חתונת מונסון

במקור: Monsoon Wedding
במאית: מירה נאיר
תסריט: סברינה דאוואן
שחקנים: וסונדהרא דאס, נסרדין
שאה, שפאלי שטי, ויג'אי ראז,

טילוטאמה שומי, קולבושן
חרבנאדה, ועוד שמות (פחות מצחיקים)

בכל ז'אנר של סרטים יש, בדרך כלל, סצינה אחת שלעולם בוא תבוא. כך בסרטי מתח תופיע ריצה משותפת בה הגבר מושך אחריו את האישה, בהתעלמות מוחלטת מכך שזו הדרך האיטית ביותר האפשרית להתקדם; בסרטים רומנטיים זו הסצינה בה שני הגיבורים מנהלים פעילות כלשהי בגשם, ובסרטים של דייויד לינץ' זו הסצינה בה, לאחר הכתוביות, קמים הצופים מכסאותיהם ופוצחים בוויכוח סוער על השאלה מה, למען השם, הבמאי רוצה.

גם בסרטים הודיים יש סצינות קבועות, שלעולם יופיעו (למעשה, בדרך כלל תחזור גם בדיוק אותה עלילה): תמיד יהיו בסרט הודי סצינות ריקודים המוניות, וצמד הנאהבים – הנאבק בהורים מהזן הישן, באיתני הטבע או בנעלי עקב שפיץ – יסובב סיבובים מסביב לעץ עתיר ממדים, ובמקביל ישיר – רצוי בגשם. בסרטים הודיים אין זכר לסקס, לפיכך אפשר לפרש שמדובר כאן בסצינה בה הנאהבים סובבים סביב סמל פאלי, המייצג את רגשותיהם המדוכאים של הצלמים, שהיו מתים כבר לצלם סצינה מהסוג האסור בהודו (ואם לא, אל תקראו לי זיגמונד. התעריף לטיפול נותר בעינו).

'חתונת מונסון' מסתבר כסרט יוצא דופן בעניין הזה: אין עץ. זאת אומרת, יש המוני עצים, טריליונים, וגם ריקודים יש, ונאהבים – כמה שתרצו, אבל אף אחד לא מסתובב מסביב לעץ, חוץ מהמצלמה (שהיא לפעמים קצת פעילה מדי, אבל אני לא מתלונן – אם דייויד פינצ'ר היה מביים את הסרט, הוא היה מעביר את המצלמה דרך הגזע, ולא מסביבו).

מצד שני, אני לא יודע עד כמה הסרט הזה הוא באמת הודי: הוא מיועד בהחלט גם (ואולי בעיקר) לקהל שמחוץ להודו, שלא כמו שלושת-אלפים סרטים אחרים שנעשים מדי שנה בבוליווד, תעשיית הסרטים ההודית, והמקסימום שירחיקו אי פעם הוא לקולנוע לימור. יש בו המון אנגלית – אולי שלושת רבעי מהדיאלוגים בסרט הם באנגלית – אבל בין השאר זה בשל מעמד השפה האנגלית בהודו, כמתאמת בין אנשים הדוברים בניבים שונים.

בקווים כלליים, העלילה היא סיפורה של אדיטי, נערה הודית מבית טוב, המשודכת עם המנאט, הודי תושב טקסס, ומתקשה קצת להחליט מה דעתה בנידון, בייחוד לאחר שהסכמתה באה כתוצאה מסיום כואב של קשר רומנטי עם מגיש טלוויזיוני נשוי מאוד.
וגם סיפורה של ריה, קרובת משפחתה של אדיטי, חברתה הטובה ורווקה נצחית, המעוניינת ללמוד כתיבה יוצרת באוניברסיטה בארה"ב.
וגם סיפורו של פי. קיי. דוביי, מארגן חתונות ציני המופקד על ארגון חתונתה המפוארת של אדיטי, מטופל באימא הודית (אבל פולנייה למהדרין), ומתאהב לתומו ולתדהמתו באליס המשרתת בביתה של אדיטי.
וגם סיפורם של הוריה של אדיטי, והמאמצים העצומים שהם משקיעים לטובת חתונתה ואושרה של בתם, בד-בבד עם התמודדותם מול ילדהּ השני של המשפחה, המגלה נטיות מצערות (מבחינת ההורים): הוא רואה כל הזמן טלוויזיה ורוצה להיות שף, בודהא ליצלן!
וגם…

