בשעה שאני כותב את המילים הללו, הסרט "רצח כתוב היטב" הכניס יותר ממאתיים שמונים מיליון דולר. זה לא כל כך הרבה, בימינו. אנשים צהלו (או בכו) על כך שהסרט האחרון בסדרת "מלחמת הכוכבים" יכניס, אולי, פחות ממיליארד דולר; הסרט "ליגת הצדק" נחשב לאסון חסר תקנה, מהסוג שבגללו היו מורים על ביצוע ספוקו ביפן העתיקה, בגלל שהכניס "רק" שש מאות חמישים מיליון דולר. ההבדל הוא ש"רצח כתוב היטב" עלה ארבעים מיליון דולר, והתקציב של ליגת הצדק מוערך ב-300 מיליון. אחד עלה פי שש מן האחר אבל הכניס בקושי פי שתיים.
"פורד נגד פרארי" גם עבר את המאתיים מיליון על תקציב של (קצת) פחות ממאה מיליון. "אנחנו" הרוויח יותר מפי עשר מהתקציב הצנוע שלו. אלו היו סרטים מכובדים, כל אחד בדרכו, שהבטיחו את המשך העסקתם של כל המעורבים בעניין, סיפקו רווח צנוע לאולפן והצליחו לבדר אנשים למשך יותר מתשעים דקות. הם גם נגמרו באופן די סופי – אף אחד לא יצא מהסרט ההוא על מרוצי מכוניות בתקווה לראות את המשך הרפתקאותיו של כריסטיאן בייל, נהג מרוצים מהיר ועצבני.
הסרטים האלה מייצגים מגמה חיובית מבחינתי, גם אם לא אהבתי את כולם, מגמה שאני מקווה שתחזור ותשלוט בעשור החדש: סרטים שיכולים להצליח או להיכשל בתנאים שלהם, בלי להיות הדבר הכי גדול בעולם. סרטים שעומדים בפני עצמם, עם התחלה, אמצע וסוף. מבקר משחקי המחשב ג'ים סטרלינג טוען במשך הרבה זמן שהבעיה עם עולם משחקי המחשב בימינו היא שכל האולפנים הגדולים לא סתם רוצים להרוויח כסף – הם רוצים להרוויח את כל הכסף. כתוצאה מכך הם לא מייצרים משחקים אלא שירותים חיים, מודל שכל המטרה שלו הוא לשאוב את כל הזמן (והכסף) של השחקן ככה שאין מקום בחיים שלו לתחרות הפוטנציאלית.
נראה לי בהחלט שאולפני הקולנוע חושבים באותה צורה: זה לא מספיק שהסרט יצא ברווח טוב, הוא חייב לשבור שיאי מכירות, להצמיח זיכיון חדש (או לתמוך בקיים) ולאפשר מכירת מסחור מפה ועד קץ העולם. הסרט הוא כבר לא יחידה עצמאית, הוא עוד בורג במכונת הזיכיון.
באווירה שכזו כבר אין מקום לסרטים בודדים ואכן, העשור האחרון עמד בסימן ההצלחות הכלכליות של דיסני בתחום הזכיינות (עם נטייה לקנות את התחרות איפה שהם לא מצליחים לפתח מותג בעצמם) והניסיון של כל אולפן אחר לחקות אותם במידה פחותה של הצלחה (זוכרים את "היקום האפל" של יוניברסל? ברור שלא). בעולם הזה, סרטים שלא פונים לקהל הכי רחב שאפשר נדחקים מהקולנוע לשירותי הסטרימינג השונים. ואני מתכוון לדחיקה הזאת במובן המילולי ביותר שאפשר, בעולם שבו דיסני ממנפים את ההצלחה שלהם כדי לתבוע עוד ועוד מסכים לעצמם על חשבון כל תחרות אפשרית.
עד כמה שאני מחבב חלק מהתוצרים של נטפליקס בשנים האחרונות, קשה לי עם העובדה שנוצרו בעצם שני מעמדות שונים לקולנוע: מה שזוכה להיות מוקרן על המסך הגדול ומה שנדחק לקטן. ונכון שיש כמה סרטי נטפליקס שזכו למועמדות לאוסקר ("רומא", "האירי") – אבל כל אלו אכן זכו להקרנות מוסדרות בערים גדולות במקום להקרנה נידחת בתיאטרון נשכח בלוס אנג'לס כדי לעמוד בתקנון האוסקר. אני אוהב לראות סרטים בקולנוע: אני אוהב את הדרך שבה המסך הגדול והסאונד העוצמתי לוכדים את תשומת ליבי, אני אוהב את העובדה שאני לא יכול לפתוח את הטלפון כי זה יהרוס את חוויית הצפייה של אחרים, אני אוהב (תלוי בהקשר) את תגובות הקהל. אני אוהב שזה נותן לי סיבה לצאת מהבית. עצוב לי שמשהו כמו "ציפור בשחקים" פשוט לא קיים בדיון הציבורי כי הוא נקבר מתחת להררי חומר זורם.
אני לא אוהב את הרעיון שיש רק סוג חוויה אחת שאני יכול לעבור בקולנוע. אני אמנם לא מחובבי סרטי מארוול כבר זמן מה, אבל אין לי שום בעיה עם הרעיון של הקולנוע כספקטקל ברמה הפרטנית, סרט פה ושם. יש לי בעיה עם הרעיון שזה כל מה שקולנוע, כצורת בידור קהילתית, צריך להיות. תנו לי מגוון.
אני לא אגיד ש'פעם היה פה טוב יותר' כי אומרים את זה עוד מימי אפלטון ובעבר היו המון בעיות שאין לנו היום (לדוגמה, בימי אפלטון במקום קולנוע היו צללים על הקיר במערה – וגם הם היו בעיקר מטאפורה לבעיות התפיסה האנושית), אבל אני כן אפנה אתכם לרשימת הסרטים הכי מצליחים לפי שנה ואבקש מכם להסתכל על ההיסטוריה: הרבה 'שוברי קופות' טיפוסיים אבל גם דרמות וקומדיות וכל מיני דברים אחרים שלא בהכרח קופצים לראש. וגם הרבה סרטים בלי המספר 2, או 3 או 22 לידם. הבעיה היא לא עם ההצלחה של דיסני ביצירת סדרות סרטים מצליחות – הבעיה היא הדרך בה הם ממנפים את ההצלחה הזו כדי לחנוק תחרות. אני לא רוצה להגיד שדיסני (או כל תאגיד על אחר שתבחרו) הם כמו הבורג ממסע בין כוכבים, אבל זה בעיקר בגלל שאת הבורג אפשר לעצור עם תותח לייזר גדול מספיק.
עם כל החיבה ל"רצח כתוב היטב" אני קצת מזדעק מהדיבורים על כך שהסרט הבא של ריאן ג'ונסון יהיה עוד מותחן בלשי בכיכובו של דניאל קרייג בתור הבלש עם המבטא הכי מוזר בעולם. בנואה בלנק הוא אחלה והכל אבל בסופו של דבר הוא בסך הכל חלק מהסיפור של מרתה קבררה. והסיפור שלה נגמר. וזה בדיוק הקטע – הסיפור נגמר, המסר הועבר, הקהל יצא מרוצה. מה שיקרה הלאה לדמויות האלו, זו שאלה לדמיון שלנו ולכל הפאנפיקים שנרצה לכתוב.
אני יודע שקשה לזכור את זה בימינו כאשר אנשים חושבים עליה בתור סדרת רומנים גרפיים עצמאיים אבל "סנדמן" של ניל גיימן התחילה לא סתם כסדרת קומיקס די טיפוסית אלא אפילו הייתה תקועה עמוק ביקום של די.סי – בחוברות הראשונים זכינו לראות את השד אטריגן, ג'ון קונסטנטין ואפילו את צייד הראשים ממאדים. אבל ככל שהסדרה תפסה תאוצה וזהות היא התרחקה מהיקום הבדיוני הזה (למרות שאף פעם לא נפרדה ממנו לגמרי) בגלל שגיימן הבין משהו לגבי עולם גיבורי העל: הדמויות האלו לא הולכות למות, הסיפור שלהן לא הולך להסתיים וסיפור טוב מוגדר, במידה, על ידי הסוף שלו.
ל-"סנדמן" יש סוף. גם ל-"ווטצ'מן". לא הכל חייב להמשך לנצח. זה מה שאני רוצה לראות בעשור הבא – עוד סיפורים שנגמרים, עוד דמויות שלא משנה כמה אנחנו אוהבים אנחנו זוכים להגיד להן שלום. פחות זיכיונות ויותר סרטים.
