ביקורת: רכבת הקרח

סרט כל כך מבדר ומזעזע שאי אפשר היה לעשות אותו באמריקה

לפני 17 שנים העולם קפא וכולם מתו.‏

כמעט כולם. נשארה רכבת – רכבת ארוכה, ארוכה כל כך. היא דופקת משקשקת על מסילה ‏שמתפתלת סביב העולם, הרים וגבעות מכוסים בשלג נצחי רצים לקראתה, אבל היא לעולם לא ‏מגיעה לשום מקום. הנוסעים ברכבת הם שארית הפליטה של האנושות. בראשית ימי הרכבת, בעלי ‏הכרטיסים עלו לקרונות הראשונים, אבל אז באו נוסעים אל התחנה – לא היו להם כרטיסים, רק ‏ריקוד ומנגינה, אבל איש החזון שבחזית הרכבת, ווילפורד האלוהי, התיר בחסדו לכמה מהם ‏לעלות לקרונות האחוריים. ומאז זה מצב: החברה האנושית כולה, מה שנשאר ממנה, מכונסת ‏ברכבת, וכמו כל חברה אנושית, גם היא מחולקת למעמדות. העשירים טובלים בג'קוזי וסושי ‏בקרונות הקדמיים, העניים מבלים את כל חייהם דחוסים בתוך קרונות אפלים ללא חלונות, ניזונים ‏מקוביות של ג'לי שנראה כמו הדבר שמצטבר בתחתית של טוסטר אובן אחרי כמה שנים. ואם ‏מישהו מעז להעיר שזה לא ממש פייר, ושגם הם רוצים קצת סושי מדי פעם, הקטר כבר מצפצף: ‏לא ייסע מי לא יישב, אז תשבו במקום שלכם ותתנהגו בהתאם למעמדכם החברתי ותגידו תודה ‏שבכלל נתנו לכם לעלות על הרכבת. פרזיטים.‏

אז אני שומע צליל מאוד מוכר: קול המחאה החברתית. אנחנו בצד של האנדרדוגים, כמובן. קרטיס ‏‏(כריס אוונס הדווקא בסדר גמור) מתכנן הפיכה. הוא וקבוצה של תומכים, בתמיכתו של מנהיג ‏רוחני בשם הדי נפוץ שהוא בוודאי לא רפרנס לשום דבר גיליאם (ג'ון הרט) – הם כולם יפרצו ‏קדימה, יתגברו על השומרים החמושים, ולא יעצרו עד שיגיעו ממש עד הקטר, שם יושב ווילפורד ‏המסתורי.‏

אם זה היה סרט הוליוודי, הייתם כבר יודעים עכשיו את העלילה במלואה. העניים הם הטובים, ‏העשירים הם הרעים, ולאורך הסרט יהיה איזה גילוי יעני מפתיע שיבהיר שהעשירים הם עוד יותר ‏רעים ממה שחשבנו, ואז הסרט היה נורא מרוצה מעצמו משום שהוא עוסק בפערים חברתיים ‏‏(הבנתם? זה משל! הרכבת היא העולם!). בקיצור, "אליסיום".‏

אבל "רכבת הקרח" הוא לא סרט הוליוודי. הוא סרט קוריאני. לא רואים את זה עליו: הוא מדבר ‏אנגלית ומלא בשחקנים בריטים ואמריקאיים מוכרים. זה הסרט דובר האנגלית הראשון של בונג ‏ג'ון-הו, במאי קוריאני שיצר כמה מהעדויות הטובות ביותר ("המארח", "אמא") לטובת הטיעון ‏שתעשיית הקולנוע הקוריאנית לא נופלת בדבר מזו האמריקאית, רק פרועה יותר, ובקוריאנית. ‏‏"רכבת הקרח" לא יכול היה להיווצר בהוליווד. הוא מעניין מדי, מסוכן מדי ומתוחכם מדי. זאת אולי ‏נשמעת כמו אמירה היפסטרית מתנשאת ("הו לא, לא צפיתי ב'כח משיכה', אני כבר לא צופה ‏בסרטים הוליוודיים. הם מיינסטרימיים מדי"). אבל, מה לעשות, זאת המציאות: ברגע שעוברים סף ‏מסוים של תקציב, הסיכוי של סרט אמריקאי לקחת סיכון כלשהו או להטריד את הקהל צונח לאפס. ‏ו"רכבת הקרח" מטריד. הוא מבדר נורא, אבל גם מטריד.‏

הסרט לפעמים משעשע כמו פנטזית קונג-פו מטורפת, לפעמים מזעזע כמו סרט שואה, ולפעמים ‏שניהם יחד. יש בו סצינות אקשן מצוינות ומוזרות (לא לעתים קרובות סצינת קרב גרזנים נפתחת ‏עם דג ומופסקת באמצע בשביל מסיבה). יש בו אמנם חלוקה חד משמעית לטובים ולרעים, ‏והאלגוריה החברתית ברורה כמו הציור השבועי לילד, אבל הגיבורים הטובים מקבלים לאורך ‏הסרט החלטות שהיו מעיפות אותם מכל סרט הוליוודי. את חוקי האקשן הצדקני המקובל הסרט ‏שובר שוב ושוב, והאופן שבו הוא מסתיים הוא לגמרי לא חד משמעי כפי שהייתם מצפים. יש בו ‏הרבה דמויות עם אג'נדות נפרדות ומתנגשות, ובתור סרט שנראה כאילו העלילה שלו, בהגדרה, ‏חייבת להתקדם בקו ישר – מהקרונות ‏האחוריים ועד הקטר – הוא מלא במידה מפתיעה בעיקולים ‏וטוויסטים.‏ ‏

