מה הסרטים הכי טובים שלא הוקרנו ב-2018?

תראו מה זה, נראה שגם 2018 הולכת להיגמר. אז לפני שנתחיל לסכם, תגידו: מה הסרטים הכי טובים שלא הוקרנו פה השנה?

אתם כנראה יודעים מה קורה פה אבל במקרה ולא: בכל שנה אנחנו בוחרים את סרט השנה ואת הופעת השנה של גולשי עין הדג. את ההיסטוריה של סיכומי השנה אתם יכולים לראות כאן. לקראת סוף השנה יעלה סקר ממנו אפשר לבחור מבין עשרת הסרטים הגדולים של השנה. אבל לפני כן, צריך לבחור מהם העשרה האלה. ועוד לפני כן, צריך להחליט מבין איזה סרטים להחליט. כל הסרטים שהופצו מסחרית בבתי הקולנוע השנה באופן משמעותי ייכללו בטופס. וכרגיל, זה רק חלק מהתמונה. יש הרי המון סרטים טובים שלא זכו להפצה מסחרית בארץ, מסיבה זו או אחרת.

אז עכשיו, השאלה עוברת אליכם: איזה סרטים, שלא הוקרנו בארץ מסחרית, חייבים להיכלל ברשימת המועמדים של השנה? אתם מוזמנים לציין בתגובות את שמו של כל סרט שבו צפיתם בפסטיבל, בסינמטק, בנטפליקס, בטלויזיה, בוידאו ביתי או בכל מסגרת אחרת בלבד מהפצה סדירה בבתי קולנוע. ואם הסרט שרציתם להזכיר כבר הוזכר – ציינו את תמיכתכם בתגובה או בפישלייק. הסרטים שיקבלו מספר משמעותי של איזכורים או פישלייקים ייכנסו לרשימת המוקדמות בסקר סרט השנה.

הערה ראשונה: סרט אחד בכל תגובה, בבקשה. כך אפשר יהיה לספור את הפישלייקים והתגובות כתומכים בו.

הערה שנייה:  בבקשה, ציינו כאן סרטים שאהבתם בלבד. לא כל סרט שראיתם, אלא רק סרטים שתשקלו להצביע להם בסקר המוקדמות – כאלה שאתם מכלילים בין סרטי השנה שלכם.

הערה שלישית: ישנם סרטים שכבר יצאו בחו"ל ומקבלים תגובות אוהדות – כמו "המועדפת" או "אהבה בימים קרים", למשל – ויגיעו אלינו רק בחודשים הקרובים. אין צורך להצביע עבורם השנה.

הערה רביעית: במהלך השנה פרסמנו לא מעט ביקורות על סרטים שלא יצאו בארץ. גם הם, למרות הביקורת, לא נחשבים כסרט שיצא להפצה רגילה בארץ ואם אתם רוצים שיופיעו בסקר סוף השנה, צריך להצביע עבורם.

אחרי שזה הובהר, להלן טקסט שמסתכל על חלק מהסרטים הכי טובים שלא הוקרנו ב-2018. שימו לב שהרשימה למטה היא בגדר המלצה וזה שסרט נמצא ברשימה לא אומר שהוא אוטומטית יופיע בסקר, והוא עדיין צריך לעבור את אותו התהליך (פישלייקים ותגובות) כמו כולם.


השנה, יותר מתמיד, העלנו ביקורות על סרטים שלא הייתם יכולים לתפוס בקולנוע. "באטמן נינג'ה", "מחווה טיפשית וחסרת טעם", "הכחדה", "מיראי" – סרטים שלכולם מגיעה חשיפה רחבה ככל האפשר, אפילו אם האקרנים בארץ לא סיפקו אותה. ויותר מזה – הצלחנו גם לתת ביקורות לסרטים שלא אהבנו, אבל גם להם מגיע דיון כמו "אילם", "פרדוקס קלוברפילד","ותורשתי" למשל. גם סרטים שלא קיבלו ביקורת מלאה קיבלו התייחסות בסקירה שלנו, נגיד, לקראת פסטיבל חיפה ("חיות אמריקאיות", "הכנסייה החדשה" ו"אישה במלחמה", למשל).

