טכנית, "חולית: חלק שני" הוא אחד הסרטים הכי מרהיבים שראיתי בחיי.
אני לא מדבר רק על האספקטים הטכניים כמו צילום, תפאורה, אפקטים וכיוצא באלו: אני מדבר על כך שאם אני צריך לכתוב את החסרונות שלו על נייר, אני לא בטוח שאצליח למלא אפילו שורה אחת, כי בבחינה יבשה – הוא מושלם. דני וילנב הקים את החזון המפורט שלו לתחייה ודייק בביצוע עד רמת הפיקסל הבודד – וכדאי מאוד לא לפספס את הדבר הזה, כי אם אתם שומעים סופרלטיבים בסגנון "אפוס המד"ב הגדול אי פעם" וכאלה, הם לא מאוד רחוקים מהמציאות.
אז למה נימת ה"אבל"? הממ, אני אצטרך לנסות ולראות אם אני מוצא לזה ניסוח, ותאמינו לי שזה לא קל. קשה לאבחן פגמים בסרט מושלם.
נתחיל מהסיפור. העלילה ממשיכה בדיוק (אבל בדיוק) איפה שנעצר הסרט הקודם, והאמת שהייתי ממליץ על רענון, או לפחות לחפש ריקאפ איכותי כי אלוהים גם הוא היה ארוך: פול אטריידיס (טימותי שאלמה) ואימו (רבקה פרגוסון) מצטרפים לקבוצה של דררים – שהם הנוודים המדבריים והחופשיים של כוכב הלכת אראקיס – אחרי ההתקפה של בית הארקונן, שהצליחה בעצם כי קיסר הגלקסיה עמד מאחוריה. כיוון שלדררים יש נבואה עתיקה על ה"אחד" שיגאל אותם ויציל את אראקיס, הם נותנים לפול להתאמן איתם ולשהות במסתור הקדוש שלהם, אם כי בעיקר בגלל הלחץ של מנהיג הקבוצה סטילגאר (חוויאר בארדם), שמתעקש שהבחור השחצן מתאים לכל הסימנים של המסורת המקודשת, למרות פקפוקים לא מעטים מצד הדור הצעיר יותר של לוחמי הדררים. אחת מהקבוצה הזו, צ'אני (זנדאיה), גם מחבבת את פול בלי קשר למעמדו האולי-על-טבעי.
ג'סיקה, האמא, ששייכת למסדר בנות גשרית (המתרגם של הסרט החליט אגב באופן תמוה להתעלם מהמינוח הזה של עמנואל לוטם ז"ל ובמקום זאת לתעתק אותו מאנגלית בצורה מטופשת להחריד) יודעת היטב מהיכן המסורת המקודשת הגיעה – מהארגון לו היא משתייכת שמפיץ את הנבואה הזו כבר מאות אם לא אלפי שנים. היא מחליטה לשתף פעולה ולהפיץ עוד יותר את הבשורה, גם כי הם צריכים לחיות ובלי הדררים אין סיכוי לשרוד במדבר אבל גם כי רעיון הנקמה באלה שרצחו את אדונה הדוכס מוצא חן בעיניה, ואם הפתאים האלה מאמינים לזה אז למה לא להשתמש בהם. טוב, אולי כי פול עצמו ממש לא אוהב את הרעיון שהוא יהיה המשיח.
פול והדררים הלא צייתניים גורמים לשני גלי הדף עיקריים: הברון הארקונן (סטלן סקארגארד) לא מרוצה מזה שהם מפריעים כל הזמן להפקת הסם המיוחד שנמצא רק בחולות אראקיס, וראבאן (דייב בטיסטה), האחיין העצבני והשלומיאל שלו רק צורח כל הזמן ויוצא לפשיטות שוב ושוב אבל לא מביא תוצאות. במקביל, בחצר הקיסר גם מתחילות להסתובב שמועות שאולי התוכנית לחיסול בית אטריידיס לא פעלה כמצופה, וזה מטריד גם את ראש מסדר בנות גשרית (שרלוט רמפלינג) שלא תכננה את זה ככה – ולכן היא מחליטה לעקוב ביתר הקפדה אחרי אחיין אחר של הברון הארקונן, פסיכופט בשם פייד ראות'ה (אוסטין באטלר) שאולי כן יצליח לשלוט סוף סוף באראקיס כמו שצריך.
אפילו בשלוש הפיסקאות המתומצתות הללו אפשר כבר לזהות איזה כר פורה יש בסיפור הזה. אקשן – כמובן. פוליטיקה – בהחלט. דמויות עמוקות – ובכן, זה תלוי בביצוע וכבר אגיע לזה. אבל מה שהכי חשוב לוילנב זה הרובד הפילוסופי של כל העסק, וזה מובהר מהשניה הראשונה של הסרט – פשוטו כמשמעו, עוד לפני שמתחיל הלוגו של האחים וורנר.
ובגלל שזה הכי חשוב, נדחה את זה לסוף ונתחיל עם כל המחמאות לאספקטים האחרים; בראש ובראשונה, שוב, הויזואליה. הנוף המדברי של אראקיס ממוחשב ברובו, אבל נעשה היטב, והשימוש בכל החול הזה כדי ליצור עוד ועוד תמונות מרהיבות מוצלח ממש. האסתטיקה של המדבר לא רק מחושבת ויעילה, אלא גם משמשת ביצירת נקודות מפתח בסיפור וזה מרגיש לא רק מסאז' לעין, אלא גם מתגמל.
וזה כמובן לא רק התפאורה ועיצוב ההפקה, אלא גם הצילום המרהיב של גרג פרייזר, שניכר שעבד צמוד עם וילנב על כל פריים בנפרד, כי המצלמה שלו מתאימה את עצמה לכל סצנה בפני עצמה בדיוק מעורר התפעלות.
מענין לענין באותו ענין – האקשן. הסרט הזה כולל לפחות שתי סצנות שמערבות עקלתונים (ראה הערה קודמת על המתרגם), אותן תולעי חול מפלצתיות ששוכנות במדבריות אראקיס: האחת – הרכיבה הראשונה של פול על עקלתון, והשניה – בקרב הגדול לקראת הסוף. אלו, בלי טיפת הגזמה, שתיים מהסצנות הגדולות של כל הזמנים. למי שרצה לחוות שוב בפעם הראשונה את התקפת הממותות מ"שיבת המלך", יש כעת אופציה.
גם שאר האקשן שמערב פחות יצורים דמיוניים נעשה נהדר. סצנת פשיטה של הדררים על אחת ממכונות הקציר של המרקוח מבויימת לעילא ולעילא; סצנת שוט-רציף-באמצע-שדה-קרב היא אחת הטובות שנראו בז'אנר; קרב אחד על אחד בשיא הסרט זוכה גם לכוריאוגרפיה מושלמת ולתנועות מצלמה מדוייקות.
אפילו הפסקול, שהיה אחד מחסרונותיו הגדולים של הסרט הראשון, מוצלח פה הרבה יותר ומסיבה אחת פשוטה: הורידו את הווליום שלו. האנס זימר הפסיק לצרוח עליי שהוא אפי ופשוט נתן לצלילים שהוא רקח ללוות את הסצנות במקום להשתלט עליהן. זה עובד ככה הרבה יותר טוב. וילנב גם בחר בכמה סצנות מפתח פשוט לא להשמיע כלום חוץ מהצלילים של ההתרחשות עצמה.
גם התסריט יעיל להפליא. וילנב כתב אותו עם ג'ון ספייץ ושני אלה מצליחים להוביל את הסיפור ביד רמה מנקודה לנקודה בלי להרגיש אילוץ בשום שלב.
גם כמעט כל השחקנים ראויים לכל שבח. טימותי שאלמה שחקן ממש טוב – את "וונקה" ראיתי לא כזה מזמן ותשמעו, הוא יודע מה שהוא עושה. רבקה פרגוסון נהדרת. חוויאר בארדם אדיר ממש כשהוא מצליח לגלם דמות שהיא קצת מגוחכת וקצת מטופשת אבל אף פעם לא חוצה את הגבול לנלעגת. זנדאיה, כנראה עם התפקיד הכי רגשי פה, מצויינת ממש. בגזרת הנבלים יש את שלושת המנייאקים לבית הארקונן שכל אחד זוכה לאפיון אחר: סטלאן סקארסגארד שהיה קצת מעט מדי ממנו בסרט הראשון נוכח פה הרבה יותר והוא מעורר בעתה, דייב בטיסטה מגלם תפקיד שהוא בעצם האימפולסיביות והנחיתות של דראקס רק הרבה פחות טיפש, ואוסטין באטלר, כאמור לעיל, הוא הפסיכופט. יש מצב שהתסריט קצת הגזים עם הצגת הפסיכופטיות הזו אבל אלוהים כמה שהכניסה שלו אדירה מכל בחינה.
ויש עוד שלא התייחסתי אליהם עד כה: פלורנס פיו כנסיכה אירולן, ליה סדו כחברה במסדר בנות גשרית, גם אניה טיילור ג'וי צצה לסצנה אחת ובטוח שכחתי משהו.
אז כן, זה גם סרט מאוד עמוס, ולאו דווקא במטאפורות או סימבוליזם אלא פשוט בעולם מאוד מרתק ומפורט ומעניין, והוא לא מאבד את הקצב לרגע.
אז למה בעיניי הוא לא יצירת מופת? כי בצורה מודעת לחלוטין, ובהחלטה מושכלת, וילנב שם את כל הטוב שפירטתי עד כה עם כוכבית אחת ענקית: הוא מסתכל על הכל מבחוץ.
