היום כל בלוקבאסטר שמכבד את עצמו מתהדר בפוסטר נפרד לכל דמות. (ל"ההוביט" יש בערך 60 כאלה). "הצצה למוחו של צ'ארלס סוואן השלישי" לא נראה כמו בלוקבאסטר, אבל יש לו סדרת פוסטרים כזאת. בערך.
(מתברר שאנשים עדיין מלהקים את צ'רלי שין בדברים. אני לא יודע למה).
ואחרי כל זה, יש גם טריילר.
נראה כאילו יש לזה פוטנציאל
העולם המדומיין משום מה קצת הזכיר לי את סאקר פאנץ', רק בגרסת הדושבג המזדקן שכבר הפך להיות פרודיה על עצמו (וזו הסיבה שממשיכים ללהק את צ'ארלי שין).
וזאת סיבה לא רעה,
אם יורשה לי לציין. אני אישית נקרע מצחוק בכל פעם שאני רואה את הפרצוף של צ'ארלי שין, פשוט ככה.
אני פחות משועשעת
הוא די משעמם אותי בסרטים ארוכים. בקטעי יוטיוב קצרים זה משעשע, אבל אם לא יודעים לנצל את זה כמו שצריך, זה סתם אותו השטיק שחוזר על עצמו שוב ושוב ושוב.
הדושבג המזדקן זה לא ביל מורי?
למרות שאת הפרודיה על עצמו הוא כבר עשה בזומבילנד
עוד סרט של היפסטרים
*פיהוק*
עוד תגובה של סחי
(ל"ת)
מה זה "סרט של היפסטרים"?
(ל"ת)
סרט שנאהב בעיקר על ידי קהילות של היפסטרים,
או שעוקב אחרי דמויות עם מאפיינים היפסטריים. הסרט ההיפסטרי הראשון, או לפחות הסרט שמבחינתי הגדיר את המונח, הוא "ג'ונו", אבל יש גם עוד – "500 ימים עם סאמר", "תחליקי", השר" ובאיזשהו מקום, גם "סקוט פילגרים".
מה הם מאפינים היפסטריים?
כי בחיי שאין לי מושג על מה אתם מדברים. ג'ונו היה חמוד, 500 ימים של סאמר היה ממש מוצלח וסקוט פילגרים זה לאוהבי הז'אנר (אם כי השחקן הראשי לגמרי מאוס ומעצבן ואפס הכימיה בינו לבין השחקנית שגילמה את רמונה פלוורס עשו רע לסרט)
היי, שלושת הסרטים הללו אהובים עלי במיוחד.
הראשון תמיד עושה לי טוב על הנשמה, השני הוא אחד מהקומדיות הרומנטיות האהובות עלי ואחרי שראיתי את השלישי הרגשתי כאילו עברתי חוויה דתית. קראתי פעם מאמר שהגדיר על הצד הטוב ביותר מה זה היפסטר בדיוק, אבל אני לא מוצא אותו עכשיו. אני מניח שזה יבהיר מה זה היפסטר בדיוק. יש ב"500 ימים עם סאמר", "ג'ונו" ו"סקוט פילגרים" לא מעט דמויות היפסטריות פר אקסלנס. בראשון יש דיאלוג שלם שמבהיר למה סאמר היא היפסטרית. כן, להודות שאתה בכלל אוהב את הביטלס קצת נוגד את המושג, אבל זאת סצנה מאוד היפסטרית באופיה.
אני יודעת היטב מה זה היפסטר, אבל הסרטים האלו מוצלחים מבלי להיות מתוחכמים ומודעים לעצמם עם המון אזכורים כלליים ועצמיים. נראה לי שאנשים אוהבים אותם סתם כי הם מוצלחים.
לרגע לא טענתי אחרת
אני לא אוהב את התרבות ההיפסטרית, אבל אני חושב שאפשר להגדיר את שלושת הסרטים הנפלאים הללו כסרטים היפסטריים.
אני לא חושב שזו ההגדרה של סרט היפסטרי
ואני לא בטוח שיש כזו הגדרה. הרי ג'אמפ סטריט למשל הוא סרט מאד מודע לעצמו וכולל המון אזכורים כלליים ועצמיים. זה הופך אותו לסרט של היפסטרים? (יותר מזה, ג'אמפ סטריט הוא אפילו סרט שנותן לתופעת ההיפסטרים את הבמה שהיא ראויה לה, כאן ב0:45:
https://www.youtube.com/watch?v=QSa368X1Z2w )
ולא הייתי מקטלג אותו ככזה.