מה שכל זה אומר שעכשיו כשאני עובר על רשימת הסרטים הכי טובים שלא יצאו השנה וכדאי לזרוק להם עליהם מילה, הרשימה הצטמצמה בהרבה. ובמקום עשרים סרטים שאני רוצה לדבר עליהם, נשארו שישה סרטים שאני רוצה להמליץ עליהם, ועוד כמה שיש לי דעה יותר מסוייגת עליהם, אבל בכל זאת שווה להגיד עליהם משהו.

 

Won’t You Be My Neighbour?

Webp.net-resizeimage (4)

מיסטר רוג'רס הוא שם שחלק קטן מהקהל הישראלי מכיר, וגם הוא – יודע רק בערך אולי מה הוא עשה וזהו. מבחינתי, "סוג של דודו זר לאמריקאים" מתמצת את מה שידעתי על האיש לפני שראיתי את הסרט התיעודי עליו. אבל מסתבר שלאמריקאים הוא הרבה יותר ממנחה תוכנית ילדים. הסרט התיעודי "Won't You Be My Neighbour?" הוא נקודת התחלה טובה לצופה שרוצה להכיר מיהו, וגם סתם סרט תיעודי נפלא ואופטימי.

הסרט סוקר את האדם, את משנתו, ואת חייו, אבל בניגוד לסרטים תיעודיים שמסנוורים מהאדם עליו הם עושים את הסרט, כאן התחושה היא שהסרט מנסה להציג את מיסטר רוג'רס בצורה יחסית אובייקטיבית. לא להחביא את הקשיים שהיו לו, את ההתלבטויות, את הביקורת (למרות שהביקורת מופיעה רק ממש בקטנה) ואת הצדדים השונים שהיו לו. כל זה גורם לך רק להעריך את מושא הסרט יותר, כי אתה מרגיש שגם לאחר שהוצגה לך יותר מדעה אחת אתה עדיין מגיע למסקנה שמדובר באדם נפלא. אז מי שרוצה להכיר אדם מקסים, בסרט עשוי היטב – יימצא את מבוקשו בשעה וארבעים הנפלאות עם מיסטר רוג'רס.

 

בליינדספוטינג

Webp.net-resizeimage (5)

"בליינדספוטינג" מספר על הימים האחרון במאסר על תנאי של קולין (דויד דיגס, שמוכר בעיקר כמי ששיחק את תומאס ג'פרסון ולה פאייט ב"המילטון"). הוא רק רוצה לשרוד את שלושת הימים האלה בשלום ובלי צרות, ולכן מתבקש שהעולם יעשה כל מה שביכולתו כדי להפריע לו במשימה הזאת. אבל אם זה נשמע לכם כמו מתכון לאיזה קומדיה "מטורפת" או סרט פשע מניפולטיבי – "בליינדספוטינג" בוחר בדרך אחרת.

מדובר בדרמה קומית שמסתכלת על חיים בשכונה ענייה שעוברת ג'נטריפיקציה (עלות [עם חיריק בע'] בעברית, תהליך עירוני-חברתי בורגני של מעבר אוכלוסייה מהמעמד הבינוני והגבוה לשכונות חלשות) דרך צמד חברי ילדות שלא בטוחים מה הם הולכים לעשות עם עצמם בכללי, וספציפית עכשיו שכל ההיפסטרים האלה נמצאים בשכונה שלהם. אפשר לראות את הסרט כסאטירה תוקפנית על מעמדות, גזע ועוד (ולסרט בהחלט יש אמירה או שתיים בנושא) אבל בליבו, הוא סרט על מערכת היחסים בין צמד חברים. והוא מצחיק, מעניין, ערוך נפלא, מצולם מגניב, מקורי ובכלליות אחד מהסרטים הטובים ביותר שיצאו השנה, שחבל שעדיין לא הגיעו לארץ להקרנה בכל פורמט שהוא.

 

ללא עקבות

Webp.net-resizeimage (6)

גם הסרט הרביעי של דברה גרניק ("קר עד העצם") עוקב אחרי נערה שגרה באזור מיוער וצריכה להתמודד עם קשיים שקשורים למשפחתה. הפעם, מדובר בנערה ואביה שחיים בבידוד ביער ומנסים להימנע מחיים עם בני אדם, עד ששירותי הרווחה מתערבים.

יותר מכל הסרטים ברשימה, "ללא עקבות" הוא האחד שהכי "על משהו". אם כל הסרטים ברשימה עוסקים בכל מיני נושאים, הרי שאת "ללא עקבות" מעסיק בעיקר משהו אחד: הורים, ילדים והיחסים ביניהם. לא במובן הקלישאתי של "איך אני אתחבר אליו ואהיה הורה טוב?", לא. הסרט מתחיל הרבה אחרי זה. האבא בסרט הזה הוא, בכל הנוגע ללדבר עם הבת שלו, לתקשר איתה ולענות על הצרכים שלה – אבא נהדר. אבל הסרט מדבר על השלב הבא ביחסי הורים-ילדים – על איך אנחנו מתייחסים להורינו, לילדינו, מה היינו רוצים שהם ילמדו מאיתנו ומה לא, ומה היחס הזה אמור וצריך להיות. במפתיע, למרות שזה הדבר היחיד שמעסיק את הסרט – הוא מצליח לא להפוך את הדיון הזה לדידקטי או משעמם.

זה כנראה בגלל צמד השחקנים המוכשרים בראש שמובילים את הסרט – תומסין מקנזי ובן פוסטר בתפקיד הילדה והאבא שלבדם היו יכולים להוות סיבה לראות את הסרט, אבל מכיוון שהסרט נהדר גם בפני עצמו – הם רק הדובדבן שבקצפת.

 

תמכו בנערות/ Support The Girls

Webp.net-resizeimage (7)

יש לא מעט מתחרים על תואר "הסרט עם הלב הכי גדול של השנה", אבל המנצח שלי בתחרות הזאת הוא בסופו של דבר סרט קטן, שלא הופץ בארץ בשום צורה, על מנהלת של מסעדה דמוית "הוטרס" בה כל המלצריות לבושות בבגדים חושפניים, דבר שבאנגלית נקרא Breasturant והתרגום הכי טוב שמצאתי עד כה הוא שדיינר. רג'ינה הול (שמוכרת בעיקר כחברה של אנה פאריס מסרטי "מת לצעוק") מגלמת את המנהלת טובת הלב והדואגת ונותנת את אחת מההופעות הטובות של השנה כמנהלת המושלמת שגורמת לך לקנא כי לך לא הייתה בוסית כזאת אף פעם.

אבל הסיבה ללב הגדול של הסרט לא מסתיימת רק בכך. אלא בכך שהסרט מראה שבזכות טוב הלב שלה, גם שאר האנשים בסרט מחליטים לקחת ממנה דוגמא ועוזרים (ובעיקר עוזרות) אחד לשני. הסרט הוא כמעט דוגמא לאיך ליצור קהילה (קטנה, ובכל זאת) תומכת ומחבקת רק בזכות טוב לב. והסיבה האמיתית שמרימה אותו מעל התחרות על תואר הסרט הכי מחמם לב היא שבניגוד לסרטים האחרים, שבורחים לפנטזיה בצורה כזאת או אחרת, "תמכו בנערות" נשאר תמיד עם הרגליים על הקרקע. הוא מודע לכך שיש בעולם אנשים רעים וקשים, והוא יודע שגם אנשים טובים לא יכולים לעזור לכולם, והכי חשוב – הם לא תמיד יכולים לעזור לאנשים הכי קרובים להם. גם לבני אדם טובים יש גבול. אבל זה לא אומר שלא שצריך להפסיק לנסות.

ומכיוון שהסרט לא שופט את הבנות שבתוכו, אלא נותן להם להן לשפוך את הלב ולקבל קצת אהבה אחת מהשנייה בחזרה – הוא החוויה הכי מחממת לב שתוכלו לגלות השנה.

