ביקורת: מלחמת הכוכבים

האם הסרט שצוטט וחוקה יותר מכל סרט אחר אי פעם עדיין שווה משהו גם בתור, נו, סרט?
שם רשמי
מלחמת הכוכבים
שם לועזי
Star Wars
סרט מס' 1 בסדרת מלחמת הכוכבים

הסימן הברור ביותר לכך ש"מלחמת הכוכבים" הוא לא רק סרט, אלא תופעה תרבותית חובקת ‏עולם, היא העובדה ששום ביקורת עליו לא מתחילה בלי ההיסטוריה של הכותב. לפני שמתחילים ‏לדבר על הסרט, כל אחד חייב לספר איך הוא גדל על "מלחמת הכוכבים" והסדרה הזאת היא כל ‏ילדותו, או לחלופין, להתוודות בגאווה איך הוא בעצם אף פעם לא ראה את "מלחמת הכוכבים" ‏ולהרגיש משום מה נורא מיוחד בגלל זה. מבזק: המון אנשים לא ראו את הסרט הזה! זה סרט בן ‏‏38! או שבכלל לא נולדתם כשהוא יצא, או שראיתם אותו לראשונה לפני כל כך הרבה זמן שכל ‏התאים בגוף שלכם כבר התחלפו מאז כמה פעמים, כך שטכנית זה בכלל היה מישהו אחר שראה ‏אותו, רק שהיה לו את השם שלכם וטעם רע בבגדים.‏

אני לא גדלתי על מלחמת הכוכבים. ראיתי את הסרט בשלב כלשהו בילדות, וכמה פעמים ‏בהמשך, אבל לא זכור לי שהתייחסתי אליו כמשהו מלבד סרט אחד מרבים, לא היו לי שום ‏צעצועים שלו, ובמשך הרבה שנים לא הבנתי למה אנשים באינטרנט לא מפסיקים ‏להתאבסס על ‏הסדרה העבשה הזאת ולהריץ עליה בדיחות כאילו אין סרטים אחרים בעולם. ‏

וכל זה לא משנה: עדיין, לראות שוב את "מלחמת הכוכבים" המקורי זה לצלול לקלאסיקה. העניין ‏ב"מלחמת הכוכבים" הוא שהסרט הזה הוא חלק כל כך מרכזי מהתרבות, שגם מי שלא ראה אותו ‏אף פעם מכיר אותו היטב. מכיוון שאני איש שחי ביקום, אני יודע לזהות את הנשימות של דארת' ‏ויידר, את הקול שעושה חרב ‏אור, את נעימת הפתיחה, את התספורת של ליאה ואת צ'ובאקה, ואני ‏יודע מה זה הכח, ושאלה לא הדרוידים שאני מחפש, ושאובי ‏וואן קנובי הוא תקוותנו האחרונה. ‏אפשר לא לראות את מלחמת הכוכבים, אי אפשר לא להכיר אותו.‏

רציתי לראות ולבקר את הסרט המקורי, אבל זה יותר קשה מכפי שזה נשמע. הקטע של "לראות", ‏כלומר. להשיג את הסרט בגירסה המקורית שלו, לפני כל השינויים והשיפוצים והעיוותים שנעשו ‏בו, זה כמעט בלתי אפשרי, כי ג'ורג' לוקאס של אחרי 1990 הוא חתיכת אידיוט, ומתאמץ למנוע ‏מאנשים לראות את פיסת ההיסטוריה שהוא יצר. אבל יש אפשרות להשיג משהו דומה ככל ‏האפשר: ‏‎ Harmy's Despecialized Edition‏, עבודת נמלים של מעריץ אמיתי, שטרח ושחזר את ‏הגירסה המקורית של הסרט, כשהוא מוריד ממנה את כל התוספות המאוחרות והמיותרות. זאת ‏הגירסה שצפיתי בה.‏