אני חושב שאם בכל זאת הייתי צריך לקטלג "סרט של היפסטרים" אז פשוט הייתי מניח שמדובר בסרטי אינדי שאף אחד לא שמע עליהם וזכו באיזה פסטיבל אלטרנטיבי כלשהו, ורצוי גם סרט שלא קורה בו כלום ואין בו אמירה כזו או אחרת – מה שמאפשר להיפסטרים להתאגד מסביבם בתור משהו שנמצא מחוץ למיינסטרים.
התקווה הגדולה של כל היפסטר כמובן זה שאותו סרט פתאום יזכה להכרה עולמית פתאומית ואז הוא יוכל לספר איך הוא אהב את הסרט עוד לפני שהוא נהיה פופולארי. במידה והסרט נהיה יותר מידי פופולארי אז זה בכלל טוב כי אז אפשר גם לספר שהוא אהב אותו בקטע אירוני ומאד מודע לעצמו כי בעצם זה סרט גרוע.
לגבי ג'ונו ו-500 ימים עם סאמר? אותם בטח לא הייתי מקטלג ככאלו, בטח שלא את ג'ונו שהגיע גם מהבמאי של Thank you for smoking ולכן כבר אי אפשר להתייחס אליו כאל מישהו אנונימי. זה נראה לי פשוט שאלן פייג' וזואי דנשל עוברות שתיהן את חומת ההיפסטרים ואולי בגלל זה זה נתפס ככה.
סרט שבהחלט הייתי מכניס לקטגוריה זה The Station Agent, ואולי גם את Little Miss Sunshine על תקן הסרט שאחר כך הפך פופולארי מידי.
או בקיצור,
הסרטים של הרמוני קורין.
ההודעה שלך גרמה לי לחשוב על "גוסט וורלד"
עוד סרט היפסטרי לאוסף, שגם קדם לג'ונו בכמה שנים (וגם קדם למושג "היפסטר", נראה לי). דמותה של איניד עונה בדיוק על כל המאפיינים שציינת. גם היא מפגינה חוסר רצון לקחת חלק בעולם שמתפרש בהתנשאות אין סופית על כל מה שסובב אותה, אך למעשה נובע מחוסר ביטחון ופגיעות. ההבדל הוא שב"גוסט וורלד" יש גם ראיה חצי ביקורתית כלפי התכונות האלה, ומובהר עד כמה הן תוקעות את ההתפתחות שלה כאדם, בניגוד לג'ונו או לרמונה שזוכות להערצה בלבד.
או, ועם כבר החלפות צבע שיער גחמניות: קלמנטיין מ"שמש נצחית". בואנה – היפסטרים עושים יופי של סרטים!
בעמוד הפייסבוק של the velvet underground
פרסמו בגאווה מרובה שהפוסטרים האלו "שואבים השראה מאלבומי הלהקה" ואני מבין שהכוונה היא לאלבום עם עטיפת הבננה המפורסמת. אבל זה שעל עטיפה אחת הופיעה בננה, ועל כמה פוסטרים יש ציורים מינימליסטיים של עצמים, שבחלקם יש בננה או שהם ראים כמו רמיזה מינית, לא מסביר למה הלהקה מחליטה שהם-הם ההשראה למעצב הגרפי כאן…
זה סוג של Pop Art
ואנדי וורהול הוא אחד מאבות ה-Pop Art. הוא עשה את עטיפת הבננה והיה המנהל שלהם בשנים הראשונות.
אני לא אומר שהפוסטרים לקחו בהכרח השראה מהם, אבל אני מבין את הטענה.
כן נראלי שאתה צודק
(ל"ת)
בחתול של שרק יש פןסטר של האמפטי דאמפטי
קיטי ג'ק וג'יל החתול עצמו כמובן ועוד
אוסף של סמלים פאליים ושתי שפתיים נשיות
מממ, מעניין מה בא להגיד המשורר.
הזכיר לי קצת את הסגנון של ווס אנדרסון.. לא?
(ל"ת)
גם לי.
אחרי שראיתי את הטריילר חזרתי למעלה כי חשבתי שבטח פספסתי שהיה כתוב שזה סרט שלו .
זה סרט של רומן קופולה
שכתב 2 מהסרטים של ווס אנדרסון, אז הדמיון לא מקרי לגמרי.
אהבתי את הפוסטרים,
"הצצה למוח." לא רע בכלל.
ואז ראיתי את הטריילר והוא פשוט הבהיר לי שהסיכוי שאני אוהבת את הסרט הזה הוא אפסי.
חצי מזה בגלל שאני לא סובלת את צ'רלי שין והחצי השני שזה פשוט לא נראה טוב.
סיקרנו אותי.
הבליחו בטריילר המון דברים שנראה לי שאני אוהב, והפוסטרים מקסימים בעיני. אם אזכור משהו מזה (תמיד בסימן שאלה) – נראה לי שאראה את הסרט.