ופה בדיוק נכנס הרובד הפילוסופי שהבטחתי לשוב אליו. "חולית" הספר היה מאז ומתמיד יותר מספר מד"ב סטנדרטי, אלא כזה שעוסק בדברים כמו דת ואמונה ופיתוח של תרבויות לאורך אלפי שנים. הרעיונות שלו עמוקים בהרבה מ"הנה טוב הנה רע יאללה מכות". עכשיו, כשבאים לעבד כזה ספר, חשוב מאוד שלא לעשות את זה בצורה שטחית כי אז באמת שנחטא למקור בצורה קשה – אבל וילנב לחץ על דוושת הפילוסופיה עד הסוף ובכך העמיק מאוד את הסאבטקסט, אבל קצת שכח את הטקסט עצמו.
וההחלטה הזו השפיעה על כל אחד ואחד מההיבטים בסרט ששיבחתי קודם. קרב גדול? יש. הוא פאקינג אדיר – אבל הוא קצר להפתיע. אם פיטר ג'קסון נתן לנו עוד ועוד מהקרבות שלו וחתך כל הזמן לקלוזאפים על הגיבורים האהובים, וילנב הקים סט עצום ואפקטים ברמה הכי גבוהה – ואז צילם וערך בתחושה של "בואו נצא ידי חובה ונעבור הלאה". חלקים רבים של אקשן במערכה האחרונה פשוט נחתכו ואינם וקורים מחוץ למסך, כשוילנב בכוונה מוציא את הצופים בלי תאוותם בידם. גם בדו-קרב שהוא שיאו של הסרט, הבמאי מונע כמעט בכוח כל טיפה של קתרזיס.
הוויזואליה? מהממת, אין ספק. אבל השימוש בה, בכוונת מכוון, גורם ריחוק מורגש ממה שקורה. וילנב כמעט לא נותן לנו "להרגיש" את המדבר, אלא מציג לנו אותו במבט חיצוני ובוחן. הבחירה להציג את כל החולות האלה בצבעים "קרים" ולא "חמים", השוטים הרבים שמדמים את בני האדם שמתרוצצים על הדיונות לחרקים כמעט בלתי נראים, ועוד ועוד.
כך לאורך כל הדרך התסריט בונה את העומק הפילוסופי ללא רבב, אבל שוכח שוב ושוב את פני השטח. מעברים בין סצנות וקווי עלילה נכונים "לפי הספר", אבל אם מנסים להרגיש ולא רק להבין למה הדמויות עברו ממצב א למצב ב, נתקעים בקיר בלתי נראה.
מה שיוצא זה שהסיפור הגדול באמת אפקטיבי להחריד. מוטיב אחד חוזר של התאמת המציאות לאמונה הדתית גם נגע בי במיוחד. אבל בעיניו של וילנב, הדמויות כולן הן כלי משחק במצגת הפילוסופיה הגדולה, והן לא יזכו לסנטימטר של עומק מעבר לזה (אם כי חשוב לציין שמהלך אחד בסוף הסרט בנוגע לדמותה של זנדאיה כן מקבל את הכבוד הראוי לו, בזכות החלטה לא ברורה מאליה).
וזה, בסופו של דבר, ממש גורע מגדולתו של הסרט. וילנב נתן ליצירה של פרנק הרברט עיבוד מכובד ומפורט להדהים, אבל עשה את זה במחיר של ריחוק רגשי מכוון והעדפת ההשתאות על פני ההזדהות. הסרט מאוד מומלץ לצפיה – אבל זאת המלצה מהשכל בלבד, ולא מהלב.
רגע, חולית היה משהו מרגש אי פעם? זה הספרים הכי שכלתניים ופילוסופיים שיש, עם דמויות מנוכרות שקשה עד בלתי אפשרי להתחבר אליהן.
קראתי את חולית לפני שנתיים ואת משיח חולית שנה שעברה וזה בדיוק הקטע של הרברט – להתבונן מבחוץ, כאילו הוא אנתרופולוג שכותב ספר היסטוריה, והרשומות שמביאים מתחילת כל פרק מספרי היסטוריה מומצאים רק מחזקים את זה.
זאת אגב לגמרי תלונה מקובלת, והרגשתי את זה גם בסרט הראשון (שהיה ממש טוב בפני עצמו, ויותר אווירתי ממה שחשבתי שיהיה, שזה פלוס בשבילי). אבל עיבוד של חולית מגיע עם סט מסוים של ציפיות ורגש או חיבור לדמויות לא אחת מהן.
ברור שכשאתה מוסיף לספר שלך ממד פילוסופי עמוק, הרגש של הקורא עלול להיות עסוק פחות
אבל זה לא חייב לדחות אותו לגמרי. עכשיו, את הספר לא הצלחתי לסיים, אבל גם השליש שכן קראתי היה עם מספיק מטען רגשי כדי שהקורא ירגיש משהו. בסרט זה בלט עוד יותר: וילנב היה מרחק של כמה תנועות מצלמה וכמה החלטות עריכה שלא היו חוטאות לספר בשום דרך אבל היו מזריקות קצת יותר אכפתיות למה שקורה על המסך.
אכן שכלתן - אבל עם זריקות רגש מאד אפקטיביות
ההספד של פול לג׳אמיס הוא משהו שגורם לי לדמוע בכל פעם מחדש (ואני עם הספר הזה כבר יותר מ-40 שנה). בכלל, כל מערכות היחסים של פול עם הפרמן טעונות רגעים כאלו – לפחות בספר; בחלק 2 היו הרבה הבלחים כאלו (לפחות בחצי הראשון).
התסריט של 'חלק 2' הורס את כל הבניה המושלמת שעשה 'חלק 1' מבחינה עלילתית.
בואו נתחיל עם הבימוי. בעוד הסרט הראשון היה חוויה עוצמתית בגלל שדניס וילנו ידע ליצור אווירה קסומה ומכשפת בזכות הקצב האיטי והמרהיב שהופך את העולם של הסרט לכל כך אמיתי וכזה ששואב אותך אליו אך גם יודע מתי להיות אגרסיבי ברגעים המדויקים על מנת להרטיט לי את בלוטות הרגש כשצריך הסרט השני מרגיש כאילו נוצר על ידי מישהו אחר. ברמה ששותפי לצפייה אמר בסוף הסרט "עד שלא הופיע שמו בקרדטים הייתי בטוח שהחליפו במאי".
'חלק 2' ערוך ומרגיש כמו בלוקבאסטר סטנדרטי בכל היבט שלו. עזבו התסריט, איפה האווירה הכל כך מדויקת של הסרט הראשון? למה הסרט הראשון הרגיש כמו סרט 'ארטהאוס' סוחף בעוד השני מרגיש כמו סרט אקשן? למה סצינות החזיונות השתלבו בצורה כל כך טבעית והיקציה מהן הרגישה כאילו מישהו שולף אותנו הצופים מתוך חלום בעוד בסרט הזה הן נדחפו באגרסיביות ועוד היו מכוערות באופן שהרגיש לפעמים כמו ילד קטן משחק עם פוטושופ?
'חלק 1' הרגיש כמו סרט של אוטר, במאי עם חזון וכמו משהו שמרגיש שונה בעוד סרט ההמשך היה סרט אקשן שמבחינת עריכה, צילום ואווירה לא עושה שום דבר מיוחד. אני לא אומר שהוא עשוי רע. 'בלוקבסטר גנרי' ו-'סרט אקשן' אלה לא מילות גנאי. אבל זה לא מה ש-'חולית' הראשון היה וזה גם לא מה שדניס וילנב יודע לעשות.
התסריט של הסרט הוא קשקוש אחד מוחלט. הדינמיקה של הדמויות מוזרה ולא טבעית. פאול, אימא שלו ובעיקר צ'אני עוברים שינוי אופי באופן לא טבעי בכלל. וגם דמותו של חבייר בארדם מאבדת את כל הפאתוס שהיה לה בסרט הראשון והופכת לבדיחה נלעגת (ואני סבבה עם להפוך אותה לדמות קומית במקצת אבל הם הגזימו. זה אשכרה הרגיש כמו החלטה של אולפן לדחוף הומור לסרט ודניס לא הצליח לשלב את זה בצורה טובה).
הקונפליקט המרכזי של הסרט המתעסק בדת ובאמונה היה יכול כל כך מעניין אם לא היה אינפנטילי (כי בסופו של דבר אין שם באמת קונפליקט. בלי קשר לאמונה של כל דמות המטרה של כולם עדיין זהה. על מה הסכסוך?) ורפטטיבי. מתעסקים בו כל כך הרבה כששום דבר לא מתקדם ושום שאלות חדשות לא מופיעות או נענות.
הבעיה המרכזית בתסריט היא ללא ספק דמותו של אוסטין באטלר. נעזוב את זה שמדובר בדמות גנרית ומשעממת מבחינת אישיות. מבחינה עלילתית היא פשוט אסון אחד גדול. הדמות נדחפת אל תוך הסיפור באופן כל כך מאולץ שלא נובע משום דבר שקרה עד אותו רגע וכל מה שהיא באה לעשות זה להחליף את דמותו של באטיסטה. למה? מה באטיסטה עשה רע? מה דמותו של אוסטין עשתה שבאטיסטה לא יכל לעשות? ואז כדי להחמיר את המצב גם הדמות של אוסטין באטלר וגם של באטיסטה לא תורמות שום דבר למהלך העלילה. לא מקדמות כלום. גם אוסטין, גם באטיסטה וגם הבארון יכלו להיות דמות אחת ושום דבר לא היה משתנה.
מי החליט על הליהוק של כריסטופר ווקן? מי? מי? איזה בזבוז של דמות שנבנתה בצורה כל כך מוצלחת בסרט הראשון ואז באה, לא משאירה כל רושם ואז גם לא עושה כלום. כנ"ל לגבי פלורנס פיו. יכול להיות שיהיה לה/ם תפקידים יותר גדולים בהמשך, לא יודע, אבל שתי הדמויות הללו יכלו להופיע רק לסצינה אחת בסוף והיינו לומדים עליהם את כל מה שאנחנו יודעים עליהם גם אחרי ארבעים דקות של מסך זמן מיותר. הם אשכרה השתמשו בה רק כתירוץ לאקספוזיציות שגם אותן לא כזה צריך (והתלונה העיקרית שלי על הסרט הראשון היא שהוא מסביר את עצמו הרבה יותר מדי, והקו הזה ממשיך גם פה).