האירוניה פה
היא שווטצ'מן קיבל המשך. וזה בדיוק מוכיח את הנקודה שלך
להגיד שלסנדמן יש סוף זו קצת רמאות
אני לא חושב שהסנדמן הוא דוגמה טובה למה שאתה טוען. הסנדמן פורסם בעשרה אוגדנים לאורך שנים. לסנדמן מס' 1 היה המשך בשם סנדמן כרך שתיים. לשתיים היה המשך בשם כרך 3 וכן הלאה. העלילות של כל אחד מהם לא היו ממש קשורות ולא היו חלק מאיזו עלילת-אב גדולה אלא נוצרו בחלקים. הסוף של אוגדן 10 היה גם סימן להמשכיות או התחלה מחודשת ולא רק סיום. וגם אחרי כרך 10 שהיה לכאורה "הסוף" יצא Endless Nights שהיה המשך נוסף.
דווקא הטלויזיה מספקת לנו פתרון שגם נותן סופים וגם משאיר לתאגיד את הפרנצ'ייז שלו: סדרת האנתולוגיה. כל עונה של פארגו למשל מסתיימת בסוף לדמויות, אבל הפרנצ'ייז תלוי ביוצר ובאווירה ולא בדמויות הספציפיות או אפילו בסיפור. כנ"ל סיפור אימה אמריקאי. אני מקווה שהאולפנים ילמדו מזה ואולי יתחילו לחשוב בכיוון של אנתולוגיות קולנועיות, משהו בסגנון "טרילוגיית הקורנטו" של אדגר רייט, עם דגש שיווקי על המשכיות תמאטית ולא על המשכיות עלילתית.
Sandman קיבל הרבה יותר מהמשך אחד
לאחרונה גם שוחררה סדרה קצרה ודי מהנה בשם sandman:overture שהיא למעשה prequel ל sandman.
יש גם סידרת ספין אוף ועוד הברקות של בעלי הזכויות (שלא לדבר על סדרה בנטפליקס שעלולה להיות טובה)
הנקודה היא שניל גיימן הוא אולי מספר סיפורים מוכשר בעל הבנה בצורך בסופים אבל הוא ממש לא מתחת למסחור רעיונותיו
חשבתי מהכותרת שתדברו על סדרות
צודק במה שנאמר על סרטים, אבל האמת שאני מרגיש את זה מאוד בסדרות. אף סדרה לא יכולה להסתיים, יש רק עוד ועוד עונות, וכל עונה נגמרת בקליף האנגר כדי לגרום לצופים להמשיך לעונה הבאה. הבעיה שרבות מהסדרות האלה מנסות לספר סיפור שהיה עדיף לספר אותו במיני-סדרה או אפילו בסרט. מתיחת-יתר (נקרא לזה "מיסטוק") של עלילות גולמיות מדי לעונות ארוכות מדי זה בעיה גדולה בשנים האחרונות, במיוחד עם נטפליקס. כולם מכירים את התופעה של סדרות נטפליקס שמתחילת חזק, ואז באמצע יש מלאאא מריחה, ונגמרות חזק. כדי שמה שתזכור יהיה הסוף החזק, ולא הדשדוש של 5 פרקים באמצע. וזה שיש סוף לסדרה זה עוד המקרה הטוב – רוב הזמן לוקחים סדרה שהייתה יכולה להסתיים באופן מושלם בעונה אחת, ונותנים לה עוד עונות שחוזרות על אותו שטיק (דברים מוזרים…).
בהקשר הזה סדרות אנתולוגיה (בלש אמיתי למשל) הן משב רוח מרענן, כי הן מספרות סיפורים שיש להן סוף. אם יש מספיק עלילה בשביל עונה של עשרה פרקים, זה אחלה פורמט לספר סיפורים שדורשים יותר עומק ומורכבות ממה שאפשר לספר בשעתיים של סרט. כנ"ל גם סדרות כמו Maniac שנגמרו אחרי עונה מדויקת אחת. בעצם אפשר להסתכל על זה כסוג של מיני-סדרה, פשוט עם 10 פרקים במקום 4-6 כמו בדרך כלל.
מדויק
אני חושב שאני יכול לספור על יד אחת את הסדרות שהצליחו שלא לאכזב אותי לאורך כל העונות, כאשר יש שלוש עונות ומעלה.
בגדול – הסופרנוס, שובר שורות (עם ירידה קלה באמצע העונה הרביעית) ומד מן (עם ירידה קלה בתחילת העונה השישית.
אני חושב שאחת הדוגמאות הקיצוניות לסדרה שלא הייתה אמורה להמשיך לעוד עונה היא "13 סיבות". היה קונספט שהתאים בדיוק לעונה אחת, ואז מרחו את זה לעוד עונות בצורה מיותרת.
הציפייה שסדרות יחזיקו 4+ עונות שאף אחת לא תאכזב אותך היא לא ריאלית
(ל"ת)
בזה, אני סבור, אתה יכול להאשים את שובר שורות.
עד אז, בסדרות "איכות" מה שנקרא, הייתה נטייה לכך שעל אף שיש עלילה כללית ורחבה שמרחפת מעל כל פרקי העונה, עדיין לכל פרק היה סיפור מוגדר ועצמאי עם התחלה אמצע וסוף, וכך גם לסיפור העונתי. ב"הסופרנוס"- לא ברמת הפרק ולא ברמת העונה אי פעם היה שם קליפהאנגר אחד (למעשה, תסתכלו אחורה על כמה מהאירועים הכי משמעותיים בסדרה ותראו שהם קרו באמצע של פרק ולא לקראת סופו), גם "אוז" עד שהתחרבשה אחרי עונה 4'א עשתה את זה מצויין. לא סיימתי עדיין את "הסמויה" אבל גם בה בשלבים מוקדמים לפחות זה המצב.
שובר שורות לקחה פרקטיקות שמתאימות יותר לסדרות מתח-אקשן של כבלים והפכה את הקליפהאנגרים הפרקיים והעונתיים למשהו שיכול מוגש גם במסגרת טלוויזיה מהסוג שמקבלים עליה אמי.
24 קיבלה אמי. אבל אני מניח שזה היה לקול אינפוף צווחני של חובבי אומנות גבוהת מצח, בניגוד לשובר שורות
ניטפוק קטן
כמה פעמים לאורך המאמר נעשה שימוש ב"רווח" כשלמעשה הכוונה היא ל"הכנסות". ההבדל בעיקר בולט בפסקה הראשונה, שכן ליגת הצדק לא "הרוויח בקושי פי שתיים" מרצח כתוב היטב, אלא הכניס פי שתיים (כאשר לא ברור אם בכלל ייצר רווח כלשהו).
זמינות בקולנוע
אכן, הרוב המוחלט של התקציבים הולך לסרטים שהם מבוססי זכיון מוכר (או רימייק, או ריבוט, או ספין-אוף, וכו'), ואלו הסרטים המכניסים ביותר ללא עוררין.
אולם זה רחוק ממה שתיארת: "שיש רק סוג חוויה אחת שאני יכול לעבור בקולנוע". כמעט בכל רגע נתון, רוב הסרטים המוצגים בקולנוע לא נופלים לקטגוריה זו, אלא הם סרטים מקוריים ללא "יקום קולנועי" או סרט קודם בסדרה מאחוריהם. הם מופקים בתקציבים יותר נמוכים, נכון, אולם הם בהחלט קיימים והם הרוב.
הסתכלתי מה מוצג עכשיו בקולנוע הקרוב למקום מגוריי, אלא אם פספסתי משהו, מתוך 31 סרטים לבחירה, רק 5 הם סרטי המשך בזכיון קיים. 7 אם סופרים את "ג'וקר" ואת "נשים קטנות" (שאינם סרטי המשך ולא חלק מהמשכיות קולונעית כלשהי, אלא עיבודים מקוריים המבוססים על חומר קיים במדיה אחרת).
אז נכון שבעולם ההוליוודי העכשווי זה נדיר מאוד שסרט מקורי לגמרי יקבל תקציבי עתק (כי אין לאולפן סיבה להמר כל כך הרבה כסף על משהו שלא מוכח שגם יכניס הרבה כסף), אולם זה לא נכון שרק סרטי המשך/זכיון אפשר לראות על המסך הגדול ושזו חוויית הקולנוע היחידה הזמינה היום.
גם לא ברור ששפיכת עוד כספים על סרטים מקוריים במקום על המשכים בזכיונות מוכרים היתה משפרת את המצב. האם "פרזיטים" (תקציב כ-$11 מיליון) או "רצח כתוב היטב" (תקציב כ-$40 מיליון) היו יותר מוצלח אם היו שופכים עליהם תקציב של $100 מיליון כל אחד במקום על סרט המשך של גיבורי על כלשהו?
אם היו שופכים תקציבים על עוד סרטים כמו "רצח כתוב היטב" במקום על סרט המשך של גיבור על, מצבנו היה טוב יותר
(ל"ת)
פרזיטים, רצח כתוב היטב או "תברח" נניח, ממש לא זקוקים לעוד תקציב
אולי אפילו להפך – עוד תקציב היה הופך אותם להשקעה יותר מסוכנת, מה שאולי היה מכניס אותם לעולם של שכתובי תסריט, הגבלת סיווג צפיה, קבוצות מיקוד וכל הדברים שלוקחים סרטים יותר רחוק מהחזון של הבמאי והתסריטאי.