עוד הישג של הסרט: הוא מצא דרך חדשה עבור טילדה סווינטון להיות נפלאה (עד היום הכרנו רק ‏חמישים ושש כאלה). רוב הליהוק של הסרט הוא מוצלח אבל לא יוצא דופן: השחקנים הנכונים ‏שובצו בתפקידים הנכונים. כריס אוונס (קפטן אמריקה) לא זר לתפקידי מנהיג מיוסר, ג'יימי בל הוא ‏צעיר נלהב, אליסון פיל מצחיקה מאוד בתפקיד קטן. רק סווינטון נראית כאילו הגיעה לשם בטעות. ‏הדמות שהיא מגלמת – התגלמות הרוע הקונפורמיסטי, עטופה במעטה של נחמדות דודתית – ‏מזכירה את דולורס אומברידג' מסרטי "הארי פוטר", שגולמה על ידי אימלדה סטונטון. התאוריה ‏שלי היא שהמלהק הקוריאני קיבל הוראה מפורשת להביא את סטונטון, אבל התבלבל והזמין את ‏השחקנית הבריטית הלא נכונה – שהתבררה כנכונה לגמרי. סווינטון, שלגמרי לא דומה כאן ‏לעצמה, עושה את הדמות המתועבת הזאת במידה כזאת של שיכנוע והנאה עצמית שרציתי לירות ‏בה ולבנות לה מקדש, לא משנה באיזה סדר.‏

המקום שבו "רכבת הקרח" נופל הוא בבניית העולם, או ליתר דיוק, בהרס שלו. נכון שהגיון פנימי ‏הוא לא הכל, ויש הרבה סרטים טובים שמבוססים על קונספטים מופרכים לגמרי, אבל בכל זאת, ‏אנחנו מדברים על סרט מדע בדיוני, ובנית עולם אמין ויציב היא חלק חשוב ממנו. ‏הרעיון של רכבת ‏שנוסעת לנצח במעגלים כדי להציל את האנושות אמנם נשמע טפשי על הנייר, אבל ‏למעשה, ‏אחרי ‏הצפיה בסרט אנחנו מגלים שעל הפסים הוא טפשי בדיוק כפי שהוא נשמע, ואפילו יותר.‏

לאורך הסרט מתגלות עוד ועוד נקודות בעייתיות שקשה יותר ויותר להתעלם מהן: מאיפה מגיע ‏כל האוכל הזה? אנחנו אמורים להאמין שהרכבת נוסעת כבר 17 שנה ואף פעם לא היה צריך ‏להחליף גלגל, או לתקן את המסילה הקפואה? והכי חשוב – לאורך הסרט כולו, הוא לא טורח לתת ‏שום תשובה לשאלה הבסיסית ביותר: למה רכבת, לעזאזל? למה צריך להיות על רכבת נוסעת כדי ‏לשרוד? נכון, קר בחוץ, אבל לא נראה שקשה במיוחד להתמודד עם הקור: נראה שכל עוד אתה ‏בחדר סגור עם חימום, אתה בסדר. איזו סיבה יש לאותו חדר להיות עשוי ממתכת, להיות מחובר ‏לגלגלים ולנסוע מהר מאוד מסביב לעולם? מהסרט לא תקבלו שום תשובה טובה יותר מ"גילה ‏גילה בוצ'ה פודי". ‏

תוכלו לומר שכל זה הוא חלק מתנאי הפתיחה של הסרט, ולכן כלול בזכותם של הבמאי ‏והתסריטאי לומר "כי ככה זה וזהו". עליתם לרכבת? קיבלתם את תנאי הפתיחה, ואם אתם לא ‏מרוצים הייתם צריכים ללכת לסרט אחר. וחוץ מזה, הסרט הוא לא על הרכבת, אלא על האנושות. ‏זה משל, טמבל. נכון. גם ככה, הסרט עובד. אבל חוסר האמינות הזה מעיב על ההנאה מהסרט. ‏היה הורג את בונג להשמיע איזה הסבר, אפילו מצוץ מהאצבע, לעצם קיומו של הסרט?‏

ובכל זאת. שימו בצד את העובדה שכל העסק פשוט לא יכול להיות, ותקבלו סרט שנותן לכם כל ‏מה שתוכלו לרצות – אקשן מצוין, תסריט מוקפד, שחקנים מצוינים, ויזואליה יפה, הומור מופרע, ‏ותחושה כללית של אי עשיית חשבון. אין מספיק סרטים כאלה בעולם, ואין סרטים אמריקאיים ‏כאלה בכלל. לכו לראות אותו.‏