דיווחים מפסטיבל ירושלים 2022

זהו, סיימנו - עדכון אחרון.

הסרטים בסקירה:

יום ב': משולש העצבות, אזרח מודאג, אש האהבה, 3000 שנים של כמיהה, סבוי, עכביש קדוש
יום ד': ברוקר, החלטה לעזוב, מי שמעשן משתעל, קריוקי, אמריקה, כל מה שאני יכולה,,  קאט!, הטריטוריה,  ניקולא הקטן – מאושר עד הגג
יום ה':  אגם פלקון, הדרך לאילת, מרגניות
יום א':  הבור, לא גיבור של אף אחד, אי-אה

 

הבור

אני מאמינה שרבים יקללו אותי אם ילכו ל"בור" בגלל ההמלצה שלי, שהיא מאוד מסויגת. "הבור" השאיר אותי קצת מבולבלת, זה סרט שאין בו דיאלוגים בכלל, והוא מעין רצף של דימויים שמספרים סיפור מאוד רופף (בגדול, על בור) ודי זהו. בתקציר נכתב "חוויה קולנועית", שזו דרך יפה להגיד "זה לא בדיוק סרט". 

לכן קצת קשה לכתוב על משהו כזה, כמו שאי אפשר בדיוק "להנות" ממנו, אבל הוא כל כך יפה. באמת. את הדבר שהוא מנסה לעשות הוא מבצע מדהים. אבל אין באמת מה להגיד עליו חוץ מזה. הייתי תולה כל פריים ממנו על הקיר, אבל זהו. מי שזה מדבר אליו כנראה ימצא מה לאהוב בו, ומי שלא, לא. למרות שכאמור לא באמת קורה כלום, אף אחד לא יצא מהאולם. זה אומר לא מעט. (מאיה כהן שלו)

לא גיבור של אף אחד

טרוריזם, גזענות, זנות, קנאות – יש בסאטירה של "לא גיבור של אף אחד" לא מעט סכינים מושחזות נגד החברה הצרפתית, ובכל זאת לאורך רוב הסרט המילה העיקרית שריחפה אצלי בראש היא "חמוד". 

אולי כי הסכינים של הסרט לא ממש דוקרות בשלב כלשהו ורק נמצאות ברקע כדי שתמיד תוכל לזכור שהסרט מדבר על משהו, אולי כי כל הדמויות – כולל האנטגוניסטים – באמת מאוד סימפטיות, ואולי פשוט כי גם הסרט עצמו מעדיף לחבק מאשר לעקוץ. (יהונתן צוריה)

אי-אה 

מאז תחילת הפסטיבל סיפרתי לכולם על נאום הזכייה של היוצרים בפסטיבל קאן. בנאום הזה נמנו כל החמורים שהשתתפו בסרט (משהו כמו 16 חמורים), אבל לא באמת ידעתי מה לצפות מהסרט עצמו. כלומר, זה סרט על חמור. וזהו. 

והוא… סבבה כזה? הוא כל כך סרט פסטיבלים שזה כמעט ברמת הפארודיה לפעמים, למשל כשהכול נהיה פתאום אדם (למה פתאום הכל אדום? זה לא שחמורים רואים באדום). כל החמורים שנמנו מאוד חמודים ומלאי הבעות, אין מה לומר, אבל הסיפור לא אחיד, קצת מעיק, ובעיקר נעדר דמות חומלת אחת לרפואה. מלבד החמור, ואולי שתי דמויות משניות, אין לי באמת לספמט או להזדהות עם אף אחד, ולכן אני לא באמת מושקעת ולא לגמרי מתעניינת. (מאיה כהן שלו)

אגם פלקון

דיאלוג שהתנהל מאחורי בהקרנה:

גבר: משעמם

אישה: אבל מאוד יפה

גבר: לפעמים יפה זה לא מספיק

ובכן, מר גבר וגברת אישה, שניכם קצת צודקים, אבל אני לא בטוחה שזו הבעיה המרכזית של הסרט. ב"אגם פלקון" יש שני נערים: אחד הוא סבסטיאן בן ה14 והשנייה היא קלואי בת ה16. המשפחות שלהם נמצאות בחופשה יחד על שפת האגם, ומתפתח בינהים קשר ספק חברי ספק רומנטי. הסרט באמת מאוד יפה, אבל הוא יפה באותו האופן לכל אורכו (אגם, עצים, שמש, אגם, עצים, שמש, אגם, עצים, שמש – וחוזר חלילה) זה יופי מונוטוני שמאבד את הרושם שלו בחצי השעה הראשונה של הסרט והופך לסוג של בלתי נראה. 