מי שנמצאים בסכנה הם סרטי המד"ב/אקשן המקוריים שדורשים תקציבים כאלו. ההחלטה לשפוך על בלייד ראנר 2049 יותר ממאה מליון דולר נראתה לי מטורפת, ואני ממש שמח שהוא הצליח לכסות את התקציב פחות או יותר. אפשר רק להתפלל שחולית לא יהיה פלופ מטורף. אבל במחירים של סרטים כאלו (ושל מקס הזועם למשל) אפשר היה להפיק סרטים הרבה יותר "בטוחים" מבחינה קופתית.
נכון לגבי מד"ב
אכן, הסרטים המקוריים "הסובלים" מהמצב הם סרטים שאי אפשר לעשות כמו שצריך ללא תקציבי ענק. אולם אני לא רואה פתרון לכך: השקעת ענק בסרט מד"ב "מקורי" (שלא חלק מזכיון קיים) מצד אולפן היא סיכון אדיר, כפי שאכן אפשר לראות עם "בלייד ראנר 2049" (שלא נראה לי שהצליח לכסות את העלות שלו – נראה לי שהפסיד לאולפן עשרות מיליוני דולרים), או עם "ולריאן ועיר אלף הכוכבים".
זה לא כאילו לאולפנים אין מה לעשות עם הכסף אז אין להם בעיה לזרוק מאות מיליוני דולרים על פרויקט מד"ב בשביל הסיכוי הקטן שהוא יהיה החריג שיביא הכנסות משמעותיות במקום להפסיד את רוב הכסף כפי שצפוי.
זה לא מה שכתבתי בהודעה שלי
(ל"ת)
אכן, אך רק בראייה בדיעבד מה הצליח ומה לא
אם במקום להשקיע $300 מיליון בליגת הצדק היו יוצרים 7-8 סרטים מקוריים לגמרי בתקציב של "רצח כתוב היטב", סביר להניח שהאולפן היה לבסוף פושט רגל, כי המקרה שסרט מקורי לגמרי מכניס פי 7 מהתקציב שלו הוא חריג מאוד כשמתסכלים על סך כל הסרטים שיוצאים בשנה נתונה. מה היה החזר ההשקעה אם אותו סכום היה מושקע ב-21 סרטים כמו "ג'וג'ו רביט"?
הרי אם, נניח, באולפן היו יודעים מראש שליגת הצדק לא יצליח כלכלית (כדור בדולח), האם היו משקיעים סכום כזה ב 10-20 פרויקטים לא ידועים? לא, הם היו שומרים את הכסף לפרוייקט מבטיח יותר, או אפילו משקיעים בנדל"ן או אגרות חוב לפני שהיו שמים $300 מיליון על קבוצת סרטים מקוריים שלא סביר שיחזירו את ההשקעה הכללית. לפיכך, תקציבי הענק (שאכן מנופחים) שהולכים לסרטים בזכיונות בפועל לא האמת באים על חשבון תקציבים של סרטים מקוריים.
הסרטים שהכניסו פי כמה וכמה מהתקציב שלהם הם בדר"כ סרטים שנעשו בתקציב צנוע באופן יחסי (יש כמה חריגים נדירים ביותר). ולא ברור אם לשפוך על אותם סרטים המון כסף היה משפר אותם בהכרח (הרבה פעמים עצם האילוץ התקציבי הוא מה שמאפשר להם להיות הצלחה כלכלית).
אך בסופו של דבר, הגבתי כאן לטענה במאמר שהחוויה היחידה היום שאפשר לחוות בבתי הקולנוע היא כביכול רק של סרטים שהם המשך של זכיון קיים. בפועל, סרטים אלו הם המיעוט ולא חסרים סרטים מקוריים לגמרי.
ההבדל הוא שאין כמעט סרטים שהם גם מקוריים וגם עתירי תקציב. אך כל עוד מצד אחד יש בכל שנה הרבה מאוד סרטים מקוריים (וזה המצב), וכל עוד אין סיבה לחשוב שזריקת המון כסף על סרטים מקוריים תשפר את ההכנסות הצפויות מהם, המצב הנוכחי ימשיך: מעט סרטים בתוך זכיונות קיימים מושכים את רוב התקציבים, אולם זה לא בא על חשבון מספר הסרטים המקוריים שיוצאים, שממשיכים להיות הרוב, אך נעשים בתקציבים נמוכים יחסית (ומדי פעם אחד מהם הופך להצלחה מרשימה ולא צפויה).
אני דווקא ממש אוהב את התופעה הזו
יותר נכון להגיד שאני מעדיף את הפוטנציאל ביצירות שמצליחות לעמוד בעומס ובמחויבות ליקום שלם, שמתפתח ומתעצב עם כל סרט או סדרה שנוספים לו.
קשה מאוד להגיע להצלחה במצב כזה ולכן, כמו שנכתב פה והוסיפו בתגובות, יש יותר סדרות וסרטים שפשוט משכפלים אחד את השני בלי להוסיף שום דבר, או שנמתחים כמו מסטיק עד שהטעם שלו נותר זיכרון רחוק. אבל כשזה עובד זה מוסיף עוד שכבות של משמעות ומורכבות שאי אפשר להגיע אליהן בשום דרך אחרת.
סדרות אנתולוגיה, כמו שהציעו פה, הן לא פתרון טוב לדעתי, כי המבנה לא מאפשר לפוטנציאל להתממש. פתרון טוב יותר הוא מה שקורה עכשיו. עונות קצרות יותר, עם פרקים ארוכים יותר, שבנויות לבינג', כלומר נבנות מראש כסיפור שלם עם פוטנציאל להמשך . משאירים קצוות פרומים בכוונה, ומתכננים מראש איך הם משתלבים בסיפור הגדול. אחר כך אפשר לחשוב איך פותרים אותם בפועל.
אני חושב שכשמצב כזה עובד, לא חייבים לחוות רק חוויה אחת, אלא מגוון של חוויות, שהקשר ביניהן רק מוסיף לכל אחת בנפרד. שוב, מאוד קשה להגיע למצב כזה, אבל אפשרי. ושווה לנסות. כשהפוטנציאל יתממש, אפשר יהיה לקבל באותו יקום גם סרטי מתח וגם סרטי הרפתקאות וגם סרטי קומדיה רומנטית ועוד כל מיני ז'אנרים.
למה לספיילר את רצח כתוב היטב ללא אזהרה? טרם צפיתי ולא רציתי לדעת את הפרט הזה על הבלש
זה לא ספוילר
הכוונה הייתה שהעיקר של הסרט הוא הדמות האחרת ולא הבלש. "הסיפור של" בהקשר הזה מתכוון לכל הסרט.
בלנק = פוארו = הולמס
או במילים אחרות, מה הבעיה עם עוד סרט עליו ואיך זה שונה ממה שכריסטי וקונן דויל עשו לפני מאה שנה
יש כמה הבדלים
העיקרי הוא שכריסטי וקונן דויל עלו לפרסום כיוצרים של תעלומות פשע – קונאן דבוק להולמס, כריסטי דווקא מגוונת יותר בין שתי בלשים + מלא הרפתקאות חד פעמיות (מה שקצת מוציא את הבלון מהטענה הזאת כבר כאן, אבל אני בכל זאת אמשיך את הטיעון עד הסוף). ג'ונסון.. לא. יש לו כבר פילמוגרפיה שמוכיחה אותו כקול ייחודי שמצליח לחדש בכל מקום שהוא עושה, ולכן יש משהו מבאס שהוא יחזור לאותה באר פעמיים.
(עוד הבדלים: בעוד שסיפור בלשי יכול לקחת זמן "קצר" לעשייה ודורש מעט אנשים, סרט הוא הפקה שלמה שדורשת הרבה זמן, והרבה אנשים – שכולם היו יכולים לעשות משהו אחר ומקורי בזמן הזה).
כבר הרבה זמן לא יצא לי לקרוא
כתבה שכתובה כל כך טוב (באמת), ובצורה מעניינת ומוצלחת מאוד (באמת) שכל כך לא הסכמתי אותה…
קודם כל – תמיד היה הבדל בין סרטי קולנוע לסרטי טלויזיה. נטפליקס כרגע מטשטשים קצת את ההבדל הזה, וצריך לראות איך הגבולות יסתדרו מחדש, אבל אם כבר – נטפליקס מרחיבים את הגבולות האלה, לא מקטינים, כשיש יותר אופציות יש יותר סרטים מסוגים שונים, לא פחות.
ואפשר גם לראות – במיוחד השנה (אבל גם בשנים קודמות) שיש הרבה יותר מסוג אחד של חוויה שאפשר לעבור בקולנוע. הרבה סוגי סרטים בהרבה סגנונות שונים. בשנה כמו זו כשיש לנו בקולנוע במקביל את פרזיטים, ג'וג'ו ראביט, נשים קטנות ורצח כתוב היטב איך אפשר לדבר על זה שאין מקום לסרטים קטנים? אפשר לטעון שהשנה הזו היתה אנומליה, אבל בשנה הקודמת היה את קרא לי בשמך, שלושה שלטים מחוץ לאבינג מיזורי, מקום שקט וחיפוש. ובשנה שלפני כן – שבאמת היתה עמוסה לעייפה בהמשכונים וביקומים קולנעיים עדיין היה את תברח, דנקרק, בייבי דרייבר וחולי אהבה.
