ביקורת: הרשת החברתית

מאת
שני אוירבך
– פורסם ב 29 במאי 2023Posted in: ביקורות
אתה לא מגיע לביקורת בעין הדג בלי לצבור כמה אויבים.
שם רשמי
הרשת החברתית
שם לועזי
The Social Network
בימוי
דייויד פינצ'ר
תסריט
אהרון סורקין
בן מזריך
שחקנים
אנדרו גארפילד
ג'סטין טימברלייק
ג'סי אייזנברג
רוני מארה
לדף הסרט

“הרשת החברתית" הוא סרט מושלם.

זה לא משהו שאני אומרת בקלות. זה תואר מאוד החלטי ומפוצץ שלא משאיר הרבה מקום לדיון, ולפעמים מעיד על היעדר מחשבה מעמיקה. אני בדרך כלל מנסה לא להשתמש בסופרלטיבים כאלה, אבל מה לעשות, כשמגיע מגיע. "הרשת החברתית" הוא אולי לא הסרט שהכי אהבתי – זה תואר שבכלל לא קשור לאיכות, אלא לחיבור אישי – או הסרט הכי טוב שראיתי – יש שלמים שגדולים מסך חלקיהם – אבל אני לא יכולה להצביע על אף פרט בעשייה שלו, ולו הקטן ביותר, שאני חושבת שהיה עדיף אילו היה נעשה אחרת. לזה אני קוראת מושלם.

סוד ההצלחה של הסרט נמצא בתור התחלה בשילוב המושלם בין במאי לתסריטאי. ארון סורקין מביא לשולחן את הדיאלוגים הידועים והמעולים שלו, אבל הם לא בהכרח קולנועיים בפני עצמם (כמו שגילינו בסרטים שהוא ביים בעצמו) והם יכולים בקלות להכביד על הסרט. צריך במאי עם הרבה חזון כדי לקחת תסריט שכל הקונפליקטים בו משפטיים ועסקיים ולהפוך אותו ליצירה מלאת מעוף, דינמית ומלהיבה. למרבה המזל, דיוויד פינצ'ר הוא בדיוק הבמאי הזה ולא פחות מש"הרשת החברתית" הוא הסורקיניות בהתגלמותה, הוא גם מהווה את אחת מפסגות גוף היצירה המרשים של פינצ'ר. לשני היוצרים האלו יש הרבה עבודות שאפשר לזקוף לזכותם אבל שיתוף הפעולה הזה הוציא משניהם את המיטב.

קל ללעוג לסרט ולסכם את העלילה שלו ב"ההוא על פייסבוק", אבל אני חושבת שהנקודה הכי מושכת אצל "הרשת החברתית" היא דווקא הסיפור, שיש בו הרבה יותר מזה. סורקין ופינצ'ר משתמשים באופן ליברלי בקורות חייו של מארק זאקרברג, ההקמה של פייסבוק והתביעות סביב הבעלות על החברה כדי להרהר בטבעם של חיבורים אנושיים ובמחיר ההצלחה. זאקרברג של הסרט מתחיל כמניאק לא מודע לעצמו בסצנת הפתיחה הבלתי נשכחת, ומסיים כמניאק עשיר באופן מגוחך. הסרט מצביע על האובססיות של הדמות, שדווקא לא עוסקות בכסף אלא בסטטוס, ולועג להן בגלוי כשמתברר שאף אחת מהן היא לא תחליף לחיבור אנושי פשוט. במקום להציב מול הדמות הראשית הפגומה את הניגודים שלה, הסרט מקיף אותה בעוד דמויות שנמצאות איתה באותו בור, ומראה מגוון דרכים שבהן האגו והשאפתנות הקפיטליסטית הורסים את בן האדם.

