ביקורת מתגלגלת: הוקאיי

שאלוהים יברך אותנו, כל אחד מאיתנו - פרק 6.

היי, נראה לי שאתם כבר יודעים איך העסק הזה עובד אבל בכל זאת: שימו לב שיהיו כאן ספוילרים – מכיוון שהדף הוא לעונה בשלמותה יש לשים לב (למי שקורא) שיהיו ספוילרים לפרקים, ובנוסף יש לשים לב (למי שכותב תגובות) לסמן ספוילרים לפרקים ספציפיים. לצורך העניין, ספוילר הוא כל פרט עלילה משמעותי, כולל הופעות של שחקנים מסוימים. ועכשיו, יצחוקאיי, כלומר יצחק.


פרק 6 ואחרון: "אז זהו חג המולד"

 

ובכן, זאת היתה אחלה נחיתה. אני לא יודע אם זה פרק הסיום הכי טוב של מארוול עד כה, אבל לבטח הכי שלם. וכדי לסכם את הסדרה, בואו נסטה מהנוסחה ונראה איך באמת היא עשתה את זה. הנה מה שכתבתי בשבוע שעבר:

"הסדרה מחזיקה הרבה כדורים באוויר. לקייט אין באמת מהלך עלילתי חוץ מלרצות להיות הוקאיי כשתגדל, אז לא נספור אותה; אבל חוץ ממנה יש לנו שעון מסתורי, תעלומת רצח, אבא שרוצה לחזור לילדיו לחג המולד, מתנקשת מיומנת שרוצה להרוג אותו, פושעת שגם רוצה להרוג אותו אבל אולי כבר לא כל כך, ארוס מסתורי וחובב חרבות, אלינור אחת שלא ברור באמת מה תפקידה בכל העסק – ומעל הכל, נבל אייקוני ששודך לראשונה לתוך היקום הקולנועי. זה הרבה, ואני ממש מקווה שהפינאלה תצליח להנחית את כל הכדורים בשלום".

בואו נתחיל.

"לקייט אין באמת מהלך עלילתי חוץ מלרצות להיות הוקאיי כשתגדל"

עדיין נכון. היילי סטיינפלד ממש טובה, נכון, אבל לבסוף ההתפתחות היחידה שלה בתור דמות היתה בפרק הזה כשהבינה שאמא שלה היא פושעת. מצד שני, אני כבר מחכה לפגוש אותה שוב – אולי הפעם עם הכינוי "הוקאיי", כמו שסוף הפרק רמז.

"שעון מסתורי"

עדיין מסתורי למדי. אז השעון שייך לאשתו של הוקאיי ויש עליו סמל של שיל"ד זכרונם לברכה ואת המספר 19, שמרמז על משהו מוכר מהקומיקסים. אבל למה מאפיית הטרנינג בכלל חיפשה את השעון הזה בפרק הראשון? איזה ערך חוץ מסנטימנטלי יש לו עבור מי שהיתה הבעלים שלו? לא זכינו לתשובה. אבל לפחות טוני סטארק צדק כשאמר ב"עידן אולטרון", ברגע שראה את אשתו של הוקאיי: "היא סוכנת חשאית".

"תעלומת רצח"

אז… אמא של קייט היא הרוצחת! ניחשו את זה כאן בתגובות לפני כמה שבועות. יפה מאוד.

"אבא שרוצה לחזור לילדיו לחג המולד"

היי, האופטימיות ניצחה. הוקאיי חזר הביתה עם מתנות לילדיו וקבר סופית את עברו כששרף את תלבושת רונין. הגיבור הראשי שלנו לא ממש עבר מסע רגשי בסדרה הזו, זה נכון, אבל אני ממש סבבה עם הזמן שבילינו איתו. זה בהחלט מביך פחות עכשיו להיות בעד הוקאיי.

"מתנקשת שרוצה להרוג אותו"

פלורנס פיו, גם בפרק הזה, המשיכה להיות הדבר הכי כיפי על המסך ובו זמנית לגרום לנו להאמין לה בקטעים הדרמטיים. השיחות המשותפות שלה עם היילי סטיינפלד פשוט נהדרות כקומדיה, ושתי דקות אחר כך – כשהיא נאבקה עם הוקאיי – האמנתי לכאב ולצער שלה. ג'רמי רנר שחקן סבבה, אבל בסצינה המשותפת עם פיו הוא לא ממש עמד בקצב.

הצורה שבה הפלונטר נפתר לא היתה ממש תפורה, אבל כן מרגשת. אני מחבב את הדרך שמצאו במארוול שיהיה לנו אכפת גם מנטשה וגם מהוקאיי. בלי ציניות.

"פושעת שגם רוצה להרוג אותו אבל אולי כבר לא כל כך"

עוד קו עלילה שהיה צפוי למדי: מאיה לופז מאמינה להוקאיי שהבוס שלה רצה במות אביה, ופורשת מהמאפיה כשהיא הורגת את קאזי. אבל הסיפור של מאיה כולו לא מאד התפתח כאן, ולא ברור לי למה מארוול עושים סדרה דווקא עליה. סדרה על חובבי משחקי תפקידים ביקום מארוול נשמעת לי מגניבה הרבה יותר, אבל כנראה שיש גבול למה שמארוול מוכנים לעשות כדי להוכיח לי שהדמויות האלה לא היו מיותרות. השילוב שלהם בפרק הזה היה משעשע אבל כל כך מאולץ ולא אמין.

"ארוס מסתורי וחובב חרבות"

כעת הוא כבר לא ארוס, גם לא מסתורי, אלא רק חובב חרבות. אז למה יש לך שפם? ומאיפה השגת את הסוכריה ההיא?

"אלינור אחת שלא ברור באמת מה תפקידה בכל העסק"

אז אלינור בישופ היא מנהלת כספים אצל הבוס הגדול של המאפיה, רצחה את ארמנד דוקיין או לפחות ארגנה את זה, שכרה את ילנה בלובה כדי להרוג את הוקאיי – ואת כל זה היא עושה רק בגלל תספורת הנבלים שלה? זה הרבה לעכל. לפחות הסדרה סגרה יפה את הסצנה הראשונה בסדרה: המריבה ההיא של ההורים של קייט היתה סביב העניין הזה. ואז לאמא של קייט עוד היתה תספורת רגילה! טוב, היא הסבירה לקייט שרק בגלל שאביה נהרג היא נכנסה לעסקים.

"ומעל הכל, נבל אייקוני ששודך לראשונה לתוך היקום הקולנועי"

אהמ, ובכן. קודם כל, לראות את הקינגפין של וינסנט ד'אונופריו על המסך היה פשוט אדיר. השחקן עושה אותו פנטסטי. כל האינטונציה המלחיצה, הזעם השקט, התנועות הקטנות בשרירי הפנים. 

