דיווחים מפסטיבל ירושלים 2021, חלק שני

פסטיבל ירושלים נגמר אתמול, אבל הנה בכל זאת כמה רשמים מהסרטים שראינו בתוכו.

הזוכים

זה אינו שמו של סרט, אלא תזכורת שבפסטיבל ירושלים מתקיים טקס פרסים שנתי לסרטים הישראליים שנכנסו לתחרות. השנה, למשל, זכו בפרס הסרט הטוב ביותר בתיקו משותף סרטה השני של הדס בן ארויה "מישהו יאהב מישהו" (שגם זכה בפרס השחקנית) וסרטו השני של תום שובל "הסירו דאגה מליבכם" (שגם זכה בפרס הצילום והמוזיקה). בפרס סרט הביכורים זכה "סינמה סבאיא" (שגם זכה בפרס חביב הקהל), את פרס השחקן קיבל "השחיין", את פרס התסריט קיבל פיני טבגר על סרטו "יותר ממה שמגיע לי", ואם התחלתם לשאול "רגע, כמה סרטים בעצם היו בתחרות בכלל", אז התשובה היא שהיו 6, ואם בשלב הזה התחלתם לספור ולגלות שכן, 5 מהם קיבלו פרסים ורק אחד ("איך נתת לזה לקרות") נשאר מחוץ לחגיגה, ותהיתם אז למה בכלל לעשות תחרות, אז התשובה היא מורכבת. אבל נסתפק בלהגיד שכן, יש מעין רוח לא פעם בפסטיבל של תחושת "לא לקפח אף אחד" וזה נובע הן מתחרות מצומצמת, והן מהעובדה שהרבה מהשופטים צריכים אחר כך לעבוד עם האנשים שהם מחלקים להם (או לא מחלקים להם) פרסים, ושבכלליות אפשר לנסות לחשוב איך לשפר את כל העסק הזה. כל זה לא משנה את זה שברכות לזוכים, ומי יתן ומתישהו הסרטים האלה גם יוקרנו באופן רציף מול קהל בהקרנות מסחריות. (יהונתן צוריה)

השפעת של פטרוב | Petrov's Flu

אין באמת דרך לתקצר את העלילה של "השפעת של פטרוב". אפשר להגיד שלפטרוב יש אישה, ילד ושפעת, אבל כל משפט מעבר לזה יהיה ספוילר. הדרך הכי טובה לתאר את "פטרוב" תהיה לספר על ההקרנה שלו. או יותר נכון, על אירוע אחד בה. אחרי 40 דקות של סרט, שתי שורות קמו ממושביהן בשלמותן, באופן שנראה כמעט כמו פרפורמנס מתוכנן, ויצאו מהאולם. הנותרים באולם מחאו כפיים נמרצות בסופו. אישית, אני מרגישה שמדובר בהתקף חרדה מתמשך בצורת סרט. תכננתי לראות עוד סרט אחריו, אבל 140 דקותיו האינטנסיביות התישו אותי לחלוטין. אין רגע לא אינטנסיבי ב"פטרוב", ולכן גם אי אפשר להסיר ממנו אין העיניים, ולא במובן הטוב. יש תחושה שאולי מדובר בפרויקט תשוקה של הבמאי קיריל סרברניקוב (שביים גם את "הסטודנט" ו"קיץ", וידוע גם בתור הבמאי שלא מגיע להקרנות של עצמו בעקבות סכסוך עם השלטונות ברוסיה), הסרט שבו הוא שובר את הכלים, אבל שבירת הכלים הזו מטורללת מדי וניכר נסיון יתר לזעזע את הקהל. קשה מאוד לראות את החלקים החכמים בה, ויש. גם כשהוא מביים סרט רע, ממש רע לפעמים, סרברניקוב עדיין במאי נהדר. (מאיה כהן שלו)

תשעה ימים

"תשעה ימים" מציג בפנינו את ויל (וינסטון דיוק, "אנחנו", "הפנתר השחור"), אדם שנמצא באמצע המדבר ומתבונן בטלוויזיות כל היום. על הטלוויזות: חיים של שלל אנשים שונים שמתרחשים בזמן אמת. כשקורה משהו חשוב, הוא יכול להקליט את המאורע מראש וכך לצפות בו לאחר מכן שוב. רחוק מאוד מאלוהים, אבל בהחלט ישות בעלת כוח קוסמי. כל זה בא לידי ביטוי כאשר אחת מהאנשים הוא עוקב אחריהם לפתע מתה, והוא צריך לבחור נשמה חדשה שתרד לכדור הארץ ותחליף אותה, במה שהוא בעצם רצף ראיונות עבודה ארוכים על הזכות לחיות.

מעין אח תאום רחוק מאוד של "נשמה", "תשעה ימים" עוסק בשלל דברים: ראשית כל, על החיים עצמם, כמו שניתן להגיד – מה טוב בהם? מה רע בהם? מה אנחנו רוצים לנצור? למה? אבל סרטים פילוסופיים מדי נוטים ללכת לאיבוד, ולכן הסרט מוסיף ממד רגשי חשוב שהוא הדרך שלנו להתמודד עם אובדן. כי למרות שוויל עבר עשרות אנשים (כך נראה) בתהליך הזה, עדיין כל מוות פוגע בו באופן אישי, והוא צריך זמן להתמודד איתו. האנשים שבדרך – בין אם המרויאנים (בין המרויאנים: זאזי ביטס ["דדפול 2", "ג'וקר"], טוני הייל ["ויפ", "משפחה בהפרעה"], ביל סקארסגארד [פניוייז בחידוש של "זה"]), ובין אם הסיידקיק הלא ברור שלו בגילומו של בנדיקט וונג (וונג מ"דוקטור סטריינג'", מחוזק במבטא הבריטי המקורי והנפלא שלו) – עוזרים לו, או לפחות מנסים, ככל שהוא מרשה להם.