אז הנה כמה דברים שלמדתי על "מלחמת הכוכבים" בצפיה מאוחרת:‏

‏1.‏ הפתיחה שלו היא הטובה ביותר אי פעם‏

וואו, כמה שהסרט הזה מתחיל טוב. ההתחלה ממש, הדברים הראשונים שאתם רואים על המסך. ‏כל אחד מהדברים האלה נראה היום מובן מאליו, כי הוא נעשה שמיש בתרבות הפופ יותר מהאות ‏צ', והם הפכו לכאלה משום שהם כל כך טובים. זה מה שאתם רואים ב"מלמת הכוכבים", החל ‏מהרגע שבו לוחצים על ‏Play‏:
א. הלוגו של פוקס המאה ה-20, עם תרועת החצוצרות.‏
ב. המשפט "לפני זמן רב מאוד, בגלקסיה רחוקה רחוקה…", שהוא, אם תצליחו להקשיב למילים ‏עצמן מעבר לקלישאה שהן הפכו לה – משפט מופלא.‏
ג. הלוגו של הסרט, פורץ מהמסך ומתרחק מאיתנו, עם התפוצצות המוזיקה של ג'ון וויליאמס – מן ‏הסתם הנעימה הקולנועית הקלאסית ביותר אי פעם.‏
ד. הטקסט הזה שנגלל למעלה כאילו הוא נמשך לתוך חור שחור שבולע אקספוזיציות.‏
ה. השוט הראשון. המצלמה יורדת משמים זרועי כוכבים אל שני עיגולים מוכרים מאוד – אחד גדול ‏יותר מהשני. הם נראים לרגע כמו כדור הארץ והירח, רק שאז המצלמה יורדת עוד מעט, ומגלה ‏מתחתם פלנטה ענקית נוספת. לא, אנחנו לא בבית, אנחנו בעולם אחר, ועוד לפני שאנחנו מעכלים ‏את זה, חללית גדולה פורצת מאחורינו ובורחת קדימה כשהיא יורה לייזרים לאחור, וזה די מגניב ‏ומרשים עד שאנחנו רואים מה רודף אחריה – המשחתת האימפריאלית, שנכנסת לתמונה מלמעלה ‏וגדלה יותר ויותר עד שהיא תופסת כמעט את כל התמונה. דבר מפלצתי בגודלו וזר ומפחיד ‏ומדהים.‏

sw02

וזה השוט הראשון בסרט. ממרומי שנת 2015 אני צריך גם להבהיר שכל העסק הזה נראה נהדר, ‏ולא צריך לעשות לו שום הנחות של "טוב, מה אתם רוצים, זה צולם מזמן, לא היו להם אפקטים ‏בזמנו". האפקטים בשוט הזה אדירים. אין בו שום דבר שהופך או למזויף או ל"כאילו". ההרגשה ‏היא שאנחנו נמצאים במקום כלשהו זר בחלל. הפתיחה הזאת כל כך טובה שהיה מפתיע אם כל ‏דבר שמגיע אחריה לא היה סדרת סרטים פנומנלית ששינתה את פני הקולנוע.‏

‏2.‏ הסרט לא מסביר כלום. וטוב שכך

האימפריה מחפשת את המורדים ולוכדת את הנסיכה ליאה, אבל שני רובוטים נמלטים אל כוכב ‏מדברי בחיפוש אחר אובי וואן קנובי, שהוא תקוותנו היחידה. בסדר גמור, הבנתי הכל, אבל – מה? ‏דבר אחד שלא זכרתי מהצפיות הקודמות בסרט הוא עד כמה הוא נכנס באמצע העלילה, וכמה הוא ‏לא מסביר. מה היא האימפריה, ומי היא הנסיכה ליאה, ובאיזה מובן היא "נסיכה" בכלל, ומה הקטע ‏עם רובוטים בעולם הזה? סרטים אחרים גודשים את הפתיחה בדיאלוגים שנועדו להסביר לנו ‏איפה אנחנו ומי נגד מי, ואנשים שאומרים זה לזה דברים שמתחילים ב"כמו שאתה יודע…". בסרט ‏הזה, לא רק שאף אחד לא מסביר לנו שום דבר, חלק גדול מה-20 דקות הראשונות שלו בכלל לא ‏מדברות אנגלית – אלא רק צפצופים מצד ארטו, וזמזומים-תקתוקים מצד האנשים-הקטנים-בלי-‏הפרצוף שמגיעים לשם משום מה וגם אותם אף אחד לא מסביר לנו. כאילו באמת נכנסנו באמצע ‏פרק 4 של סדרה מתמשכת, והסרט מניח שאנחנו כבר מכירים הכל.‏

ובכל זאת, אין לאף אחד, גם לא לילדים, קושי להבין מי הרע בסיפור (דארת' ויידר), מי הטוב ‏‏(לוק), מי הכי מגניב (האן סולו) ואת מי היית רוצה בקבוצה שלך בכדורסל (צ'ובאקה). האימפריה ‏המרושעת היא אימפריה מרושעת. היצורים הקטנים שמוכרים את הרובוטים הם יצורים קטנים ‏שמוכרים רובוטים. אנחנו מקבלים מספיק פרטים בקשר לכל יצור, כוכב, ארגון או אדם בסרט כדי ‏שנוכל להשלים בדמיון את היתר – ולא יותר מזה. הסרט מציע המון פרטים על קטע קטן מאוד מהעולם. ‏החלל בסרט הוא חלל חבוט, משומש וקצת מתקלף, וזה מה שהופך אותו למקום אמין שנראה ‏אמיתי: לכל דבר יש היסטוריה. ההרגשה היא של פינה קטנטנה בתוך עולם ענק. אולי זאת הסיבה ‏שנעשו יותר סרטי מעריצים של "מלחמת הכוכבים" משל כל דבר אחר. זה מגרש משחקים פתוח ‏לשחק בו.‏

