פרסי דג הזהב 2015: חלק שני

פרסי דג הזהב והדג המלוח לטריילר, השיר, האקשן, המתח, השחקנים, הסרט המוערך מדי והסרט המטומטם של השנה, ועוד

זהו החלק השני של טקס חלוקת פרסי הדג הזהב והדג המלוח מטעם האקדמיה הלאומית למבקרי קולנוע מטעם עצמם שהם גם דגים אדומים. לחלק הראשון של הטקס, הקליקו כאן.


דג הזהב לתגלית השנה: אליסיה ויקנדר

התפקיד של אליסיה ויקנדר בתפקיד הרובוטית ב"אקס מאכינה" היה מהפנט. זה היה מסוג התפקידים שגורמים לך להגיד "השחקנית האלמונית הזאת, היא תהיה כוכבת יום אחד, זיכרו את מה שאמרתי!", ואז לפתוח ימד"ב ולגלות שבעצם היא כבר עכשיו כוכבת. ושהיא מופיעה גם ב"שם קוד מ.ל.א.ך" וב"משחק באש" וב"הבן השביעי" (היה דבר כזה, "הבן השביעי"), ובסרט הבא של ג'ייסון בורן ובעוד המון סרטים. כאילו גלשנו פתאום מיקום מקביל שבו אליסיה ויקנדר לא קיימת אל יקום שבו היא אחת השחקניות המוכרות בעולם ומובן מאליו שהיא מופיעה בהמון סרטים מדי שנה.

דג הזהב המלוח לשחקן הטוב הגרוע של השנה: אדי רדמיין

אדי רדמיין הוא התשובה הגברית לאליסיה ויקנדר: אני לא בטוח שהייתי מודע לקיומו עד השנה, אבל אז הוא פתאום גילם את סטיבן הוקינג באופן סופר-מרשים ב"התאוריה של הכל" וזכה על זה באוסקר, ופתאום הוא נחשב למועמד מוביל גם לאוסקר הבא ומקבל את התפקיד הראשי בספין-אוף להארי פוטר. כאילו, אדי רדמיין, הוא אחד השחקנים הידועים בעולם, לא? אבל בדרך לשם, רדמיין עשה עוד משהו – את "עלייתה של ג'ופיטר", אחד הסרטים המרהיבים והמגוחכים ביותר של השנה. הוא לא סתם משחק שם גרוע; הוא משחק גרוע באופן אדיר, מדהים ומרהיב. האובר-אקטינג שלו בסרט הזה, שנע בין לחישות לצרחות, מצדיק לבדו צפיה בסרט. והעובדה שאותו שחקן יכול להיות כל כך טוב וכל כך רע בעת ובעונה אחת כנראה מעידה על כשרון אמיתי. השחקנית הקודמת שקיבלה את הפרס הזה היתה שרליז ת'רון, על "תקועה" ו"שלגיה והצייד". והיי, היא התקדמה יפה מאז, פוריוסה וכל זה.

דג הזהב להופעה הטובה של השנה: דאנה איבגי, "את לי לילה"

נכון. לשחק מפגר זאת קלישאה של פרסים. אבל כשאנשים שואלים ברצינות איך הצלחתם לגרום לבחורה הלוקה בשכלה הזאת לשחק ככה, כנראה שבכל זאת השחקנית עושה משהו נכון. השחקנית היא דאנה איבגי.

מועמדים רציניים אחרים: ריאן ריינולדס על "הקולות", ריס וויתרספון על "הולכת רחוק", שרה סנוק על "ידוע מראש".

דג הזהב לשיר השנה: Feels Like Summer, מתוך "שון כבשון"

לא מספיק אנשים ראו את "שון כבשון", סרט האנימציה החמדמד של ארדמן, ולכן לא נתקעו עם ‏השיר "‏Feels Like Summer‏" בראש. אני כן. ואני עדיין מזמזם את זה. כמובן, הגירסה הטובה יותר ‏היא לא זו שמופיעה בפסקול, אלא זו שהכבשים עצמן מבצעות באמצע הסרט – אבל את זה צריך ‏לראות בהקשר הנכון.‏