אפילו הפסקול, שהיה אחד מיתרונותיו הגדולים של הסרט הראשון, מוצלח פה הרבה פחות ומסיבה אחת פשוטה: הורידו את הווליום שלו. בעיקר אם רואים את שני הסרטים ברצף מרגישים בהבדל בעריכה, בקצב, באופן השונה בו המוזיקה משתלבת ופשוט בדבר הכי טוב שהיה ב-'חולית' – האווירה.
ואני באמת לא הצלחתי למצוא את העומק הפילוסופי של הסרט. הוא לגמרי הרגיש לי כמו "הנה טוב הנה רע יאללה מכות". ואני נתקעתי בקיר לא רק בלנסות להרגיש למה הדמויות עברו ממצב א למצב ב, אלא גם בלהבין. ויותר גרוע – אני לא הצלחתי להבין איך הסרט רוצה שאני ארגיש ומה הוא רוצה שאני אחשוב לגבי זה. לפי מה שהסרט הראשון בונה הרי ברור שפול הוא "האחד". אלה לא שקרים שבנות הגשרית מפיצות, הן באמת מאמינות בזה. ומאחר ויש להן יכולות מיסטיות וכולות לראות את העתיד/עבר אפשר להניח שהן צודקות. גם כל הסימנים שהן חזו באמת קרו עם פול במהלך הסרט. לא הרגשתי שהסרט מדבר על האופן בו אמונה מתאימה את עצמה למציאות כי האמונה של האנשים בסרט הרגישה יותר מעבר לדת פנאטית. זה לא העולם שלנו. אני עדיין משוכנע גם בתום הצפייה שפול הוא המשיח ומי שלא מאמין בו טועה אבל מרגיש לי שזה לא מה שהסרט רוצה שאני אחשוב וזה נובע או מבנייה לא נכונה בסרט הראשון או מכיוון לא נכון אליו הלך הסרט השני עם הקו עלילה הזה.
בכל אופן, זה כן סרט אקשן טוב. הוא מהמם ויזואלית והאקשן טוב (אם כי יש כל כך הרבה ממנו. יותר מדי? בהחלט יותר מדי. יש סיקוונס מלחמה שבו אחת הדמויות מנסה להגיע מנקודה א' לנקודה ב' תוך כדי לחימה. היא מגיעה לנקודה ב', איפה שאין קרבות. הסרט אמור לעצור עם האקשן שם. כי זהו, הגענו למקום השקט. אבל משום מה ממשיך לקפוץ חזרה לסצינות המלחמה שבחוץ באופן גס שהרגיש כמו ניסיון לדחוף אקשן גם כשזה לא משרת כלום). העולם של פרנק הרברט מבריק. המשכתי להתפעל מהטכנולוגיה ומהרעיונות התרבותיים שאראקיס מציגה גם בסרט ההמשך. השחקנים נהדרים כולם (חוץ מכריסטופר ווקן כמובן) והאמת שלמרות היותו מיותר תסריטאית כן נהניתי מדמותו של אוסטין באטלר ומההופעה שלו.
לכל מי שהיה בהקרנת הבכורה בראשל"צ אני מתנצל אם הפרעתי כשבשתי סצינות דרמתיות במיוחד התפקעתי מצחוק מרוב שזה היה עשוי רע לטעמי (באחת מהם שמעתי גם צחקוקים של כמה אחרים אז זה לא רק אצלי לפחות).
"הוא לגמרי הרגיש לי כמו "הנה טוב הנה רע יאללה מכות"."
כן, זה.
אני לא שותף לשבחים לחלק הראשון – אבל יכול להיות שצפייה ביתית סינדלה חלק מהחוויה. כנראה שלא, אבל בוא נגיד שאולי. כאן, הפעם, "חולית 2" היה אמור להעיף לי את השכל ולגרום לי לצעוק "הוא המשיח! ככתוב!" כפי שנראה שהוא עושה בארה"ב, ובחייאת, לא.
זה סרט שמתהלך באווירה של פילוסופיה וחוכמה, אבל בסופו של דבר, כמו שאמרת, מצטמצם ל"הוא טוב יפה, הוא רע מכוער". שלושת המהלכים היחידים שעלולים להיות בעלי עניין – בנות גשרית, הקיסר, ודברים מסוימים בסוף המסע של פול – כולם ריקים בסופו של דבר או מקונפליקט אמיתי או מהשפעה אמיתית על העלילה. בנות גשרית מוצגות כמעין אילומניטי רואה כל ושולט בכל אבל בסרט הזה (בניגוד לסרט הקודם) הן לא עושות כלום, ויחד עם הקיסר (שגם לא נותן מוטיבציה טובה למה הוא עושה את מה שהוא עושה) אולי לא מסתובבות באיפור ותלבושות שנועדו לגרום לנו רתיעה אבל לא באמת יותר מ"רשעים לא טובים בכלל". אף אחד לא מדבר על אינטרסים של הגלקסיה, על שיקולי מסחר, על… משהו. יחסית לסרט שמתדהר באיזה רעיון פוליטי שמרחף באוויר – אין כזה. זה סרט על זה שיש רשעים רעים וטיפשים וטובים יפים וחכמים.
הקמצוץ בסוף שבו עולים סימני שאלה על ההתנהגות של פול הם מעניינים, אבל הם רחוקים מאוד ממשהו כמו נניח הסיום של אל פאצי'נו ב"סנדק". שם הוא הרג לא מעט אנשים ולכלך את הידיים שלו באופן שאי אפשר להחזיר לאחור, וסגר את הנשמה שלו בפני אשתו. כאן? כל מהלך שהוא עושה הוא עדיין מוצדק, גם אם הוא עושה אותו באופן שמוקי משהו. לכאורה הוא גורם למלחמה, אבל אין תחושה שהאימפריה הייתה במקום טוב ופול מערער את הכל בשביל האגו או תאוות הנקמה שלו. התחושה היא שהאימפריה מקום רע וכל שינוי סטטוס יכול רק להיטיב איתה. יש מצב שזה שטויות אבל הסרט לא באמת מראה לנו האם מלחמה זה טוב או רע. אפילו הקיסר לא אומר משהו כמו "הו לא, רק לא מלחמה! תחשוב על האבדות!". נאדה. לאף אחד לא אכפת. כולם נראים בקטע.
מה שכן – באמת מאוד מאוד יפה. אם כי, למען האמת? כנראה יפה מאוד גם בבית. רק אומר.
נראה שהפואנטה שלי קצת פוספסה
אני לא חושב שהסרט השקיע בבניית *קונפליקט* עמוק או דאג שהרעים יהיו יותר מרעים מכוערים. הדגש הוא על שתי המילים האחרונות במשפט ששניים פה כבר ציטטו – "יאללה מכות". פה בדיוק וילנב *לא* הלך ליאללה מכות, אלא רצה לספר את הסיפור על אדם שנהיה גואל בעל כורחו ולכן נמנע מקתרזיס שיש בדרך כלל בסוף המכות האלה. זה שהרעים פה (ואני מתייחס בזה להארקונן בלבד) לא מאד מפותחים זה נכון, אבל מראש זאת לא היתה הפואנטה.
לגבי בנות גשרית – התפקיד שלהן בעלילה הוא בדיוק להיות מה שהן: הן יצרו את הנבואה והן גם מגשימות אותה, וזה בדיוק הענין הפילוסופי על המוני המאמינים שלוקחים את זה בכל זאת כתורה משמיים. התסכול של ראש המסדר מהתפקששות התוכנית מעידה על כך שדת היא דבר מסוכן שאי אפשר לשלוט עליו. זה חלק עיקרי מאד מהנרטיב של הסרט, וזה שזה לא השפיע במיוחד על העלילה רק מראה את הנקודה כמה וילנב שם דגש על הדיון שמאחורי הסיפור.
זה גם מה שאני הרגשתי בסוף לגבי המלחמה. ממש לא הבנתי ש"כולם סבבה לגבי זה", אבל גם לא הרגשתי שום דבר בענין, וזה גם בעיניי החלטה מכוונת של וילנב לתת לצופים לחשוב במקום להרגיש אם הם בעד או נגד. וכן, חשבתי על זה ומלחמה זה דבר לא טוב. באסה.
זאת לא הייתה תגובה למשהו בביקורת
והעניין הוא שסיפורים לא באים לדון על ידי רעיונות שלא משפיעים על העלילה. אפשר לדון הרבה במשהו, אבל בסופו של דבר כל עוד בסרט לא קרה משהו עם כל הדיונים האלה, כל הדיונים האלה לא שווים הרבה.
זהו בדיוק
שמבחינתו של וילנב הדיון הוא החלק החשוב, והוא מוסיף רובד לסיפור גם אם לא מרחיב אותו.
אבל זה לא דיון*
אם בשום שלב אין מסקנה או התקדמות. זה הצגת רעיונות.
* – זה חולית
אלה גם רעיונות די מובנים מאליהם עוד לפני שנכנסתי לסרט, בעיניי.
אלא אם כן אני מפספס רעיונות חכמים כלשהם, לא הרגשתי שהסרט אמר משהו על דת או על היחס של החברה לדת שלא ידעתי קודם.
(שלא לדבר על זה שאישית הרגשתי שמה שהוא מנסה להגיד לא באמת עובד בעולם של הסרט).
"דיון" או "הצגת רעיונות"
זאת סמנטיקה בעיניי. להצגת רעיונות טובה שמשולבת בסיפור טוב יש כוח אדיר (וזה גם מענה לאדון האופל בתגובה מתחת שהדיון לא מחדש. הוא לא צריך לחדש, בעיניי, אלא להיות בתוך סיפור טוב).
