ביקורת: טרולים מסביב לעולם

'טרולים 2': יותר טוב מ'טרול 2', אבל אין בו אף אחד שמת כתוצאה מפופקורן.

"טרולים מסביב לעולם" מתחיל עם לוגו חדש של דרימוורקס לכבוד 25 שנה לחברה, שמראה את שלל הסרטים שעשו לאורך השנים. הלוגו כאילו בא להגיד: תראו מאיפה באנו, תראו לאן הגענו. הנה לאן הם הגיעו: למקום ממש, אבל ממש, אבל ממש ממש, אבל באמת באמת באמת, מטומטם. 

"טרולים מסביב לעולם" הוא המשך ל"טרולים" אבל במובן הרופף ביותר שרק ניתן לדמיין בכל הנוגע לעלילה. כי אם אתם מצפים שסרט ההמשך ייקח את עלילת ה"טרולים וברגנים לומדים להיות חברים טרילילי" למקום כלשהו – חבל. במקום זה, הסרט שוכח לחלוטין מהברגנים (הם לא מוזכרים אפילו בתקצור העלילה של הסרט הקודם בתחילת הסרט) ומחליט לבנות עולם חדש מסביב לדמויות, כי, אני מקווה, החליטו שמ"תרופות נגד דכאון זה רע" סחטו את כל הלימונדה העלילתית האפשרית, אז הם פנו לדבר הטוב הבא: גזענות והיסטוריה מוזיקלית. תתכוננו לכאב ראש. 

כי אמנם ההמשך של "טרולים" מחפף בעלילה, אבל הוא בהחלט המשך של "טרולים" במובן הזה שהמפיקים שאלו "מה היו הדברים הכי בולטים בסרט טרולים הקודם?" ומישהו ענה "היו שם שירים, היה עיצוב קופצני ומגניב, והסרט היה מטומטם למדי", ואז המפיקים אמרו "נהדר, אז כל זה, אבל פי אלף". התוצאה, בהתאם. 

הסרט מתחיל בהקדמה קצרה שמתמקדת בעיקר דמותה של פופי, מלכת הטרולים וברנץ', הטרול המצוברח שלא רצה לשיר עקב טרגדיה משפחתית, אבל מאז למד שלשיר זה סבבה, ואז מבהיר שבעצם העולם יותר גדול ממה שהם חשבו ושיש עוד ממלכות של טרולים בעולם. למשל, ממלכת הטכנו, שמשמיעה את "One More Time" (שהוא, אממ, לא ממש שיר טכנו) עד שבאה מלכת הטרולים של הרוק הכבד והורסת שם הכל כי רוק כבד הוא כזה רשעעעעעע, או משהו. 

מפה לשם אנחנו לומדים שהעולם של הטרולים מורכב משש ממלכות של טרולים שמייצגות שישה ז'אנרים מוזיקליים שונים: פופ, רוק כבד, טכנו, קאנטרי, פאנק (Funk) וקלאסית. כולם חיו בהרמוניה עד שהם התחילו לריב איזו מוזיקה לשמוע, אז כל אחד לקח מיתר מאיזה נבל קסום והם התפצלו לממלכות שונות. למי שיש את כל השאלות בעולם כרגע, חכו. לא כי הסרט יענה על השאלות האלה, אלא פשוט כי יהיו לכם עוד הרבה יותר. 

מסתבר שמלכת הרוק הכבד רוצה להשתלט על העולם ולגרום לכולם לשמוע רוק כבד ולכן היא נבלית הסרט למרות שכאילו, אני לא מבין איך זה באמת רע. פופי מקבלת הזמנה שאותה היא מבינה באופן התמים ביותר, ויוצאת למסע "לאחד את כל המוזיקה". ברנץ' מצטרף כי הוא ממש רוצה להיות עם פופי, שיותר עסוקה בלהוכיח את עצמה כמלכה. 

מכאן, הסרט יוצא למסע לא מאוד ברור דרך ממלכות המוזיקה השונות, ובזה אני מתכוון "באים לראות שממלכת המוזיקה הקלאסית הרוסה", "לא מבקרים בכלל בממלכת הטכנו" ובעיקר מתעכבים בשתי ממלכות: האחת היא קאנטרי, שם הם לא מתייחסים באדיבות למוזיקת הפופ בחלקים האלה, והפאנק, שדווקא נותנים אחלה הכנסת אורחים, בדרך, הטרולים צריכים ללמוד סודות אפלים על העבר שלהם ושיעורים חשובים לגבי השתלבות בחברה של אנשים מתרבויות אחרות. 