ז"א הטענה הזו שאין מקום לסרטים שאינם חלק ממערכת סרטים (המשכונים, יקום וכו), ממשיכה לעלות אבל בתכלס אני לא רואה אותה בפועל. יותר מזה עם כל הקניבליזם של דיסני (שהוא אכן תאגיד דורסני שיש מקום להגיל אותו קצת), הטענה שלי היא שכל אותם יקומים קולנועיים בעצם *מגדילה* את מבחר הסרטים בקולנוע. קולנוע זה עסק שעלול מאוד מהר להתהפך ולהפוך להיות לא מאוד רווחי. וכשאין מספיק אנשים שרוצים לראות סרטים, בתי קולנוע נסגרים. אבל ברגע שכבר יש קומלפקס קולנועי, גם אם 10 מתוך 15 אולמות משדרים את סרט גיבורי העל האחרון, עדיין יש חמישה אולמות שמקרינים את הסרטים הקטנים לאותם שלושה אנשים שעדיין רוצים לראות אותם. (כשראיתי את נשים קטנות היינו אולי 15 אנשים באולם. את רצח כתוב היטב ראיתי עם בעלי בהקרנה פרטית לאחר שהתברר שאנחנו היינו ה*יחידים* שקנינו כרטיסים להקרנה הספציפית הזו). האם אותם חמישה אולמות היו מחזיקים מעמד גם בלי התמיכה של ה10 אולמות המלאים בגיבורי על? אני ממש לא בטוחה.
וחוץ מזה – מאז ומעולם סרטים מוצלחים זכו להמשכונים. אי אפשר לדבר על מה פתאום יש עוד סרט עם בנואה בלנק בעולם שבו ג'יימס בונד זו סדרה שמתמשכת כבר אי אלו עשורים. בשנות ה80 בחזרה לעתיד גילו שיש להם להיט ביד וצילמו שני המשכים גב אל גב, בכלל לא טרחו לראות אם השני יצליח, הראשון הספיק להם. הארי פוטר תכננו 7 (אז יצא 8, ניחא) עוד לפני שסיימו לכתוב את כל הספרים. ומטריקס? ושליחות קטלנית? ואני באמת צריכה לתת עוד דוגמאות?
אני לא חושבת שיש חדש תחת השמש. אני חושבת שעולם כמנהגו נוהג. יש סוג מסויים של סרטים שבהם חווית הקולנוע היא יותר משמעותית (בעיקר בגלל ויזואליזציה ואפקטים), ולכן לאנשים תהיה נטייה ללכת יותר אליהם. אבל העובדה שעדיין כמויות של אנשים מגיעים לראות סרטי קולנוע גם בעידן של טורנטים, סטרימינג ונטפליקס, היא זו שמחזיקה את בתי הקולנוע בחיים, ומאפשר את הקיום של יצירות כמו ג'וג'ו ראביט או מקום שקט.
אין ספויילר לכולם, סומן בטעות
(ל"ת)
השאלה היא מה יש ליד
את מדברת על הבלוקבאסטרים, והם בהחלט די נוהגים כמנהגם. אבל יש בהחלט תופעה שמתרחשת לנגד עינינו. מתוך 10 הסרטים הכי מצליחים בארה"ב ב-2019, 0 מהם לא היו מבוססים על חומר גלם קודם או יקום קולנועי קיים. 0!
תשווי את זה לשנת מרטי מקפליי, 1985, שמתוכה 4 סרטים הם המשכים (בונד, רמבו 2, רוקי 4, בית ספר לשוטרים 2), ו-6 מקוריים (3 מהם יגררו המשכים משל עצמם, 3 לא).
אני חושב שהדבר בולט גם בהערה ששניר אמר בדוחק"ו שם: ז'אנר הבלוקבאסטר המד"בי/פנטזיה/אקשן די נשאר בתחומים שהוא הגדיר לעצמו מאז סוף שנות ה-70. הבעיה היא שבעוד שבשנות התשעים והשמונים היית יכול למצוא ז'אנרים אחרים (קומדיות, דרמות, מותחנים, מה שלא יהיה) – הז'אנרים האלה נהיו פחות ופחות רווחים, יותר ויותר נדחקו לצד והם כבר לא "הסרטים הגדולים".
להגיד שזה אומר שאין אותם באופן מוחלט? לא. כמו שאמרו פה כולם – תלך לקולנוע, ותוכל לראות מבחר גדול של סרטים. אבל גם להגיד שמה שקורה הוא שהיה לא נראה לי נכון. קורה פה איזשהו שינוי. הסרטים הגדולים גודלים, הסרטים הקטנים קוטנים, ופחות ופחות נמצא אמצע. כשאני צריך להגיע עד 2015 למצוא סרט מקורי לא מצוייר בעשירייה הגדולה בארה"ב, כאשר אפילו עשור לפני כן יש לפחות 3- יש כאן שינוי. יכול להיות שהוא זמני, יכול להיות שהוא לא כל כך נורא – אבל מצב ההמשכים, רימייקים, ריבוטים, ועוד שונה מהותית מכפי שהוא היה בעשור הקודם, ובטח לפניו ולפניו.
האם זה משנה?
אכן, בשנים האחרונות כבר קשה עד בלתי אפשרי למצוא סרט מקורי שנכנס לרשימת הסרטים המכניסים ביותר באותה השנה, ובעבר היו כאלו. אבל כל עוד ממשיכים להפיק סרטים מקוריים (וכפי שנכתב הם הרוב), מה זה משנה (חוץ ממעקב אחרי הסטטיסטיקה)?
המאמר כאן קצת סותר את עצמו. מצד אחד כתוב:
(מה שעובדתית לא נכון – רוב הסרטים הם מקוריים), ומצד שני מקווה שיחזרו:
וזה בדיוק מה שקורה: הסרטים המקוריים לא מנסים (ולא חייבים) להיות ברשימת עשרת הסרטים המכניסים של השנה. חלקם מצליחים וחלקם לא והם עושים את זה בלי להכניס מיליארד+ דולר.
צריך גם לזכור שהרבה משוברי הקופות הרציניים בשנים האחרונות הם חלק מחוויה תרבותית השייכת לזמן מסויים. זה לא כאילו שאם לא היה "הנוקמים: סוף המשחק" אז הקהל הרחב היה מוציא 2.7 מיליארד דולר על "רצח כתוב היטב" במקום. האחד לא בא על חשבון השני, אלא בנוסף. (וכפי שנכתב ע"י mip: בלי ההכנסות העודפות מסרטי גיבורי העל לא היה צידוק כלכלי להפקת/הפצת הרבה מהסרטים המקורים שיש היום).
סרטי ההמשך שמציפים את טבלאות שיאני ההכנסות כל שנה לא עשו זאת ע"י שהחליפו סרטים מקוריים – הם באו בנוסף להם, פשוט בסכומים יותר גבוהים (ובכך מאפשרים את המשך הפקתם של האחרים).
שאלת הבנוסף/במקום היא מעניינת
וגם כאן, הייתי נזהר מקביעה חד משמעית. כן, טכניתתתת יש מקום לעוד סרטים לצד הנוקמים אבל גם, בעצם, לא. כי כשחצי מהוליווד מצלמת את הסרט שלך ועסוקה בצילומים והשלמות צילומים שנתיים – אף סרט אחר עם השחקנים האלה, הצלמים האלה, המלחינים האלה, הבמאים האלה – לא יכול לצאת לפועל.
ומכיוון שבמאים, צלמים, שחקנים הם חלק מהחוויה הקולנועית, אז מה שהם עושים משפיע על הסרטים שמקבלים תשומת לב ובאמת אכפת לנו מהם, ואלה שלא.
יש כאן הגבלים בסופו של דבר – כסף הוא משאב מוגבל, וזמן הוא משאב מוגבל ויותר מזה – תשומת לב היא משאב מוגבל. האולפנים לא שופכים אין ספור כסף על אין ספור פרוייקטים באותה מידת השקעה. אז כן, יש כאן בהחלט סרטים שעולים על סרטים אחרים, גם אם לא בצורה מוחלטת ומושלמת אלא רק באופן עקיף יותר.
אולי אני טועה
אבל נראה לי שמה שחדש זה הקצב הרצחני של פס הייצור להמשכים.
נדמה לי שפעם המשך לא היה מובן מאליו, ובטח שלא לכל סרט מז'אנר מסוים, וזה כנראה דרש זמן התארגנות והחלטה לגבי המשך שנתנה הפוגה לקולנוע. היום לכל גיבור על קיקיוני כמו איש המגהץ כבר מתבשל סרט המשך לפני שהראשון בכלל יצא.