וזה כמובן גם, במובן מעט שטחי, סרט על ראיונות עבודה. איך אנשים מתמודדים איתם, איך הבוחנים מתמודדים איתם – ועוד. וזה גם סרט על דברים מגעילים (ומצחיקים ממש), ודברים קטנים, ועוד ועוד – וזה סרט פשוט מושלם. איטי (חלק מסוים מהקהל קם בהקרנה בתחושת "שום דבר לא קורה כאן"), אבל מושלם. (יהונתן צוריה)

גגארין

יש הרבה סרטים שאומרים עליהם שהם הופכים את העיר לדמות או מציירים דיוקן של שכונה. "גגארין" הוא סרט שכל כך רוצה שיגידו עליו את זה שזה קצת פתטי. הוא עוסק ביורי, נער צרפתי שגדל בשיכון שנקרא על שמו של האדם הראשון בחלל, והפך את זה לכל האישיות שלו. הוא מסרב לקבל את העובדה שהבניין שלו מיועד להריסה ומתחבר עם מאניק פיקסי דרים גירל שגרה בסביבה. רוב הסרט פשוט לא מאוד מעניין למרות שיש כמה דימויים ויזואליים חביבים, כי הם לא עד כדי כך מלאי השראה, וגם מפוזרים לאורך שמונים הדקות הראשונות די בקמצנות. הסוף קצת יותר פרוע אבל גם נגרר (או שזה נראה לי ככה רק כי מיהרתי להקרנה הבאה) ולא הרגשתי שהסרט השאיר אותי עם תובנה או רעיון שהיו שווים את זה. (שני אוירבך)

גליץ' במטריקס

"מה אם אנחנו בעצם חיים בסימלוציה", שואלים כל מיני אנשים ברחבי עולמנו, חלקם מושפעים מפיליפ ק. דיק, חלקם מ"המטריקס", ורובם מציגים טיעונים לא ממש משכנעים. לא שיש דרך אמיתית להפריך את הטענה הזאת, כמו כל טענה תיאולוגית שהיא, אבל אם "גליץ' במטריקס" מביא את מיטב המוחות והאנשים שאמורים לשכנע אותו להתעורר מהחלום שאנחנו נמצאים בו ולהבין שכל אפקטי המנדלה בעולם הם תוצאה של באגים בתוכנה ושאנחנו בעצם ניסוי או משהו שכזה – זה פשוט לא משכנע.

למזלו של "גליץ' במטריקס" – זה לא מה שהוא עושה. מה שהוא עושה זה לשאול "מה גורם לאנשים להאמין שהם חיים בסימולציה", ואז הוא מציג סוללת אנשים (רובם באנימציה שמחביאה את הפנים שלהם ומנכרת אותנו אליהם לא מעט) שמדברים ברצינות רבה על דברים מסוימים, רק כדי להגיד אחר כך "אבל יש מצב שכל זה נובע מזה שפשוט קשה לי לתקשר עם אנשים". זה מגיע לשיא מאוד דרמטי, מאוד כואב, ומאוד מטריד בשלב כלשהו בסרט.

כל זה לא הופך את "גליץ' במטריקס" למוצלח במיוחד – חסר לו בהחלט עוד קצת מבט לאחור על התופעה, עוד קצת מידע שהיה הופך אותו באמת למסמך מעמיק ומרתק ולא משהו שנופל לא פעם ל"אנשים מדברים שוב ושוב על אותו סוג חוויות". ובכל זאת, זה סרט טוב ומעניין על תופעה שנראה שצוברת תאוצה, ושווה לתת לו את הזמן שלכם (יהונתן צוריה)

סופרנובה

מכירים את הסיפור על זה שצפרדעים יישארו בסיר מים רותח ויתבשלו בעודן בחיים אם הטמפרטורה תעלה בצורה הדרגתית מספיק? אז זה אומנם מיתוס שקרי לחלוטין, אבל כמטאפורה זה עדיין נהדר. כשאנשים שלא אנקוב בשמם (אבל יקבלו את הכאפה שלהם אישית) אמרו לי ללכת ל"סופרנובה" הם תיארו את זה כסרט שבו קולין פירת' וסטנלי טוצ'י הם הומואים חמודים בטיול. וזה נכון, בהתחלה. ואז אנחנו מגלים שלסטנלי טוצ'י יש קצת דמנציה אבל בסדר, למי בפסטיבל הזה אין? וככה, צעד אחרי צעד, ובלי שאני אשים לב לאן לוקחים אותי, זה נהיה סיפור טרגי ומרסק לב ותאמינו לי, אני רגילה לבכות במקומות ציבוריים, אבל עם מסכה זה פשוט נהיה בלגן. "סופרנובה" הוא לא סתם סרט עצוב, הוא עצוב בדיוק באופן שנוגע לי בנקודות רגישות במיוחד או בנקודות רלוונטיות כרגע, מה שרק עוד יותר פירק אותי. זה גם סרט עדין, חכם ואלגנטי שכדאי לראות, אבל עדיף לעשות את זה בחברת מישהו אהוב וכשכולם במשפחה בריאים בגופם ובנפשם. (שני אוירבך)


זהו, זה היה הפסטיבל. מוזמנים לשתף בחוויות שלכם, לטובה ולרעה, או להתחיל לאגור כוחות לקראת פסטיבל חיפה שמגיע ממש עוד שבועיים בערך.