הדמויות וההופעות שהכי אהבנו בשנת 2019 – חלק א'

השנה פוסט ההופעות של נעמה ושלי (היי, זה יהונתן) מגיע קצת לפני שאנחנו חושפים את פוסט "הופעת השנה" על פי בחירתכם, אז נשמור על שקט בנוגע לשאלת החפיפה בין הבחירות שלכם ושלנו. כמו תמיד, הבחירות הן לא מי היו "הכי טובים" השנה – אין לנו את היומרה לקבוע את זה ולו רק כי לא באמת ראינו את כל הסרטים השנה. במקום זה, אנחנו בחרנו 20 הופעות (טכנית יותר, אל תהיו קטנוניים) מ-20 סרטים (זה דווקא מדויק) שעשו לנו את השנה, נגענו לנו בלב או סתם התחשק לנו לפרגן להם. הבחירות לפניכם.

צמד השנה: קייס נאשף בתפקיד סלאם עבאס ויניב ביטון בתפקיד אסי צור, תל אביב על האש 

האם סלאם ואסי הם חברים? בערך. כלומר, אולי הם היו רוצים להיות, אבל הנסיבות מסובכות מדי. עשרות שנים של דעות קדומות, איבה ואלימות הם מטען גדול מכדי להתעלם ממנו, וכל חיבה שהשניים מעיזים להראות זה לזה מהולה בחשד ובמידה של התנשאות.

סלאם מאכיל את חברו בחומוס מחורבן מקופסת שימורים ובז לו שהוא מאמין לשקר, בזמן שאסי מתגאה בצורה שבה הוא מתחמן ומשתמש בחבר החדש שלו, אבל זועם ונעלב בכל פעם שהמזימה שלו לא מצליחה. הם האויבים הכי טובים. תחשבו על באטמן והג'וקר ב"לגו באטמן". העובדה שמגלמים אותם שניים מהשחקנים הכי כיפים בעולם בהחלט עוזרת והתוצאה הייתה יכולה להחזיק אופרת סבון קומית של עשרות פרקים, אבל נסתפק גם בקומדיה קולנועית משובחת אחת. [נעמה]

חבר השנה:  בייקלי גנאמבר בתפקיד "בילי" מנגאנה, הזמיר 

"הזמיר" הוא כמה דברים בעת ובעונה אחת: הוא סיפור נקמה, הוא שיחזור תקופתי, הוא סרט קשה לצפייה (כך אומרים לי, אני די שבור בכל הנוגע לקריטריונים האלה), הוא כתב האשמה במה שהוא פלוס מינוס רצח עם כלפי האבוריג'ינים, והוא גם קומדיית ידידים כזאת של אנשים שיוצאים למסע ולא מסתדרים ורבים כל הדרך ואז בסוף נהיים חברים.

לא שהייתי ממליץ עליו כקומדית חברים למי שמחפש כזאת (כאמור, סצנות קשות לצפייה), אבל הדינמיקה בין אשלינג פרנצ'וזי ובייקלי גנאמבר היא לא חדגונית ומייאשת כמו הרבה דברים אחרים בסרט, אלא גם מלאה בהומור, סקרנות, ואמפתיה – וזה מה שהופך את הקשר ביניהם לכל כך אפקטיבי ומוצלח, בדיוק כמו כל צמד קולנועי שלא הסתדר בהתחלה. 

מבין השניים, בייקלי קיבל, לדעתי, את הדמות המורכבת יותר: הוא צריך בו זמנית להתעמת עם היותה מבולבלת מבחינת המטרות שלה ולהיזהר שלא ליפול לתפקיד של מעין "הנהג של גברת הזמיר" – והוא מצליח. בזכות הופעה כריזמטית, סרקסטית ושובת לב שמטעינה את המושג "שחקן תומך" במשמעויות חדשות. [יונתן]

אניגמת השנה: לורה דרן בתפקיד נורה פאנשו, סיפור נישואים

אם אתה גבר אחרי גירושים קשוחים, עורכת הדין שמגלמת לורה דרן היא השטן. אם את אישה שסיימה נישואים בתחושות קשות של הזנחה, היא מלאך שומר משמיים. בפועל היא לא זה ולא זה, או בעצם גם וגם. נורה היא קריקטורה במובנים רבים, מעין סאטירה מוגזמת אבל גם נאמנה מאוד למציאות של עורכת דין דורסנית. במובן מסוים היא אוכלת נבלות, אשת מקצוע שניזונה ממערכות יחסים מתות והופכת את הזבל לזהב.

קשה לאהוב אותה אבל קל להבין גם מה הופך אותה לסיפור הצלחה כל כך גדול כשניקול מקבלת אצלה אוזן קשבת (וגם את העוגיות הכי טעימות בעולם, כנראה). באומבך היה יכול לכתוב אותה כמו מפלצת אבל סצנת הבכורה שלה, בה ניקול (סקרלט ג'והנסון) חושפת את כל מה שהיא החזיקה בפנים כל כך הרבה זמן, מציגה בצורה מושלמת את מקור כוחה ואת התפקיד שלה במערכה הזאת. אנחנו מבינים במאה אחוז למה היא שם, למה היא מצליחה לשכנע את ניקול לעשות דברים שהיא לא בדיוק רוצה – ולמה בעצם ניקול צריכה אלופה שתלחם את הקרבות שלה בשבילה.

באחת הסצנות החזקות ביותר בסרט היא ועורך הדין של צ'ארלי נאבקים בדו קרב שכמו נשלף מדרמת בית משפט בזמן שהשופט המשועמם בוהה בנעשה באדישות והלקוחות מתרעמים על החשיפות האינטימיות לאוזני הפרוטוקול. הסצנה הזו היא כמו "סיפור נישואים" כולו על רגל אחת. [נעמה]

אנסמבל השנה: פרזיטים 

האם בחרנו את "פרזיטים" לאנסמבל השנה רק כי אין לנו מושג איך ממש קוראים לכל אחד מהם ולא רצינו להסתבך? לא נכחיש ולא נאשר. אבל גם לו היינו שוברים את השיניים בקוריאנית הכי מצוחצחת שלנו, אין סיבה אמיתית להפריד את צ'ו וו-סיק מקאנג-הו סאנג ופארק סו-דאם. כל היופי בסרט הזה הוא עבודת הצוות, ואיך כולם משתלבים אחד עם השני. לבודד אחד מהם ייחטא לכל הרעיון שמאחורי הסרט.

אין לי מושג אם בונג ג'ון-הו עדיין מאיים על כל מי שמספיילר את הסרט עם סכין ואפרסק, אז לא נכנס לעומק הדברים אבל הדינימיקה בין שתי המשפחות שעל הפוסטר – זאת שאין לה כלום וזאת שיש לה הכל, היא מופת של חקר מעמדות שמתאפשר רק בזכות עבודת המשחק הקולעת. ההבדל ביחס בתוך המשפחות, ובין המשפחות, ובין המשפחות לגורמים אחרים – כולו נשען על התגובות שלהם, על ההתנשאות ההדדית, על הפחד, על הניצול ועל כל הדברים שהקאסט המופלא הזה מוציא שוב ושוב אחד מהשני ומעצמו. אולי היו השנה קאסטים יותר מפוארים והופעות משחק יותר טובות, אבל לא הייתה עבודת אנסמבל, במובן הבסיסי ביותר של המילה, טובה יותר מאשר ב"פרזיטים". [יונתן]

גונבי ההצגה של השנה: באני ודאקי, צעצוע של סיפור 4

זוג הבובות שמדבבים קיגן מייקל קי וג'ורדן פיל היו הכוכבים של הטיזרים הראשונים לסרט, ואני פשוט לא הבנתי מה הקטע. האם מה שהסדרה צריכה עכשיו זה בדיחות שבירת קיר רביעי סטייל "ג'אמפ סטריט"? ובכלל, בשביל מה צריך בכלל עוד סרט "צעצוע"? 