ולהוציא סרטי ענק שנה אחר שנה ברצף בלוח זמנים שנקבע מראש גם נשמע לי כמו התפתחות חדשה ולא בהכרח חיובית.
קביעה חד משמעית בטח לא
אפילו לא תיאוריה, מקסימום היפותזה.
אבל, וזו ההיפותזה שלי, נורא קל להאשים את הבלוקבאסטרים הרעים בעצירה של החוויה הקולנועית האמיתית, כשאני בכלל לא בטוחה שזה המצב. ההמשכונים זו תופעה הרבה פחות חדשה מאשר תופעות אחרות עם השפעה הרבה יותר ממשית – הזמינות של הסרטים.
פעם, אם לא ראית את תנאים של חיבה בקולנוע היית צריך לפחות שנה עד שהוא יגיע לבלוקבאסטר (החברה עם הקסטות), ולקוות שאף אחד לא לקח את העותק, ולהחזיק תוך שלושה ימים, וחמש שנים אחר כך כשזה הוקרן בטלויזיה זה נחשב אירוע קולנועי. היום סרט ממוצע יכול להיות אצל הצופה הממוצע במסך הפרטי שלו תוך 3-4 חודשים, אז זה לא כזה נורא אם מפספסים את ההקרנה הקולנועית. תוסיף לזה את המחיר של יציאה לקולנוע אל מול עלות של מנוי לנטפליקס, והצופה הממוצע צריך סיבה ממש טובה כדי לצאת לקולנוע.
בלוקבאסטרים (עכשיו כן הסרטים) בצד – לא רחוק היום שקולנוע יהפוך להיות כמו תיאטרון. חוויה קיימת אך נישתית יחסית, שמפוזרת בסינמטקים ברחבי הארץ, אבל בעצם הרוב צורכים בנוחות הבית שלהם.
תחת התנאים האלה, אני בכנות מופתעת כשסרט מצליח להוציא כמויות כאלה של אנשים לקולנוע, ואני לא בטוחה אם הקומפלקסים הקולנועיים – אלה שהופכים את הקולנוע לחוויה יומיומית הזמינה לכולם, היו מחזיקים מעמד בלי אותם "זה בכלל לא סרט, זה רכבת הרים".
ואגב, משאבים זמינים מניח שהעוגה קבועה, זה לא נכון. העוגה גדלה. יותר אנשים נחשפים להפקות – יותר אנשים רוצים לקחת חלק בעולם הקולנוע, יותר במאים, יותר תסריטאים, ויותר אנשים שמוכנים להשקיע. חלקם ישקיעו בבלוקבאסטרים. האחרים דווקא באינדי. אין לי מספרים (או מושג איך לחפש אותם) אבל זו שאלה מעניינת שיכולה לפחות לתת כיוון אם ההיפותזה היום נכונה- האם ההשקעה הכספית בסרטים נשארת קבועה לאורך זמן, או שהיא עולה? האם החלוקה בין בלוקבאסטרים לאינדי נשארת קבועה (באחוזים)? האם סכום ההשקעה בסרטי אינדי יורד, עולה או נשאר קבוע (במספרים מוחלטים).
אין לי תשובה, ואני לא קובעת כלום. אבל נראה לי שהבלוקבאסטרים זה פשוט משהו שקל להאשים, במשהו שאני אפילו לא בטוחה אם הוא באמת קורה.
שאלת כמות האנשים שנכנסת היא בהחלט משתנה שצריך לקחת בחשבון
אבל הבעיה היא שיש יותר מדי משתנים כדי לקבוע בצורה אחידה ומספקת. כי אפילו אם נראה (לא בטוח שזה כך, לחלוטין היפוטתי) שכמות ההפקות האמריקאיות בגודל 10 מיליון דולר ירדה באופן כמותי, השאלה הבאה (שלי, לכל הפחות) תהיה: אוקיי, ולמה אנחנו דווקא מתמקדים באמריקה?
סרטים כסרטים יש, יהיו, ויגדלו. ובהחלט נכנסים אנשים חדשים כל פעם. אבל גם יש שינוי כלשהו. זה לא רק עניין הבלוקבאסטר, כמובן, אבל אני חושב שעניין הזמינות גרם לבלוקבאסטרים להקצין את הדברים שעליהם תום מדבר בכתבה, כדי למקסם רווחים – אם אנשים יודעים שמחכה להם סיפור עם סוף, הם יכולים להישאר בבית. אם הם יודעים שיש שם את החלק החדש במסע, והם לא רוצים שאף אחד יהרוס להם אותו ולראות אותו ראשונים – הם צריכים לראות אותו עכשיו, ובשביל שהאולפנים ימקסמו את האפקט הזה, הם כבר מכניסים לסרט את הצורך לראות גם את הסרט הבא בסדרה. (רק כדי להבהיר: היפותזה שלי, כן?)
ולכן אנחנו קצת בתוך הלולאה הזאת. זה לא רק הבלוקבאסטרים המרושעים – הם עובדים בסביבה טכנולוגית משתנה שמצריכה אותם להתאים את עצמם להתנהגות הקהל. אבל איפה שהוא בתוך הטווח הזה, נראה שלא מצאו כיצד למקסם את הרווחים מסיפורים מקוריים חסרי זיכיון.
אני לא בטוח לגבי ה"קולנוע יהפוך לתיאטרון". זאת תיאוריה שרצה כבר איזה עשור, ואני לא ממש רואה את הניצנים שלה עדיין. יש פשוט יותר מדי דברים שמבדילים בין קולנוע ותיאטרון כדי שאחד יהפוך ל(דמוי) השני.
פספסתי את ההודעה הזו
אבל… אבל… אבל…
א. אם בלוקבאסטרים מצליחים לגרום לאנשים לצאת מהבית, וסרטים "מקוריים" לא מצליחים לגרום לאנשים לצאת מהבית, איך זה אשמת הבלוקבאסטרים? כאילו, זה נראה לי יותר אשמת האנשים…
ב. יש גם סרטים טובים שמצליחים לגרום לאנשים לצאת מהבית. צריך לזכור שבסופו של דבר הצלחת הסרטים לא נמדדת בהשוואה שלהם אחד לשני, אלא בהשוואה של כל סרט לתקציב שלו. סרט שעלה 700 מיליון להפיק צריך להרוויח מליארד וחצי כי אחרת הוא לא רלוונטי. סרט שעלה 150 מליון נחשב הצלחה גם אם הוא מרוויח 500 מליון. אף אחד לא מצפה שג'וג'ו רביט ירוויח כמו הנוקמים. אז כשמכניסים אותה לאותה סקאלה ואומרים "הסרטים המקוריים הם לא שוברי קופות" זה לא אומר שהם לא מצליחים, רווחיים, או שלחברות יש פחות אינטרס להפיק אותן. אל תשכח שבלוקבאסטר מהסוג של מארוול או דיסי זה גם השקעה כספית מטורפת. הרבה יותר משתלם להשקיע בסרט שהתקציב שלו הוא רבע מבלוקבאסטר, ויעשה סכום שהוא חצי מבלוקבאסטר כי אולי מבחינת כמות מרוויחים פחות, מבחינת תשואה, לעומת זאת, התשואה יכולה להיות הרבה יותר טובה.
ג. אני מסכימה איתך שזה עוד לא קורה, אני רק חושבת שתעשיית הבלוקבאסטרים הידועה לשמצה היא חלק מה*סיבה* זה שזה לא קורה. האם אפשר להחזיק קומפלקסים ענקיים של 15-20 אולמות בלי שיהיו מספיק אנשים שממלאים אותם? או לחילופין, האם אנחנו חושבים שאם נוציא את מארוול ודיסי- ג'וג'ו רביט, רצח כתוב היטב, פרזיטים יצליחו להחזיק כלכלית קומפלקס של 10 אולמות מבחינת כמות האנשים שמגיע לצפות בהם? אני בספק. גם אם יהיו עוד 5 ג'וג'ורביטים רציחות כתובות היטב ופרזיטימים אני עדיין לא בטוחה שזה יהיה מספיק.
אז תגיד- באמת לא צריך קומפלקסים שיבנו בתי קולנוע יותר קטנים. סבבה. ואז השאלה היא האם בני האדם כיום מוכנים לחוסר המבחר הזה? האם הם יתמדדו שיש להם רק 3 אולמות לבחור מהם סרט, ולאו דווקא מקרינים לידם את הסרט שהם רוצים לראות, וזה רק בשעו מאוד ספציפיות ואין מבחר? אני חושבת שהיום אנחנו מפונקים מדי בשביל זה. ומי נכנס שם לפתור בדיוק את הבעיה הזו? נטםליקס, סטרימינג, טורנטים, ולאט לאט יותר ויותר אנשים יתרגלו לצפות בסרטים בבית. הם יקנו טלויזיות גדולות יותר, מערכות סאונד, מקרנים פרטיים, וימשיכו את תהליך ה"לא צריך לצאת מהבית" שגם ככה רואים אותו היום בכמעט כל תחום חיים אחר.