הבעיה היא שכדמות הוא לא הגיע לעשירית מרמת האיום שהתרגלנו אליה ממנו. כוחו הגדול של הנבל מ'דרדוויל' היה שעד שאנשים הבינו שהוא שולט בהם, היה מאוחר מדי. הוא היה חכם מאוד, שקט מאוד ומרושע מאוד. כן, הוא היה גם הבריון שמטווח קצר הוא כמעט בלתי ניתן להבסה (אלמנט חשוב לגביו בקומיקס), אבל כמעט אף אחד לא הגיע לטווח הקצר הזה.

כאן קיבלנו רק את הבריונות. האיום הפיזי הוצג טוב (אם כי הוא כבר נהיה קצת מדי עמיד), אבל מי שלא ראה דרדוויל, לא קיבל כאן יותר מאשר בריון מגודל סטנדרטי שמשוחק קצת יותר טוב מהרגיל. מתסכל אותי לחשוב שאני צריך להסביר לאנשים כאלו למה הדמות הזו היא הנבל הכי מוצלח שקיבלנו מכל הפרוייקטים הקשורים במארוול, ובכלל אחד הנבלים הטלויזיוניים הטובים אי-פעם.

אבל נו, ברור שהדמות הזו כאן כקריצה. אי אפשר להציג נבל כזה כמו שצריך תוך פרק אחד. העלילה סביבו היתה מיותרת והסיפור היה מסתדר בלעדיו. רק שאם כל השיקול הוא הקריצה, אז נכון שהאישור לקיומו בMCU הוא נחמד, אבל עוד אין לנו מושג אם זה הקינגפין מהסדרה או אחד אחר, ועוד לא דיברנו על הסוף המתסכל שלו – יריה וקול של גוף נופל אוף סקרין. הוא כנראה לא מת, נכון – רק בפרק הזה הוא שרד חץ לחזה, דריסה, התחשמלות ופיצוץ רציני – אבל מארוול היו פשוט חייבים להשאיר אותנו במתח עוד איזה שנה-שנתיים? מרגיז.

"זה הרבה, ואני ממש מקווה שהפינאלה תצליח להנחית את כל הכדורים בשלום"

אז הפינאלה אכן הנחיתה את כל הכדורים, וכל הכבוד לה על זה. ככה צריך להיראות פרק סיום טוב, שמלבד קשירת כל הקצוות היה גם בסך הכל נחמד. אקשן חביב, קומדיה חביבה (ינשוף שמוצג בתחילת המערכה ייקח טנדר מוקטן בסופה), סצינת קרדיטים חביבה.

אז נכון שרמת האיום שאפה למינוס אחת והפרק – כמו הסדרה כולה – בקושי הצליח לרגש או להעמיק בנפשם של הגיבורים; אבל באיזשהו מקום אני שמח על כך. לא תמיד חייבים עומס רגשי או את גורל העולם על הכף. "הוקאיי", בסיכומו של ענין, היא אחד הדברים הכי סימפטיים ו"קטנים" שקיבלנו ממארוול, וזה לגמרי, ולחלוטין, מאה אחוז בסדר גמור מצידי.


פרק 5: רונין

*הטקסט כולל ספויילרים (למחמירים) לסדרה "דרדוויל"*

קל להנות ולהתרגש כשמארוול עושים את מה שהם עושים: לקשר בין הדמויות והעלילות שלהם. וכך סצינת הפתיחה של הפרק החמישי ממשיכה כאילו מעולם לא נפרדנו מעלילותיה של ילנה בלובה ב'האלמנה השחורה', וכדי לוודא שאנחנו בעניין, המוזיקה ברקע היא נעימת הנושא של הסרט ההוא. פשוט ויעיל.

בכל מקרה, המשימה הנוכחית של ילנה (לנקות את המוח של עוד אלמנה אקראית ברחבי העולם) מתבררת כמיותרת, כי המתנקשת אליה הגיעו אינה שטופת מוח. רגע או שניים של בלבול, ואז קרה ת'אנוס.

תמיד כשחוזרים אל הרגע האייקוני ביותר של מארוול זה מעניין, שלא לומר מרגש. היה רגע כזה ב"וונדה-ויז'ן", אבל כעת הוא מוצג בצורה שעוד לא ראינו – שוט רציף מנקודת המבט של המתפורר, לפני ואחרי. פלורנס פיו, ולא בפעם האחרונה בפרק, משחקת פשוט מעולה. ואז היא שואלת מה קרה לנטשה ואנחנו חותכים ללוגו של מארוול ול"בפרקים הקודמים". אז זה היה צפוי שיתנו לנו קצת רקע על ילנה אחרי שבפרק הקודם היא נחתה משומקום, אבל הצפוי היה עשוי טוב.

קייט חוזרת הביתה אחרי שהוקאיי נפרד ממנה, ובסצינה שצריך להודות כי היא מחממת לב אימה מאזינה לה ומנחמת אותה. אלינור היא נבלית ככל הנראה – המשך הפרק הוכיח את זה – אבל היא אמא, ויחסי הורים-ילדים הם טריק אפקטיבי. נדבר בהמשך על העומס העלילתי המסתמן, אבל נופך רגשי הוא כמעט תמיד דבר טוב. מכל מקום, האינטימיות עובדת וקייט מבקשת מאימה לבדוק על הארוס שלה ופעילותו לכאורה במאפיה. 

עוד סצינה קצרה ומיותרת עם קאזי ומאיה, וסוף סוף מגיעים לקטע הכיפי של הפרק: מופע כמעט-יחיד של פלורנס פיו. ואיזה מופע זה. היא כיפית בדיוק כפי שזכרתי אותה מהמסך הגדול, מצחיקה ומאיימת בו זמנית, ובעיקר נהנית מכל רגע. היילי סטיינפלד ממשיכה גם היא להיות מצויינת: מבחר הבעות הפליאה/תדהמה/בלבול/רוגז/פחד על פניה בסצינה כולה היה נפלא לחלוטין.

אבל לאחר פטפוט נעים של "כבדהו וחשדהו", קייט לומדת מילנה שהיא נשכרה להרוג את הוקאיי ושהיא מאמינה כי הוא האשם במות אחותה. ובכן, בסצינות בהן יש פער בין הידע של הצופים לזה של הדמויות, צריך כתיבה ממש טובה כדי לא לגרום לי לפהק. לא זה המקרה כאן: הנאום המרגש של ילנה על זה שהוקאיי הוא בעצם בנאדם רע כי וואי-וואי-וואי הוא הרג אנשים והוא הרג את נטשה, לא עורר בי שום תהיה ושום דיון כי אנחנו יודעים את האמת וכבר עברנו את כל זה מזמן, אנחנו קילומטרים לפני ילנה. אני בספק גדול מאד שהיא תהרוג את הוקאיי בסוף – אז מה הפואנטה? מילא אם היא היתה מעוררת איזה ספק בקייט, אבל קייט – למרות שהיא מודה שהיא לא מכירה את הוקאיי יותר מדי – נשארת באמונתה האיתנה שקלינט ברטון הוא בנאדם טוב. תודה באמת. בכלל, המשפט שלה ש"להיות גיבור זה אומר נזק משני" קצת הרגיז אותי, כי הוא פספוס של הנקודה כולה ומעבר לדיון אחר.