הסרט מתייחס גם לתסריט ולבימוי במונוטוניות הזאת: על פני השטח קורים הרבה דברים דרמטים, אבל התחושה בצפייה היא שלא קורה כלום ושום דבר. סצנה קריטית תקבל את אותו מסגור כמו סצנת נוף. יש פה לא מעט סצנות קריטיות במשמעותן, וזה כמעט הישג בפני עצמו שהבמאית הצליחה לגרום להן להיראות כל כך נונשלנטיות.

"אגם פלקון" הוא לכאורה סרט פילר פסטיבלים קלאסי, אבל משהו בו השאיר אצלי טעם לוואי לא נעים. (מאיה כהן שלו)

הדרך לאילת

הביקורת המסויגת שלי על "הצלילה" הסתיימה, בראש שלי, ב"אם זאת נקודת הפתיחה, אני ממש סקרן לראות מה יהיה הסרט הבא של יונה רוזנקיאר" – כי זה לא היה סרט מושלם, אבל הוא לחלוטין מראה הבטחה למשהו טוב יותר בהמשך. 

אני עדיין מאמין שהמשהו הטוב הזה עוד יגיע, אבל לצערי – "הדרך לאילת" הוא לא המשהו הטוב הזה. 

הסרט מתאר את מסעם של אלברט ובן: הראשון אב מנוכר שלא יודע על בנו כלום ומעדיף לבלות את זמנו בקטטות ובהתערבויות טיפשיות – כמו לנסוע מהקיבוץ הצפוני עד לאילת, והשני בנו שנמצא במשבר אמצע החיים ושרוצה שאביו יחתום על איזה משהו שעלול לסדר אותם כלכלית. 

משהו בסרט, לצערי, פשוט לא עובד: אם רוזנקיאר הצליח לתאר את הדינמיקה באופן אמין ב"צלילה", כאן דינמיקת האב-בן מרגישה קלישאתית יותר ומגושמת. אולי האנשים שהם פוגשים בדרך היו יכולים להרים את הסרט, אבל הסרט מתגלגל בין קלישאות לא מחמיאות לסוג צילום מאוד ספציפי שעבד טוב מאוד בסצינת הפתיחה, אבל מאבד מכוחו ככל שחוזרים אליו. (יהונתן צוריה) 

מרגניות

"מרגניות" נמצא ברשימת הצפייה שלי כבר כמה שנים, וכל פעם שאני נתקלת בו אני מרגישה תחושת אשמה שעדיין לא הצלחתי להגיע אליו. לכן מאוד שמחתי כשראיתי שתוקרן רסטורציה בפסטיבל, והציפיות שלי היו מאוד גבוהות. 

אבל משהו בסרט פשוט לא ישב לי. אם נשפוט את הסרט לטובה, יכול להיות שזה בגלל שזה הסרט הרביעי או החמישי שראיתי באותו יום וכבר הייתי קצת גמורה, אבל אני לא בטוחה שזה זה. מדובר בסרט קצרצר, אבל הוא כל כך התיש אותי. בהתחלה זה מאוד כיף שאין עלילה והכל כיף ושטויות עם צמד השמוקיות האלו, אבל די מהר זה נמאס והסרט ממשיך לעשות בדיוק את אותו דבר ללא שום שינוי או התקדמות. חלק בי גרגר בהנאה למראה נשים אוכלות מגעיל, ואני מבינה למה הסרט היה כל כך שערורייתי כשיצא (ובעצם גם היום) אבל בשורה תחתונה פשוט לא נהניתי ממנו, וממש רציתי. (מאיה כהן שלו)

 

קאט!