כן, מצטער, יש שם ספוילר לסיום של "הסנדק".
(ל"ת)
זה לא באג, זה פיצ'ר.
אלו מפלצות ענק קטלניות שמסכנות כל פולש שמגיע לאראקיס.
והן גם בעל חיים שניתן לחלוטין לשלוט עליו אם אתה דררי שמחובר לכוכב ויודע מה לעשות.
הרכיבה על העקלתון היא מבחן. ובתכל'ס, זה מבחן נהיגה.
וזה מתחבר להערה של קרקר-
ההבדל בין הספר לסרט הוא שבסרט אין כזה דבר חול.
לא ראיתי את הסרט עדיין
אבל לפחות בטריילר כשרואים את הרכיבה הראשונה של פול על עקלתון היה נראה שיש שם מלא חול. מלא, מלא חול. שהוא כמעט טובע בסערת חול תוך שהוא מנסה לא ליפול מהעקלתון. זה לא נמצא בסרט?
זה בסרט, אבל זה אסתטיקה, לא משהו מוחשי
בפועל החול הזה לא מרגיש כמו חול. כאילו אתה שם משקפיים ומשהו לפה וזהו. זה בייחוד מגיע לאבסורד בשלב כלשהו שבו מישהו רוכב על עקלתון, יש לכאורה חול, ועדיין מישהו צועק תוך כדי קריאות התלהבות כי כנראה שהוא נורא אוהב לבלוע הרבה חול יאם יאם.
אבל למה ההתנגדות לפולחן טובה יותר?
שוב, אני מבין מה המסע הכללי – אבל בשום שלב אין משמעות לבחירות שהופכות בחירה אחת לגרועה מחברתה, אלא אם אתה באמת שולל כל ניצוץ של אפשרות דתית ומיסטית (ואני, כאמור, לא קורא את הסרט ככה).
שוב, בכל שלב אף בחירה שלו היא לא גרועה (או טובה) כי אין מחיר שמישהו משלם עליה או כי עדיף שלא תקרה או כי משהו נהיה גרוע יותר. הכול רע יותר באופן תיאורטי, אבל בפועל אין שום הוכחה שהסרט נותן לתיאוריה הזאת חוץ מתחושה כללית.
זה פשוט… כתיבה גרועה, בסופו של דבר.
אז אוסיף עוד מימד לכל העסק
וזה שהמלחמה בחולית היא כל כך סטרילית – אנשים במסכות נופלים לרצפה, בלי דם, בלי מוות שאתה יכול להרגיש – שזה גם מוסיף לשאלה למה בעצם מלחמה זה כל כך נורא חוץ מהרעיון הכללי שמלחמה זה רע.
נו באמת
זו כבר תלונה עקרונית על סרטים שרוצים להיות 'בוגרים' ומתעקשים להישאר בדירוג לכל המשפחה, ואני מזדהה עם התלונה הזו, אבל כמובן שאין כאן אמירה שמוות הוא דבר גרוע פחות.
הא? אבל בהחלט יש
שוב, אני חושב שאתה מכיל על הסרט דימויים עקרוניים – מוות ומלחמה – וזורם איתו כשהוא מדבר עליהם.
אבל מוות ומלחמה הם לא אוניברסלים בין סרט לסרט, ויש סרטים בהם מלחמה זה נהדר, ומוות זה מצחיק. תפיסת העולם של הסרט באה לידי ביטוי בנוגע לשני הדברים באופן שבו הוא מבטא את זה, ואין ספק שמלחמה סטרילית להחריד בלי נפגעים או תחושת אימה ורק פיצוצים ריקים ורובוטים נופלים היא פשוט לא באמת דבר נורא כמו מלחמה כפי שהיא משתקפת במשהו כמו "טוראי ריאן" או "הסרבן".
ובספו של דבר כל זה מתכנס לזה – חולית הוא סרט שרוצה להיות בוגר אבל נאלץ להיות לכל המשפחה. וזה עובד לו, די עובדתית, מבחינת הקהל אבל זה לדעתי משאיר אותו די עקר מבחינת כמה באמת בגרות יש בו.
אבל זה שלא רואים דם
לא אומר שאין בעולם שלו, אלא שהסרט לא מראה אותו.
בכל מקרה אני מעניק הרבה פחות חשיבות ממך לשאלה כמה המוות סטרילי. לדעתי זו נקודה שולית יחסית במצב המזעזע שהוא מוות.
אולי זה מיותר
אבל ארשום שוב את דעתי, שהשימוש של וילנב במוסכמה הזו מספיק בדיוק כדי להציב את הטענות בדיון הפילוסופי שהוא רצה להציג (ולא להעמיק בו – כבר דנו בכך למעלה – אלא רק להציג). כלומר, חוסר ההעמקה וחוסר ההדגשה לצופים מה תגרום/עלולה לגרום המלחמה בעולם הזה, נובעת מאותה החלטה מכוונת להישאר מרוחק. אולי הוא יכול להחזיק פה את החבל משני קצותיו, אבל לא היה דחוף לו במיוחד.
מעניין אותי לשמוע את דעתך
על הסרט ביחס לשר הטבעות, אליו הוא כל הזמן מושווה.
בשר הטבעות לא היה עומק, לא היתה פילוסופיה, לא היה משחק יוצא דופן, לא היה תסריט גאוני. היתה בניית אווירה סוחפת, בימוי מופתי, פסקול מופלא ובעיקר יצירת עולם מושלמת. חולית הראשון היה כנראה הדבר הכי קרוב לשר הטבעות שראיתי, למרות שלטעמי התסריט שלו היה רע ומשעמם.
כן, בדיוק איך שתיארת אותה.
טרילוגיית 'שר הטבעות' לא הייתה עמוקה או מרתקת במיוחד עלילתית אבל היא בהחלט בנויה ומבוימת נהדר עם אווירה סוחפת ואני מאוד אוהב אותה. בעיקר את השניים הראשונים שהם מופתיים. השלישי קצת גולש יותר מדי למחוזות הקיטש והאקשן וגם זכור לי כיותר חלש ויזואלית. גם יכול להיות שבסרטים מהסוג הזה ככל שמתקדמים יותר בסרטים אז החלק הכי מגניב שהוא חשיפת העולם הולך ומאבד מהפוקוס לטובת העלילה הלא מוצלחת ולכן 'שיבת המלך' הוא הפחות אהוב עליי, אבל גם הוא סרט נהדר בפני עצמו.
לא הייתי קורא לתסריט של 'חולית' הראשון רע פשוט משום שרוב המגרעות התסריטאיות שלו כן משרתות את הסרט באופן חיובי, לטעמי. הדיאלוגים, למשל, אומנם אובר דרמתיים ולא ריאליסטים בשיט אבל האווירה של הסרט היא אובר דרמתית ולא ריאליסטית ולכן זה דווקא עובד לטובתו (וזה נכון גם לגבי 'שר הטבעות').
הרגע הזה שבכל כמה רגעים הופיע ״בנה גסריט״ – רציתי לשחוט את המתרגם. אפשר לחלוק על אם התרגום של הספר ומונחיו טוב או לא (לדעתי מעולה), אבל ברגע שמדובר במונחים הלקוחים מיצירה ספרותית- חשוב להשאיר את המינוח של המתרגם המקורי כל עוד ניתן, גם אם אתה לא מרוצה מהמונח. לעקלתון והמרקוח כבר התרגלתי, בגלל שהסרט הקודם שינה אותם, אבל חלילה לא מצדיק את השינוי. גם לא מדובר בעניין של זכויות יוצרים על התרגום (כמו מה שהיה נגיד בהארי פוטר, שם אמנם לא קבלו את אישור מתרגמת הספרים לתרגום הסרטים עם המונחים שלה, אך חוזה של וורנר שחתמה עליו בזמנו הוא זה שבעצם אפשר להם להשתמש במונחים שיצרה) כיוון שיתר המונחים מתורגמים כמו בסרט (חוץ משינוי קל בתפילה ״המות הוא רוצח הדעה״ או משהו כזה) שינוי כל כך בולט וכל כך נורא. מעבר לזה סרט מעולה!
מאמין שבעוד כמה שנים נצטרך להתרגל ל״דיונה – חלק שלישי״ ו״קוויזאץ הדארכ״ בקצב הזה.
היה על זה ויכוח בביקורת על הסרט הקודם
ולמרות שאני לא חושב שמתרגמי הסרט היו *חייבים* להשתמש בתרגום מהספר (למרות שהיה נחמד אם כן), "בנה גסריט" נשמע לי כמו תרגום גרוע מסיבה אחרת – ההיגוי הקאנוני, אאל"ט הוא "בנה ג'זריט", כלומר, אפילו בתור תרגום פונטי זה לא נכון, אלא אם כן בחלק א' עצמו אמרו את זה אחרת (לא זוכר, למען האמת – כמה סצנות קצרות שצפיתי בהן ביוטיוב לא העלו דמות שמבטאת את השם.