הדג המלוח לסרט המוערך מדי של השנה: בירדמן

אין לי שום דבר נגד גימיקים. אני נהנה מגימיקים. תנו לי סרט שצולם כולו בתוך מכונית אחת, או סרט שלם שמדברים בו רק שפת-הסימנים בלי תרגום, ואני מבסוט. אז סרט שמצולם (כמעט) כולו בשוט אחד ארוך ובלתי אפשרי, ועוד שוט ארוך של אדוננו מורנו ורבנו, גדול צלמי הקולנוע, עמנואל לובצקי – ומוסיפים עוד הרבה קריצות ורפרנסים – ואני נהנה. זה היה אחלה גימיק, אבל אנשים, בואו נכיר בעובדה שזה בדיוק מה שזה היה. השוט הארוך הזה נועד להיות שוט ארוך, הוא לא שירת את התוכן של "בירדמן" בשום צורה. ובואו נודה גם בזה שבלי הגימיק הזה, הסרט כנראה לא היה מקבל את האוסקר, או כל כך הרבה השתפכויות מכל כך הרבה מבקרים. כי תכלס, "בירדמן" הוא אולי סרט טוב, אבל קצת עריכה ממש לא היתה מזיקה לו.

הדג המלוח לסרט המטומטם של השנה: נקודת פריצה

אני לא בטוח שאי פעם בתולדות הפרס או הקולנוע נאבקו כל כך הרבה סרטים, כל כך קשה, על ‏תואר כל כך מיותר. "חטופה 3" היה בולשיט מוחלט שבו ליאם ניסן שוב ושוב נהרג, אבל נשאר ‏בחיים בלי שום הסבר. "שליחות קטלנית: ג'נסיס" עשה את אותו הדבר, והוסיף גם תסבוכות מסע ‏בזמן אידיוטיות וקוואנטים. "מהיר ועצבני 7" הוכיח שהסדרה נטשה סופית את מגבלות חוקי הפיזיקה כפי שהם מוכרים לנו ועברה ליקום שבו ג'ייסון סטטהאם יכול להתגשם בכל מקום בעולם. "עלייתה של ‏ג'ופיטר" היה… לא יודע בדיוק מה זה היה.‏

אבל בשבוע האחרון של השנה הגיע הסרט שהכניע את כולם. הרימייק הביזארי ל"נקודת פריצה" ‏הוא הסרט נטול-המח האולטימטיבי: יש בו צילומים נורא יפים של ספורט אקסטרימי, והאופן שבו ‏הם מחוברים זה לזה חסר כל הגיון מכל סוג שהוא. הדבר הזה גורם ל"מהיר ועצבני" להיראות כמו ‏סרט תיעודי ול"חטופה 3" – כמו מאמר מדעי שעבר ביקורת עמיתים. ‏

דג הזהב לטריילר השנה: מלחמת הכוכבים – הכח מתעורר

‏"מלחמת הכוכבים: הכח מתעורר" היה לא רע בתור סרט, אבל הוא היה יצירת מופת חסרת פגמים ‏בתור מכונת קידום מכירות. האתגר היה החזרת האמונה של הקהל בכלל וציבור הגיקים בפרט ‏בסדרה שאנשים כבר קברו, ולשכנע את כולנו שהסרטים החדשים יהיו "מלחמת הכוכבים" כמו ‏פעם, עם כל מה שאהבנו, אבל גם חדשים ומשוכללים, וחסרי כל דמיון לפריקוולים. מסע הפרסום של "הכח מתעורר" עשה את זה בהצלחה מוחלטת. הטיזר, שפורסם עוד ב-2014, היה מעולה; הטריילר ‏הבא, שפורסם באפריל 2015, היה הרגע שבו הורדתי את המגינים והתחלתי לספור את הימים ל"מלחמת ‏הכוכבים". מהשוט הראשון המופלא של ספינת האימפריה הטרופה, ועד האן וצ'ואי בסיום, כל שוט ‏כאן אומר "זה מלחמת הכוכבים – רק יותר". צמרמורות של התרגשות. והכי טוב? שיכולתם לראות ‏את הטריילר הזה – וגם את זה שאחריו – ועדיין להגיע לסרט בלי לדעת כמעט שום דבר על ‏העלילה. ככה משווקים סרט בלי להרוס אותו.‏