חוץ מהתקציר שנמצא בתוכנייה לא ידעתי שום דבר לגבי "קאט!" לפני שנכנסתי – לא ראיתי טריילר ולא צפיתי בסרט היפני שאותו הוא מחדש – ואני מאוד שמח על כך. מה שמתחיל בתור סרט על הפקה של סרט זומבים שנתקלת פתאום בזומבים אמיתיים לוקח פניות אל מקומות שלא ציפיתי להם בכלל. בלי להיכנס לפרטים, אגיד שהסרט מומלץ גם אתם פחות בקטע של אימה או זומבים, ומאוד מומלץ לאנשים שהיו סטודנטים לקולנוע או השתתפו בהפקות סרטים.

האספקט המבריק ביותר של "קאט!" הוא המבנה שלו, שנראה תמוה בהתחלה אבל מתגלה כמבריק ככל שהוא מתקדם. אם במערכה הראשונה חשבתי שהוא חמוד אבל נראה כמו סרט שמצלמים עם החבר'ה בחופש הגדול, בסופו הוא כבר השתבץ בפסגת רשימת סרטי השנה שלי (לצד "הכול בכל מקום בבת אחת"). והוא גם מקבל נקודות בונוס על היותו באורך של שעה וחמישים בלבד, הסרט הכי קצר שראיתי עד כה בפסטיבל. מכיוון שהפצה מסחרית בארץ לא נראית באופק, אני מפציר בכם לנסות לתפוס את אחת משתי ההקרנות שלו שנותרו. סרט זומבים לפנתיאון. (מתן בכר)

 

הטריטוריה

אם קראתם את התקציר של "הטריטוריה", על ילידים ביערות הגשם והקבוצות שמנסות לכרות את היער ולגרש אותם, וחשבתם לעצמכם "וואו, זה בטח סרט תיעודי מבאס למדי עם תמונות ג'ונגל יפות", אז ברכותיי! צדקתם. "הטריטוריה" לחלוטין עושה את מה שרשום על העטיפה שלו – אם כי אולי קצת יותר אופטימי, בסך הכול, מהסרט התיעודי המדכא הרגיל שלך. זה לא סרט רע, בשום מובן, אבל קשה להגיד שהוא מבריק, לצערנו. (יהונתן צוריה)

 

ניקולא הקטן – שמח עד הגג

״ניקולא הקטן – שמח עד הגג״ מביא למסך הגדול (שוב) את דמותו של ניקולא הקטן, גיבור הספרים והקומיקסים הצרפתיים. אבל זהו יותר מאוסף סיפורים קצרים וחמוד (מאוד!) מאוירים בצורה הכה מקסימה שהקוראים שלו מכירים. זהו גם הסיפור של הסופר רנה גוסיני והמאייר ז'אן־ז'אק סמפה, שיצרו את דמותו של ניקולא – על איך הם יצרו ופיתחו את ניקולא, וגם על ההיסטוריה הפרטית שלהם וכמה ממנה היווה השראה למעשיות של ניקולא.

זהו סרט ילדים ברמה הגבוהה ביותר: הסיפורים של ניקולא כובשים, סיפור המסגרת מעניין ומקסים בנוסף לכל זה, הסרט לא מתחמק גם מנושאים כואבים יותר כמו מוות, ילדות קשה ואף ההיסטוריה של משפחת גוסיני בשואה.
כמאמר הקלישאה, מדובר סרט שההורים ייהנו ממנו לא פחות מהילדים, ובכלל הסרט הכי מוצלח שראיתי עד כה בפסטיבל ירושלים השנה. (אור ענבר)

 

קריוקי

"קריוקי" הוא סרט טוב מאוד, שאתם – לא משנה מי אתם – כנראה תאהבו מאוד, אבל אני דווקא מצאתי את עצמי מסתייג ממנו ככל שהוא נמשך. אני לא בטוח שזאת אשמתו, ואני לא בטוח שזאת לא אשמתו.