אני מסכים אתך כעקרון, אבל בעניין חולית נראה לי זה טיפה שונה. חולית מושפע מתרבויות שונות והמונחים בהרבה מקרים בעלי משמעות בשפה נוספת. בנות גשרי הוא אכן סלע מחלוקת טעון כיוון שיש לו שני פרושים. המונח הלטיני ״בנה ג׳זריט״ פירושו בכלליות אומרת ״אדם העושה טוב״ כאשר גם לקוראי האנגלית קיימת הסכמה כי החלק של בנה משחק על הרעיון של ״בניו של״ או מה שנקרא ״בני״ באופן ספציפי בנות גשרית זה תרגום שספג הרבה ביקורת, כי מצד אחד הוא משנה את בני לבנות (למרות שזה הגיוני בהתחשב בכך שכולן בנות) וג׳זריט הפך לגשרית – מגשרות. פרנק הרברט לא היה מומחה גדול בשפה העברית והערבית, ובגל זה גם שמו של קפיצת הדרך נכתב בטעויות הגייה והוא נקרא ״קוויזאץ״ באנגלית. הדבר היה ידוע גם אז ועמנואל לוטם שינה טעויות גם בקריאות הערביות של הדמויות. אני אבל סוטה ממה שרציתי לומר. אני לא רוצה לדבר על האם השינויים שעשה נכונים או לא. הם נעשו בשורה התחתונה. אלה מונחים שליוו את הספרים ואת המשכיהם, שחלקם גם לא תורגמו בידי לוטם, הוא ליווה את הסרט משנת 84 בתרגום, וביתר הוריאציות. התרגום במידה מסויימת הוא בלתי נפרד מחווית הצופה. נכון יש גם הרבה צופים שלא מכירים את הנוסח העברי או קראו את הספר וזה כבר שיקול של חברת ההפצה עניין התרגום, אבל אם כבר מתרגמים לפי הספר את המונחים, תתרגמו את כלל המונחים, ולא להגיע ולומר ״בוא נהיה יצירתיים״, על אחת כמה וכמה שזה תעתיק ואפילו לא יצירתיות, שבסרט הקודם תורגם כבנות גשרית. זה היה תרגום בוטה בסרט הזה וחשבתי שאולי התפלקה שורה מהתרגום הראשוני (לרוב מתרגמים את הסרט בפשטות ואז עוברים על המושגים לצורך טיפול בהם). זה היה מאד צורם לעין ובטעם רע לדעתי. זה היה ממש בולט לדעתי
אח, איפה טולקין שלא הסכים שיתרגמו לשום שפה שהוא לא יודע היטב
אם פרנק הרברט אפילו עברית וערבית לא בדק :)
פרנק הרברט לא ידע עברית ולא ערבית ולכן לא יכול היה לבדוק
ובהתחשב בעובדה שקיים תרגום של שר הטבעות ליפנית שלקח חירויות ניכרות עם הטקסט המקורי גם הסיפור על טולקין נשמע לי קלוש.
כן, הסיפור עם היפנית היה מאוד היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל
זה כמו לטעון שתרגום הטייסים החובבני מפריך את הסיפור. שני מקרים בלבד. אחד הוא נכנע אחרי מסע לחצים מפורסם, בשני אי אפשר היה לא לאשר, זה החלום של כל סופר פנטזיה בעולם כולו.
בכל מקרה, גם טולקין לא למד בילדותו רונית דבורה. גם בעולם שקדם לאינטרנט אפשר לקחת קורסים בסיסיים בקולג' סמוך, כתחקיר מינימלי לפני כתיבת סאגה שאפתנית…. ואז מתלוננים שהחול לא באמת חול. גם בלורנס איש ערב הוא היה חול רק ממש לפעמים. אותי, כאדם שמתכוון להוציא ספרי פנטזיה יום אחד (נראה אם תזהו אותי), זה היה מביך עד מאוד שמתרגמים ישראלים יתקנו את הערבית שלי בספר שמתרחש בכוכב פאן ערבי….
טולקין הוא בקיצוניות השנייה, ללא ספק, אבל אלוהים, כמה קשה למצוא קורסים בסיסיים בערבית ועברית בסיאטל בשנות ה-70? זה לא יפנית. איך הוא חקר את שאר הדברים בשביל הסאגה והעולם שלו?
לפי ויקיפדיה, שר"ט תורגם עוד בימי חייו של טולקין גם לפולנית ואיטלקית, שפות שהוא לא ידע*
כך שהסיפור על אי-מתן אישור לתרגום לשפות וכו' עדיין נשמע לא סביר.
* קצת מוזר לי שהוא לא ידע איטלקית – במיוחד בהתחשב בעובדה שלטינית כן – אבל הי, זה מה שמעלה חיפוש באינטרנט.
סוגיית תרגום הארי פוטר
אגב, לכל המעוניינים מצב קישור להודעה שהוציאה מתרגמת ספרי הארי פוטר בבלוג שלה:
https://gilibarhillel.wordpress.com/2008/11/25/חדשות-טובות-לקוראים-אבל-לי-בעיקר-נאחס/
הערה נוספת לאחר בירור מול גילי בר הלל- על תרגום הגרסה המדובבת של שני הסרטים הראשונים היא הייתה אחראית וגם קבלה תשלום לצד בימאית הדיבוב שגם תרגמה לצדה- שפרירה זכאי. החל מהסרט השלישי זה עבר אולפני דיבוב, ומאז גם הגרסאות המדובבות לא עברו דרכה או קבלו את ״אישורה״
אני כאילו קצת מפחד להשמע כמו מתלהב בגיל העשרה
וברוך השם השנים האלו כבר מאחוריי בלפחות עשור וחצי, אז אשים כוכבית שרק יצאתי מהקולנוע ואולי טיפה אשנה את דעתי כשהכל ישקע.
אבל, אמממ, 'שר הטבעות' הבא? 'האימפריה מכה שנית' של ימנו? האפוס ההוליוודי הכי טוב שראיתי בקולנוע מימיי? עד כדי כך?
כן, כן… עד כדי כך. שוב, כוכבית והכל, אבל וואו, איזו יצירת מופת של וילנוב. את הקודם גם כן אהבתי, אבל השני ברמה אחרת לגמרי.
אגב, וזה לא באמת מוריד או מעלה לסרט
אבל אני בדיוק לאחרונה חזרתי מסביבה מדברית וחולית. האנשים האלה, ובכן, לא חיים בסביבה מדברית וחולית. לא חם להם, אין להם חול בכל מקום – אני לא יודע מה הקסם הטכנולוגי שוילנב הצליח לעשות את זה בו, כי לכאורה נראה שהסטים כן היו במקומות ממשיים עם חול – אבל זה לחלוטין חול כאסתטיקה, ולא חול כמשהו שקיים במציאות. אם כי מה אני יודע, אולי החול האראקי אמור להיות חול נחנחי שכזה.
השאלה איזה סוג חול אנאקין סקייווקר שונא.
(ל"ת)
גם היחס שלהם למים לא ברור.
מצד אחד, הם אובססיבים למיצוי נוזלים מכל דבר, למיחזור נוזלי גוף וכדומה. מצד שני – להוציא את זה שלא השתכנעתי שבאמת חם בחולית – לא רואים אותם צמאים, הם לא מתעסקים עם נשיאת מים כל הזמן ושאר דברים שאנשים שחיים במדבר חייבים לעשות. בהתחשב בכמה הסרט הזה שם לב לפרטים, זה ממש מוזר. זה כאילו דני וילנב כל-כך קנדי שהוא לא באמת יכול לדמיין מה זה חום.
נראה לי שזה פער כבר בספר, אבל חזק יותר ויזואלית
כל הרומנטיזציה הזאת למדבר ולבניו ובנותיו נתפסת אחרת לגמרי כשאתה באמת חי במדבר, אמיתי, בלב מלחמות אזוריות אמיתיות וגמלים אמיתיים, מאשר כשאתה אמריקאי שגדל בוושינגטון הסגרירית וממש אהב את לורנס איש ערב, והצליח לייצר בנות גשרית שלמות מסצנה אחת של צהלולים על מצוקים (אין ספק שההוביט ולורנס איש ערב מוכיחים שאפשר ליצור סרטים וספרים נפלאים בלי להזכיר אפילו יצור ממין נקבה אחד, ובלי שהיוצרים שמו לב בכלל). חול זה ישות בפני עצמו, כמו מי ים. גם בלורנס איש ערב לא הרגישו אותו כמעט.
יש סרט שכן מצליח להעביר את המדבר טוב?
אני תוהה אם זה פשוט חסרון של המדיום הקולנועי, כי כמו שאמרת, לא צילמו את הסרט באולמות מאווררים, אלא במיקומים אמיתיים.
בראיונות עם השחקנים הם מתארים איך היה להם חם ואיך חול נכנס להם לכל מקום. הם היו לחוצים בזמן כל יום בגלל שוילנב רצה להשתמש באור יום טבעי, אבל הם לא יכלו לעבוד באמצע היום כי היה חם מדי. אז נשמע שלפחות השחקנים ושאר הצוותים שהיו שם סבלו די והותר.
אולי תחושת החום זה פשוט משהו שקשה להעביר במדיום שמרוכז כל כך בחושי הראייה והשמיעה.
אני חושב שבסרט הקודם עשו עבודה לא רעה עם זה.
(ל"ת)
ראיתי את אותן תלונות גם על הסרט הקודם
(ל"ת)
אני צריך אולי לראות ממש מנקודת המבט הספציפית הזאת
אבל סרטים ישראלים במדבר, נניח, מרגישים הרבה יותר במדבר – בין אם אלה קומדיות כמו "גבעת חלפון" או דרמות אבסורדיות כמו "אוונטי פופולו".
זאת שאלה טובה לגבי סרטים אמריקאיים. אגיד שבהחלט החול מורגש הרבה יותר ב"להציל את מארק וואטני", למיטב זכרוני.
להציל את מארק וואטני צולם לא רחוק מישראל, אז אולי זה קשור
(ל"ת)
מעניין
ראיתי את "לבד על מאדים" (אני עדיין בהכחשה לגבי השם הרשמי שלו) והוא לא זכור לי כיותר חולי באופן בולט.
כמובן שהכל עניין של פרשנות, אבל מעניין אם זאת הסביבה הפיזית שיצרה לך את ההבדל, או יותר הבימוי וטכניקות הצילום וכל שאר ההיבטים הטכניים.
אני כאמור צריךלראות שוב את "לבד על המאדים"
אבל בעיקר החול שיחק שם תפקיד משמעותי – סופות חול הרסו דברים והיו איום. עצם הנוכחות שלהם לא הייתה רק נוף, אלא רלוונטית לעלילה – הן הפריעו לראות, למחייה ולעוד דברים. בחולית אין את הדברים האלה (בחלק השני, אולי בחלק הראשון יש אני לא זוכר אותו) – עד, כאמור, לאבסורד שמישהו צועק עם פה פעור באמצע שחול נתקע לו בפנים בשמחה ולא נחנק ומת די מיידית.
