעיון בנוגע לסרט השם מביע.
אז אולי עדיין יש עוד מה לחקור. מעניין.
יכול להיות שזה גם קריצה לראיין ג'ונסון?
זו הרי שורה מפורסמת מהשיר lady madonna של הביטלס
וגם מ-I am the Walrus.
מה הקשר לג'ונסון, אגב?
גם אנחנו די נהנינו ודיברנו על זה בפודקאסט...
חשבנו שזה סרט סוף קיץ חביב ומבדר ושסירשה די גונבת את ההצגה…
בנוסף דיברנו על המלצות נוספות וחדשות קולנוע. אפשר לשמוע כאן:
https://sites.google.com/view/sarcastim/%D7%A1%D7%A8%D7%A7%D7%90%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%9D/see_how_they_run?authuser=0
עוד סרט שנראה כמו חיקוי סוג ז לווס אנדרסון. כשהבמאי חסר בשראה לחקות את ווס אנדרסון זה כנראה המקום הנוח והקל לרוץ אליו וכמה שזה משעמם.
לפחות סירשה רונאן חמודה, למעשה היא הסיבה היחידה לצפות בסרט
גפ סרטי פדינגטון לוקים במחלת ווס אנדרסון, כמו הרבה סרטים בריטים בינוניים בשנים האחרונות. פליז די זה לא חמוד, לא יפה ולא חכם.
(ל"ת)
אחלה פדינגטון. סרטים חמודים וכייפיים. לא רואה מה ווס אנדרסוני בהם.
(ל"ת)
הבימוי ועיצוב התפאורה
(ל"ת)
הבימוי ממש לא דומה, אפילו לא קצת. לווס אנדרסון אין זכויות יוצרים על פלטת הצבעים שהופיעה כבר באיורים המקוריים של פדינגטון.
מה גם שהרבה מסרטיו של אנדרסון מצולמים בלוקיישנים אמיתיים, וככה גם פדינגטון. השאלה איך זה עובר למסך. אתה אומר שלך זה ממש דומה עד כדי חיקוי וזכותך, אבל אני חושב שיש הבדל תהומי בחלק הזה בין הבמאים.
אף מילה על פדינגטון
צמד סרטים קלאסיים לחלוטין שראויים לשבת בכבוד בין סרטי המשפחה הטובים ביותר בכל הזמנים.
לא רק שהם לא ״בינוניים״, אלא אפילו המילה ״טובים״ לא מספיקה כדי לתאר אותם, הם קלאסיקות לכל דבר ועניין שהלוואי שהיו זוכים להערכה שמגיעה להם (האוסקר המרושעים האלה אפילו לא נתנו לסרטים האלה מועמדות אחת. שיתביישו).
אה, ועוד משהו: המילים ״חמוד״ ״יפה״ ו״חכם״ הולמות לחלוטין את שני סרטי פדינגטון ויכולות בקלות לשמש לתיאור הסרטים, לצד הרבה מאוד מילים חיוביות מהללות ומשתפכות אחרות.