הנה העניין: הסרט עוקב אחרי זוג מבוגר (ששון גבאי וריטה שוקרון) שהחיים הנוחים והבורגנים שלהם מתערערים כאשר לדירת הפנטהאוז במעלה בניין הדירות שבו הם גרים נכנס דייר חדש וכריזמטי (ליאור אשכנזי). והשאלה היא זאת: האם הסרט לועג לזוג הזה – והקומדיה בתוכו לא פעם היא על החלומות והשאיפות שלהם – או דווקא חומל ומלא באהבה ואמפתיה כלפיהם? קשה לי להכריע באופן סופי, אבל הקהל שמסביבי בבירור נהנה לצחוק על הגיבורים, וזה היה קשה עבורי כי לא הרגשתי שהם באמת ראויים לבוז שלנו – לא בכלל, ובטח לא תחת ההופעות המופתיות של ששון גבאי וריטה שוקרון.

גם פרט לזה יש כמה פספוסים מינוריים בסרט הזה (אני מניח שמתישהו הייתה תשובה לזה בתסריט, אבל איך לעזאזל מורה ומנהלת בוטיק משכירים/קנו דירת עתק במגדל דירות שכזה?), אבל השורה התחתונה היא זאת – "קריוקי" הוא להיט, ובצדק, וכדאי לכם לראות אותו – גם אם אני אישית לא הצלחתי להיכנס לקצב שלו עד הסוף. (יהונתן צוריה)

 

אמריקה

"אמריקה" מתחיל מנקודת מוצא די בסיסית: אלי (מיכאל מושונוב) גר באמריקה תחת השם איליי. הוא שינה את שם משפחתו כדי שלא ימצאו אותו מהארץ, אבל עורך דין מוצא אותו כדי לספר לו שאביו מת והדירה שלו בתל אביב עוברת אליו בירושה. עד כאן נשמע די שמח: הרי מי לא רוצה דירת גן באמצע תל אביב, אפילו אם זה אומר להרוג את אחד מבני המשפחה?

אבל "אמריקה" מתגלה כסרט עצוב מאוד, עם תפנית אחת גדולה שמתרחשת יחסית מוקדם. התקציר הרשמי של הפסטיבל עושה סיבובים באוויר כדי לא לגלות, אז גם אני לא אגלה, אז רק אגיד שהסרט מצולם מדהים, וזו לחלוטין הנקודה הכי חזקה בו. גם המשחק והבימוי מרשימים ביותר. הנקודה החלשה בעיניי היא התסריט: משהו בדיאלוגים לא מתגלגל טוב וכששומעים אותם, במקום לזרום עם השיחה על המסך, המוח מתחיל לחשוב עליהם בצורת תסריט. בנוסף, בסרט יש גם המון קפיצות בזמנים, וזה נהיה מתיש בשלב כלשהו. 

בכל זאת, מדובר בסרט טוב, ואפילו שמדובר בנושאים קשים וכואבים, נהניתי לצפות בו. (קסם ברקוביץ')

 

כל מה שאני יכולה

אם "קריוקי" מסתמן כלהיט הישראלי הבא, "כל מה שאני יכולה" נראה כמו הסרט הישראלי שיותר יתקשה למצוא קהל. זה לא שהקולנוע הישראלי אי פעם היה קליל לחלוטין, אבל דרמת בית משפט על תיק אונס ועל החיים הפרטיים של התובעת שלו היא לא בדיוק החומר שמזמין קהל. הרי בסרטים קלילים אתה לפחות יודע שתצא שמח, גם אם תגיד ש"היה יכול להיות יותר טוב". סרטים "רציניים", או שהם טובים או שגם ביאסת לך את הערב, וגם אפילו לא בשביל משהו שעשוי טוב.

אבל "כל מה שאני יכולה" עשוי טוב. נהדר, אפילו. סצנת הפתיחה שלו – בעצם מעין סרט קצר בפני עצמו – מראה שאנחנו בידיים טובות: רעות (אניה בוקשטיין) נוסעת במונית שירות כאשר היא מגלה שיש לה קשר עם הבחור שעד לפני רגע נרדם עליה. זאת סצנה שמצליחה להראות את המועקה, הלחץ, והחשש – אבל גם הרבה הומור, חוכמה וחדות. וכך גם הסרט, שאף פעם לא מקטין או מקליל את הדברים הקשים שנמצאים בו, אבל יודע כמה נחוץ לצופים לנשום לרווחה ולא להיות במועקה. אניה בוקשטיין נהדרת (ואחת הסצנות הכי חזקות שלה נעשות ללא מילים), וכולי תקווה שגם הסרט הזה ימצא את המקום המגיע לו. (יהונתן צוריה)

 

ברוקר

עם כמה שינויים קלים הסרט החדש של הבמאי היפני הירוקאזו קורה-אדה היה יכול להיות פריקוול לסרטו "המשפחה שלי". הוא אומנם מתרחש בקוריאה ולא ביפן, אבל בשני המקרים העלילה מלווה משפחה נבחרת של אנשים טובי לב ומלאי אהבה, שנסיבות החיים דחקו אותם לפינות אפלות. אם צעירה נוטשת את תינוקה ליד כנסייה, אך כשהיא חוזרת במפתיע לקחת אותו היא מגלה ששני סוחרים מתכננים למכור אותו לזוג עשיר. הסוחרים, התינוק והאם יוצאים למסע מוזר אך גם מחמם לב בעקבות הבית המושלם לזאטוט, שיכלול הרבה שיחות נפש, ביקור בבית יתומים, גלגל ענק, אתגרי אימפרוביזציה פתאומיים והסתבכות עם גנגסטרים. ויש גם צמד שוטרות שמנסות לתפוס את החבורה על חם, ובינתיים אוכלות המון ומפטפטות. 

לרגעים נראה שהסרט הולך לכיוונים של מותחן פלילים אפלולי או רוצה להגיד משהו מורכב על מצבם של יתומים וילדים נטושים בקוריאה, אבל רוב הזמן זה לא העיקר. קורה-אדה מעדיף להתמקד במה שבאמת מעניין אותו – תאים משפחתיים לא שגרתיים, שגם בשיא השפל קשה לא לקוות שבסוף זה יסתדר להם. לא משנה כמה הדמויות ינסו להתנתק רגשית ולשמור על הקול שלהן, הן נמצאות בסרט מתוק, מקסים, שובה לב ועוד סופרלטיבים חמודים שכאלה. כל זה לא אומר שאין בדרמה הזו גם רגעים עצובים וטרגיים, אבל תמיד יש גם תקווה לעתיד טוב יותר, עם קצת מזל. שימו לב – ייתכן צורך בטישו. (נעמה רק)

 

החלטה לעזוב

עוד נרחיב על הסרט הזה כאשר הוא ייצא בקולנוע (ואם אני מבין נכון, זה התכנון של לב), אבל על רגל אחת אפשר להגיד שמדובר הן בסרט הכי יצירתי של פארק צ'אן ווק בכל הנוגע לבימוי (הדרך שבה דברים נכנסים ויוצאים מהפריים נפלאה) והן הסרט הכי מתון שלו בכל הנוגע לתכנים. למי שמצפה מהבמאי של "שבעה צעדים" ו"המשרתת" לעוד חגיגת מין, אלימות וסטיות נוספים – מצטער. הפעם מדובר בסרט שכמעט (דגש על כמעט) אפשר לראות עם כל המשפחה. 

הסיפור על הבלש שמתקרב לאלמנה שהוא חוקר את מות בעלה מתקדם באיטיות מדודה, והוא מתקדם הן באופן צפוי והן בדרך הכי מסובכת ובלתי ניתנת לצפייה בשביל להגיע לאופן הצפוי הזה. יש בזה משהו יפה, אבל יש גם משהו בדרך הזאת שוא פשוט מתיש – הסרט עושה את הדבר הזה שסרטים עושים – וזה תמיד טעות – של להציג משהו שנראה שהוא סוף הסרט רק בשביל שהצופים יגלו שיש עוד מערכה שלמה לפניהם, מה שגורם להם (או לפחות: גורם לי) להתחיל להגיד בראש כל הזמן "נו, עכשיו נגמר?" 

בשורה התחתונה: לא פסגת היצירות של פארק צ'אן ווק, אבל כאילו – עדיין סרט של פארק צ'אן ווק. (יהונתן צוריה)

 

מי שמעשן משתעל

קוונטין דופייה עושה סרטים משונים מאוד ושניים מהם השתחלו לתוכניית הפסטיבל הנוכחית: "לא ייאמן, אבל אמיתי" והסרט הזה. הראשון מציג אגדה מעוותת, מצחיקה ומטרידה, אבל קוהרנטית יחסית. "מי שמעשן משתעל", לעומת זאת, הוא טרלול הטרלולים. 

העלילה מספרת על… וואי, מאיפה להתחיל. "כוח הטבק" הם חבורת גיבורי על סטייל פאוור ריינג'רז, רק אמיתיים ולא טלוויזיוניים, שמצילים את העולם בעזרת הרכיבים המזיקים בסיגריות, כולל מתקפה משולבת בשם "סרטן". כל חבר בצוות טרוד בענייניו – ניקוטין מאוהבת בבוס שהוא במקרה גם עכבר מרייר, כספית מתגעגע למשפחה שלו, מתנול סובל מבדידות וכו'. כשהבוס שולח אותם לטיול גיבוש ביער הם נשאבים לתחרות צ'יזבטים, שגם מופיעים בסרט כסרטי אימה קצרים. 

מה הז'אנר של הסרט הזה? קומדיה, נניח. פרודיית אקשן-גיבורים שמתמקדת ספציפית באקשן זול לילדים מעשורים עברו. אבל גם עם רגעים של אימה פסיכולוגית, סביבתית וקיומית, הבלחות של גועל נפש ומה שנראה כמו מחווה מוזרה למדע בדיוני ברוח "מסע בין כוכבים". אם כל זה מקליק לכם משהו במוח, או שפשוט ראיתם סרט של קוונטין דופייה בעבר ואהבתם, שווה שתצפו. הוא יצירתי לאללה, מצחיק-מטופש וגם מצחיק בקטע לגיטימי. על הנייר, "לא ייאמן" הוא הסרט הטוב יותר של דופייה בפסטיבל הנוכחי, אבל "מי שמעשן משתעל" הוא יציאה שחובבי ביזאר חייבים לעצמם. (נעמה רק)

 

משולש העצבות 

ממש היום קפץ לי בזכרונות של פייסבוק שלפני שלוש שנים הגעתי להקרנה של סרט פתיחת הפסטיבל בבריכת הסולטן, "פרזיטים" שמו. הסרט עסק בהבדלי מעמדות ויחסי כוחות ומה קורה כשהם מתערערים, וכלל כמה תפניות לא צפויות. בכניסה להקרנה חילקו לנו אפרסקים, מה שנראה קצת תמוה, אבל בשלב מסוים מבינים שהייתה לכך סיבה.

לפני כמה ימים הייתה לי קצת תחושה של דז'ה-וו. שוב הגעתי להקרנה של סרט פתיחת הפסטיבל בבריכת הסולטן, שהפעם נקרא "משולש העצבות". גם הסרט הזה עסק בהבדלי מעמדות ויחסי כוחות ומה קורה כשהם מתערערים, וכלל כמה תפניות לא צפויות. הפעם קיבלנו בייגלה בכניסה, מה שנראה קצת תמוה, וגם הפעם הכוונה התבהרה במהלך הצפייה.

"משולש העצבות" עוסק בתמות דומות לאלו של "פרזיטים", אבל בדרך מאוד שונה. כמו שקסם כתב, מומלץ להגיע בלי לדעת יותר מדי (לפני הצפייה הספקתי להיחשף לספוילר באתר בידור ישראלי על תפנית שמתרחשת רק בתחילת המערכה השלישית של הסרט). במבחן ההשוואה בין הסרטים, "משולש העצבות" הוא לחלוטין המפסיד, אבל זה לא אומר שהוא סרט גרוע. הבימוי יצירתי, הוא מאוד מצחיק ויש בו תצוגות משחק מוצלחות. הבעיה העיקרית שלו היא האורך: יש כאן יופי של סרט של שעה וארבעים שלכוד בתוך סרט של שעתיים וחצי. הרבה ממנו היה יכול להישאר על רצפת חדר העריכה, ספציפית במערכה השנייה הנמרחת שכוללת סיקוונס של כמה דקות של אנשים מקיאים בזה אחר זה. לבעלי קיבה רגישה אולי כדאי לא לצפות על בטן מלאה. (מתן בכר)

 

אזרח מודאג

כשנכנסתי ל"אזרח מודאג" הפרט היחיד שזכרתי עליו היה שבטריילר שלו מתנגן "אני מקפיצה". השיר באמת מופיע בסרט, באחת הסצנות הראשונות, וזו סצנה מצוינת וכיף גדול, אבל מיד אחריה הסרט הופך להיות סרט ישראלי מהסוג שכבר ראינו קודם, במיוחד בשנים האחרונות. 