אבל מה שכן יפה בסצינה הזו זה עצם העובדה שילנה באה לדבר. כבר דובר באחד הפרקים הקודמים על חשיבותה של תקשורת. מקווה שהיא תמצא דרך לדבר גם עם הוקאיי.

אלינור מסגירה את ג'ק דוקיין, ארוסה, למשטרה. יש לי כמה שאלות על זה, אבל נשמור את זה לסוף.

בינתיים הוקאיי מוצא מחסה אצל הכבאי חובב הלאר"פ מהפרק השני (מארוול ממש מתאמצים להוכיח לי שזה לא היה מיותר, מה אני אגיד), וממשיך משם אל תצוגת המשחק הטובה ביותר שקיבלנו מג'רמי רנר עד כה: הפניה שלו לנטשה מתחת לשלט ההנצחה לקרב על ניו יורק מ'הנוקמים'. בלי ציניות, זה היה רגע מרגש שפשוט עבד. ופעם נוספת התזכורת המוזיקלית – הפעם מ"סוף המשחק" – מוסיפה את שלה.

ושוב אנחנו עם ההתלהבות הילדותית של קייט, שבעוד רגע צפוי מסתכלת על כל הקשתות והחיצים שלה ומחליטה להתקשר להוקאיי למרות הדחיה הנחרצת שלו. כסצינה קומית זה היה חביב, אם כי תהיתי כמה מסובך זה לשלוח הודעה כתובה בזו הלשון: "זו קייט, הדמות על הגג היא אחותה של נטשה שבטוחה שהרגת אותה. חברים?"

הפרק מנסה להסביר לנו כמה ההחלטה של הוקאיי קשה כשהוא מתקשר לאשתו בענין הזה. אכן, דרמה. ועל מה? מה ההחלטה עליה הוא בכה לחברתו המתה ולאשתו? הוא הולך ללבוש את דמותו של רונין פעם אחת נוספת. או-קיי, רק ללבוש את התלבושת זה כזה גרוע? הוא הרי לא הורג אף אחד במפגש שהוא מארגן עם מאיה. 

המפגש עצמו די משעמם – הוקאיי מנטרל בקלות את כל הכנופיה שמאיה הביאה אפילו שהיא התבקשה להגיע לבד, גובר על מאיה מקץ קרב לא ארוך ומנסה לשכנע אותה שהוא אולי הרג את אביה, אבל המידע הגיע אליו דרך הבוס הגדול שרצה שאביה ימות. הוא היה רק השליח.

בהתחשב בזה שאנחנו אוטוטו לומדים מיהו הבוס הגדול, גישת ההגנה הזו מפתיעה למדי. אנחנו מחכים מסוף הפרק השני להבין כיצד מאיה לופז תהפוך לגיבורה וזה הפתרון שמצאתם? היא תרחם על הוקאיי רק כי "הזעם השתלט עליו"? ואז תפנה את משאביה להילחם בדוד שלה? זה לא שאין כאן פוטנציאל לדמות אנטי-גיבורה עגולה ומעניינת, אבל בינתיים אנחנו פשוט לא מכירים אותה מספיק, ואני לא מאמין שהקונפליקט מול הוקאיי ימשיך לסדרה שלה.

קייט מצילה את הוקאיי כשמאיה גוברת עליו והשניים נמלטים מהמקום. קייט מגמגמת למדי כשהיא מספרת לו סוף סוף על ילנה, והוקאיי גם לא מתעניין יתר על המידה. ציפיתי שהיא תהיה יותר אינפורמטיבית מהמלמולים האלה.

וקדימה, לגילוי הגדול של הפרק: ילנה עוקבת אחרי אלינור, שמסתבר שהיא זו שהזמינה את ה"עבודה" על הוקאיי. ועם מי עובדת אלינור?

עם הקינגפין. ולא סתם הקינגפין, הקינגפין "שלנו" – וינסנט ד'אונופריו מהסדרה "דרדוויל".

אז דבר ראשון: יאייייייייייייייייייי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

דבר שני: טוב, מאיפה להתחיל?

בג'וליה לואי דרייפוס. איך היא מתקשרת לעניין? הרושם שהפרק נותן הוא שילנה עובדת כעת כרוצחת שכירה, והיא נשכרה על ידי אלינור להרוג את הוקאיי. אבל סצינת הקרדיטים של 'האלמנה השחורה' הראתה כיצד גל"ד מסיתה את ילנה נגד הוקאיי. זה קרה קודם? במקביל? גל"ד תיווכה בין השתיים? גם היא עובדת עם הקינגפין?

המשמעות של הגילוי עצמו גם לא ברורה. כרגע. ראשית, אני לא חושב שבאמת יש לנו אישור שהסדרה ההיא קאנונית ליקום של מארוול. לפי הסדרה ההיא קינגפין כרגע בכלא, ויש מצב שמארוול פשוט לקחו את אותו השחקן כי הוא באמת היה אדיר.

ואחרי הכל, מה יהיה הלאה? נותר פרק אחד בלבד והסדרה מחזיקה הרבה כדורים באוויר. לקייט אין באמת מהלך עלילתי חוץ מלרצות להיות הוקאיי כשתגדל, אז לא נספור אותה; אבל חוץ ממנה יש לנו שעון מסתורי, תעלומת רצח, אבא שרוצה לחזור לילדיו, מתנקשת מיומנת שרוצה להרוג אותו, פושעת שגם רוצה להרוג אותו אבל אולי כבר לא כל כך, ארוס מסתורי וחובב חרבות, אלינור אחת שלא ברור באמת מה תפקידה בכל העסק – ומעל הכל, נבל אייקוני ששודך לראשונה לתוך היקום הקולנועי. זה הרבה, ואני ממש מקווה שהפינאלה תצליח להנחית את כל הכדורים בשלום. אמן.


פרק 4: "שותפים, נכון?"

בסוף הפרק הקודם נעצרנו כשהוקאיי נמצא בצד הלא נכון של חרב ה'רונין' שלו, המוחזקת בידי ג'ק דוקיין. לא היינו במתח כמובן, ובצדק: קייט מרגיעה בזריזות את המצב, ומתברר שגם אמא שלה בעצם שם. אז תחילת הפרק הנוכחי לא מבזבזת זמן, ומשפחת בישופ מתיישבת לשיחה עם האורח המיוחד והמפתיע.

והנה זה שוב – קייט מתלהבת, אמביציוזית, נרגשת מהעבודה שלה עם גיבור נעוריה. זה השטיק של הדמות הזו לעת עתה, והוא מתחיל לעייף.