נראה לי שההבדל בין חולית 2 ל(נניח)
גבעת חלפון, לבד על מאדים או אפילו חולית 1, הוא היקף סצינות האקשן. וכמגיעים לאקשן הוליוודי של בלוקבאסטרים הרבה מההגיון נזרק מהחלון. הדוגמא המדברית הכי קרובה זה "כביש הזעם" שגם בו ההגיון הפסיקלי היה לא תמיד סביר. בכל מקרה, הרכיבה על התולעים הייתה קשה לי לסיספונד הרבה יותר מכל ענייני החול למיניהם.
מגיעה לדיון באיחור בשביל להגיד
שאם יש משהו שלא ציפיתי אליו זו הודעה שמשווה בין חולית 1/2, לבד על המאדים, כביש הזעם וגבעת חלפון. איכשהו אלה ארבעה (חמישה) סרטים שלא ציפיתי שיהיו באותה רשימה…
ברור. לא כולם מעפנים כמו חולית, אפשר לעשות סרט מדבר טוב בלי לייאש את הצופה
(מצטער, אני פשוט בהייט אינטנסיבי על הסרט הזה)
"מקס הזועם: דרך הזעם" הוא סרט מדבר יפהפה. "לורנס איש ערב" הוא לא כוס התה שלי אבל המדבר אף פעם לא נראה טוב כמו בסרט ההוא. וכמו שיונתן כתב, פה בארץ אין לנו ברירה אלא לעשות סרטי מדבר, וחלקם מעולים. זה שווילנב לא טרח לביים בני אנוש שיודעים להתנהג כמו בני אנוש שחיים בסביבה שבה הסרט שלו מתרחש זו בעיה שלו כבמאי; מדבר זו סביבה שיכולה להצטלם נהדר, כשמאחורי המצלמה עומד מי שרוצה לספר סיפור ולא להביא ספקטקל נטול דרמה, רגש, עניין, הומור, חן או אנרגיה כמו סרטי "חולית".
יש לי הרגשה שלא קראת את הספר..
אני צודק?
כי הספר הוא ממש לא אישי. הוא פילוסופי.
אפילו העמודים שכולם מחשבות של פול הם פילוסופיה ורוחניות ולא רגש.
הספר לא מנסה לעורר אמפתיה, אלא פונה לחיבור הרבה מעבר לזה.
התייחסתי לזה למעלה
ובקצרה שוב (חוץ מזה שלא בהכרח מעניין אותי הנאמנות לספר כי אני שופט את הסרט בפני עצמו): קראתי חלק מהספר, מספיק כדי לדעת שמה שאתה אומר נכון בגדול (וצויין בביקורת עצמה), אבל גם מספיק כדי לדעת שגם אם הספר לא כיוון לזה, היה רגש והיתה אמפטיה. בעיבוד קולנועי הצופה הרבה יותר בידיים של היוצר, ולכן יש לי גם יותר ציפיות.
הרפרנס בסרט לבריאן כוכב עליון - מכוון או במקרה?
והאם בכלל היה רפרנס או שאני סתם הזיתי (יחד עם כל האולם שפרץ בצחוק)?
למי שלא זיהה – חביאר בארדם טוען שפול הוא המשיח, פול אומר "אני לא המשיח" ואז חביאר והזקנים מתגודדים ומסכימים ש"רק המשיח יהיה כל כך צנוע ויטען שהוא לא המשיח"
האנשים בהקרנה שלי צחקו כי זה היה רגע משעשע בפני עצמו
לא חושבת שאפשר להניח מהצחוק שזה בגלל רפרנס כזה או אחר.
ועכשיו מישהו גם עשה סרטון בנושא
https://www.youtube.com/watch?v=Jo36RTn-B2c
המלצה ממי ששנא את חלק 1
האם יש פה בקהל מישהו שסבל מהצפייה בחלק 1 אבל אהב את חלק 2? אני מתלבט אם להקדיש מזמני ומכספי לסרט הזה אחרי שהקודם היה חתיכת שעמום בלתי נסבל עבורי.
לא סבלתי את הראשון
מתחרט שהלכתי לשני.מקווה שלא יפיקו סרטים נוספים בסדרה, כדי שלא אפול במלכודת ההייפ בפעם השלישית.
ברור שהחלק השני יותר מהנה מהחלק הראשון
החלק הראשון הוא בעיקר אקספוזיציה. אם הייתי יודע, למשל, שלא יהיה לו סרט המשך, אז אני לא בטוח שהייתי סובל אותו.
ראיתי את החלק הראשון
והיו לי תחושות מעורבות של הערכה וסבל.
היו דברים שעניינו אותי, ושהרשימו אותי, אבל ביניהם היה הרבה סרט שנמרח והיה ארוווך.
הרגשתי שלא מפרטים מספיק על הדברים המעניינים.
אז אני מתלבטת אם ללכת לשני.
השגות?
נשמע לי שכן
לא יכול לדבר מנקודת מבט של מי ששנא את חלק 1, כתגובה למי שכתב מעליך, אבל מאיך שאת תיארת את הסרט הראשון אני מאמין שתאהבי את השני יותר.
הוא עדיין ארוך, 10 דקות יותר מהקודם למעשה, אבל בעיניי מרגיש יותר קצר.
קורה יותר, הפייסינג מהיר יותר, ולדעתי הוא פשוט יותר מעניין.
את הראשון אהבתי, את השני הרבה יותר.
סיכום מעולה
סיכמת בדיוק את מה שהרגשתי בסרט. סרט אפי, מדהים בהמון מובנים אבל שלא מותיר שום חותם רגשי
טוב...אז כנראה שירצו להרוג אותי...
לא ראיתי עדיין את החלק השני…ראיתי את הראשון…
קראתי את הספר ויצאתי ברגשות מעורבים. בשנות השבעים לקרוא ספר שבו מככבים הפדאין ומדברים על ג'יהאד זה היה קצת טעון לישראלי. היום בטח עוד יותר. אבל בסך בכל הספר באמת לא בנה דמויות שאתה אוהב או מזדהה איתן. אחת הלקויות של חלק גדול מספרות המדע הבדיוני הקלאסית.
דווקא בנסיבות כאלה כשעוברים מהספר לסרט צריך לקבל החלטות קשות על בניית הדמויות. נראה לי שמהבחינה הזו וילנב שמר דווקא על האותנטיות הסיפורית. לא בטוח שזו ההחלטה הנכונה.
אם נשווה לטרילוגיית שר הטבעות – ג'קסון באמת הביא את הלב הפועם של הסיפור הנצחי של מאבק בין טוב ורע. בוכים עם הדמויות וצוחקים עם הדמויות והן נשארות איתך.
ומילה אחת – שבגללה כנראה ירצו לרצוח אותי…העיבוד של דיוויד לינץ' לחולית לדעתי עשה חסד גדול עם הספר והביא את מימד המיתולוגיה האמיתי שהספר שואף אליו. לא סתם אנחנו משווים לשר הטבעות…הרברט מנסה לחבור למימדים מיתולוגיים במידה לא מבוטלת. משהו שטולקין הצליח ליצור ולא הרבה זולתו.
אלה שני הסנט שלי…
יצאתי ברגשות מעורבים
מצד אחד – מבחינה טכנית אין ספק שמדובר בסרט אדיר, הפקה מטורפת וחווית צפייה קולנועית מרשימה וייחודית.
מצד שני, לא יכולה לומר שבשום שלב הרגשתי ממש מעורבת רגשית במה שקרה על המסך, ואין מה לעשות, זה משפיע על ההנאה. לראות את פול רוכב על העקלתון היה אמור להיות רגע קולנועי מדהים, אבל הוא היה רק מרשים עבורי, וההבדל נובע מזה שלא הרגשתי שום חיבור לדמות של פול, ותכלס גם לא לאף דמות אחרת. אולי צ׳אני, טיפונת.
אני חושבת שזה גם גרם לי מאוד להרגיש את האורך של הסרט, כי הוא לגמרי הרגיש לי ארוך. מאוד. אני לא יכולה לדמיין את עצמי הולכת לראות אותו שוב בקולנוע, כי מתיש אותי רק לחשוב על האופציה.
אז בסופו של דבר, אני נשארת עם חוויה ויזואלית וטכנית מאוד מרשימה, אבל ריקה רגשית וארוכה מדי, וזה די באסה.
סרט הצגה.
זה לא עיבוד מושלם לחולית אבל בתקציב הזה ובמגבלות הזמן והאולפן הגדול מאחורי ההפקה זה הכי טוב שהיה יכול להיות והולך לייתר בצדק עיבודים נוספים למשך 30 שנה פלוס.
בתור מישהו שנחשף לחולית לראשונה דרך משחקי האסטרטגיה (וקרא את שני הספרים הראשונים בשנתיים האחרונות) אני בהחלט מישהו שנמשך יותר לאסתטיקה ולוייבים של חולית מכל דבר אחר – ואת זה וילנב מספק בכמויות וברמה הגבוהה ביותר שיכולה להיות, ששמה ללעג את כל התוצרת של האולפנים הגדולים בהוליווד מהשנים האחרונות.
השילוב של האפקטים הפרקטיים עם הממוחשבים, הסטים, התלבושות והעיצוב פשוט וואו. הסאונד מעיף.
ואפילו האנס זימר הפתיע ושלף כמה הברקות, גם אם הוא מזמן עבר את השיא שלו כמלחין.
בקצרה, התאכזבתי
ממש ממש אהבתי את החלק הראשון. ראיתי אותו כמה פעמים בהנאה מרובה.. בסרט הנוכחי מצאתי את עצמי מביט יותר מדי פעמים בפלאפון בשיעמום.