העניין פה הוא מן הסתם לא "אני מקפיצה", אבל אפשר להסתכל דרכו על הבעיה העיקרית של הסרט. יש בו קטעים טובים מאוד, מצחיקים וחדים שמצליחים להעביר אמירה מורכבת, אבל הם נבלעים בתוך מכלול אפרורי. כאילו הסרט יכול להיות הרבה יותר נחרץ וחצוף אבל הוא כל הזמן מתרחק מזה ומחזיר את עצמו למחוזות הגנריוּת. 

שלא תבינו לא נכון, "אזרח" לחלוטין שווה צפייה וכל המעורבים בדבר חמודים ועושים עבודה טובה מאוד. אבל הצפייה בו מעייפת וגם בחלקים הטובים והפחות קונבנציונליים התחושה היא שיש פה בדיחה פנימית שלא כל אחד יבין. (מאיה כהן שלו)

אש האהבה

לבה זה מגניב. 

בעצם, אולי "מגניב" זאת לא מילה מספיק חזקה. לבה זה מסוג הדברים מעוררי היראה שמזכירים לנו שאנחנו לא הבוס הגדול בטבע הזה מסביבנו. אפשר לראות לבה המון זמן ולא להשתעמם – כפי שהוכיחו לנו מנורות לבה – פשוט כי נראה שההגיון הפיזיקלי מתגמש כשיש לבה בסביבה. לבה עד כדי כך מגניבה. 

ובכל זאת, אולי שעה וחצי של לבהות בלבה זה לא מספיק. טכנית, יש ב"אש האהבה" סיפור – על זוג חוקרי הרי געש צרפתיים – אלא שכל זה אף פעם לא מתבשל באמת לסיפור.

כן, הם היו זוג, כן הם חיו בסכנה מתמדת, כן הם נורא אהבו הרי געש. אוקיי, אבל מה הסיפור מאחורי כל זה? 

אפשרי שהאשמה היא גם במירנדה ג'ולי שלא מתגלה כקריינית מחוננת, למרות שאני עדיין אגן על סרטיה עד קצה העולם – מצאתי את עצמי בעיקר מתגעגע לוורנר הרצוג, שסיפר (בערך) את אותו סיפור ביצירת המופת שלו "איש הגריזלי" מ-2005. אולי גם בסרטו על הרי געש, אבל את זה לא ראיתי. 

בשורה התחתונה "אש האהבה" לא מצליח להיות הסרט שהוא מעבר ל"לבה זה ממש מגניב". (יהונתן צוריה)

 

3000 שנים של כמיהה

ככל שסרטו החדש של ג'ורג' מילר מתקדם, אני מבינה שבעצם אין לי מושג מה דעתי עליו. זו סוג של פנטזיה רומנטית בלי הרבה רומנטיקה, או אולי אסופת סיפורים אבל שהסיפורים בה הם לא העיקר. לי הוא הרגיש בעיקר כמו רעיון שעיקרו הוא "אוקיי אוקיי אוקיי אבל מה אם אידריס אלבה שד ענק עם אוזניים מחודדות ורגליים שנראה שעשויות מקשקשי בת ים". 

זה סרט מאוד מוזר עם בעיית טון מאוד חמורה. יש רגעים שהוא לחלוטין סרט ילדים , לצד סצנות סקס ביזאריות ועירום פרונטלי לא קשור כלום. הסיפורים עצמם לא רעים, אבל אין שום קשר בינם לבין העלילה בכיכובה של טילדה סווינטון (מה גם שחוסר הכימיה בינה לבין אלבה גובל בקרינג'), ובעצם גם לא בין חלקו הראשון של הסרט לזה השני והחלש ביותר. שמעתי הרבה קולות שטוענים שזוהי היצירה השאפתנית ביותר של הבמאי, "פרויקט התשוקה" שלו, והיי, אולי זה נכון – אבל עדיין אין לי ממש מושג מה ראיתי. (מאיה כהן שלו)

 

סבוי

בניגוד ל"אש האהבה", אי אפשר להגיד של"סבוי" אין סיפור – הסיפור על פיגוע הטרור במלון סבוי בתל אביב בשנת 1975 שמתמקד בכוכבה לוי, מי שמדי פעם עזרה למחבלים לתרגם את דרישותיהם לצה"ל, הוא סיפור מרתק. 