היבט נוסף שהופך את הסרט למרתק הוא הזמן שעבר: הדברים שלמדנו על מארק זאקרברג ועל פרוייקט חייו בעשור ומשהו שחלפו מאז יציאת הסרט רק הופכים אותו למעניין יותר, ואת השאלות שהוא שואל על מה מניע את האנשים בעלי הכוח הרב ביותר בעולם שלנו לדחופות יותר. נכון, פייסבוק הוא כבר לא הרשת החברתית המגניבה של הסטודנטים, אלא המקום שבו אמא שלכם מגיבה על פוסטים שנועדו לסחוט ממנה מידע שיאפשר לגנוב את הזהות שלה, אבל בו זמנית פייסבוק – או בעצם מטא – היא כבר כוח גדול מכדי להאט. בין הגילויים על ההשפעה של הפלטפורמה על תוצאות הבחירות בארה"ב לניסיון להעביר את כולנו לחיות במטא-ורס, אני תוהה לפעמים אם יש מקום לסרט המשך שיעסוק בניתוק הסופי של מארק זאקרברג מהאנושות.

מבחינת הופעות המשחק שבו, "הרשת החברתית" הוא שוב, נו, מושלם. וכשאני אומרת את זה אני מתכוונת לכל הנוכחים, מג'סי אייזנברג עד לאלה שאומרים שורה אחת. הכוכב הפורץ הוא אנדרו גארפילד, שמשחק דמות ששונה במהות שלה מכל אלה שמקיפות אותה, ואולי גם היחידה שאפשר להרגיש איזושהי סימפתיה כלפיה. גם אחרי שגארפילד שיחק שלל תפקידים מעניינים אחרים, כשאני חוזרת אליו בתור אדוארדו סברין, אני נפעמת מהדיוקן המורכב שהוא יצר ונשאבת לתסכול שלו. מי שעוד ראוי לציון הוא ג'סטין טימברלייק, שהוא אומנם לא שחקן ורסטילי במיוחד, אבל מתאים כמו כפפה ליד לתפקיד של כוכב העל השבור מבפנים שהוא שון פרקר בסרט הזה.

אם משהו בסרט התיישן לא טוב, זה רק הליהוק של ארמי האמר, וזה אירוני כי התפקיד שלו בסרט מצביע דווקא על אחד הדברים הכי פחות מוערכים בו, וזה שבאופן מפתיע נותר מושלם למרות התקדמות הטכנולוגיה: האפקטים המיוחדים. "הרשת החברתית" אומנם לא כולל פיצוצים או מפלצות, אבל הוא כן כולל דמות אחת שמורכבת מהגוף של שחקן אחד והפנים של שחקן אחר, שזה מאתגר הרבה יותר. אנחנו רגישים במיוחד לאי-ריאליזם בפרצופים אנושיים והעובדה שגם היום אי אפשר לראות אפילו רמז לכך שאחד התאומים ווינקלווס הוא סוג של פרנקנשטיין ממוחשב היא לא פחות ממדהימה.

על הצילום והעריכה אין מה להכביר מילים, כי שוב המילה היחידה שנחוצה פה היא מושלם. פינצ'ר והאנשים שלו הסירו את כל הבלמים ושפכו את תשומת הלב שלהם לכל שוט ולכל קאט, וזה מורגש. אני כן רוצה להתעכב על הפסקול של טרנט רזנור ואטיקוס רוס, כי הוא עדיין זכור לי לטובה בתור אחד מהצדדים הכי חזקים של הסרט, אפילו שאני ממש לא טיפוס מוזיקלי בעיקרון. הפסקול המקורי ברובו משתמש במוזיקה אלקטרונית שמתאימה לנושאים של הסרט ולמרות האופי החזק שלו הוא לא משתלט על הסצנות, אלא משלים אותן. הצמד רזנור ורוס לא היו בחירה מובנת מאליה להלחנת הפסקול, ככאלה שמגיעים מעולם הרוק, אבל בסופו של דבר הם התאימו מושלם לסרט והם בין היחידים אי פעם שהצליחו לגרום לי להקשיב בעניין לרצועות אינסטרומנטליות.

אז איך אפשר לסכם את "הרשת החברתית"? מהדיאלוגים המבריקים שארון סורקין הניח על הדף, דרך הקאסט המרתק ועד לכל אספקט טכני והאנרגיה הייחודית של דיוויד פינצ'ר שהפיחה חיים בסיפור הזה, ובלי לשכוח את הדיונים הקודרים שהסרט מבקש לפתוח, יש רק מילה אחת שאני יכולה להשתמש בה, בפעם השביעית בביקורת הזו: מושלם.

תגיות: