ביקורת: ביג לבובסקי

ובכן, אתה יודע, זו רק, כאילו, דעתך, גבר.
שם רשמי
ביג ליבובסקי
שם לועזי
The Big Lebowski

"ביג לבובסקי" הוא מהקלאסיקות: מהסרטים האלה שלא צריכים הצגה, שכולם מכירים לפחות איזה חמישה-שישה ציטוטים מהם גם אם אף פעם לא ראו אותו, ואם לא ראיתם אותו – ראוי לציין את זה כחור בהשכלה שאתם ממש או-טו-טו מסיימים, ממש בסוף השיחה הזאת. 

"ביג לבובסקי" הפך ברגע לחביב הקהל, שינה לחלוטין את הקריירה של ג'ף ברידג'ס משחקן דועך לשחקן זוכה אוסקר, הקים דת חדשה והקפיץ למיינסטרים את ה"רוסי הלבן", את "שומר פאקינג שאבעס" וניתן להתווכח שאולי גם את הקריירה של האחים כהן, למרות שכבר אז הם היו צמד קולנוענים זוכי אוסקר, אז זה יהיה ויכוח מאוד מסורבל. 

הוא קלאסיקה, אבל בניגוד לקלאסיקות אחרות כמו "הסנדק" או "החברה הטובים" או "האזרח קיין" או "ורטיגו" או "שבעת הסמוראים", הוא הקלאסיקה שלי. בניגוד לסרטים האחרים שהונחתו עליי כקלאסיקות, אני הייתי שם, קצת צעיר מדי, בנקודה הקריטית הזאת של הסרט והשאלה האם דרכו לקאנון או לא, ודחפתי (ביחד עם כולם, כן?) את הסרט מעלה בכל גבעה ובכל דיון. וכן, אולי כל העניין קצת יצא משליטה – אבל פאק איט, הוא באמת כזה טוב.

לאלו שלא מכירים, או מכירים רק דרך ממים, "ביג לבובסקי" הוא מעין פילם נואר בהיפוך. ג'פרי לבובסקי, שמעדיף את הכינוי "The Dude", מוצא את עצמו באמצע פרשייה מסובכת ולא ברורה שמתחילה כשחברה לא נעימים באים ומשתינים לו על השטיח כי חושבים שהוא ג'פרי לבובסקי אחר, מהסוג שחייב להם כסף. מכאן, ג'פרי לבובסקי הופך, בערך, לבלש בעל כורחו, ולא ממש מצליח לפתור את התעלומה כמו שהתעלומה נפתרת בזמן שהוא מתרחש לידה. עוד פרטי עלילה, ברמת חשיבות משתנה: באולינג, עבריין מין שעונה לשם ג'יזס (בקרוב סרט הספין-אוף), מפיקי פורנו, ניהליסטים גרמניים, וייטנאם, חמוסים, "האיגלס", והרבה שקרים ותככים. 

אז איך הדבר הסטלני הזה נהפך לקלאסיקה? כמה סיבות:

1. תראו את הקאסט הזה. תראו. את. הקאסט. הזה. ג'ף ברידג'ס, ג'ון גודמן, סטיב בושמי, ג'וליאן מור, ג'ון טורטורו, פיליפ סימור הופמן, סם אליוט, פיטר סטורמר ו… פלי מהרד הוט צ'ילי פפרס, משום מה. כן, היו סרטים עם צוותים מרשימים יותר שהיו פחות טובים, ולכן הנקודה היא לא רק "תסתכלו ותגידו לי איך אפשר לטעות", אלא פשוט תראו אותם. תראו את ההופעות שלהם. כל אחת מההופעות האלה היא לא סתם הופעה של שחקן נפלא (ושל טארה ריד, אני מניח) אלא אחת מחמש ההופעות הכי טובות של אותו שחקן, אם לא ההופעה הטובה ביותר.

ואם זה לא מרשים אתכם, תחשבו על מה שאמרתי ואז תקראו את הרשימה הזאת שוב.

והדבר המדהים הוא שחלקם עושים את כל המאמצים האלה בתפקידי משנה זוטרים. ג'ון טוטורו היה אמור להיות בדיחה חסרת עומק, אבל הוא מתנפל על התפקיד בצורה כל כך מרשימה שהוא הופך מבדיחה מצחיקה למשהו אבסורדי, מטורף וקורע מצחוק. זה לא אומר שהשחקנים משחקים פה ב-150% – להיפך. סטיב בושמי, למשל, מפגין שליטה יוצאת דופן עבור השחקן שרק לפני רגע לא סתם את הפה ב"פארגו". אבל כולם נכנסים לדמויות שלהם ומוציאים מהן משהו בלתי נשכח.

2. "ביג לבובסקי" היה בשורה לא קטנה עבור סטלנים. הרי עד אז, סרטי סטלנים היו מעין קומדיות בהן מריחואנה הייתה מניע עיקרי ביח"צ ובסרט, והתוצאה הייתה לרוב לא משהו, או לכל הפחות – לא קלאסיקה קולנועית. אני מניח שלפחות חלק מהבוז הראשוני שרכשו לסרט היה המחשבה ש"הנה עוד סרט סטלנים דפוק".

אבל "לבובסקי" הוא הכל חוץ מ"סתם עוד סרט סטלנים". הוא סרט הסטלנים האולטמטיבי – כזה שאפשר לאהוב אפילו אם לא עישנתם ג'וינט אחד בחיים שלכם. האווירה הסטלנית שלו היא לא פאנץ' בדרך אל המאנץ', אלא דרך חיים רגועה ובטוחה בעצמה שאין פלא שכל כך הרבה אנשים התחילו לדבר עליה במובנים של דת ולהוציא ספרי פילוסופיה בהשראתה. יש משהו מהפנט ברוגע יוצא הדופן של לבובסקי (אפילו כשהוא כועס ולא רגוע בכלל) ובשלווה הפנימית שלו. הסרט הזה מושלם לסטלנים בדיוק כי הדיון במריחואנה לא מוזכר בו והוא לא נקודת עלילה משמעותית. הוא פשוט העשן שברקע שמתווה את רוח הסרט ואת האווירה שלו – רגועה ו,נו, סטלנית.

3. הוא מצחיק. זה לא עניין של מה בכך, כי הבעיה הגדולה של רוב הקלאסיקות היא לגרום לאנשים לשבת ולצפות בהן. כן, יודעים שהוא אמור להיות סרט "טוב", אבל האם הוא גם יהיה כיפי? וביג לבובסקי הוא כיף. אם אתם בגיל הנכון, אפשר לצפות בו הרבה לפני שבכלל יודעים שהוא קלאסיקה ורק יודעים שהוא הסרט שכולם רואים כי זה ממש כיף לראות אותו, ועזבו אתכם קאנונים ודירוגים והשפעות וניתוחים.

4. או שכאילו, אל תעזבו אתכם מזה – כי הסרט הזה גם חכם. הדרך הכי קלה לגרום לאנשים לשבת ולנתח את הסרט שלכם היא לתת להם עם מה לעבוד, ו"לבובסקי" מספק את זה בשפע: מהתקופה שבה הסרט מתרחש וההקבלות שלה לסיפור, לרמזים קטנים ומטרימים, לרמזים גסים ופסיכולוגיים בחלומות של לבובסקי, לאווירה המעורפלת באופן כללי, ועד למה שהוא ככל הנראה סאטירה, אפילו אם לא ישירה או בוטה. וכך נוצרים להם עשרות מאמרים, סרטוני "15 דברים שלא ידעת על", "המשמעות האמיתית של הסיום של ביג לבובסקי" ועוד ועוד ועוד. הוא מהסרטים האלה שמגלים יותר ויותר בכל צפייה כי יש פשוט כל כך הרבה בסרט הזה. ויודעים מה? מגיע לו. האחים כהן כתבו תסריט שהוא גם חכם וגם מצחיק וגם כיף, אז שאנשים ישבו עם עצמם וינתחו אותו למוות.

5. וכמובן, הדוּד בכבודו ובעצמו. כבר הקדשתי לא מעט מילים לקאסט ולג'ף ברידג'ס, אבל עדיין לא דיברתי על הדברים הלא ברורים מאליהם בדמות הזאת – למשל, התלבושת. ברידג'ס מגלם סטלן בצורה די מושלמת, אבל מרי זופרס היא זאת שהפכה את הדמות ממושלמת לאייקונית. עם חלוק אחד, זקן ארוך, ומשקפי שמש הוא לא סתם בטלן, הוא הבטלן. וכשרוג'ר דיקנס מצלם אותו, העולם סביבו נראה בדיוק באותו מוּד של סהרוריות-איטיות-חמימות-רוגע, ושאר העולם מלא הכאוס נמצא ממש מעבר לפינה. הרבה מילים נזרקות על הכוכבים הראשיים שלו הסרט, אבל האנשים מאחורי הקלעים עשו עבודה מרשימה לא פחות.

אז אם עדיין לא ראיתם את "ביג לבובסקי", אני לא יודע מה להגיד לכם. מה עוד ישכנע אתכם? תעודת הצטיינות בסוף הצפייה? 1+1 במחסני שטיחים? גם אם לא תאהבו אותו, או לא תבינו אותו (שום דבר שצפייה שנייה לא יכולה לפתור, לרוב) – תבלו שעתיים בחברתם של כמה מדמויות הקולנוע הטובות ביותר שהיו מאז ומעולם. ואם זה לא עובד עבורכם, אז לא יודע, לכו לבאולינג או משהו.