הפעם, היו שתי בעיות אחרות: הראשונה היא שהסרט הוא מסוג הסרטים שלקחו את השחזור שלהם צעד אחד קדימה והוא בעצם מעין סרט היברידי שחלקו שחזור נאמן של הדברים (בעזרת דאנה איבגי ככוכבה לוי) וחלקו הוא איסוף חומרי התעודה מהאירוע ואודותיו. הבעיה היא שלא ממש ברור מה הסרט מרוויח מהמהלך הזה. בבירור "סבוי" לא היה בעל תקציב מספיק לשחזר את כל מאורעות הסרט עד הסוף, והוא נשאר יחסית צנוע במה שהוא עושה – ועדיין מצליח להישאר מאוד מותח. השאלה היא האם לא היה אפשר להשיג את אותו מתח בלי האמצעי המלאכותי באמצע הסרט התיעודי הזה. אני לא בטוח שהתשובה מצביעה על כך שההשקעה הכלכלית הייתה הכרחית. 

הבעיה השנייה היא שבעוד שבמהלך הצפייה נראה שהסרט בוחר בחוכמה להתמקד בחלק המעניין של הסיפור, בעשר הדקות האחרונות מתבצע איזה מחטף שגורם לך לגמגם "לא, רגע, מה, שנייה, תנו לראות", ונחשף משהו שמעמיק את הסיפור של כוכבה לוי באופן מרתק אבל כנראה אין עליו מספיק חומרים, אז לא נותר לסרט אלא לדלג עליו ולצופים אלא להצטער. 

זה לא אומר שלא כדאי לצפות ב"סבוי" – בטח אם אתם לא מכירים את הסיפור – אבל כן עולה תחושת החמצה מסוימת במהלך הצפייה, וחבל. (יהונתן צוריה)

הקרנות נוספות: 31.07.2022 (ראשון), סינמטק 1, שעה 19:00.

 

עכביש קדוש

"עכביש" יצר הרבה באזז בפסטיבל קאן וההקרנה הראשונה שלו בפסטיבל הייתה מלאה לחלוטין. בהתחשב בזה, יכול להיות שפשוט לא היה לו סיכוי לעמוד בציפיות. זה סרט טוב מאוד שהבעיה העיקרית שלו היא שהחלק השני שלו הרבה יותר מעניין מהראשון, והראשון ארוך יותר. הוא עוקב אחר שתי דמויות עיקריות: הראשונה היא רוצח העכביש, רוצח סדרתי שרוצח נשים שעוסקות בזנות. השנייה היא העיתנואית שמנסה לחשוף אותו ונראה שהיא היחידה שבאמת מעוניינת להפסיק את הרציחות, בעוד המשטרה שומרת על שאננות.

השחקנית שמגלמת אותה אמנם זכתה בפרס השחקנית הראשית בקאן, אבל בעצם לא מופיעה בסרט יותר מדי והדמות שלה לא מספיק מפותחת, וחבל. רוב הסרט עוקב אחר הדמות של הרוצח ועושה את זה טוב, וזה באמת מאוד מעניין להציג לנו אותו כאיש משפחה לצד היותו הרוצח, ולא לבנות תעלומה סביב זה. החלק המעניין באמת בעיני הוא ה"למה, בעצם", אבל הסרט לא באמת נכנס לשם מעבר לרמיזות. בסך הכל מדובר בסרט אפקטיבי שעשוי טוב מאוד אבל לא לגמרי מוצא את הפוקוס שלו, והעוולות שהוא מנסה לשים עליהן דגש מפוזרות במינונים לא אחידים (אבל אולי זו בעצם לא אשמתו שיש כל כך הרבה מהן). (מאיה כהן שלו)