ביקורת: מה כבר יכול לקרות?

סרט מטומטם, וזה בסדר גמור. אפילו חיוני.

הידד, יש טמטום איכותי בארץ! זה לא צחוק. ההתקדמות החשובה באמת של הקולנוע הישראלי ‏בעשור האחרון לא היתה קשורה למועמדויות לאוסקר, אלא לעובדה שכבר אפשר למצוא כאן ‏סרטים ששייכים ליותר מסוג אחד, ומיועדים ליותר מסוג אחד של קהל. תעשיית קולנוע מתפקדת צריכה ‏שיהיו בה גם סרטים אמנותיים קשים (יש!), גם דרמות חברתיות (יש!), גם אימה (עכשיו יש!), גם ‏אקשן (עובדים על זה), וגם קומדיות דביליות. אבל שיהיו טובות. בניגוד למה שאנשים חושבים, לא ‏פשוט להיות אהבל. כלומר, להיות מטומטם זה קל מאוד; לעשות את זה באופן מצחיק – זה יותר ‏קשה. אם אתם חושבים בטעות שמספיק לעשות שטויות על המסך ולהדביק על זה את המילה ‏‏"קאלט", תקבלו סרטים בנוסח "חתולים על סירת פדלים", שמצחיקים רק את יוצריהם ואת בני ‏משפחותיהם מהדרגה הראשונה. בשביל טמטום איכותי צריך לעבוד – ועכשיו יש. "מה כבר יכול ‏לקרות" הוא סרט מטומטם. הוא גם באמת מצחיק.‏

אילן קובץ' וליאור דובדבני מגלמים, כרגיל אצלם, דמוית בשם אילן קובץ' וליאור דובדבני (להמציא ‏שמות לדמויות זה המון עבודה, וחם). הם צמד חברים, שותפים לדירה ולעבודה ולילדות, ‏שתקועים בחובות ובעליבות כללית. עד שבמסגרת מבצע פרסים של חברת פרודוקט פלייסמנט ‏קולה, נופל לידיהם פקק של בקבוק ששווה מיליון שקל. מה שהם צריכים לעשות זה לחכות לילה ‏אחד, ללכת למשרדי החברה ולקבל צ'ק. מה שהם עושים בפועל זה להסתבך בלילה שלם של ‏מרדפים ובלגנים והתחמקויות ואי-הבנות והיתקלויות בטיפוסים מוזרים, השלכת כלכלבים וראפ ‏על סלט פירות.‏ כמו בקומדיה.‏

ההגדרה של קומיקאי טוב: אם הוא יכול לגרום לכם לצחוק מאמירת אותה השורה שעל הנייר – או ‏בפיו של מישהו אחר – היתה משעממת לחלוטין. קובץ' ודובדבני עוברים את המבחן הזה. מעטות ‏הן הקלישאות הגדולות מ"שני עלובי נפש מסתבכים ובורחים מאנשים שרודפים אחריהם", וגם התסריט הוא ‏לא מה שהיה הופך את השידור החוזר הזה למשהו ראוי לצפיה – אבל אצלם, לעתים קרובות ‏מספיק, זה מצחיק. לא הכל עובד, חלק מהבדיחות נופלות מתות מתת-תזונה וחלקן מזקנה, אבל ‏יש מספיק רגעים שהצחיקו אותי ממש כדי לפצות על כך. קובץ' ודובדבני מתוגברים כאן בנבחרת ‏של שחקני חיזוק: עופר שכטר מקבל את התפקיד שנועד להיות כוכב הסרט – מיכה הבן-דודה, ‏ראפר וונאבי שגדל בגטו של רמת אביב ג' ומדבר רק בוויקדי-וואק. ובכל זאת, גורי אלפי מצחיק ‏יותר, ויותר דורש ספין-אוף, בסצינה וחצי (חסרת כל משמעות עלילתית, ובכל זאת טוב שהיא שם) שלו. דווקא רמי הויברגר לא ממש מצליח בתפקיד הפקח פרנקו, נבל גנרי שנראה כאילו יצא ‏מתכנית ילדים.‏

העסק מצולם וערוך בקצב מהיר, כולל פיצולי מסכים וקאטים גימיקיים (מי היה מאמין שנגיע ליום ‏הזה: ‏באותו סוף שבוע יצאו שני סרטים ישראליים שגונבים שניהם רעיונות ישירות מ"סקוט ‏פילגרים נגד ‏העולם"), אבל בלי להתמכר לסגנון במידה כזאת שתהפוך את הסרט לקאטים וגימיקים עם פילר בינהם.

החלק החלש יותר של הסרט הוא זה שבו הוא מנסה להיות סרט, כלומר לאגד את הדמויות שלו ‏והמצבים הקומיים שלו לעלילה קוהרנטית אחת. טיפה מוזר להתלונן על כך שסרט שמתגאה ‏בהיותו אידיוטי לא לוקח את עצמו ברצינות, ובכל זאת: ‏גם בקומדיה טפשית במכוון צריך הגיון ‏כלשהו. צריך שתהיה ‏משמעות לדברים, צריך שתהיה סיבה הגיונית לעבור מסצינה אחת לאחרת. ‏וכאן – אין. הסיבה ‏היחידה שמשהו, כל דבר, קורה בסרט, היא כי זה מצחיק. אנשים מתנהגים ‏באופן שבו אף אחד לא היה ‏מתנהג לעולם, שוב ושוב. למשל, הפקח פרנקו מעדיף שיכסחו לו את ‏הצורה במכות במקום לשלם 200 שקל, ו‏קובץ' ודובדבני מתלבטים איפה לשים כלב שהם מחזיקים ‏בידיים, כאילו אף אחד משניהם לא שמע מעולם על המושג "רצפה". ‏

השיא הוא סיום הסרט, שהוא מטומטם ברמה כזאת שבשיא הרצינות ציפיתי כל הזמן שמישהו יתעורר ויגלה שהכל היה חלום – אבל לא, זה קורה "באמת". כאילו שקובץ' ודובדבני חתמו על ‏הסכם שמחייב אותם להכניס לסרט איזה מסר על כוחה של חברות, או משהו – אז הם תקעו את ‏הדבר הכי מופרך האפשרי, שאף אחד לא יחשוב בטעות שהם מתכוונים למשהו מכל זה ברצינות. ‏יש אפשרות לעשות קומדיות דביליות שלמרות הכל יהיו בהן דמויות שאליהן אפשר ‏להתחבר ‏באמת, ולומר משהו בעל משמעות (עיין ערך: ג'אד אפטאו; "שכנים"), אבל זה קשה. עוד יותר קשה ‏אפילו מלהיות אהבלים מצחיקים. אז ‏קצת חבל. "מה כבר יכול לקרות" הוא יותר אוסף של ‏דאחקות מאשר סרט ממש, אבל לזכותו ייאמר שאלה אחלה דאחקות.‏


פורסם במקור בוואלה