הסרט הזה לא נאמן לקודם. הדמות הנהדרת של חבייר בארדם הופכת לפאנטית ודבילית
יכול להיות שהוא תמיד היה פאנט, אבל הוא לא היה דביל. בחלק הראשון הוא הרגיש כאדם שקול וחכם
פה כבר לא (ומה עם אמא של פול? איזה שינוי דמות קיצוני ומלאכותי…)
ובכלל, כל המעבר של נגד המשיח הרגיש פתאומי מדי
כמי שלא קרא את הספר וכל המידע על חולית הגיע אלי רק מהסרט הראשון, הרגשתי הבדל גדול בסאבטקס בין שני החלקים.. הסרט איבד את האמינות שלו וזה חבל. כי ויזואליה יפה היא לא סיבה מספיק טובה לראות סרט
מישהו ראה את הסרט בסקרין-איקס?
אני הולך לראות אותו בחיפה, ומתלבט בין הרגיל לסקרין-איקס.
לא ראיתי את הסרט הזה בסקרין איקס
אבל מהסרט שכן ראיתי שם (גראן טוריסמו) יצאתי עם חוות דעת שלילית למדי לגבי הפורמט הזה. מסיח דעת ומיותר. אם האופציה השניה היא אולם 1 בפלאנט חיפה, אז הוא מומלץ יותר חד משמעית ובפער גדול.
תודה!
(ל"ת)
וילנב מתקרב בצעדי ענק לנולאן בתור הבמאי האהוב עלי
ולמיטב הבנתי נולאן הוא גם הבמאי הכי אהוב בעין הדג (לפי תוצאות סקרי סרטים) אז… מעניין גם מה הדעה הרווחת פה.
אני עם וילב, אבל הפער בינהם לא גדול. והם שניהם עובדים בערך על אותו שטנץ של שוברי קופות פסודו-אינטלקטואלים.
וילנב בילה הרבה יותר בסצינה העצמאית ועשה שם כמה ניסויים מעניינים, וגם אחראי על יצירת מופת עם תקציב ענק שנכשלה אז אני אוטומטית מחבב אותו.
מורכבים בהרבה לא מבחינת האמונה
אבל כן מבחינת העובדה שאת יכולת ההשרדות שלהם במדבר – וגם את הנושא של הפיכת אראקיס לכוכב פורח – הם פתחו ושכללו הרבה לפני שפול הגיע אליהם.
אבל מראים את זה
מראים שאדם זר שנולד בכוכב אחר (כמו פול) לא ישרוד מסע רציני לבד במדבר בלי עזרה של אחד מהם: הוא לא יודע איך כולל לבנות מלכודות רוח, או אפילו איך ללכת בחול בצורה הנכונה בלי למשוך עקלתונים, אפילו אם הוא ניסה ללמוד את המידע הזה מספרים.
בסרט הראשון מזכירים שחליפות הזקק שלהם נחשבות הכי טובות, ומראים איזו טכנולוגיות נוספות ייחודיות יש להם. מראים שרק הם יודעים איך לרכוב על עקלתונים, ושהפעילות הזאת היא מורכבת ללמידה וכוללת ניואנסים רבים.
לגבי הנושא של הפרחת אראקיס: מראים את תחנות החקר בסרט הראשון, ובסרט השני מראים את המים שהם אוגרים מגופות המתים בשביל הפרויקט.
האם הסרט נכנס לרמת הפירוט של הספר? כמובן שלא, אבל אין שום סיכוי ששני סרטים בני פחות משלוש שעות יצליחו להכיל את כל הפרטים של ספר בן כמעט 500 עמודים, בלי להיות סרט ממש גרוע עם המון אקספוזיציה.
לורנס איש ערב היה ההשראה הישירה של פרנק הרברט
ויזואלית ברור שהוא גם מקור ההשראה של הסרטים של וילנב, שיש בכך רק נאמנות למקור הספרותי. גם הרעיון של גיבורים פגומים והחלטות של אנשים בודדים שחורצות גורלות של מיליארדים- אפשר להגדיר ככה את פרויקט הלאומיות הערבית של תומאס לורנס במלחמת העולם הראשונה, כמעט ללא השגחה והכוונה של האימפריה בשמה כביכול פעל. וכן, התעלמות מנשים- בביוגרפיה שלו שעל בסיסה הסרט, תומאס לורנס מחק לחלוטין את דמותה של אישה שפעלה לצדו, ארכיאולוגית בריטית דוברת ערבית בדיוק כמוהו, גרטרוד בל. היא נשארה בעיראק והתאבדה 5 שנים אחרי מלחמת העולם הראשונה, הוא נהרג בתאונת אופנוע באנגליה עשר שנים לאחר מכן (וכך, ילדים, הומצאה קסדת האופנוע). אולי וילנב הושפע יותר מאל סיד בעלילה- סרט שלא ידעתי על קיומו, ותודה על כך! העיבוד היחיד שהכרתי לאל סיד היה האנימציה (סרט "לא חינוכי" ונהדר). אבל ויזואלית, חולית זה מאוד לורנס איש ערב.
כמובן שלורנס היה השראה עבור הרברט (אם כי אני חושד שאצלו זה פחות הסרט ויותר הזכרונות של לורנס ב-"שבעת עמודי חוכמה")
ואני בהחלט חושב שהסרט של לין רץ לוילנב בראש בחלק מהקטעים של הסרט (ויותר בחלק 2, אפילו). ועדיין "אל סיד" נראה לי כמו השפעה עלילתית חזקה יותר – דווקא בקטעים שבהם וילנב לוקח את היחסים בין פול לצ'אני למקומות שלא היו בספר.
אגב, הסרטים של אנתוני מאן צוינו כמקור השראה גם עבור דייויד בניוף וד.ב. וייס כשהם יצרו את "משחקי הכס", אם כי הם ציינו דווקא את המערבונים שלו ולא את "אל סיד".
מישהו חווה את הסרט גם בIMAX בראשל״צ וגם בחיפה?
ראיתי אווטאר גם באולם 1 בחיפה וגם בIMAX והייתי יותר מרוצה מחיפה (בראשל״צ ההקרנה הרגישה לא בהירה מספיק).
יחד עם זאת ראיתי את חולית הראשון בראשל״צ ומאוד נהניתי.
תוהה אם למישהו יש רשמים
אני, ואהבתי יותר את חיפה
פירטתי קצת פה. בפער בין יחסי המסך כל אחת מהגרסאות יותר טובה לפעמים, אבל באיכות הקרנה חיפה לוקח, וגודל האולם דומה.
מעולה, תודה רבה על הפירוט!!
נשמע שכחיפאי אשאר עם אולם 1 בפלאנט (-:
דעה (אין לי מושג עד כמה פופולרית): הסרטים יותר טובים מהספרים
הסרטים לא מושלמים, אבל הם מהווים בעבורי גרסה מתוקנת של הספרים.
קראתי את חולית בגיל די צעיר (תחילת גיל ההתבגרות). קראתי את כל ששת הספרים בסדרה המקורית, וחזרתי וקראתי אותם כמה פעמים בגילאים יותר מבוגרים. למרות שחשתי דחייה עזה כלפי הספרים (במיוחד כלפי החלקים הביזאריים והמיניים יותר בספרים המאוחרים), חשתי גם משיכה שהחזירה אותי אליהם שוב ושוב. אפשר לתמצת את היחס שלי אליהם כיחסי אהבה-שנאה.
הטוב מבחינתי היה העושר של העולם והמורכבות שלו, העלילות שריתקו אותי, ופשוט העובדה שזה היה שונה כל כך מרוב הספרים שקראתי עד אז.
הרע מבחינתי היה בעיקר הדמויות. היה לי קשה לחוש שמץ של אמפתיה אליהם, כי הן היו כל כך בלתי-נסבלות. רוב הדמויות המרכזיות בסדרה, אם לא כולן, הן ציניות ביותר, תככניות, אנוכיות, מניפולטיביות במידה שלא תאמן, אינן מייחסות חשיבות רבה לחיי אדם (חוץ מקצת התבכיינות במונולוג הפנימי מדי פעם), לוקות בשיגעון גדלות ובנרקיסיזם, ושוקעות תדיר בהרהורים ובדיאלוגים שטחיים-אך-פילוסופיים-לכאורה. הדמות הכי גרועה מהבחינה הזאת היא ללא ספק לטו השני, דבר המסביר מדוע הקיסר-האל של חולית הוא אחד הספרים השנואים עליי אי פעם.
דרך שני הסרטים של וילנב, זכיתי בחוויית תיקון:
א. הסרטים הזכירו לי מה אהבתי בחולית מלכתחילה. היה פשוט תענוג לראות אורניתופטרים ועקלתונים וקרבות סכינים עם מגנים על המסך הגדול, מוצגים בעזרת כל פלאי הטכנולוגיה המודרנית. (ראיתי את הסרט של לינץ' בתור ילדה גם, ובואו נגיד שזה לא בר השוואה…)
ב. בסרטים לא שומעים את המונולוגים הפנימיים של הדמויות, והדיאלוגים גם קוצרו משמעותית, מה שכבר חתך 80% מהתוכן המעצבן. הרבה מהדיאלוגים שונו, בצורה שבעיניי גרמה לדמויות להישמע יותר אנושיות (וזה עוזר כמובן, כשיש שחקנים מוכשרים המגלמים את הדמויות).
ג. כנראה שבסופו של דבר אני אוהבת יותר את דניס וילנב כמספר סיפורים מאשר את פרנק הרברט. בניגוד למעריצים מושבעים של הספרים, אהבתי כמעט כל שינוי שהוא עשה בעיבוד וחשבתי שהשינויים שיפרו את היצירה המקורית.
לסיכום, מחכה בכיליון עיניים לראות מה וילנב יעשה עם הסרט הבא של חולית.