א. זאת שאלת חתול ועכבר. טענת "זה מה שהקהל רוצה!" שאומרים האולפנים, הטלוויזיה והתקשורת היא אומנם עם חלקים נכונים, בטח בשיטות שצריכות להצדיק את עצמן כלכלית, אבל במקרה כזה, גם הרבה פעמים נותן גושפנקה לאולפנים לא לקחת שום סיכון ולגוון את מה שהם עושים ורק להקצין מגמות קיימות.
ב. הסרטים שאנחנו מדברים עליהם גם לא עושים 500 מיליון דולר. סרט שעושה 500 מיליון דולר הוא הצלחה מטורפת ובלוקבאסטר. גם 300 מיליון. נסתפק בסרטים שעושים 100 מיליון דולר, ובהחלט יש לא מעט שכאלה, אבל ברגע שיש את סרטי ה-500 מיליון, תשומת הלב הציבורית מן הסתם כנראה תנדוד לסרטים האלה. ואיפה שנמצאת תשומת הלב, נמצא העניין.
ג. אני לא בטוח לגבי "בכל תחום אחר" בכלל. הופעות מוזיקה חזקות מאוד, גם בימינו, תחום הסטנדאפ בארץ בתנופה בכלל, ואנשים כן נהנים לצאת מהבית כי פשוט זה נחמד לצאת מהבית. לגבי קומפלקס ללא מארוול ודיסי – לא יודע, ללב דיזינגוף נראה שזה די הולך טוב. אבל אני מסכים שמדובר במשהו שלא יתאים לכל סביבה וכל עיר. מן הסתם לבלוקבאסטרים יש משקל ברלוונטיות של קולנוע אבל שוב – השאלה היא האם הם עושים את זה בצורה הכי מיטיבה עם כולם.
חוזרים לעניין הסיכון...
תראה, ברירת המחדל היא לרוב לא לקחת סיכון. לכולם. פר הגדרה.
לא מסכנים כספים סתם. מסכנים כספים בגלל הפוטנציאל להרוויח, אבל הפוטנציאל להרוויח לא נמדדת ברווח אלא בתוחלת הרווח.
אז בוא נשים שנייה את מארוול ספציפית בצד ונחשוב על חברת הפקות אחרת שהיא לא מארוול. אפילו סוני או וורנר אחת גדולה, יש לה כספים להשקיע והיא צריכה להחליט במה.
היא יכולה לקצת 200 מליון דולר ולהשקיע בסרט אחד, או לקחת את אותו התקציב ולהשקיע ב 4-5 סרטים קטנים. בשביל שהסרט של ה 200 מליון יהיה רווחי הוא צריך להרוויח מליארד, וואלה – זה מאוד לא פשוט היום להגיע למליארד *גם אם יש לך שם ופרנצ'ייז* (באטמן V סופרמן הכניס 850 מליון אם אני לא טועה, על תקציב של 250 מליון+ עלויות הפקה+מה שהולך לבתי הקולנוע, וזה עוד המצב הטוב, המצב הפחות טוב זה כשמנסים להפיק את המומיה עם טום קרוז).
אם משקיעים ב4-5 סרטים קטנים (40 מליון, כן, אפילו לא 15) – שלושה נכשלים, אחד מרוויח 50 מליון, ומחזיר בדיוק את ההשקעה, והחמישי פתאום מתגלה כמו מקום שקט- שעל תקציב של 20 מליון מרוויח 300 מליון, ומצליח לכסות את ההוצאות שלו, את ההוצאות על הסרטים האחרים, ועוד להרוויח קצת.
הבלוקבאסטרים המטורפים שעולים כמה מאות מליונים הם הסיכון האמיתי. לעשות הרבה סרטים קטנים זה סיכון הרבה יותר קטן. אז אני לא כל כך מבינה את הטענה שמפיקים בלוקבאסטרים מטורפים על חשבון סרטים קטנים ובינוניים כי לא רוצים לקחת סיכון…
זה סיכון כי זה מצב של "עדיף ציפור אחת מאשר"
כי עוד פרוייקטים אומר עוד תקציב פרסום (חלק משמעותי שאף פעם לא נחשב בתקציב הרשמי), עוד קידום, עוד מלחמה על תשומת לב – וזאת בניגוד לבליץ תקשורתי של הסרט הגדול.
בכל סרט יש סיכון, מן הסתם – אבל אני לא מאמין שכל הוליווד עברה למודל ששם אותם כל בוקר מחדש בסכנה. התקציבים הגדולים לא מוקצים, על פי רוב, לסרטים שהם הימור. הם מוקצים לזיכיונות שידועים בכך שהם מוציאים אנשים החוצה. זה בדיוק ניהול הסיכונים החכם של מארוול בניגוד חברות אחרות. הם לא השקיעו 200 מיליון דולר בהנוקמים לפני שהם ראו שכל שאר הסרטים עושים סכומים טובים, ולא העלו את רמת ההשקעה בכל סרט עד שהם ראו שהסרטים האחרים מצליחים בהתאם.
אבל זה לא מה שקורה במציאות.
יש שני זכיונות שבאמת שוברים את השוק כמעט לא משנה מה הם עושים – מארוול, ומלחמת הכוכבים.
מארוול לטעמי בגלל שבסופו של דבר באמת רוב הסרטים שלהם טובים מהממוצע, ומלחמת הכוכבים כי זה פרנצ'ייז עם היסטוריה. כל השאר פשוט לא מצליחים.
באטמן V סופרמן הכניס 850, שלא בטוחה כמה מזה הם באמת הרוויחו. ליגת הצדק הכניס 650 מליון על תקציב של 300, בקושי החזיר את עצמו. ואני בכלל לא מדברת על נסיונות קולנועיים אחרים.
זה ממש לא ציפור ביד. זה ציפור על עץ לעומת 5 תרנגולות.
זה ממש לא שנאת סיכון שגורמת לאולפנים להשקיע סכומים מופרכים של כספים רק על בסיס שם מוכר. זה שילוב של רצון לעשות את המכה, תאוות בצע, והעובדה שבסופו של דבר האנשים שמקבלים את ההחלטות לא משקיעים את הכסף שלהם אלא של אנשים אחרים, של ה"אולפן". והאולפנים לא יכולים לעמוד בזה לאורך זמן. הם יכולים ליפול בזה פעם, פעמיים, אחר כך מישהו יסגור את השאלטר.
לא ממש
זה לא *רק* שנאת סיכון, אבל זה בהחלט זה. האולפנים רוצים את שני הדברים: גם את הכסף הגדול, וגם הורדת הסיכון האפשרית. את אותם 100 מיליון דולר שהם משקיעים ב"גברים בשחור: אינטרנשיונל" הם פשוט לא ישקיעו ב"תקועים במחר" (שהוא השם הכי גנרי שהצלחתי למצוא לסרט מד"ב מקורי).
כן, אם הם היו רק נמנעים מסיכון אז הם היו עושים רק סרטי אימה ב-5 מיליון דולר בתקווה לגרוף את הקופה, מה שעובד לא רע לבלומהאוס. אבל לקרוא לבלוקבאסטרים מבוססי זיכיון "הסיכון הכי גדול"… זה לא ממש.
למה?
אני רק עכשיו מבינה (בזכות ההודעה של טריליאן למטה) שפספסתי את הטענה לחלוטין.
למה אתה טוען שהם לא ישקיעו 100 מליון דולר ב"תקועים במחר"?
הם כן השקיעו את זה בקצה המחר, באד אסטרה, בכח משיכה ובאיש המאדים (אני מכחישה את השם העברי), וגם השקיעו 50 מליון במפגש וב Annihilation (אין לי מושג איך קראו לזה בעברית).
הטענה היא על זה שאין הרבה רעיונות טובים שמצליחים לשכנע שכדאי להשקיע בהם תקציב עצום של כסף? כאילו, זה נראה לי קצת טריוויאלי.
כשיש רעיון שהם חושבים שהוא טוב הם ישקיעו בו את הכסף. כן, הם ינסו לשפר את הסיכויים על ידי בחירה של שחקן/ית מוכרים ואני מסכימה שלא תמיד זה יהיה לטובת הסרט אבל מה לעשות, זה חתיכת השקעה שצריך לבטח (מלשון ביטוח).
כמה השקעות של 100 מליון דולר על מותגים לא מוכרים ובלי שם אתה מצפה שיעשו? האם הציפיה הזו היתה ריאלית אי פעם?
מה זאת אומרת מה הציפייה? כי ככה הוליווד התנהלה עד ממש לאחרונה
כשהשיטה הייתה שיטת האולפנים או שיטת הכוכבים, היו הרבה יותר השקעות בגודל הזה בפרוייקטים שאינם המשכים. היום, בשיטת הזכיוניות – יש הרבה פחות.