בסוף לא רק שהסרט היה חמוד, באני ודאקי היו הדבר הכי טוב בו – ולא מהיעדר תחרות. הסרט הציג שורה של דמויות חדשות ומצוינות, מדיוק קאבום דרך פורקי ועד הגרסה הבוגרת והקשוחה של בו פיפ, אבל אף אחד לא הצליח להתעלות על שני החברים הפרוותיים עם העיניים הנוצצות והלב האפל. הם מצחיקים, הם משוגעים על כל הראש ואכפת להם אך ורק מעצמם, כיחידה אחת מול העולם כולו. הנאמנות שלהם תלוית אינטרסים, מה שהופך אותם ליוצאי דופן בסדרה שכולה אחווה-נאמנות-חברות-לנצח-שתי-נשיקות-במצח.

בסרט ששוקל מחדש את הנאמנויות וסדרי העדיפויות של הדמויות שלנו, אין כמו שני צעצועים נטושים שמציעים דרכים יצירתיות לרצוח בני אדם כדי להעביר את המסר. ושוב, הם פאקינג מצחיקים.  [נעמה]

פרס אחרון ודי: אדם דרייבר, סיפור נישואים + המתים אינם מתים + האיש שהרג את דון קיחוטה  

תקשיבו, זה נהיה מגוחך. 

לפני שנתיים, בפעם הראשונה שאני ונעמה כתבנו על הופעות שאהבנו, דרייבר הוזכר כה"פחות זה יותר" של השנה על "פטרסון". שנה לאחר מכן, הוא זכה לתואר "יהודי של כבוד" על "שחור על לבן". חשבנו שנוכל השנה לגוון קצת, אבל סעמק, איך אפשר להתעלם ממה שהוא עשה בשנה הזאת? רק "סיפור נישואים" מקנה לו בצדק נקודות כשחקן השנה, וזה רק חמישית מהסרטים שהוא הופיע בהם, ושליש מהסרטים שבהם הוא הצדיק שבחים (השניים האחרים הם "המתים אינם מתים" בו הוא חזר לשתף פעולה עם ג'רמוש וקלע בדיוק לטון החמקמק שהסרט היה צריך ו"האיש שהרג את דון קיחוטה" שבו הדמות שלו עוברת תופת ויוצאת מטורפת מהצד השני. על "הדוח" ו"עלייתו של סקייווקר" לא נדבר).

אז, בסדר, ניצחת דרייבר, הנה אתה מופיע שוב ברשימה הזאת. אבל זאת פעם אחרונה, באמת, ולא אכפת לנו מה אתה עושה בשנה הבאה. כן, אפילו שזה פרוייקט של ליאו קראקס שבו אתה מככב כסטנדאפיסט פרובוקטיבי וכנראה שגם בו תהיה מדהים. אי אפשר ככה כל שנה, חלאס. [יונתן]

שחקנית השנה: לופיטה ניונגו בתפקידים רד ואדלייד וילסון, אנחנו 

זה לא שללופיטה ניונגו חסרים פרסים או מועמדויות ברזומה, אבל העובדה שהיא לא מועמדת לגלובוס הזהב על התפקיד(ים) שלה ב"אנחנו" זה ביזיון ברמה של ועדת חקירה.

אני לא ממעריציו של סרטו השני של ג'ורדן פיל, אבל מה שהיא עושה שם זה עבודת משחק וירטואוזית אם אי פעם ראיתי כזאת. היא מחזיקה את הסרט הזה בשתי ידיים חסונות כגיבורה וגם כנבלית, כשלא ברור בשום שלב מי מהן היא הקורבן המפוחד, מי הלוחמת הנועזת, מי חזקה, את מי החיים שברו, מי מנצחת, מי היא מי ומה זה מה.

מעבר לזה, המשחק שהיא מציגה כאן שונה מכל מה שעשתה קודם. היא לא ממחזרת, לא נופלת למניירות ומפתיעה שוב ושוב, שואבת את הצופה לתוך הסיפור מהשנייה הראשונה עם כל כך הרבה כוח שקט. אם כל זה לא יספיק לה בשביל מועמדות לאוסקר אני לא יודעת למה אנחנו עדיין טורחים עם הטקס הזה בכלל. [נעמה]

שחקן המשנה של השנה: ג'ו פשי בתפקיד ראסל באפאלינו, האירי 

פשי לא עושה הרבה ב"האירי", ובלא הרבה הזה שהוא לא עושה, הוא חורץ גורלות. הוא לא מרים את הקול ולא צועק. הוא לא צריך. מספיק מבט אחד שלו לאדם הנכון ואתה תמצא את עצמך בצד הלא נכון של הקרקע. 