טוב בנקודה הזו אפסיק לפרט, אחרת כותרת האתר ראוי לה שתהיה "ביקורות קולנוע לאנשים שאוהבים עלילות משנה"; בסרט יש, למיטב הערכתי, כשלושת אלפים ארבע מאות חמישים ושבע עלילות משנה, כנראה מסיבות תעסוקתיות: הודו ארץ גדולה, וצריך איכשהו לפרנס את כל מליוני השחקנים שבה. אפילו עם שלושת-אלפים סרטים לשנה, יש צורך באלף תפקידים לפחות בכל סרט כדי לפרנס את כולם. אבל עד כמה שעלילות המשנה מרובות, כמעט אין אחת שאפשר לומר עליה שהיא מיותרת: בדרך-כלל מתברר בשלב כלשהו בסרט שלפרט זה או אחר חשיבות חיונית למדי, ואין תחושה של תוספת מיותרת. עלילות גדולות ורבות משתזרות זו בזו כסידור פרחים ממין משובח. שמו של הסרט הולם ביותר: כמו המבול המונסוני, החודר לכל פינה, שוצף וקוצף, זורם ומתערבל, כך גם עלילת הסרט: קופצנית, רבת דמויות ומהומה רבתי.

וזה דווקא טוב.

בתחילה הסרט נראה אמנם קצת כשילוב בין סרטיה של פאטימה אוח'-בין-עוזה האלוהית – מלכת הסרט הטורקי – לקומדיית בורקס, אבל תוך פרק זמן לא ארוך מדי מסתבר שמאחורי החזות הפשוטה-לכאורה של המשתתפים עומדים סיפורים מורכבים בהרבה: ליותר מגיבור אחד יש סוד אפל בעברו, דילמה קיומית שעליו להתמודד איתה או ברוך גדול אחר. חלק ניכר מהדמויות, שנראות סטריאוטיפיות בדקות הראשונות, מתגלות כדמויות בעלות משמעות בסיפור ואופי מורכב. ככל שהסרט נגלל, הדרמה מצליחה לגעת: סיפורים הופכים מרגשים, אנשים מתנהגים בצורה לא צפויה, בני אדם נאלצים להתמודד מול דילמות לא-פשוטות, והסרט מתקדם לקראת כמה הפתעות, וקרשצ'נדו גדול בסיום (ויהיו ריקודים, וגם גשם).

הצד הויזואלי חזק מאוד בסרט – צילום מוצלח, מוסיקה חמודה מאוד, המון צבעים, קישוטים ותפאורות חתונה – אבל הוא לא העיקר כאן; הקרנבל הגדול של צבעים וצורות שמתחולל לאורך כל הסרט לא בא במקום העלילה. גם זה טוב. סצנות הריקוד, למשל, אינן מנותקות מהעלילה, והסיבות להופעתן אינן תירוצים קלושים שנועדו לתת הזדמנות לכוריאוגרפיה מרשימה, או הנחות יסוד לגבי טיבו הריקודי של האדם והצורך הקיומי שלו לפרוץ פעם בחמש דקות בשירה וריקוד סוערים יחד עם 80 מידידיו הטובים ביותר.

אפשר לטעון, ובמידה מסויימת של צדק, כנגד האופטימיות היתרה של הסרט: כל משפחה בו היא בית חם ואוהב, ובניגוד למקובל כאשר דוחסים את כולם לבית אחד – הבית לא מתמלא באינספור תככים (רק קצת) ומריבות משפחתיות (רק קצת). יש כאלה שזה ייראה להם מזוייף, יותר מדי אופטימי, יותר מדי נחמד, לא אמיתי. אבל לי זה היה נראה משכנע למדי.

בסיום הסרט יצאתי עם תחושה טובה: למרות שזה בהחלט לא סרט מושלם (בייחוד בהתחלה), ולמרות שבכל זאת היה אפשר לקצץ דקה פה ושם – הרי שהסרט משמח מאוד, עשוי נהדר, ומשאיר חיוך אחריו. חוויה אנתרופולוגית, אני חושב, לא תקבלו מהסרט הזה. קשה לצאת ממנו עם מסקנות מחכימות על החברה ההודית – אבל הסרט לא מתיימר לרדת לשורשיו של דבר זה או אחר, וטוב שכך: הוא בעיקר מספר סיפור ,ובצורה טובה. אפשר לזהות בסרט "התנגשות תרבויות", וביקורת חברתית כזו או אחרת, אבל זה לא העיקר. כל אחד מהזוגות מייצג בעיקר את עצמו, ולא משמש כייצוג של החברה ממנה בא. אני לא יודע איך לשפוט את 'חתונת מונסון' בתור "סרט הודי", אבל בתור סרט (או סיפור) סתם, הוא בהחלט עושה את העבודה. הוא מעניין, הוא יפה לצפייה, הוא מצליח לגעת – והוא אפילו מצליח להיות סרט לא סטנדרטי, גם בלי להביא בחשבון את היעדרו של מוטיב העץ.