זו לא "שיטת הזיכיונות" זו שיטת "איך להוציא אנשים לקולנוע"
בעידן שבו קלות ונוחות הצפייה הביתית והמגוון העומד לרשות כל צופה רק הולך וגדל. המצב בהוליווד לא השתנה בזמן האחרון, מדובר בתהליך מתמשך. כשאנשים משקיעים כסף הם לא רוצים לראות אותו יורד לטמיון. לכן כיום (אולי) מהמרים פחות מבעבר, ועדיין יש גם סרטים שלא קשורים לזיכיון מסוים. מי שמצפה שיהיו הרבה כאלה בתקציבי עתק, מוזמן להשקיע מכספו כדי שזה יקרה.
"מי שמצפה למשהו מוזמן להשקיע מכספו"
זה ה"אם יש לך בעיות עם הסרט אתה מוזמן ליצור אחד בעצמך" החדש? כי וואלה, גם על המקורי לא עפתי.
לא, זה פשוט הקלות שבה אנשים מצפים להשקעה כספית ניכרת
בכסף שאינו שלהם… או מקוננים על כך שהמשקיעים לא בוחרים באפיקים מסוכנים יותר רק כי זה מה שבא להם לראות.
אה. אז כן, זה כן.
טוב לדעת.
לא זה לא
לבקר יצירת אומנות לא שקול לציפייה שיצרו בשבילך יצירת אומנות לפי טעמך.
זה כן, כי זה פשוט ביקורת במאקרו, ולא במיקרו
(ל"ת)
לא, כי זה לא עניין כמותי אלא איכותי
לא מדובר בקטן או בגדול אלא בביקורת מסוג שונה.
זה לחלוטין אותו סוג ביקורת, מצטער
בעיקר כי מאחורי שתי הטענות אין שום טענה מהותית והיא מעין נסיון נפנוף מתוחכם.
אני, כצרכן סרטים, יכול בהחלט לדרוש על גבי מה שאני רוצה לדרוש ממנו, כי חלק מההשקעות של האולפנים כוללים בדיוק אותי. הצרכן סרטים. להגיד "אם אתה רוצה שיהיו סרטים כלשהם, תפיק אותם בעצמך" זה לפספס את העובדה שהתפקיד שלי בחברה הוא לא להפיק סרטים. הוא לראות אותם. ובהחלט סביר מאוד, כחלק מהעסקה הכלכלית הזאת, שהאמירה שלי לגבי איזה סוג סרטים אני רוצה לראות תהיה לגיטמית – בדיוק כמו שכל ביקורת על כל סרט היא לגיטימית ו"אם אתה לא אוהב תעשה בעצמך" היא לא.
בשני המקומות, אגב, מדי פעם זה בא ממקום של "אתה לא מבין מה כרוך בזה ואתה מדבר באוויר", אבל זה:
א. לא באמת משנה
ב. לא המצב, כי אני בעצמי דיברתי על הסיכונים שיש, וחושב שהאולפנים מגזימים בערכם בדיוק כמו שהם הגזימו בערך "נשים לא יכולות למכור סרטי אקשן!".
שוב, לא
ביקורת על סרט (או כל יצירת אומנות) מבקרת את הסרט שלפניה, והיא אינה טור הגיגים "תשמעו איזה תסריט מעולה יש לי", "זה הסרט שהייתי רוצה לראות" או "תנו לי לביים ואני כבר אראה לכם איך עושים את זה טוב יותר". נתקלתי פה ושם גם בכאלה (שמבחינתם סרט טוב פשוט היה סרט אחר), והן לרוב ביקורות גרועות בעיניי. לשמחתי הן מיעוט שבמיעוט, ורוב המבקרים לא כותבים ביקורות בסגנון "מה הייתי רוצה לראות".
אתה כצרכן יכול להחליט במה להשקיע את כספך, אין ספק. אתה גם יכול להתבאס מזה שלא עושים את הסרטים שהיית רוצה שיעשו (זו רק לא ביקורת על סרט). אבל אם אתה אדם בוגר שמחובר למציאות, אתה גם יכול להבין למה לא בהכרח עושים כל מה שהיית רוצה, ולחיות עם העובדה שאנשים לא ממהרים לסכן את הכסף שלהם, וגם עם ביקורת על הדרישה (המעט ילדותית) שהעולם יתנהל בדיוק לטעמך.
זו לא התרסה, זו פשוט המציאות. ואגב, אחת הדרכים לגרום ללקוחות להיות מעורבים כלכלית מראש במוצר שהם רוצים, היא מימון המונים. יש יוצרים שבאו לקהל ואמרו לו בדיוק את זה – "אם אתם רוצים את הסרט הזה, אנא התכבדו והשקיעו בו", ויש כבר כמה וכמה סרטים שהופקו כך.
נו, ואני כאדם בוגר יכול לראות את סל השיקולים שלהם
לחשוב שהם טועים, ולבקר אותם. אפשר לבקר התנהלות של אולפנים, ולא כל ביקורת כזאת היא "שהעולם יתנהל בדיוק לטעמי".
ואתה יכול לקבל ביקורת על הביקורת
אם אחרים חושבים שהיא לא מבוססת, לא מוצדקת, מוגזמת וכו'. וכן, לצפות מאחרים להשקיע כסף במה שאתה רוצה בכמות שאתה רוצה אף שיש הוכחות למכביר שזו השקעה מסוכנת, זה בהחלט לרצות שהעולם יתנהל לטעמך.
יש כל מיני שיטות להוציא אנשים לקולנוע.
הזיכיונות הם מה שעובד עכשיו. זו עדיין שיטה אחת ויש אחרות, בין אם בוחרים לא להשתמש בהן כרגע או שפשוט אי אפשר להשתמש בהן כרגע.
שוב,
זו אמירה שנזרקת לאויר כבר כמה פעמים, אבל לפי מה שהבנתי אף אחד לא באמת ישב וחישב את זה.
ז"א אם מישהו עשה חישוב וראה שפעם השקיעו בזה X ועכשיו משקיעים בזה Y זה סיפור אחד, וזה דיון שאפשר לנהל (כי שוב, צריך לבדוק מה זה יותר או פחות- בכמות אבסולוטית? באחוזים? מה זה אומר "יש פחות"? אבל לפחות אני מבינה את מקור הטענה). אבל אם התחושה שהיא שכבר לא משקיעים בזה כי יש מלא סרטים של מארוול, דיסי וכדומה – אז זו טענה שטעונה הוכחה.
כי יכול להיות שבדיוק אותה כמות סרטים "חדשים" מופקת היום כמו פעם, והסרטים של מארוול הם לא במקום אלא בנוסף. אז כמה סרטי אקשן/מד"ב שהושקעו בהם 100 מליון דולר (או המקבילה אחרי התאמה אינפלציונית) יצאו כל שנה שנה לפני 15 שנה? 20 שנה? 30 שנה? האם יש איזשהי דרך הגיונית לעשות את המיפוי הזה? (אגב, ניסיתי לעשות מיפוי בבוקס אופיס מוג'ו, אבל עכשיו את כל החיפושים השווים אפשר לעשות רק בגרסת הפרימיות שאין לי גישה אליה.)
כן, שבוקס אופיס יילכו לעזאזל עם הפרימיות שלהם
אנסה לנהל איזשהו מיני-משהו לגבי תקציבים, אבל אני מניח שזה יהיה קשה מאוד. אנסה לחזור עם נתונים.
גלובס למדו מהטובים ביותר!
(ל"ת)
א. זה באמת מה שהקהל רוצה, עובדה
לא הבנתי מה הקשר ל"חתול ועכבר" (אולי ביצה ותרנגולת, אם כבר?) ובד"כ טענות כאלה מושמעות כשאין חלופות ואז קשה לומר שאנשים באמת בוחרים. בקולנוע הייתה ויש בחירה, ולצד שוברי הקופות תמיד יש גם סרטים קטנים יותר, ולחובבי הקולנוע האומנותי יש סינמטקים וקולנועים כמו "לב" שהזכרת וכו'. אז החלופות קיימות לכל מי שרוצה, והמציאות מלמדת שוב ושוב שיש הרבה פחות אנשים שרוצים.
עוד חשוב לזכור שלא כל סרט "גדול" אכן מצליח לממש את התקוות שתלו בו, ויש אין ספור סרטים שעל הנייר היו אמורים לשבור קופות ובפועל התרסקו או זכו להצלחה מתונה מאוד (DC לעומת מארוול הם דוגמה קלה, ומיפ כבר הזכירה). מכל הנתונים ניכר שהקהל הגדול יודע מה הוא רוצה ומה הוא אוהב, וכשהוא מקבל את מבוקשו הוא נוהר בהמוניו, וכשלא – אז לא. אני לא רואה בזה בעיה, להפך.
זה לא איך שזה עובד, שוב
אין ספק שיש קהלים שונים של קולנוע אומנותי, סינמטקי, ופופולרי. אבל הטענה כאן היא לא "תנו לבלה טאר 200 מיליון דולר לעשות שמונה שעות על פרות פוסט אפוקליפטיות בשחור לבן ובלי פסקול". הטענה כאן היא "תנו משהו שהוא באותו הז'אנר (בלוקבאסטר כיפי בתקציב גדול) אבל לא זיכיוני". ואת זה, בין החלופות בקולנוע, בשנים האחרונות – יש במידה קטנה מאוד, ואני ממש לא חושב שזה כי "הקהל לא רוצה סרטים כאלה".