הסצינה משתפרת כשאמה של קייט, אלינור, מבקשת מהוקאיי לעזוב את ביתה לנפשה ומאשימה אותו בעקיפין במותה של נטשה רומנוף. ג'רמי רנר שיחק היטב בקטע הזה, ששימש פתיח למה שעתיד לבוא בהמשך הפרק.

הוקאיי לוקח בחשאי את החרב ומברר פרטים על ג'ק דוקיין. מסתבר שהוא מנכ"ל של חברת קש שמלבינה כספים עבור כנופיית הטרנינג, ושוב חוזר כאן היחס ל"בוס הגדול". מי זה? כמו שכתבתי קודם לכן, לא נראה לי שזה ווילסון פיסק, אבל אולי.

וכאן סוף סוף מתחילים להבהיר לנו את המשמעות של השעון מהפרק הראשון. לא, רגע, לא ה"משמעות" – עדיין אין לנו מושג מה זה או של מי זה – יותר החשיבות של השעון. להוקאיי ולאשתו ממש אכפת ממנו, ולכנופיה אנחנו כבר יודעים שהוא חשוב – זאת הסיבה שהם פרצו לאירוע המכירה מלכתחילה. אז מה הסיפור שלו? שאלה.

עוד סצינה בין קייט, אלינור וג'ק, אבל בפעם הראשונה נראה שקייט מבינה מה אימה מוצאת בבחור הזה. לצופים, מצד שני, ברור שג'ק הוא נבל, אז אני יצאתי מהסצינה קצת מבולבל. החרוז אינו מכוון.

ולקטע המוצלח ביותר בפרק – בילוי ערב חג המולד של הוקאיי וקייט. איזו כימיה נהדרת בין רנר לסטיינפלד. ההומור היה נהדר (הקטע עם הטוש המחיק קרע אותי מצחוק יותר ממה שהוא היה אמור), וכל העסק העניק נפח למימד הרגשי בין שני הגיבורים שלנו. הם גם צופים יחד בסצינה מסרט קלאסי בה האבא מגיע הביתה לחג המולד ומחבק את שלושת ילדיו. אהמ אהמ.

ההומור ושמחת החיים מתחלפים באווירה רצינית יותר. הוקאיי נזכר בפעם בה חס על חייה של נטשה רומנוף, כמו שלמדנו בסרט "האלמנה השחורה", ובאווירה אינטימית זו קייט מבינה שהוקאיי הוא רונין בעצמו. בעיניי זה היה קטע מעולה, ובעצם המשיך את הארק של הפרק כולו; מה גם שבפעם הראשונה קייט הראתה רגשות נוספים מעבר ל"מפונקת-מתלהבת". אז היא עוד לא יוצאת לחלוטין מהנישה הילדותית, אבל מתחילה לזוז בכיוון.

כמה הבהובי פלאשבאק של הוקאיי לחייו כרונין ולמותה של נטשה רומנוף, ואנחנו קמים לבוקר חדש. קייט נשלחת להשיג בחזרה כמה מהחיצים המיוחדים של הוקאיי, ואני מודה שלא הבנתי את הקטע עד הסוף – מי, בתכל'ס, מייצר להוקאיי את החיצים? אבל היה נחמד שהוא הזכיר שיש לו גם "ראשי חץ מיוחדים", כי ב'הנוקמים' זה היה הנשק שלו והתפלאתי בפרק הקודם לאן זה נעלם.

והיי, מארוול החליטו להראות לנו שהסצינה עם חובבי הלאר"פ בפרק השני לא היתה מיותרת! יש שימוש לדמויות האלה, כי אחת מהן שוטרת והיא מסכימה להביא את החיצים שבחזקת המשטרה!

אז ראשית, אם מראים דבר מיותר פעמיים זה לא בהכרח הופך אותו לפחות מיותר. אבל הייתי סולח לזה אם הייתי מבין למה פאקינג-הוקאיי, חבר בצוות הנוקמים, צריך להתנהג כאחרון פורעי החוק כדי להשיג את מה שהוא צריך בדרכים עקלקלות. אף אחד ממכריו לא יכול לעזור לו בדרכים סבירות יותר? אולי בגלל שכל העסק קשור לתקופתו כרונין והוא לא רוצה להסביר יותר מדי. אולי. אבל היי, השוטרת היא לסבית ויש לה בת זוג! הידד למארוול, או משהו.

הוקאיי גם מבקר אצל קאזי – סגנה של מאיה לופז – בסצינה שלא חידשה יותר מדי, אבל הראתה שוב את השליטה של הוקאיי בדברים כאלה. כאילו, שוב, אין לו כוחות על, אבל אם הוא הגיע לאן שהגיע אז הוא ממש טוב במה שהוא עושה.

אשתו של הוקאיי מאתרת את השעון, וקייט מתעקשת להצטרף אליו. יש קטע נדוש של השותף הצעיר שעושה את מה שהמבוגר אמר לו לא לעשות, ואז סצינה במעלית שממש הציקה לי – עד שקייט הראתה רגשות וחיבור רציני יותר להוקאיי, הם חוזרים עוד הפעם לקטע הילדותי והמתלהב. למה זה היה טוב?

אבל שיהיה. קייט נכנסת לדירה ומוצאת את השעון בקלות, אבל מגלה ש – א. מישהו רושם פרטים על משפחתו של הוקאיי ו-ב. המישהו הזה הוא מישהי, והמישהי היא מאיה שתוקפת את קייט. בו זמנית הוקאיי מותקף על ידי דמות מסתורית כלשהי, ואנחנו מגיעים מהר מאוד לקרב מרובע ודי מהנה – אבל לא ברור.

בואו נפרק את זה רגע. הקרב לא היה ארוך מאוד, אבל כן אינטנסיבי, ולראשונה בסדרה נלקח ברצינות ולא הוקלל על ידי הומור חסר טעם כמו הקרבות עם כנופיית הטרנינג; הרגע הקומי היחיד – קייט לא לוקחת תנופה מספקת ונתקעת על הכבל בין שני בניינים – כן היה אורגני והתאים לדמות ולאווירה. 

הלאה: קייט – לראשונה לכאורה – יורה בבן אדם ישירות. היא גם מאיימת על מאיה בחץ נוסף וזו נמלטת מהמקום. אני מקווה שאני לא היחיד ששם לב לזה אלא גם היוצרים, ואולי זה יהיה הטריגר שיבגר אותה קצת סוף סוף. 

הדמות המסתורית מתגלה כמובן כילנה בלובה: האזכורים של נטשה לאורך הפרק הכינו לזה את הקרקע, ואנחנו מצפים להופעתה של פלורנס פיו בסדרה כבר מאז סצינת הקרדיטים של "האלמנה השחורה". אבל מה, בעצם, היא רוצה? לכאורה היא יכלה להרוג את הוקאיי ואת קייט בשני רגעים לפחות, אבל לא עשתה את זה. האם ילנה האמינה כל כך בקלות לגו'ליה לואי דרייפוס? כנראה שלא, אבל אם היא רוצה לדבר על זה, למה לבוא ולתקוף? והאם יש קשר בין הטלפון של אלינור מוקדם יותר בפרק להופעתה של ילנה?