הדמות של פשי היא בקלות נבל השנה – האדם שמרעיל את פרנק ברעל שממנו לעולם לא יוכל להשתחרר ודוחק אותו עד שהוא פוגע בעצמו בצורה הכי קריטית. זה שמפתה אותו לעולם שממנו אין חזור ואז דוחף אותו עמוק יותר לתהום המוסרית. ובניגוד לסרטים האחרים שבהם העסק הזה נעשה במתק שפתיים על ידי שרלטן עם חיוך ממזרי, פה זה נעשה על ידי אדם עם פנים קפואות וחיוך סתום. כל זה מתעצם כאשר שוקלים את הדמות הזאת כנגד הקריירה שפשי בנה לעצמו, על דמויות צעקניות וצווחניות. 

אבל פשי בא לסרט הזה באנרגיה אחרת ולמרות שהסרט לא חוקר את זה, אפשר לראות כיצד הריקנות של עולם הפשע משפיעה גם עליו. הוא לא עושה הרבה ב"האירי" – אבל הוא עושה את זה ברמה אחת מעל כולם. [יונתן]

הדמות ההיסטורית של השנה: דניס גוך בתפקיד מיסי, "קולט"

מתילד דה מורני, המוכרת יותר בכינוי מיסי, הייתה אצילה ואמנית שחיה בצרפת בראשית המאה הקודמת. אני כותבת עליה בלשון נקבה וזכר לסירוגין, כפי שחבריה עשו. לא ברור איפה היא הייתה ממקמת את עצמה במושגים מודרניים יותר – טרנס? א-בינארית? לסבית בוצ'? אבל זהותו המגדרית הפכה אותו לדמות שערורייתית מהסוג שרק אדם עם שם משפחה מכובד ותארים רבי מעלה יכול להרשות לעצמו להיות. היא נהגה ללבוש בגדי גברים, קיימה מערכות יחסים עם נשים וככל הידוע לנו לא הייתה לה לשון פנייה מועדפת. 

את כל זה לא ידעתי בכלל כשנכנסתי לביוגרפיה ההיסטורית הזניחה אך מהנה "קולט". מיסי היא לא רק הדמות הכי מסקרנת בסרט, היא גם הדבר הכי כיפי בו. כניסתו לעלילה המתסכלת והקלסטרופובית משהו של הסרט עד אותו רגע היא כמו משב רוח מרענן של אמפתיה וחדוות חיים, והרומן שמפתח בינו לבין הגיבורה הרבה יותר מעניין וסקסי מכל דבר אחר שקורה שם. [נעמה] 

הבת זונה הקשוחה של השנה: סמרה וויבינג בתפקיד גרייס לה דומאס, מי שעומד מאחורי

היו השנה הרבה ציטוטי "שיואו כמה קשוח אני" – "אני איירון מן" הבולט בהם, אבל אף אחד מהם לא התקרב לאימג' הטהור שהוא "כולכם על הזין שלי" כמו סמרה וויבינג מוציאה סיגריה.

וויבינג, בניגוד לכל מיני גיבורי פעולה אחרים, מתחילה את הסרט לא רק עם כלום אלא במחסור – אין לה מושג מה היא הולכת לעבור ואף אחד לא ממש מוכן להגיד לה. כמו ג'ון מקליין ב"מת לחיות" – היא נקלעת לסיטואציה שגדולה עליה בכמה מידות, ועכשיו היא צריכה לשרוד. אבל לעזאזל עם זה, היא הולכת לשרוד ויהי מה. 

וויבינג הופיעה כבר בכמה סרטי ז'אנר בשלל תפקידים, ובקרוב מאוד כבר אהיה מוכן להכריז עליה כמלכת הז'אנר בין בנות דורה. היא משכנעת הן כגיבורה והן כנבלית, והיא בעיקר נוטפת סטייל וכריזמה ובאד אס-יות שמאכילים אבק את כל המתחרות. היו השנה הרבה נבלים שרציתי שמישהו יבעט להם בפנים, אבל לא היה עוד גיבור שרציתי שיבעט לכולם בפנים כמו גרייס לה דומאס.  [יהונתן]