כוורת בסרט

במקור: Bee Movie
במאי: סטיב היקנר, סיימון ג'. סמית
תסריט: ג'רי סיינפלד ושלושה אנשים מפורסמים פחות
קולות (גירסה אנגלית): ג'רי סיינפלד, רנה זלווגר, מתיו ברודריק, ג'ון גודמן

'כוורת בסרט' נפתח בציטוט של האגדה האורבנית הטוענת שמדענים קבעו שלפי חוקי הטבע דבורים לא יכולות לעוף, וממשיך בטענה שלדבורים לא אכפת ממה שבני האדם חושבים, הן יעשו מה שבראש שלהם (ציטוט חופשי). לו היה זה המסר של הסרט – שכל אחד יכול להצליח אם הוא רק יחליט – זה היה בסדר. זה לא מסר מקורי במיוחד, והוא מאוד אמריקאי, אבל הוא מתאים לסרט ילדים שכזה, ובשלב מסוים, נראה שבאמת לשם הסרט מכוון. אבל אני חושש שבסופו של דבר, לסרט יש מסר הרבה יותר מסוכן, ואני לא אתפלא אם יתברר שאיזה קונגלומרט של חברות דבש מימן את הפקתו.

בארי ב. בנסון הוא דבור, או איך שלא קוראים לדבורה ממין זכר. הוא למד כל החיים שלו (3 ימים של בי"ס יסודי, 3 של תיכון, ועוד 3 של קולג') בשביל שיוכל לעבוד כבורג מיקרוסקופי במערכת לייצור דבש בכוורת למשך שארית חייו, ואז למות. מסיבות תסריטאיות, הוא מחליט שכל הקטע הזה לא מתאים לו עכשיו, והוא מעדיף לבלות קצת בעולם החיצון לפני שייכנס לתפקיד ממנו ישחרר רק המוות. אז הוא עף מהכוורת, פוגש מוכרת פרחים, מתאהב בה, מגלה שבני האדם לוקחים מהדבורים את הדבש לשימושם העצמי ומחליט לתבוע את כל האנושות. זו בערך הנקודה בה ההגיון אורז את חפציו ויוצא בצרחות מהאולם.

אני מודה שהסרט תפס אותי קצת לא מוכן. אמנם לקח לי בערך רבע שעה להבין את זה, אבל פתאום נפל לי האסימון. העובדה שג'רי סיינפלד חתום על התסריט ועל הקול של הדמות הראשית בלבלה אותי, וסרטי האנימציה שראיתי לאחרונה – שכוונו כולם לקהל מבוגר או לפחות לכל המשפחה – גרמו לי לשכוח שיש לא מעט סרטי אנימציה לילדים. ואז, פתאום, הכל נהיה ברור – העיצוב הצבעוני והמצועצע של הכוורת, הדמויות הסטריאוטיפיות, ומעל לכל, הדרך בה ההתפתחויות העלילתיות מעיפות את ההגיון הפנימי מהדרך, בדרכן להגיע לסוף הסרט, הכל הרי זועק "סרט ילדים".

הייתי שמח להגיד שברגע שהבנתי איזה סרט אני רואה, התחלתי ליהנות ממנו, אבל זה יחטא למציאות לא מעט. בעצם, מה שקרה זה שביקשתי סליחה מהיושבים בשורה שלי, ויצאתי החוצה לאידיוטומט. לשמחתי, גיליתי ש'גלובוס' התקינו לידו אנטי-ניטפוקון (איזה יופי שהם מוציאים את הכסף שהם מרוויחים על ציוד הכרחי, ולא על שטויות כמו מסכים גדולים יותר, רמקולים או עובדים מקצועיים), כי אחרת הייתי מבלה את כל הסרט בקריאות "אבל זה לא הגיוני!". אבל כשחזרתי לאולם הסרט עדיין סבל מדמויות שלא מספיק אכפת לי מהן ומהומור בינוני, עם מעט מדי הבלחות של בדיחות מצחיקות באמת.

הסרט מזכיר לא מעט את 'עבודת נמלים', סרט האנימציה הממוחשבת הראשון של אולפני דרימוורקס, מלפני כמעט עשור: חרק קהילתי שמרגיש שיש בו יותר מאשר לשרת את טובת הכלל והמלכה, יוצא לעולם ומגלה שגם יצורים קטנים יכולים לשנות את העולם, ממש כמו פרודו באגינס. גם עיצוב הכוורת של בארי כסביבת מגורים שמוקדשת לעבודה דומה לא מעט לקן של "זי", גיבור 'עבודת נמלים'. אבל בניגוד לזי, בארי הוא לחלוטין לא ההשתקפות הממוחשבת של השחקן שמדבב אותו. בדרכו להפוך ליצור דיגיטלי מכונף, סיינפלד איבד את יכולת האבחנה שלו, הסרקזם והיכולת לגרום לאנשים לצחוק, ובעצם נשאר בעיקר עם חוסר יכולת המשחק שלו. נראה שגם הבמאים חשבו שג'רי לא מצחיק כמו פעם, כשדאגו לזה שאי אילו מהפאנצ'ים שלו ייאמרו כלאחר יד, ממש לפני שעוברים לסצינה אחרת, כדי שלא נשים לב שהם גרועים. לקח לי הרבה זמן להוציא מהראש את התמונה של סיינפלד עומד באולפן הקלטות ומקריא שורות מדף בכל פעם שבארי פתח את הפה.

שאר השחקנים עושים עבודה טובה יותר, אבל לא בהרבה. הסרט מכיל כמה הופעות אורח שנעות בין המפתיעות למשעשעות לתמוהות, ומעבירות את ההרגשה שהשחקנים מאחוריהם באו לעשות איזו ג'סטה לסיינפלד, כי הם חברים נורא טובים שם בהוליווד. או, לפחות, ככה הם רוצים שנחשוב.

אבל לא הכל רע. בהיותו סרט האנימציה הממוחשבת האחרון שראיתי, הוא גם זה עם האנימציה הכי יפה. למרות העיצוב הקריקטוריסטי שלו, יש בו הרבה תשומת לב לפרטים. ניו יורק של הסרט נראית נפלא, וגם הכוורת של בארי לא מאכזבת. קטעי התעופה באוויר הפתוח נהדרים ומעבירים יפה את תחושת הלונה-פארק של חרק קטן בעיר גדולה, אם כי הם עדיין נופלים מאלו של כמה סרטי אנימציה אחרים. יש בסרט כמה בדיחות טובות, ואי אילו הברקות ויזואליות, אבל הן מעט מדי ורחוקות מדי זו מזו, ולגמרי לא מה שהייתי מצפה מהסרט הראשון שנכתב על ידי מי שהיה פעם אחד האנשים הכי מצחיקים בעולם.