 

הצד האחר של הרוח

Webp.net-resizeimage (8)

כמו כל סרט נטפליקס שהוא לא "רומא" (כלומר, כמו כל סרט נטפליקס שמופץ רק בנטפליקס), "הצד האחר של הרוח" נעלם כמו הרוח. וזה מטורף, כי מדובר בסרט האחרון של אורסון וולס, או בניסוי המרשים המאוד של נטפליקס ליצור משהו שאפשר לקרוא לו, בערך, הסרט האחרון של אורסון וולס, למרות שהוא לא ממש.

ובין אם כן אורסון וולס או רק בערך, "הצד האחר של הרוח" הוא בהחלט סרט ברוחו של אורסון וולס. כלומר, סרט מתנשא, פלצני, ארס-פואטי, מאתגר לצפייה ולהבנה וכל כך כיף אומייגאד. כי אורסון וולס, גם כשהוא הולך לאיבוד בתוך הישבן של עצמו, הוא עדיין חכם יותר, שנון יותר, יותר חד הבחנה ומצחיק יותר מרוב הבמאים הפלצנים של ימינו.

אבל אין ספק שהוא פלצן. אם יש סרטי פסטיבלים שאני מאמין שאם הקהל ייתן להם צ'אנס הוא יתאהב בהם, "הצד האחר של הרוח" הוא לא כזה. הוא חגיגה של קולנוע שמותאמת לקהל מצומצם (ואולי מצומצם מדי), שיהנה מהשטויות, הבדיחות וההעלבות שוולס מטיח בבמאים מסוימים ובהוליווד אבל כל שאר האנשים כנראה יגידו שזה סרט מנופח על כלום עם יותר מדי קאטים וחוסר אחידות באיכות הצילום. וגם הם, כמובן, יצדקו. אבל זה פשוט כל כך כיף.

מרוסק/ Bodied

Webp.net-resizeimage (9)

תדמיינו גרסה טובה של "8 מייל". כזאת שיודעת שאנשים שבאו לראות סרט על קרבות ראפ באו לראות סרט על קרבות ראפ ולא על זה שאמינם מסכן. עכשיו, תוסיפו לזה במאי מגניב מלא המצאות, עלילה שפותחת את הפה על עולם קרבות הראפ, עולם האקדמיה וכל מי שבאמצע בלי לדפוק חשבון, משחק מעולה, תסריט מדהים וקיבלתם, בערך את "מרוסק" – עוד סרט בשרשרת הסרטים האחרונה שמדבר על המתח בין שחורים ולבנים, אבל הפעם עושה את זה מנקודת המבט (בעיקר) של הגבר הלבן שחוטא בגזענות, ולא מנקודת המבט של הגבר השחור שסובל ממנה.

זה בגלל שכדי באמת לסגור חשבון עם כולם, הסרט מוכן ללכלך על את הידיים וללכת על קו דק מאוד שעלול לעצבן אנשים. אבל אל תטעו – זה שהפרוטגניסט הוא גבר לבן לא אומר שהסרט סולח לו על כל הדברים הדפוקים שהוא עושה או מעמיד פנים ש"זה לא בסדר, אבל תסלחו לו כי זה מגניב!". העמדה של הסרט היא יותר מורכבת – הוא אומר שזה לא בסדר, וזה ממש מגניב – אבל עדיין לא צריך לסלוח לו. שעולם האקדמיה הוא רעיל, שעולם קרבות הראפ הוא מטומטם אבל בשניהם גם יש הרבה חן ולא צריך לפסול אותם לחלוטין רק בגלל המגרעות שלהם – אלא להסתכל להם בעיניים במטרה לשפר אותם. החולשה היחידה של הסרט היא הסיום שלו. לא כל המערכה – ממש הדקה האחרונה שלו. הסרט מגיע לנקודת שיא מטורפת ומלהיבה ואז, כשהוא לא יודע מה לעשות, פשוט עוצר. נו טוב.

 

ועוד כמה:

Webp.net-resizeimage (10)

"סופר טרופרס 2" לא בדיוק סרט הכרחי, והוא בהחלט לא הצליח להתעלות על הסרט הראשון, אבל הוא היה נחמד, ומצחיק, וחמוד, ומדי פעם ואני עדיין מדי פעם נזכר בבדיחות ממנו, וזה לחלוטין מספיק בשביל קומדיית שטויות חמודה. "סלייס" הוא עולם מאוד מעניין שמלא בדמויות מאוד חביבות ועלילה מטומטמת. זה יוצר חוויה מוזרה שכזאת, שהיא לא נוראית, אבל קצת ביזארית מדי מכדי להמליץ בפה מלא. "בחשכת הליל" הפך לאחת האכזבות הגדולות של השנה, אבל זה פחות בגלל הסרט, שיש בו לא מעט דברים שעובדים, ויותר בגלל שהסרטים הקודמים של ג'רמי סולנייה היו ממש טובים, ו"בחשכת הליל" הוא רק סרט טוב. והוא בהחלט טוב – הוא בונה מתח קריפי ויש בסרט את אחד מרגעי השנה ובכל זאת, עדיף שבסרט הבא סולנייה יחזור לכתוב את התסריט ולא ישאיר את המלאכה לאחרים.

Webp.net-resizeimage (12)

גם סרטה השני של נינה פיילי "סדר-מזוכיזם", שאפשר לצפות בקטעים רבים ממנו ביוטיוב, היה אכזבה. לא רק בהשוואה לסרטה הקודם "סיטה שרה את הבלוז", אלא גם בהשוואה בין עצמו. הסרט מתחיל כעיבוד חדש לסיפור של פסח, והערכים של סדר פסח, והוא עושה את זה בצורה מצחיקה ומעניינת שמצליחה לשאול שאלות ולהעביר ביקורת בלי לצעוק "ביקורת" אבל אז באמצע הוא שוכח שהוא יודע לעשות את זה והוא הופך למניפסט שעושה את כל השגיאות האפשריות, בין בידורית ובין רעיונית. וכך אתה נשאר עם חצי סרט נפלא שנהרס על ידי חצי סרט טיפשי ומציק. על "סליחה על ההפרעה" חשבתי שדיברנו באתר, אבל בדיקה מהירה גילתה שלא, אז כדאי להתייחס בקצרה. אני חושב שהדרך הכי טובה לתאר את "סליחה על ההפרעה" היא שהוא הסרט שהכי בולט מכל סרטי הביכורים של השנה שהוא סרט ביכורים. יש שם כמה רעיונות טובים, מבחינת תסריט ובימוי – אבל יוצר הסרט, בוטס ריילי, הולך לאיבוד בחומר, וחסרה פה איזה יד מכוונת של עורך או מדריך שהיה אומר לקחת כמה רעיונות, לזרוק את השאר, ולפתח את מה שיש לך. כי יש לסרט רעיונות טובים בהתחלה, ורעיונות טובים בסוף אבל הם לא ממש נפגשים באמצע אף פעם. נו טוב.

Webp.net-resizeimage (11)

ונסיים במה שעבר מפה לאוזן כ"הפשיטה החדש" – "עם רדת ליל" ("The Night Comes For Us"). ותראו, אין ספק שיש כמה סצנות מכות מקוריות מאוד ומגניבות מאוד בסרט. אבל בניגוד למה שאנחנו כל הזמן אומרים על "הפשיטה", "הפשיטה" לא היה רק מכות יפות מאוד. חלק מהקסם של "הפשיטה" היה העיגון (החלקי) שלו במציאות. "הלילה" שוכח מכל זה. הדמויות מתנהגות כאילו הן בסרט, ולא כאילו הן דמויות עם מוטיבציה. אם ב"הפשיטה" הדמויות עשו דברים מגניבים וזה היה מגניב כי הן אפילו לא התכוונו לזה – כאן הדמויות ממש רוצות שתשימו לב שזה מגניב, וזה מוציא חצי מהקסם. לא שזה רע, ומכיוון שלא נראה ש"הפשיטה 3" יגיע אי פעם, זה בהחלט תחליף סביר – אבל בואו לא נשלה את עצמנו. מדובר בתחליף שלא מתקרב לדבר האמיתי.