‏3.‏ לוק הוא נודניק שזה לא ייאמן

אילו "מלחמת הכוכבים" היה יוצא היום, האינטרנט היה מתמלא באתרי שנאה למארק האמיל וללוק ‏סקייווקר שלו. לוק, רשמית, הוא גיבור הסרט, אבל הוא דמות מעצבנת. מארק האמיל היה בן 26 ‏כשהוא שיחק בסרט, אבל לוק מתנהג כאילו הוא ילד בן עשר. הוא, לחלופין, מתבכיין – "אבל אני ‏רוצה להיות שם! למה אני לא שם?" ומתפעל, בוהה פעור-עיניים על מה שקורה מסביבו ואומר "מה ‏זה? מה זה הדבר הזה שמהבהב? מה זה חרב האור הזאת? מה זאת הכאפה הזאת שמתקרבת ‏אלי במהירות ממזרח?". האמיל עצמו, לפחות כאן, מאוד רחוק מלהיות שחקן גדול. כשהאריסון ‏פורד נכנס לתמונה, הסצינות בהשתתפות שניהם יכולות לשמש כהדגמה להבדל בין שחקן אמיתי לבין ‏שחקן בכאילו. הכריזמה של האן סולו, והעובדה שפורד הוא באמת שחקן, גורמים לו להיות הכוכב ‏הראשי מהשניה שהוא שם. לוק רק נמצא שם בשביל הילדים בקהל. קצת כמו ג'אר ג'אר.‏

sw03

‏4.‏ ליאה היא נסיכה שהקדימה את זמנה

רבות נכתב על העובדה ש"מלחמת הכוכבים" הולך, בכוונה תחילה, בעקבות המוסכמות הידועות ‏ביותר של אגדות גבורה. ואין מוסכמה או קלישאה גדולה יותר מאשר הגיבור ש"מציל נסיכה". ‏בדרך כלל התפקיד של הנסיכות בסיפורים כאלה הוא להיות פרס. מריו תמיד "מציל נסיכה" ואין ‏לנסיכה שום תפקיד בסיפור מלבד לחכות בקצה. וגם כאן, גם לוק והאן יוצאים להציל נסיכה. אבל ליאה היא בדיוק ההיפך מהנסיכה על העדשה. היא מנהיגה מלידה, חצופה, אמיצה, וכשמגיעים להציל אותה, היא מגיבה ‏ב"עכשיו באים?". כשהיא יורה היא יודעת איך יורים ועל מה. כשדמות כזאת מופיעה בסרט היום, ‏היא מקבלת ציון לשבח. בתקופה שבה הסרט נעשה, לתת לנסיכה להיות נסיכה לוחמת היה ‏מהפכני.‏

‏5.‏ האפקטים נהדרים, חוץ מאלה שלא

הסרט הזה היה מדהים לזמנו. סרטים מדהימים לזמנם בדרך כלל לא נשארים כאלה. אבל הרבה ‏מהסרט, שצולם בטכניקות עתיקות ולא-ממוחשבות – כמו סצינת הפתיחה ההיא – דווקא נראה ‏מצוין גם היום. העובדה שהוא "מלוכלך", ולשום דבר אין דיוק וחלקלקות של אנימציה ממוחשבת, ‏עובדת רק לטובתו. בגירסה המשופצת מ-1997 נוספו לסרט ספינות חלל ממוחשבות, והרגעים ‏שבהם הן מופיעות הם מהמביכים ביותר בסרט. האפקטים הממוחשבים מ-1997 נראים כמו ‏אפקטים ממוחשבים בני עשרים שנה. הצילומים מ-1977 נראים כמו צילומים של דברים אמיתיים.‏

