ביקורת: אני חושבת לגמור עם זה

והפרס ל"שם הסרט שהשונאים שלו ישתמשו בו כדי לתאר את חווית הצפייה שלו" הולך ל...
שם רשמי
אני חושבת לגמור עם זה
שם לועזי
I'm Thinking of Ending Things

"אני חושבת לגמור עם זה" הוא צ'ארלי קאופמן עושה מה שצ'ארלי קאופמן עושה הכי טוב: סרט ז'אנר שבוחן את מערכות היחסים בין נשים לגברים ובין אנשים לעצמם, בהקשרים שהמציאות הרגילה לא ממש מאפשרת. הפעם הז'אנר הוא אימה פסיכולוגית בחיק המשפחה, כמו "תורשתי", ולמקרה שלא הייתם בטוח שזה כמו "תורשתי" הוא גם הלך וליהק את טוני קולט כאמא אקסצנטרית כדי שההשוואה הזאת בוודאות תופיע לכם בראש.

הסרטים של קאופמן כוללים, לרוב, איזה גימיק חיצוני: עולם שבו אפשר להפוך לג'ון מלקוביץ', סיפור בתוך סיפור, עולם שבו אפשר למחוק את האקס שלך, במאי שמביים את המציאות, אדם שכולם נשמעים לו אותו דבר. שני הסרטים הפחות גימייקים שלו – "הטבע האנושי" ו"וידויים של מוח מסוכן", לרוב מוצאים מחוץ לקאנון הקאופמנ-י. "אני חושבת לגמור עם זה" לא ממש מציג גימיק שכזה, או יותר נכון, לא מתמקד בגימיק אחד: הסרט מדלג בין משחקי זמן, משחקי זהות, משחקי עריכה ואיזה סצנת בלט כדי ליצור דיוקן של זוג שככל שהזמן עובר הצופה מבין פחות ופחות מה קורה בו.

אם להיצמד בכל זאת לעלילה כלשהי, הסרט מתאר זוג: ג'ייק (ג'סי פלמונס, "שובר שורות") וחברה שלו (ג'סי באקלי, "השיר של רוז") שהולכים לבקר את ההורים שלו (קולט ודיוויד ת'יוליס [לופין מ"הארי פוטר", "עירום"]). אם זה נשמע לכם כמו מעט מאוד, זה כיוון שהסרט לא מבוסס על התפתחות עלילתית כלשהי (כאילו, בכלל) אלא על שיחות, מונולוגים והרהורים של בני הזוג (ובעיקר של הצלע הנשית).

אפשר להגיד, בעצם, ש"אני חושבת לגמור עם זה" הוא סוג של "לפני חצות" (או כל סרט אחר בטרילוגיה) אם הוא היה סרט אימה פסיכולוגי: שלל דיאלוגים על פילוסופיה, קולנוע ואמנות (ניימדרופינג חלקי: דיוויד פוסטר וואלאס, אנדרו ואיית', ג'ון קסווטס, בילי קריסטל), רק שחלקם טעונים בנבזיות וארסיות שלא שייכת לזוג צעיר ומאושר. בשאר הזמן, אנשים חוזרים על עצמם, סותרים את עצמם, מופיעים ליד עצמם, נהפכים לזקנים, צעירים, מתוקים, מנייאקים – אם תצטרכו צפייה שנייה לסרט הזה לא תהיו לבד. גם לא בצפייה הרביעית.

אה, ומדי פעם גם אנחנו רואים שרת מנקה בית ספר, כי למה לא.

שם הסרט, "אני חושבת לגמור עם זה", הוא ציטוט שהגיבורה מהרהרת בו שוב ושוב לאורך הסרט. "זה" הוא מערכת היחסים שלה עם ג'ייק, שנמשכה מספר שבועות אבל מרגישה כאילו נצח. בכל פעם שהיא חושבת את זה, התחושה היא שג'ייק מאזין למחשבות שלה. בכל פעם שהיא מתחילה להגיד את זה בקול רם, הוא מסב את תשומת ליבה למשהו חדש ומונע ממנה להשלים את המשפט. התחושה שמשהו דפוק פה, ומאוד, רק הולכת ומתעצמת ככל שהסרט נמשך.