פלורנס פיו לא קיבלה טקסטים בפרק הזה, אז אין לנו תשובות בינתיים. אבל הוקאיי מזועזע מהופעתה של מתנקשת מיומנת ומודיע לקייט שהשותפות/חברות איתה הסתיימה. למרות הקלישאתיות, הרגע הזה עבד רגשית כי הפרק עשה עבודת דמויות טובה.

וזהו. הפרק הקצר ביותר עד כה בסדרה גם הרגיש כזה. היו בו רגעים חלשים, ואני מבין את החשש מפני ריבוי קווי עלילה כששני פרקים בלבד לפנינו. אבל לטעמי הסיפור של תחושות האשמה של הוקאיי והנוכחות באוויר של נטשה רומנוף נעשו היטב, ועל החיבור בין הדמויות כבר כתבתי. יהיה בסדר, זה כריסמס.


פרק 3: הדים

"נכון", אמרו במארוול, "אנחנו צריכים להסביר מי זאת האישה המסתורית מסוף הפרק הקודם". אז הם הסבירו.

ועשו את זה יופי. ילדה חירשת מלידה, שהשתייכה ומשתייכת לארגון פשע כלשהו ואביה נהרג בפשיטה של רונין, הלא הוא הוקאיי (אבל היא לא יודעת את זה).

זאת פעם שניה בסדרה שארוע מכונן בחייה של דמות קורה עם מות האבא שלה, אבא שאנחנו מכירים מסצינה אחת בה הוא מאוד אוהב את הבת שלו. ופעם שניה שזה עובד עליי. יש סיבות למה קלישאות עובדות, לכל הפחות כשהן מבוצעות טוב, והן בוצעו מצויין.

אנחנו מפסיקים לעוד קטע קומי קצר סביב חברי כנופיית הטרנינג, ואז הפתיחה החזקה של הפרק ממשיכה בתנופה אמוציונלית כשמאיה – זה שם הבחורה, מסתבר – מזהה את מכשיר השמיעה של הוקאיי ונתקפת דחיה ממשית, ובהמשך אף שוברת את המכשיר.

זה קטע קשה רגשית. אני נזכרתי בפעם הראשונה בה שמעתי על הויכוח סביב השתל השבלולי, פיתוח שהצליח לגרום לחרשים מלידה לשמוע. ברגע הראשון לא מצליחים להבין מה לעזאזל יכולה להיות סיבה להתנגדות לדבר הנפלא הזה, אבל כשמבינים קצת מה זה אומר להיות חירש ומהי "תרבות החירשים", עדיף לסתום את הפה. הפרק הנוכחי נוגע בעדינות בשאלה הזו ונותן תוך דקות ספורות עומק ונפח הן למאיה והן להוקאיי. שאפו גדול על הכתיבה המדויקת.

הוקאיי, על כל פנים, מבהיר לקייט בישופ את השטות שעשתה – הוא רצה לנקות אותה מהזיהוי השגוי שלה כרונין, אבל היא היתה חייבת לבוא ולהרוס. הוא עדיין מנסה להבהיר את הטעות ולטעון בפני שוביו שרונין נהרג על ידי האלמנה השחורה. הוא כמובן מתכוון לכך שהיא נתנה לו תקווה והוציאה אותו ממסע הקטל הרצחני שערך ברחבי העולם, אבל כל השאר מבינים את הדברים כפשוטם ודי חושדים בנתון הזה. כאן בא לידי ביטוי עברו של הוקאיי, אותו הוא מנסה להסתיר, שלא לומר לשכוח.

ומיד אחרי הסצינה הרגשית – סצינה כיפית, בין הכיפיות ביותר שהיו למארוול. הוקאיי מבין שכרגע אין עוד תועלת בשבי המטופש הזה, מחלץ את עצמו ובורח כשקייט מצטרפת אליו. המכות עצמן היו חביבות ומבויימות כהלכה, אבל בעיקר מצא חן בעיניי הדגש על יכולתו של הוקאיי: הקרב הסתיים למעשה ברגע שהוא השיג את החץ והקשת בחזרה. הנשק שלו הוא אכן שובר השוויון באמצעותו הפיל בקלות אויב אחרי אויב – הוא באמת ממש טוב בזה.

והכיף רק מתחיל: אנחנו עוברים למרדף מכוניות מגניב, בסיקוונס שמכניס גם אקשן וגם הומור כמו שמארוול יודעים, רק שהפעם עם טוויסט כבדות השמיעה של הוקאיי שהביא לכמה וכמה רגעים משעשעים. גם פאן סרוויס לא נעדר – אם זה החץ של טכנולוגיית פים ואם החץ של הUSB, שאני לא בטוח לגביו אבל נראה לי שהוא רפרנס למשהו שהוקאיי עשה ב'הנוקמים' הראשון.

במאיות הפרק החליטו גם להפגין שוב רמה של ערכי הפקה ופינקו אותנו בשוט 360 מעלות מורכב ומרשים מאוד. זה לא שוט ה360 של ספילברג מ'מלחמת העולמות', אבל למעט רגע קצר שבו קשה להבין מי מסתובבת – המצלמה או המכונית, הוא מוצלח בהחלט בפני עצמו.

קייט והוקאיי נמלטים בהצלחה (חץ הואקום היה עוד רגע קומי נפלא) והוקאיי מפרגן לקייט שהיא באמת קשתית מוכשרת ביותר. מי שנחשב לקשת הטוב בעולם ודאי יודע על מה הוא מדבר אז אכן, התרשמתי.

מכל מקום, כשהם חוזרים לדירת המסתור, מגיע הקטע שבעקבותיו אני בלחץ שהוקאיי לא יסיים את הסדרה בין החיים. הבן הקטן שלו מתקשר ואומר לו "זה בסדר שלא תגיע הביתה לחג" והוקאיי, שמותש נפשית גם מהעובדה שהוא לא שומע אותו ונעזר במלל ויזואלי של קייט, מגמגם שמה זאת אומרת, הוא יהיה שם. אאוצ', זה לא נשמע טוב.

חלק מהחשש שלי נובע מכך שסיפור המקור של מאיה די מטריד. הוקאיי הרג את אבא שלה והיא לא נראית רחמנית במיוחד; בזמן השבי היא התפרצה על קייט וכמעט חנקה אותה. הבחור שהיה איתה שם ונראה כסגנה הרגיע אותה, וכעת אנו רואים אותם משוחחים בשפת הסימנים – הוא די מוטרד מאיבוד השליטה הזה.

כמו שכתבתי בשבוע שעבר, כבר ידוע שמאיה תקבל סדרה משלה, אז נבלית ממש היא לא תהיה. ובתכל'ס הסיפור שלה מורכב – רונין רצח את אבא שלה, אבל הוא היה חלק מארגון פשע וגם היא כעת חלק מהארגון הזה. לאן כל זה יתפתח? הוקאיי יקריב את חייו עבורה וכך היא תסלח לו ותחליט להפוך לגיבורה? אני, כאמור, בלחץ.