איזה חלקים ביזאריים היו בספרים? לא אכפת לי מספוילרים לספרים אבל סקרנת :)
(ל"ת)
הולי שיט
מה לעזאזל. האם יש סוף לסדרה?
לא רשמי
הרברט נפטר לפני כן והבן שלו השלים את זה. אבל אם להודות על האמת, אחרי "הקיסר האל של חולית", העסק הפך ליותר ויותר ביזארי
דני וילנב הוא אחד הבמאים האהובים עליי, למרות שאני לא יכול לשים את האצבע מה יוצא דופן בסגנון הבימוי שלו.
כלומר, יש במאים עם טביעת אצבע שישר מזהים (לטוב או לרע) – טרנטינו ומייקל ביי הם הדוגמאות שישר קופצות לי לראש. אבל מה יוצא דופן אצל וילנב? איך הוא ניגש אחרת לחומרים מבמאים אחרים? אני לא יודע. אולי זו בחירת התסריטים שלו? (כאן הוא טרם הכזיב, עובדה מעוררת השתאות בפני עצמה. לפחות עד שאראה את חולית 2).
כמו כן, וילנב הוא תאומו האבוד של כריס או'דאוד, עד שיוכח אחרת.
חושב שכן יש כמה דברים בסגנון שלו
הוא אוהב להראות דמויות אבודות שמנסות לעשות סדר בחיים שלהם, עם שוטים מרוחקים ועריכה איטית שמראים כמה העולם קטן וכולנו רק נמלים עליו. לא מת על לשלוח אנשים לסרטונים, בטח כשהם חצי שעה בשפה אחרת, אבל יוטיובר שאני אוהב עשה עליו סרטון שלדעתי מסכם אותו מושלם.
הוא במאי מאוד סבלני שאוהב עריכה איטית
זה לא היה בולט אם הוא היה במאי שעובד בתקציבים נמוכים, אבל חולית 1, המפגש או בלייד ראנר 2049 נראים מהורהרים וסבלניים להפליא ביחס לבלוקבאסטרים בתקציבים דומים. דווקא חולית 2 קצת שובר את הקונבנציה הזו ומתקדם בקצב דומה הרבה יותר לבלוקבאסטר "אמיתי" (גם אם מבויים עדיין בצורה נהדרת)
יצירת מופת עם הרבה בעיות
בעקרון התחשק לי סתם לכתוב תגובה שעפה על הסרט במאתיים קמ"ש כדי לתת קונטרה לוייב השלילי שהתפתח כאן בדף, אבל אני מוכרח להודות שיש לסרט בעיות קשות, שהייתי שמח אם היה אפשר להדחיק ואי אפשר.
אני מסכים עם יצחק בטענה שהסרט מרגיש מאוד מרוחק. אני לא חושב שזה מגיע כדי להדגיש את הפילוסופיה, אבל מסכים שזו החלטה מודעת. אני מבין שזה ניסיון לתת לכל הסיפור מימד מרוחק יותר, ולהענקי לו תחושה של סיפור אגדה לא מפורט. זה שאני מבין את הרעיון שמאחורי ההחלטה לא ממש עוזר לי להסכים איתה. חיבור רגשי לדמויות הוא דבר חשוב מאוד. גם שר הטבעות הוא במידה מסויימת סרט מרוחק. לדמויות שם לא היה עומק, אבל הדינמיקה הכיפית מאוד שהיתה ביניהם יצרה הזדהות.
מה שמביא אותי למה שבעיני הוא הבעייה העיקרית של הסרט: ליהוק לא טוב. וילנב ליהק את כל הכוכבים הגדולים שמוכרים ומוכרים, אבל לא טרח באמת להתאים אותם. שאלמה שחקן טוב וזנדאיה שחקנית טובה ממש, אבל הם לא עושים כאן עבודה מספקת.
בדרך כלל במקרים של שוברי קופות אומרים שהשחקנים עשו את המירב האפשרי עם תסריט לא טוב, זה לא המקרה כאן. היה אפשר הרבה יותר.
הבעיה הגדולה היא שאין כימיה טובה בין זנדאיה לשאלמה. כימיה היתה יוצרת הזדהות עם הדמויות, וכמובן עם העלילה שמתפתחת בנוגע לקשרים ביניהם. אם היתה להם את הכימיה שהיתה בין זנדאיה לטום הולנד או בין שאלמה לארמי האמר הסרט יכול היה להישאר עם הטון המרוחק שלו, ועדיין לנו היה אכפת הרבה יותר מהדמויות וממה שקורה להן.
יש גם הרבה קווי עלילה מטופשים שאני מוכן להחליק עליהם. למרות שזה ממש ממש טפשי שכשפיד-ראוטה מגיע הוא מצליח בגאונתו לחולל את השינוי הגדול: להפציץ, אבל הפעם על אמת באמת, מה שראבאן לא יכל לעשות כי.. סיבות.
אבל בסופו של דבר זה סרט ענק. האספקטים הטכניים מושלמים, האווירה מדהימה, ובעיקר – מבחניתי הצורה בה הוא מגיש את הנושאים הפילוסופיים שלו היא מורכבת ותואמת את הרמה של סרט מדע בדיוני גדול באמת. הרבה מאוד פגמים, ועדיין יצירת מופת.
אני חושב שהביקורת מפספסת מה בעייתי בסרט
כולם מדברים על זה שהוא ארוך מדי וזה נכון – אבל למה זה בולט יותר בסרט הזה מאשר סרטים אחרים של כמעט שלוש שעות?
1. הייתי רוצה שמישהו ימדוד כמה אחוז מהסרט מתאר איזושהי סצינה סביב הפרמן. זה כנראה אחוז מאוד גבוה מזמן המסך. הבעיה שלי עם זה היא שהפרמן אולי מרכז העלילה בחלק השני אבל הם לא מספיק מעניינים לעומת השאר. המעט שהיה על ההארקונן היה מעולה. לא זוכר בדיוק איך זה בספר אבל אצל לינץ׳ הוא חתך לא מעט פרמן ולדעתי עשה בשכל. בחלק הראשון חולית בנתה עולמות לא רק דמויות. בחלק שני מתקדמים הלאה וזה בסדר אבל חסר היה פה יותר עושר, יותר אופרת חלל (וגם חלל – איפה הנווטים) ופחות ״ליסאן אל גהיב״ כל שתי דקות.
2. יש תחושה שכל הדמויות מאוד מוקצנות, אפילו הייתי אומר חד מימדיות. לא חושב שבספר זה מתוקשר ככה. רגש אין פה, אולי היה אפשר לעשות עבודה יותר טובה אבל גם הספר מאוד קר. דווקא לינץ׳ רתם את הפסקול המבריק של טוטו והשיג רגעים מוצלחים. האנס זימר פישל פה וגם בחלק הקודם.
הדמויות באמת חד מימדיות והסרט גם מאכיל בכפית.
זה באמת מרגיש כאילו הוא הושפע מקבוצות מיקוד ומהתגובות לחלק הראשון.
בסדר, כזה. כולה סרט פרנצ׳ייז
לא מבין ממה ההתלהבות והכסף הגדול.
סה״כ נראה טוב, קצת איטי. משחק בסדר. סצנת האקשן סבירה.
גודל ההתלהבות לא ביחס ישר לאיכות הסרט.
נקסט.
(ולמי שישב על ידי בסרט ורישרש 30 דקות עם שקית קליק, לך ל %$#@%^!)
היית רוצה שהוא ילך ל-%$#@%^!
אבל ביציאה מהאולם וורנר קנו ממנו את הזכויות לסיפור, ומתכננים להתחיל ביקום מאוחד של סרטי מרשרשי חטיפים.
אוף, זה היה נורא נורא משעמם
ודווקא אהבתי את הראשון.
נהניתי, אבל לא התפעמתי, בסוף זה קצת הזכיר לי סרטי מארוול טובים
נהניתי מכל הסרטים של דני וילנב מאז אסירים שראיתי באחרונה פעם נוספת.
אבל אני מרגיש שבבלייד ראנר וגם פה הוא קצת מבזבז את הכישרון שלו כשהוא כובל את עצמו לכל האילוצים שבעשיית רימייקים וסיקוולים. איך אומרים? פיקח יודע לצאת מצרה שחכם לא יכנס אליה, ולפחות בשניים האלה התחושה היא שוילנב מצליח לצאת לא רע מצרה שהוא לא היה צריך מלכתחילה להיכנס אליה.
בסרט הנוכחי מרגישים בכבדות רבה את האילוץ של הרימייק, ובניגוד לסרט הקודם פה מרחב התמרון שלו יותר קטן כי יש נקודת התחלה ויש נקודת סוף שכבר ידועות פחות או יותר. בנוסף, אסור לשכוח את ההצלחה הקופתית המוגבלת של החלק הראשון שבקושי שמר על איזון. בסוף האולפנים רוצים לעשות כסף ומבחינתם וילנב לא הוכיח להם שהסגנון של הסרט הראשון הוא הצלחה קופתית גדולה.
אז תחת כל האילוצים האלה, וילנב הוציא, ככל הנראה לפי נתוני המכירות עד עתה, בלוקבסטר גיבורי על לא רע וגם הצליח לזכות באהבת המבקרים האמריקאים בזכות המסרים הפוליטיים הפשטניים על דת, מלחמה ודיסאינפורמציה שהוא מאכיל בהם את הצופים בכפית.
אני לא יודע למה הוא עושה את זה, אולי בגלל האגו או הכסף, אני מקווה שבזכות ההצלחה של הסרט הנוכחי הוא יזכה למספיק אמון מהאולפנים הגדולים כדי לתת לו תקציבים ראויים לסרטים מקוריים לחלוטין בהמשך.
רק לי סטילגאר נראה כמו פרודיה על שייח עודה אבו תאי מלורנס איש ערב?
(ל"ת)
תזכירו לי
מתי היתה סצנת שוט-רציף-באמצע-שדה-קרב ?