וזה די כיף, למען האמת. כלומר, כיף הומור שחור פינת קרינג', כן? אבל קאופמן מציג כאן כמה מהדיאלוגים הכי מצחיקים שלו, אם זה סוג ההומור שלכם. מדי פעם פשוט כדיאלוגים שמצחיקים בפני עצמם, מדי פעם כדיאלוגים שקורעים מצחוק בגלל הסיטואציה שקאופמן ממקם אותם בה. אבל ההומור המטורף של הסרט מוכיח שקאופמן היה יכול להיות אחלה של במאי ותסריטאי של סרטי אימה על אמת, אם הוא רק היה רוצה, וההופעה הנהדרת של טוני קולט, שגורמת למה שעשתה ב"תורשתי" להחוויר, רק מחזקת את התחושה שקאופמן יכול לעשות סרט אימה נפלא, אם הוא רק היה רוצה.

לצערנו, זה לא קרה – "אני חושבת לגמור עם זה" לא לחלוטין הולך עד הסוף עם אלמנט האימה המטורפת שלו. באיזשהו שלב, נראה שקאופמן נרתע מהסיום המתבקש לסוג הסרט אז ברגע האחרון הוא מוותר על האימה הפסיכולוגית ובוחר כיוון אחר – ארט האוס-י יותר, אמנותי יותר, WTF-י יותר. הוא משנה בצורה רצינית את הטון של הסרט והופך אותו לסרט הכי פחות תקשורתי שיצר עד כה. זכותו של קאופמן לסיים את הסרט איך שהוא רוצה, כמובן, אבל זה מרגיש כאילו הוא התעקש על הבחירה הזאת רק כי הוא רצה לעשות משהו "מקורי" יותר, בלי לבחון אם ה"מקורי" הזה הוא גם בהכרח טוב יותר.

אם אפשר להתאכזב מעט מהתסריט של קאופמן הפעם, אז למזלנו יש שיפור גדול בגזרת קאופמן הבמאי: גם אם החל ממחר הוא יכריז שהוא מביים רק תסריטים של אחרים, עדיין יהיה שווה לראות את הסרטים שלו. הוא מוציא הופעות נהדרות מרביעיית השחקנים הראשיים שלו (דירוג אישי, מה"תנו לזה מועמדות" ועד ה"נהדר": ג'סי פלמונס, טוני קולט, ג'סי באקלי, דיוויד ת'יוליס), שולט באווירה ובטון ביד רמה ומוציא סצנות שנראות נהדר. הוא קצת מתלהב מדי ממשחקי סאונד שבהם אנחנו לא שומעים מישהו בכוונה, אבל זה בקטנה.

"אני חושבת לגמור עם זה" הוא סרט לא קל, נדמה לי. כלומר, לי הוא עבר ברובו בנעימים כקומדית אימה שחורה. אבל אין ספק שיש בו סצנות רבות שמראות או מתארות דברים לא נעימים שקשה להתמודד איתם – זקנה, מערכות יחסים מתפוררות, יחסי משפחה טעונים וגם כמה מראות קשים למדי. קאופמן לא בוחל באמצעים, אם כי גם לא מפריז. נטפליקס הכריזו שהסרט כשיר לצפייה מגיל 13 ומעלה, למרות שאני לא בטוח איזה ערב צפייה לכיתות ח' הם מדמיינים לו.

אני חושב (אבל לא בטוח, וכבר הימרתי כמה פעמים וטעיתי) שרבים יחשיבו את "לגמור עם זה" כיצירת המופת הגדולה של 2020, בעוד אחרים יסבלו מכל שנייה שלו. מדובר בסרט הראשון של 2020 (אם לא מכלילים את שאריות עונת הפרסים של 2019) שהוא לא רק איכותי בעשייה שלו, אלא גם "קולנועי" בהוויי שלו. מסוג הדברים שמתרחשים כשמוח יצירתי מקבל תקציב גדול, צוות שחקנים נהדר ויכולת להוציא חזון לפועל. אני לא בטוח שאני אישית עומד מאחורי כל השבחים שהסרט עתיד לקבל (כאמור, הסיום שלו נראה לי מתחכם יתר על המידה), אבל אין ספק שמדובר ביצירה המשמעותית הראשונה מזה כמה חודשים – מהסוג ששום סיכום שנה לא יהיה שלם בלעדיה.