בכל מקרה, עוד דבר שכדאי לתת עליו את הדעת – אנחנו לומדים שיש מישהו מעל מאיה, שכרגע מכונה רק "הדוד". הוא כבר הוזכר בקצרה בתחילת הפרק והמצלמה לא הראתה אותו אלא רק את החליפה המהודרת שלו. כעת מתברר שהוא גם ראש ארגון הפשע. נבל נוסף לרשימה.

קייט והוקאיי מבקשים ממישהי לתקן את מכשיר השמיעה, ואז מתיישבים לשוחח על "מה הלאה". הוקאיי שוב נראה עייף ומותש, ודוחה את ההתלהבות של קייט ממנו ומדמות הגיבור שלו. 

השיחה עצמה לא חידשה הרבה, אבל משהו בבימוי ניסה להבנתי להיות מאוד אינטימי כאן: השחקנים מדברים כמעט ישירות למצלמה, במקום השוט הרגיל של over the shoulder המקובל בצילום דו שיח. זה עבד עליי, בעיקר כי ג'רמי רנר עשה עבודה טובה בסצינה הזו. המשפט "אני מצטער, אני לא מודל לחיקוי לאף אחד" היה מצויין ושידר את הסלידה העצמית והצער שהוא חש על תקופתו כרונין.

כיוון שהפלונטר העיקרי עוד לא נפתר, קייט והוקאיי מחליטים לברר עוד על קאזי, הבחור שנראה כסגנה של מאיה לופז. הם פולשים לבית של אימה של קייט, וקייט מנסה לברר על זהותו דרך מערכות המחשוב של חברת האבטחה. היא ננעלת מחוץ למערכת כשהוקאיי תר מסביב בחשד, ואז הוא פוגש את החרב של רונין מצידה הלא נכון. קאט.

ובכן, זה היה הפרק הטוב ביותר עד כה. קיבלנו בו את הדרמה הכי טובה וגם את הקומדיה הכי טובה. אולי הייתי אמור לכעוס קצת על שינוי הטון החריף בתחילת הפרק, אבל כשמארוול רוצים, הם עושים את השילובים האלו טוב ולא הרגשתי שההומור בא על חשבון העומק והנפח שקיבלו הדמויות.

רק קייט בינתיים דורכת במקום. לא כדאי שזה יישאר כך: הילדה המפונקת והעשירה מתקרבת לסף בו היא תצטרך להרוויח את האהדה שלי ביושר, לא רק דרך המגניבות וההתלהבות של היילי סטיינפלד. אבל אני אופטימי לגבי זה – הדאגה העיקרית היא, עדיין, האם הוקאיי יגיע הביתה לחג המולד, אחריו, או בכלל לא. נקווה לטוב.


פרק 1: לעולם אל תכיר את גיבוריך

הוקאיי היה תמיד הצלע הקצת פחות מעניינת בחבורת הנוקמים. הוא היה שם, והוא היה מגניב, אבל זהו. הסיפור שלו תמיד נשרך מאחור, גם אחרי זה של האלמנה השחורה שזכתה להרבה יותר רמזים ופרטים ממנו.

נכון, היו לו את הרגעים שלו. ב"עידן אולטרון" הוא זכה לזמן מסך ניכר, והפתיחה החזקה של "סוף המשחק" היתה נהדרת ונתנה נפח ועומק לא רעים לתהליך שהוא עבר בסרט. אבל סדרה עליו? זה בטוח יחזיק? אני מחבב מאד את ג'רמי רנר, שחקן סימפטי ואפילו כריזמטי, אבל האם הסיפור שלו יעניין אותי במשך שש שעות?

הוו, מזל שאני לא צריך לענות על השאלה הזו, כי 'הוקאיי' הסדרה – נכון לפרק הראשון – לא מספרת את סיפורו של הוקאיי, אלא את סיפורה של קייט בישופ. וזה נהדר – מקורקע, אנושי, כמעט אינטימי. וזה לא מובן מאליו.

הפרק מתחיל בחכמה רבה כשהוא זורק אותנו לאחד מהרגעים האייקוניים ביותר של מארוול: הקרב הגדול מ"הנוקמים". קייט בישופ הקטנה היא בת להורים אמידים מאד שנקלעו כנראה לקושי כלכלי מסויים, אבל הדיון נדחה למועד אחר כי חייזרים. קייט המוקסמת צופה בהוקאיי נאבק בפולשים (השילוב של מה שכבר צולם לפני עשור עם הסצנה החדשה היה יפה מאוד, והוואן-שוט גם היה מצוין), אבל מאבדת רגע אחר כך את אביה. זה קלישאתי אבל עובד, אם כי הדיאלוג שחותם את סצינת הפתיחה ובו קייט מבטיחה לעצמה שהיא תלך בעקבות הוקאיי ותלמד להגן על עצמה – היה כבר יותר מדי מאולץ.

תשע שנים אחר כך קייט גדלה להיות היילי סטיינפלד (נפלאה, נפלאה, נפלאה), והיא מנצלת את היכולת שלה עם חץ וקשת כדי… לעשות שטויות. מתברר גם שהיא התאמנה בספורט אומנותי לסוגיו ונהיתה ממש טובה בזה.

וטוב, הנה הקטע שתפס אותי כמעט מיד בדמות הזו: קייט היא נסיכת דיסני. היא גדלה עם כפית של כסף בפה. אמה אומרת לה את זה במפורש במשפט נפלא – "אנשים צעירים חושבים שהם בלתי מנוצחים, ואנשים עשירים חושבים שהם בלתי מנוצחים. את תמיד היית שניהם". לכאורה הייתי צריך להרגיש קצת ריאקציה כלפי דמות כזו, שאני אמור להיות בעדה רק כי היא דואגת לכלבים או משהו. בסדרה ה"מקורקעת" הקודמת של מארוול, הפלקון וחייל החורף, העברנו דקות ארוכות עם הקשיים הכלכליים של סאם ווילסון ומשפחתו; מה אני אמור לחשוב על בת עשירים שהורסת את מגדל השעון של המכללה היוקרתית בה היא לומדת?

לא ידעתי כלום על בישופ מהקומיקס, וכגיבורת על "רחובית" הייתי משוכנע משום מה שהיא בת למשפחה עניה שמתגברת על הכל ויוצאת לעשות צדק וכן הלאה. אבל לא, היא בת למשפחה עשירה ומפונקת שיוצאת בכל זאת לעשות טוב בעולם. היו כמה וכמה נסיכות דיסני כאלה, אבל לא ציפיתי לזה ממארוול. הקיצור, להפתעתי זה עבד יופי, בעיקר כי היילי סטיינפלד ממש נחמדה והאמת שאני בעדה גם בלי קשר לכלבים, תודה.