נדמה שכמו להיט האנימציה האחר מ-2016, "זוטרופוליס" (וגם קצת כמו "לשבור את הקרח 2"), "טרולים 2" רוצה להיות מעין משל לא מתחייב. משל שבו אם הוא יגיד מספיק משפטים שנשמעים נכונים אף אחד לא יחשוב עליו לעומק והוא יתקבל לחבר'ה הטובים ויאללה לרחבה. להגנתו, יש לא מעט אמירות בעלות ערך ב"טרולים 2": למשל, שלא כולם שווים ואותו הדבר אלא כולם שונים, ומהמקום הזה אפשר להתחבר. זה הרי לא נקרא "לקבל את הדומה" אלא "לקבל את השונה". אבל האמירות האלה הולכות לאיבוד בתוך העולם הבאמת מטומטם בצורה ייחודית שבנו יוצרי הסרט. 

כי אם אפשר להתווכח על המסר מעכשיו עד סוף הסגר, חייבים להסכים שהעולם של הסרט הוא באמת אחד הטיפשיים; לא ברמת ה"וואלה, לא הגיוני שבני אדם לא שמים לב שהצעצועים שלהם חיים", ברמת ה"מה? מה?? ממהההההה??????", חוויה שבהחלט מועצמת בצפייה ביתית.  

דוגמא: בשלב כלשהו, אנחנו נתקלים בקבוצת טרולים שאמורה לייצג את תת-ז'אנר הקיי-פופ, אותו פופ קוריאני אהוב. אבל, רגע – למה זה לא פופ? יותר מזה: לפי הסרט זה דווקא כן חלק מהפופ, כי הטרולים של הפופ שרים "גאנגם סטייל", שהוא שיר קיי-פופ. ואיפה היפ-הופ? הסרט רומז שיש עוד תתי קבוצות שחיות בממלכות נפרדות ושההיפ-הופ הוא חלק ממלכת הפאנק, אבל רגע, מה? אז מי שולט שם? למה מלכת הרוק לא הולכת לסגור גם איתם חשבון? איפה הם חיים? האם הקיי-פופ חיו ביער של הפופ ופשוט שמרו על מרחק מפופי וחבורת המוזרים שלה? אם כן, האם גם אותם אכלו הברגנים מהסרט הקודם (אה, מצטער, שכחתי לרגע שהסרט ההוא לא קרה) ואם לא, איפה הם היו? באיי הרוק? מה קורה פה? מה החוקיות? מה ההיגיון מעבר ל"טרולים!!!!!"?

כי תראו, זה בסדר שיהיו סרטים ממש ממש מטומטמים. כמה מחבריי הטובים ביותר הם סרטים מטומטמים. אבל "טרולים 2" מכניס את הרגל לתוך הביצה הטובענית שהיא "הגדרות, היסטוריה וז'אנרים מוזיקליים" וכמישהו שהוא קצת חנון מוזיקה, כל מה המהלכים בו פשוט צורמים – למה דווקא רוק כבד? איפה הרוק'נ'רול? איך פאנק ולא ג'אז? איפה מוזיקות מסורתיות מרחבי העולם? ולמה… למה כל הסיום?

עם כל זה (וזה חתיכת זה), "טרולים 2" הוא סרט שגם מביא בשנית את היתרונות שהיו בסרט הקודם – הקאסט עדיין נחמד (אל אנה קנדריק וג'סטין טימברלייק ו*אוח* ג'יימס קורדן מצטרפים סם רוקוול, רייצ'ל בלום, ועוד כל מיני זמרים אחרים), העיצוב הרך שגורם לך לרצות להתגלגל ולהתחבק עם כל דבר בסרט עדיין נוכח ואף התרחב לשלל עולמות חדשים, וכך גם סגנון האנימציה שאמנם כולו בתלת אבל נראה כל כך בובתי שכמעט חשבתי שאני רואה סרט של לייקה או אארדמן לכמה סצנות. השירים והמאש-אפים עדיין מקפיצים (גם אם אחד השירים המקוריים נשמע כאילו לקחו את "Can't Fight the Feeling" מהסרט הקודם והחליפו כל "לרקוד" במילה "לשיר"), ויש בהחלט תחושה שמבחינת חופש אומנותי, הסרט הזה נהנה מהיכולת להיות מוזר כמה שירצה. הסרט עושה רפרנסים (או מעתיק, או סתם עושה דברים דומים בצירוף מקרים מוזר) לדברים כמו סגנון האנימציה של מונטי פייטון, מערכונים של "האי הבודד", "בנות הפאוורפאף", "הנוקמים" ו"כביש הזעם". 

מה שאני רוצה לומר, בעצם, זה שיש בסרט הזה הרבה. אין ספק שמדובר בסרט די כיפי (כמה גרוע יכול להיות סרט שבו סם רוקוול משחק טרול קאובוי מוזר?), אבל לצד כל זה, פשוט אי אפשר להתעלם מההרגשה שמדובר בסרט מאוד מאוד מאוד מאוד טיפשי. מאוד.