טרילוגית גיליאם

עוד בילדותי אובחנתי
כ'אסטרונאוט קליני'.
הורים, מורים ושאר מבוגרים
היו רודפים אחרי בכל פעם
שאיבדתי דבר מה, מנופפים
באצבעם וקוראים 'אם הראש
שלך לא היה מחובר לכתפיים
היית כבר מזמן מאבד אותו!'.
עצים ועמודי תאורה סבלו ממפגשים תכופים בעצמות הגולגולת שלי, כיוון שבזמן ההליכה ברחוב העדפתי לתת למחשבותיי לנדוד למקומות רחוקים במקום להתרכז בדרך.
גם בחלוף השנים המשכתי לחיות את חיי בכמה יקומים במקביל, בטוח שאני היחיד מסוגי, מביט לעיתים בקנאה בשאר בני האנוש וברגליהם הנטועות היטב בקרקע המציאות.

ואז גיליתי יום אחד להפתעתי שעשו על אנשים שכמותי סרט, ולא סתם סרט – טרילוגיה!
'על מה הוא מדבר?' אתם בטח שואלים, ומציינים לעצמכם שלאור הכתוב מעלה האיש בוודאי בודה גם את זה מדמיונו.

טוב, אז תחזיקו חזק, כי אנחנו נכנסים עכשיו לעולם של מישהו שהוא קצת מגלומן, יותר מטיפה מטורף, ובעיקר – חולם גדול. לא, אני לא מדבר על עצמי – הקטע האוטוביוגרפי הסתיים כבר – אני מדבר על טרי גיליאם. צריך להציג אותו? אני חושב שלא, אבל אעשה את זה בכל זאת: הוא אנימטור מוכשר, הוא היה חלק מחבורת מונטי פייתון, והוא מביים סרטים גרנדיוזיים, עמוסי רבדים וסמליות ובעיקר דמיון.

ודמיון הוא מה שהתכנסנו לשמו היום – כי הטרילוגיה שדיברתי עליה, לא רק שהדמיון הוא הנושא המרכזי שהיא עוסקת בו, היא גם מצריכה הרבה דמיון כדי להצליח להפנים את העובדה שהיא בכלל טרילוגיה.
ובכן, הבה נכיר את הנפשות הפועלות: הסרטים המרכיבים את הטרילוגיה הם 'שודדי הזמן' מ-81', 'ברזיל' (85), ו'עלילות הברון מינכהאוזן' מ-88'.
"איזה שטויות", אתם בטח אומרים בביטול, "סתם לקחת שלושה סרטים של במאי גדול אחד, והחלטת שהם טרילוגיה".
טוב, אז לפני שאתם רוגמים אותי בעגבניות, תנו לי לנסות לעשות סדר בבלגאן:

על פניו, באמת מדובר בשלושה סרטים נפרדים ושונים, אבל הרעיון הוא שמדובר בתיאור מהלך חייו של אדם, מצעירותו, דרך חייו כאדם מבוגר ועד לזקנתו, והיחסים שלו במהלך חייו אל עולם הדמיון. לא אני המצאתי את זה – גיליאם עצמו התייחס אל שלושת הסרטים כאל טרילוגיה במהלך קידום המכירות של 'הברון'. הסרט הראשון מספר את סיפורו של ילד, השני את סיפורו של אדם בוגר, והשלישי של זקן. אמנם מדובר כאן בשלוש דמויות שונות, ואין קשר עלילתי בין הסרטים, אבל אפשר למצוא קשר נושאי.

הנושא המרכזי שקושר בין הסרטים הוא העימות בין ריאליזם, הגיון ומדע, לבין דמיון, פנטזיה וקסם:

ב'שודדי הזמן', הילד קווין גר עם הוריו הלחוצים, המכורים לטכנולוגיה ולטלוויזיה. הוא מוצא את המפלט מהם בספרי ההיסטוריה. ערב אחד יוצאים מארון הבגדים שלו שישה גמדים, וחוטפים אותו למסע ברחבי ההיסטוריה, שבו הוא פוגש את הגיבורים מן הספרים (בין השאר ג'ון קליז בתפקיד רובין הוד ושון קונרי בתור המלך אגממנון), ולבסוף לוקח חלק בעימות בין הטוב לרע. הרשע בסרט הוא דמות בפני עצמה, והוא מכור לטכנולוגיה ורוקם תוכנית (שטנית, אלא מה) לברוא את העולם מחדש, והפעם ליצור את המחשב כבר ביום הראשון (כמה אנשים בטכניון בטח מברכים את הרעיון בהתלהבות קולנית). החיבור בין מדע וטכנולוגיה לרוע הוא מובהק בסרט הזה. המקום היחיד בו קווין מרגיש בבית הוא חצרו של המלך אגממנון, ביוון העתיקה, הרחק מן האביזרים המיותרים של המאה ה-20, אבל הוא בכל זאת נאלץ להתעמת עם הרוע ועם הטכנולוגיה.