וכאן נעצור רגע עם סיפורה של קייט, כי לסדרה שלנו יש שם וצריך לדבר גם עליו. הוקאיי יושב וצופה עם ילדיו במחזמר על עלילות הנוקמים (המחזמר קרוי על שם קפטן רוג'רס, אבל בשיר הבודד שראינו מתוכו האיש עם הכוכבים לא בלט יותר מהאחרים), נזכר בהקרבה של נטשה רומנוף, ולבסוף יוצא באמצע.

הקטע הזה (פלוס האיש שמתעקש לצלם סלפי בחדר השירותים כי "אתה הגיבור המועדף על הילדים שלי". יש אנשים שהגיבור המועדף עליהם הם הוקאיי? מי אתם? השמיעו קול!) נועד בעצם לתת כיוון לדמות שלו – הוא לא אוהב את הפרסום, את המעמד, הוא רוצה להיות איש משפחה פשוט שמבלה בנעימים עם משפחתו את חג המולד. סביר. קלישאתי, אבל סביר. וגם די נאמן תכל'ס למה שידענו עליו עד עכשיו.

מה שכן, להוקאיי יש מכשיר שמיעה. מה זה? תמיד היה לו ולא שמנו לב? מאיפה זה הגיע?

בינתיים, קייט מגלה שאמה מאורסת לג'ק דוקיין, איש עשיר אחר כלשהו. בעודה מבלה באירוע של המעמד הגבוה, היא מגלה שדודו של ג'ק, ארמנד דוקיין, מאיים על אמה, ומתחקה אחריו לארוע מחתרתי של מכירת חפצים שנמצאו בהריסות מפקדת הנוקמים אחרי הקרב הגדול של "סוף המשחק". היא מגלה שגם ג'ק עצמו מגיע לשם, ושהוא מחכה ל"ירושה", לכאורה של ארוסתו החדשה והעשירה.

וכעת סוף סוף הגיע הזמן לקשר את הדמות הראשית של הסדרה עם זאת שהיא קרויה על שמה. קייט צופה מאחורי בקבוקי היין כשלמכירה מוצעות חרבו ותלבושתו של רונין, הלוחם שהטיל אימה על עולם הפשע בשנים האחרונות – ה'תפקיד' שגילם הוקאיי בחמש השנים בהן משפחתו היתה אבק, כמו שלמדנו ב"סוף המשחק". ג'ק ודודו רבים על החרב והדוד זוכה בה, אבל אז מתפרצים למכירה אנשי מאפיה מקומית שמחפשים אחר שעון מסויים. קייט עוטה את התלבושת ונאבקת בפושעים.

תהיתי קצת לגבי כישורי הלחימה של הבחורה – עם כל הכבוד להתעמלויות ספורט אומנותיות, לא צריך קצת יותר כדי להיאבק בשכירי חרב של מאפיה? כמעט היה נראה שהם מקלים עליה מדי. אבל כן צריך לומר מילה טובה על בימוי הסצינה כולה – משחקי החתול והעכבר מאחורי הבקבוקים בוצעו היטב, וסצינת המכות היתה מצולמת נהדר כשהגאג של הבקבוקים הבלתי שבירים היה חביב מאד.

קייט נמלטת מהמתחם ומצילה כלב שתום עין על הדרך. היא מצולמת עם תלבושת רונין מכל הכיוונים, והוקאיי מופתע לראות את הדמות בטלויזיה. הוא מבין שזיהוי שגוי עלול לסכן את הבחור הזה, מי שלא יהיה.

קייט מביאה את הכלב לדירתה, ורצה היישר לדירתו של ארמנד דוקיין רק כדי לגלות שהוא נרצח, לכאורה עם חרב. היא נמלטת בבהלה מהמקום, אבל הוקאיי הוא לא היחיד שראה את "רונין" בטלויזיה, וקייט נקלעת למארב של ארגון פשע מקומי שזוכר היטב את מה שרונין העביר אותו. הם משוכנעים שהיא זה הוא וסוגרים על
קייט המבוהלת, אבל אז כמובן שהוקאיי מגיע ומציל אותה.

הדיאלוג הסוגר של הפרק היה מתמצת לחלוטין:
-"אתה… אתה הוקאיי!"
-"ומי לעזאזל את"?
קאט.

נחמד. פרקי הפתיחה של סדרות מארוול עד כה היו או מסתוריים (וונדה ויז'ן), גרנדיוזיים (הפוח"ח) או גם וגם (לוקי). כאן הכל בינתיים אישי, נחמד, צנוע. מצידי שימשיך ככה.


פרק 2 – מחבואים

…זה ממשיך ככה. יופי.

אחד הדברים הכי כיפיים שמארוול מספקים זאת כימיה בין דמויות. זה לפעמים עובד יותר, ולפעמים עוד יותר – טוני סטארק ופיטר פארקר, תור ו-ואלקירי, הפלקון וחייל החורף; פעמים רבות הדיאלוגים היו מהנים לא פחות מסצינות האקשן. אז גם הוקאיי סוף סוף מצטרף למאמץ הקבוצתי, וג'רמי רנר והיילי סטיינפלד פשוט נהדרים עם התסריט השנון שניתן להם.

אז סיקוונס הפתיחה של הפרק: הוקאיי לא מצליח להירגע מהגילוי על מי שגנב את דמותו של רונין, ולא מסתיר את ההלם שלו ("התחלתי לימודי אומנויות לחימה בגיל חמש" – "אז לפני שנה, כזה?"), וקייט לא מצליחה להירגע מכך שגיבור ילדותה ממש נמצא איתה בדירה. היא מתקשה לתפוס את הבעייתיות שבסיטואציה, אבל לבסוף אנשי המאפיה מוצאים אותה (בגלל הכלב שהצילה), מגלים את שמה, ומתחילים לתקוף את הדירה.

זו הפעם הראשונה (ולא האחרונה) שהסדרה נעשית קומית במובהק: אנשי המאפיה מתגלים כאהבלים חביבים, מהסוג שנפוץ מאוד בקומדיות אקשן. זה היה מצחיק, אבל רידד את רמת האיום לאפס.

השניים נמלטים (ממש קל לעשירים למצוא דירות מיותרות בניו יורק), והכימיה הנהדרת ממשיכה כשהוקאיי – לאכזבתה של קייט – מתעקש להתעסק עם דברים פשוטים כמו חבישת פצעים כמו שצריך וממאן להתלהב מעודף המוטיבציה שלה.

והנה זה שוב: קייט בישופ היא ילדה מפונקת ומתלהבת שלא מבינה מהו איום אמיתי. הייתי אמור להתעצבן עליה, והייתי אולי מצפה שהסדרה תלמד את הנערה הזו לקח קשה או שניים, אבל היילי סטיינפלד פשוט משכנעת במוטיבציה הלא-משהו שלה, והאווירה מסביב סופר-קלילה, כאילו מתאימה את עצמה לגיבורה שלה. אז אם היו שמועות שהקינגפין מ'דרדוויל' יגיע לסדרה, קשה לי מאוד להאמין לזה.

הוקאיי מלווה את קייט לעבודתה (אצל אמא שלה, שמנהלת חברת אבטחה. טוב לדעת), וכאן מגיע הרגע הטוב של הפרק לטעמי – מונטאז' קצרצר שעונה בפשטות על השאלה מהפרק הקודם: כן, להוקאיי יש בעיות שמיעה, ואיך לא, אם הוא קפץ מגגות/נאבק בחייזרים/ברובוטים רצחניים/בגיבורי על אחרים/בת'אנוס ועוד. יש השלכות ללהיות גיבור על בלי שאתה גיבור על, מתברר. זה באמת היה רגע מקסים.

עוד בשיחה: מונולוג של קייט שמנסה ממש בכוח להסביר לנו למה צריך לאהוב את הוקאיי, למה זה לא באופנה, ולמה צריך לעשות את זה אפילו שלא באופנה. זה מרגעי המטא הללו שלטעמי קצת קורסים תחת המשקל של עצמם, עם כל הכבוד להגשה הנהדרת של סטיינפלד ולאדישות המחוייכת של רנר.

קייט פוגשת בעבודה את ארוסה של אימה ולא מסתירה את העוינות שלה כלפיו. היא שמעה אותו אתמול מדבר על "ירושה", והיא חושדת שהוא מעוניין באימה מהסיבות המאד לא נכונות. טוני דלטון עושה עבודה טובה בלהיות שרמנטי וכובש, ומצד שני להסתיר משהו מתחת המעטה החייכני. או שזה השפם, לא יודע.

לצערנו, קצת אחרי הקטע הטוב בפרק, מגיע הקטע הגרוע: הפרק לא מסתפק בהומור שהוזרק עד כאן, ואחרי שהוקאיי שולח את ילדיו חזרה הביתה עם הבטחה שהוא יגיע גם כן עד החג (הבטחות כאלה הן לא סימן טוב), הוא נאלץ לחפש את החליפה האבודה אצל כבאי מקומי, חובב משחקי תפקידים, שלקח אותה מדירתה השרופה של קייט.

סצינת ה"מאבק" היתה מצחיקה, כן. אבל על פי הידוע לנו בשלב זה, גם מיותרת לחלוטין. זה מרגיש שהסדרה מתאמצת מדי להיות קומית. כשההומור משולב בסצינה שמקדמת עלילה – גם אם הרבה ממנו – אני סבבה עם זה; אבל להקדיש דקות ארוכות ל"פלונטר" חסר פואנטה וחסר משמעות, זה כבר מציק. הוקאיי יכל להספיק לקחת את החליפה מהדירה של קייט כשהם יצאו ממנה, ולא ברור לי מה היינו מפסידים.

בינתיים, המשטרה מחפשת את קייט, ובשיחה טלפונית קצרה שוב מובהר לנו שקייט משחקת כאן במשחק שגדול עליה בכמה וכמה מספרים. היא נחושה, החלטית, אבל מפונקת, ולא ממש יודעת איך לאכול את הדייסה שהיא בישלה. היא כן מרגישה אמיצה מאד כשהיא מחליפה מהלומות מילוליות עם מי שמיועד להיות אביה החורג. המהלומות מתפתחות לדו קרב חרבות, ואני מודה שלא הבנתי את הסצינה הזו עד הסוף. קייט מאד נסערת, אבל מה בדיוק היא הוכיחה שם?

הסצינה כן נסגרת בגילוי בעל עניין – רמז רציני מאוד שג'ק הוא שרצח את דודו. אולי על הירושה הזו הוא דיבר אתמול? ראינו אותו גונב את החרב של רונין. אבל מי היה הילד שהדוד המבוגר הציג לקייט – לא צאצא ישיר יותר? אני מבולבל.

הבלבול ממשיך עד סוף הפרק. הוקאיי מחליט להסגיר את עצמו לכנופיה הלא מזיקה ההיא, ובטלפון אשתו אומרת לו "מהלך קלאסי של נטשה". אבל למה בעצם? הוא ממש באובססיה על החליפה. אני מבין שהוא רצה אותה קודם לכן כדי למנוע מאנשים אחרים להסתכן בלקחת את זהותו של רונין, אבל אם היא כבר אצלך, תעלה אותה באש ושלום על ישראל. מה הוא מנסה לעשות? הוא חושש מכך שהם יודעים את שמה של קייט בישופ? ומה הוא יעשה בנידון? לא יודע. הרבה שאלות, ותשובות אין.

הקומדיה ממשיכה כשהפושעים ממשיכים להתנהג כחדלי אישים, ושוב רמת האיום שואפת למינוס אחת. קייט, ברגע סלפסטיקי צפוי, מצטרפת להוקאיי השבוי, והנה הגיע הזמן לגילוי הגדול של הפרק!!! הבוסית של כנופיית הטרנינג היא – – –

מי זאת? לא, באמת, מי זאת? אה, ויקיפדיה יודעת – זאת אקו, גיבורת על חירשת שכבר אושרה סדרת ספין אוף שתעסוק בדמותה. אז נבלית היא לא תישאר כנראה, אבל זאת כבר פעם שניה שמארוול מציגים לי בסוף הפרק השני דמות נשית בצורה שצועקת לי "תתרגש", אבל לא, אין ממה להתרגש, סורי. הפסקול, לפחות, היה קצת מקורי בקטע הזה, וליווה גם את הקרדיטים – שאחרי השבוע שעבר עברו לסוף הפרק במקום בתחילתו. למה? שאלה נוספת לרשימה.

הפרק הזה היה פחות טוב מקודמו, בעיקר כי לא היה מהודק מספיק ברמת העלילה. אבל הכימיה בין שני הגיבורים באמת מצוינת וגם הקומדיה עבדה לרגעים. יש ציפיות להמשך, בהחלט, אבל אנחנו כבר בשליש הסדרה, ופלורנס פיו גם צריכה להיכנס כאן איפשהו. האם יהיה שינוי דרמטי בטון של הסדרה, או שהוקאיי אכן יצליח לחזור לביתו בזמן לחג המולד (ההבטחה הזו, נו, זה באמת היה מלחיץ)? נדע בקרוב.

הערה על הקרדיטים: חביבים, ודומני שזו הפעם הראשונה בסדרות הלייב-אקשן של מארוול שאלו כותרות פתיחה כהלכתן, עם כל הקרדיטים (ואז בפרק השני: עזוב, לא משנה). רפרפתי על שמות השחקנים שאת רובם לא הכרתי, אבל עניין אותי לדעת מי המלחין – כריסטוף בק, שכבר עבד עם מארוול בעבר, יחד עם עוד מישהו, לא מוכר. אבל למרות המוזיקה בסוף הפרק השני, נכון לבינתיים הפסקול המוצלח ביותר של סדרות מארוול עדיין שייך ל'לוקי'.