כמובן, זה יהיה שקר מוחלט לומר שכל הסרט נראה טוב גם היום. אני זוכר שבצפיות ראשונות ‏אחת הסצינות המרגשות ביותר היתה הכניסה הראשונה לקנטינה מלאת החייזרים (זאת עם ‏המוזיקה שעכשיו התחילה להתנגן לכם בראש). לא משום שקורה שם משהו מעניין, ולא בגלל ‏ההאן-יורה-קודם שהפך לאישו רק אחרי ששינו אותו, אלא פשוט בגלל שהמקום הזה מלא יצורים ‏שונים ומשונים מאוד. כל כך הרבה דברים מוזרים, חלקם מנגנים בכלי נגינה מוזרים. היום שום ‏דבר מזה לא מרשים. יצורים שונים ומשונים ומוזרים בקבוצות גדולות כבר ראיתי בעשרות סרטים ‏אחרים, וברובם, האמת, הם היו עשויים טוב יותר. החייזרים בסצינה הזאת הם ברובם בובות גומי ‏שנראות בדיוק כמו בובות גומי.‏

‏6.‏ יש לו קצב. רק לא קצב של היום

הנה משפט מובן מאליו: הקצב של הסרט איטי, ביחס לסרטים של היום. מן הסתם. הסרט עושה ‏עניין מכל פיסת אקשן קטנה: דקות ארוכות מוקדשות לקפיצת-טרזן אחת ויחידה של לוק וליאה, ‏כזאת שכל גיבור בכל סרט אקשן סוג ז' עושה היום שלוש פעמים בכל סצינה. הסרט מכיל קרב ‏חרבות-אור אחד ויחיד, אחד נגד אחד, והוא קרב קצר למדי ואיטי מאוד. על כוריאוגרפיה לא שמעו ‏כאן. מי שגדל בשנות האלפיים, ויצפה לסרט אקשן, יתאכזב קשות. אבל כל זה ברור. להשוות סרט ‏אקשן מודרני ל"מלחמת הכוכבים" זה כמו להשוות אופל אסטרה לפורד מודל ‏T‏, או עוגת שוקולד ‏עם דובדבנים לקמח. ברור שהגירסה המודרנית טובה ומשוכללת יותר. כל סרט אקשן הוליוודי היום ‏הוא חיקוי של פיתוח של אבולוציה של בנייה של השראה מ"מלחמת הכוכבים". זה היה הבסיס ‏שעליו כולם בנו, ומן הסתם דברים השתפרו והשתכללו מאז המקור. אז לא, הקצב של הסרט לא ‏עומד בסטנדרטים המודרניים. אבל אם לא מצפים ממנו לעשות את זה, הוא באמת לא רע. קרבות ‏החלל טובים גם היום. ארטו ותריפיו הן דמויות קומיק-רליף טובות. ומה שהכי חשוב, כל פיסת ‏אקשן נראית כאילו היא משנה. קרב חרבות האור אולי קצר, אבל גורל היקום – או לפחות גורל ‏האובי וואן קנובי – תלוי בו. ‏

‏7.‏ הסיום, נו

מאז ומתמיד החלק שפחות אהבתי בסרט היה הסיום שלו – ההתקפה המאורגנת על כוכב המוות. ‏זה לא השתנה גם בצפיה חוזרת. הסיום הוא החלק המרשים ביותר בסרט מבחינת אקשן, כמובן, ‏אבל הוא כמעט מנותק מכל מה שבא לפניו: עד עכשיו היינו רק עם לוק, האן וליאה, קבוצה קטנה ‏של אנשים בסדרת הרפתקאות שבה דבר מוביל לדבר באופן הגיוני. ועכשיו יש לנו פתאום כוח ‏צבאי שלם שיוצא להתקפה על כח צבאי אחר. אני עדיין בעד שהטובים ינצחו, אבל זה לא אותו ‏הדבר; זה קצת כאילו שהנשרים באמת היו באים לעזור לפרודו לקחת את הטבעת למורדור ‏באמצע הסרט. הסצינה הזאת נראית כאילו היא לקוחה מסרט אחר.‏

‏8.‏ זה אשכרה סרט טוב

מכוניות מודל ‏T‏ הן היום דבר שעומד במוזיאון. אף אחד לא משתמש בהן כדי להגיע מנקודה א' ‏לנקודה ב'. אבל "מלחמת הכוכבים", סרט שמזמן עבר את התקופה שבה רוב הסרטים מאופסנים ‏על מדף, הוא סרט כיפי. הוא לא מושלם – וגם היום אני לא באמת יכול להסביר למה דווקא הסרט ‏הזה, ולא כל סרט אחר, הפך לדבר הגדול ביותר בתולדות הקולנוע – אבל ביצירת עולם אחר, ‏שונה אבל מובן מהרגע הראשון, הוא עובד כמו שסרטים מעטים מאוד עובדים. סרט טוב, ה"סטאר ‏וורז" הזה. הבנתי שעומד לצאת לו גם איזה המשך בקרוב.‏