'ברזיל' מתרחש בעולם טכנולוגי ובירוקרטי. הכתובית בתחילת הסרט מציינת שהוא מתרחש אי שם במאה ה-20, אבל התחושה היא של עולם עתידני, קר ומנוכר, בו כולם לבושים באותה צורה, משועבדים לתכתיבי הממשל, ולא פחות מכך לאביזרי הנוחות החשמליים, שנדמה כאילו אינם פועלים אף פעם. בתוך המציאות הזו מנסה הגיבור סאם להתקיים. בניגוד לרצונה של אימו, הוא לא שואף להתקדם בסולם הדרגות בתוך 'משרד המידע' – הרשות הבירוקרטית האדירה המנהלת את חיי התושבים – אלא רק להמשיך לחיות את חייו חסרי הייחוד באין מפריע. עד שהוא פוגש באישה שפוקדת את חלומותיו, ואז חייו מקבלים ניעור רציני. הוא מנסה בכל כוחו להפוך את החלום למציאות, אבל מוצא את המערכת כולה, על טיפשותה, אטימותה ואכזריותה ניצבת מולו. בעולם שכזה, חייהם של מי שבוחרים להיות "ראש קטן" זורמים באין מפריע. אך אלו שמנסים למרוד, להיות שונים, לחלום – כי אז ימיהם ספורים וגורלם נגזר.
הטכנולוגיה בברזיל משחיתה – בין אם זו אימו של סאם וחברותיה ועיסוקן האובססיבי בשיטות שונות של מתיחת פנים, ובין אם זה זבוב שנופל לתוך מכונת כתיבה וגורם לטעות דפוס ולמותו של אדם חף מפשע.

ב'הרפתקאות הברון מינכהאוזן' העולם הפסיק כבר להאמין בקסם ובדימיון. תושבי עיר נצורה מחכים לשווא שהצבא חסר האונים – שבראשו בירוקרט ציני ומושחת – יושיעו אותם מן המצור הטורקי. אבל רק הברון הזקן, שמתפרץ אל הצגת תיאטרון הלועגת לו ולמעלליו, יכול להציל את המצב. אמנם הוא איבד לחלוטין את האמונה בעצמו, אבל ילדה קטנה מכריחה אותו להתערב, ויחד הם יוצאים למסע פנטסטי למצוא את עוזריו של הברון, ובעזרתם הם מצילים את העיר מחורבן. בסרט הזה גיליאם מטשטש באופן מוחלט את הקווים בין מציאות לדמיון, למשל, כשהתפאורה והדמויות בהצגת התיאטרון הופכות פתאום לחצרו של הסולטן הטורקי.

בהקשר של הטרילוגיה, הסרט הראשון מתאר את התמודדותו הראשונה של 'החולם' (הוא הדמות המופשטת שמקשרת בין חלקי הטרילוגיה) עם המדע וההגיון, וההבנה שהם מקור הרע; הסרט השני מתאר את התמודדותו של החולם כאדם בוגר עם ציפיות הסביבה ממנו להפסיק לשגות בדמיונות ולתפקד כחלק מן העדר, וכמו כן המשך שליטתה ורודנותה של הטכנולוגיה בו; הסרט השלישי מתאר כיצד החולם הזקן כמעט ומשלים עם העובדה שהתלות של החברה במדע היא מוחלטת, ובכך שאין לו מה לעשות בנידון. אבל – במעין סגירת מעגל – הוא מגלה מחדש את כוחם של הדמיון והקסם בעזרתה של ילדה.

בנוסף, יש גם קשר עיצובי בין הסרטים, כששלושתם מתאפיינים בתפאורות גדולות וזוויתיות, שמחזקות את תחושת קטנותו של האדם הבודד: מבצרו של אדון האופל ב'שודדי הזמן', אולם הכניסה לאגף שליפת המידע ב'ברזיל' והעיר ההרוסה ב'הברון מינכהאוזן' הן דוגמאות טובות.

טוב. אז זו התיאוריה. כדאי ומומלץ לקחת אותה בעירבון מוגבל: כל אחד מהסרטים הוא יצירה בפני עצמה, שאין צורך להתחייב לראות בה כחלק מטרילוגיה. אבל היופי שבעניין הוא, שברגע שמסתכלים על הסרטים כעל יחידה אחת, אפשר פתאום להבחין בדברים שלא שמת לב אליהם קודם לכן. לפתע הליהוק של ג'ונתן פרייס – הוא סאם התמים ב'ברזיל' – בתור הבירוקרט חסר המצפון ב'הברון' נראה גאוני ואירוני כל-כך.
גם העובדה שבשני הסרטים הראשונים הסוף אינו טוב או רע באופן נחרץ, ורק לשלישי יש סוף סגור, מקבלת עכשיו משמעות שונה.

ואפשר גם להעלות השערות פרועות, כגון הבאה: מכיוון ש'ברזיל' מתרחש בגירסה אלטרנטיבית של המאה ה-20, אולי המציאות של הסרט נוצרה אחרי שהרשע ב'שודדי הזמן' הצליח במזימתו ליצור את העולם מחדש כרצונו?

בכל מקרה, גיליאם עצמו אמר פעם שהמציא את רעיון הטרילוגיה כדי להציג את הסרטים באור יומרני ופלצני. וצריך גם לזכור שמדובר באותו אדם שהתייצב לפאנל השיפוט של פסטיבל קאן לבוש בחולצה עליה היה כתוב 'אתם יכולים לשחד אותי', וששיחק פעם אדם שמוציאים לו את הכבד בעודו חי. כלומר, אדם מיושב בדעתו ונטוע בקרקע המציאות הוא לא.

ואותי מעניין לדעת אם גם הוא מתנגש לפעמים בעצים…