דג הזהב לאקשן של השנה: "מקס הזועם: כביש הזעם"

כל כך הרבה כבר נכתב על "מקס הזועם: כביש הזעם" ובימוי האקשן שלו שאי אפשר להוסיף שום ‏דבר שלא יישמע כמו קלישאה. ג'ורג' מילר מראה לכל הוליווד איך לעזאזל צריך לצלם, לביים ‏ולערוך אקשן. מתי משתמשים באפקטים ממוחשבים, ומתי באפקטים פרקטיים. איך עושים קרב ‏מטורף של עשרות כלי רכב בלי שאנשים יפסיקו להבין מי עושה מה ולמי. ואיך סרט שיש בו כמעט אך ורק מרדפים ופיצוצים יכול לכבוש את ליבם של מבקרים פלצנים, בעוד הוא מפספס, משום מה, את הקהל הרחב, שלכאורה כל מה שהוא רוצה זה מרדפים ופיצוצים.

דג הזהב לדמות השנה: פיוריוסה, "מקס הזועם: כביש הזעם"

הכוכבת הבלתי מעורערת של "מקס הזועם", שהאפילה על מקס עצמו בכל צורה ואופן. שרליז ת'רון עם יד מכנית ופנים מפוחמות היא אחת מגיבורות האקשן הטובות בהיסטוריה. עם כל הכבוד לדייזי רידלי ב"הכח מתעורר", גם היא אחלה, אבל היא לא פוריוסה. זה בסדר, יש לה עוד שני סרטים לפחות כדי לקבל את התואר.

דג הזהב לדמות המשנה של השנה: ההוא עם הגיטרה מ"מקס הזועם: כביש הזעם"

מה שיפה ב"מקס" זה שבתוך כל הכאוס, הדם והדלק, הוא מוצא גם את האנושיות. בתוך עולם שיצא מדעתו, עם אנשים שמנסים להרוג זה את זה, הוא מקדיש תשומת לב לאדם פשוט, עיוור, שרק מבקש את ההנאות הקטנות והפשוטות שבחיים. אדם שכל רצונו הוא לעמוד על גג של משאית-תופים ולפרוט בגיטרה החשמלית שלו שהיא גם להביור. נוגע ללב.

דג הזהב למתח של השנה: סיקאריו

דבר אחד אני יכול להגיד לטובת דניס וילנב: כשהוא מושיב אותך על קצה הכיסא, אתה יושב על קצה הכיסא. המיקרון האחרון של הכיסא.

הדג המלוח לחדשות הרעות של השנה בתחום בתי הקולנוע, וכן, אני יודע שכבר הענקתי את ‏הפרס הזה בחלק הראשון של הכתבה הזאת אבל האמת שפשוט שכחתי אז אני מבטל את הפרס הקודם ונותן אותו מחדש: קולנוע ‏גת ז"ל

עידן המסך הבודד וה"קולנוע השכונתי" נגמר מזמן, אבל רק השנה הוא נסגר – לפחות בתל אביב – באופן סופי, עם ‏סגירתו של קולנוע גת. זה היה בית הקולנוע בעל המסך הבודד האחרון שנותר בתל אביב, ואחד ‏האולמות הגדולים ביותר בארץ. זה ששכן במרתף, כך שהיה בטוח מפני התקפות טילים. זכר ‏לתקופה שונה של קולנוע, ששרד באופן מכובד למדי גם בעידן הנוכחי. אם ישאלו אתכם איפה אתם ‏אוהבים לראות סרטים, אל תגידו בגת. יהא זכרו ברוך.‏

הקטע הויראלי של השנה: ריאן גוסלינג, סוף סוף, אוכל את הקורנפלקס שלו

הסרט המרגש ביותר שריאן גוסלינג השתתף בו אי פעם. אוקיי, אולי חוץ מ"בלו ולנטיין".‏


בקרוב: פרק הסיום של הטרילוגיה, ובו הזוכים בפרסי דג הזהב והדג המלוח לסרט הטוב והגרוע של השנה, וגם רשימת 15 הדקות הגדולות של השנה, וגילוי משפחתי מפתיע בנוגע לחבר בכיר באקדמיה! האם מייקל ביי הוא למעשה אבא שלי?! (לא, הוא לא).