נראה לי שלהוציא את הסכומים המדוברים (שהיום עומדים על לפחות 150 מליון דולר)
על סרטים מהסוג הזה מסתמן יותר ויותר כעסק לא כלכלי, ויוכיחו ההכנסות הצנועות יחסית ביחס לתקציב של סרטים מוצלחים מהסוג הזה, גם שלא היו פלופים (קצה המחר/אבדון/מקס הזועם/בלייד ראנר למשל). נראה לי שפשוט צריך למצוא את הדרך לעשות את הסרטים האלו בתקציב יותר צנוע (מחוז 9 זאת דוגמא טובה של "לעשות יותר עם פחות בלי להיראות זול").
אבל סרטים כיפיים בתקציב גדול עדיין יש
(ואפילו הוזכרו כמה מהם). לדעת אם הם שוברי קופות או לא אפשר רק בדיעבד, ולכן סרטים כאלה בתקציב ענקי נדירים יותר כי הם סיכון גדול.
אני גם לא מסכימה עם הטענה "יש רק סוג חוויה אחת שאני יכול לעבור בקולנוע" כי היא פשוט לא נכונה. יש מגוון.
לרצות עוד ועוד סרטים סרטים מסוגה מסוימת בתקציב גדול ושגם יענו על פרמטרים מסוימים, זו לא טענה של "מגוון", זו דרישה קצת תמימה ולא ריאלית מהמפיקים להתעלם משיקולים כלכליים וממה מוציא את הקהל לקולנוע בימינו.
זה משנה.
כי תופעת לוואי של הסיפור היא שמבין עשרת הסרטים הלא-מקוריים שהפכו לסרטים הכי מצליחים של השנה החולפת, אף אחד מהם הוא לא "בחזרה לעתיד". הוא גם לא "מלחמת הכוכבים". או "הנוסע השמיני". או "שליחות קטלנית". והרשימה נמשכת.
הבעיה עם תופעת הבלוקבאסטרים שאינם מבוססים על תסריטים מקוריים היא שהם, מה לעשות, פחות טובים מאלה שכן.
ולמה *זה* משנה?
אין לי מה להגיב על נושא האיכות, אולם למה משנה שיש פחות (או בכלל לא) סרטים מקוריים מתוך הרשימה השרירותית של עשרת המכניסים ביותר באותה השנה?
אני מסכים שזו בעיה אם העוגה נשארת באותו הגודל. אולם כפי שצויין העוגה גדלה. אז זה שב-2019 תשעה סרטים הכניסו מעל מיליארד דולר זה לא אומר שאותם מיליארדים היו במקום הולכים לסרט מקורי חדש.
אז אם סרטים מקוריים לא היו נעשים, זו אכן היתה בעיה.
אם סרטים מקוריים היו נכשלים בקופות (ביחס לתקציב ההפקה שלהם) יותר מאשר נכשלו בעבר זו אכן היתה בעיה.
אולם עצם זה שבאו סרטים חדשים ומכניסים יותר *שלא על חשבון ההכנסות של סרטים מקוריים*, למי אכפת?
אם היינו חוזרים במכונת זמן ומוחקים את עשרת (או עשרים) הסרטים המכניסים ביותר בשנה האחרונה, האם זה היה הופך את הסרטים המקוריים שהיו "צפים" לראש הטבלה להיות מצליחים יותר?
כי האיכות היא כל הסיפור פה
אתה מקבל היום בלוקבאסטרים פחות איכותיים מאלה שקיבלת פעם.
וזה בגלל שרוב הבלוקבאסטרים מבוססים על תסריטים לא מקוריים.
מה הקשר
ומה הקשר בין טענה זו לבין זה שסרטים מקוריים כבר לא נמצאים בראש הסרטים המכניסים?
כלומר, בהחלט אפשר להציג טיעון על כך שהסרטים המקוריים היום נופלים באיכותם לעומת סרטים מקוריים מהעבר. ייתכן שזה נכון. אבל הטיעון הזה לא אמור להיות קשור לשאלה מהם הסרטים שבראש רשימת הסרטים המכניסים לשנה נתונה. כי כאמור: בהחלט אפשרי שמצב הסרטים המקוריים נשאר בדיוק כשהיה, פשוט יש סוג חדש של סרטים שמכניס המון כסף *בנוסף* ולכן הסרטים האלו הם בראש הטבלה בלי להשפיע על המקוריים שנשארו באותה איכות ועם אותה רמת הכנסות שהיתה להם גם קודם.
וכמובן ייתכן שזה לא נכון. אבל האחד לא גורר את השני.
"סרטים מקוריים" תמיד יהיו, אני מניח
"בלוקבאסטרים מקוריים" הרבה פחות. אם מישהו יכתוב לך היום תסריט מקורי שממשתווה באיכות או בחדשנות שלו ל-"הנוסע השמיני", "בחזרה לעתיד" או "מלחמת הכוכבים", האם הוא יצליח למכור את התסריט הזה לאופנים? בכלל אל בטוח. בוודאות, יהיה לו קשה יותר לעשות את זה היום.
צודק ב-100%
(ל"ת)
גם את בחזרה לעתיד היה מאד קשה למכור לאולפנים.
מאד מאד קשה.
(סליחה שאני נתפסת לדוגמה, אין לי באמת מה להגיד על הטיעון וסרט אחד שבקושי נמכר גם באייטיז לא בהכרח מוכיח שכלום לא השתנה.)
היה קשה, אבל בסוף הוא נמכר
היום, סביר מאוד שזה לא היה קורה.
אולי כן ואולי לא
יותר קשה מלמכור את הרעיון לסרט כמו "המפגש"?
המפגש, מעבר לעובדה שאינו תסריט מקורי,
הופק על ידי חברה עצמאית קטנה, שסביר שתסריט שדורש תקציב גדול כמו בחזרה לעתיד היה לכל הפחות מרתיע אותה.
רק מנכיח שהתקציב המוערך של "המפגש" עומד על 47 מיליון דולר, לפי ויקיפדיה.
ומככבים בו שני יוצאי פרנצ'ייזים (אחת לויס ליין אחד הוקאיי), שניהם מועמדים לאוסקר ומאחוריהם יש אחד זוכה. לדעתי זה הכי הוליווד בעולם, גם אם לא הופק בתקציב של רבע מיליארד דולר כמו שאר תוצרי הפרנצ'ייזים.
דווקא מלחמת הכוכבים?
דווקא הסרט שנכתב מראש כחלק מטרילוגיה שאמורה להיות אמצא של טרלוגיות שגם אותה היה קשה למכור? גם פעם היה קשה למכור אותו. וההנחה שהיום לא ימכרו אותו לא ממש תואמת למציאות.
דווקא בעולם הבלוקבאסטרים והמדע הבדיוני הם מרשים לעצמם להתנסות קצת יותר, כי הם מחפשים את הרעיון שיביא איתו את היקום הקולנועי הבא, אבל את הנסיונות האלה אנחנו לא תמיד נראה בטבלת הסרטים המכניסים ביותר, אלא (במרבית המקרים) ברשימת הכשלונות. מה לעשות שעל כל מלחמת הכוכבים, הנוסע השמיני ובחזרה לעתיד יש גם עולם המים או סטארגייט? (שגם הם היו מספיק משפיעים כדי שאזכור אותם, בתכלס את כל הרעיונות הבאמת הכושלים מאותה התקופה אנחנו פשוט לא זוכרים… )
דווקא.
מלחמת הכוכבים לא נכתב מראש כחלק מטרילוגיה – כל הסיפור של "פרק 4" בכתוביות הפתיחה הוא משהו שלא היה קיים כשהסרט יצא לאקרנים, ונוסף מאוחר יותר.
וציטוט מימד"ב:
When the original theatrical version was first released, it was simply titled Star Wars.The opening crawl was changed to "Star Wars: Episode IV – A New Hope" during the 1981 re-release. According to Sterling Hedgpeth, Lucasfilm film archivist: "I found a box with all the positive elements for the 'revised' opening crawl, and the assorted trim boxes are dated from October through December 1980. This, then, is consistent with the view that Episode IV: A New Hope was added for the first time to the opening crawl for the April 10, 1981 re-release."
ואם לחזור לנקודה המקורית שלי
מבחינת תסריט נטו, *אין לך* שום סרט בין שוברי הקופות הגדולים של העשור האחרון שעושים את מה ש-"מלחמת הכוכבים" עשה: מציגים לך איזו שלמות של עשייה ועל הדרך מחדשים לך את עולם הבלוקבאסטרים כמו שאנחנו מכירים אותו. היו סרטים שניסו, הם בהחלט היו מעניינים יותר מכל עיבוד למרוול או די.סי. (פירוט בכתבה שלי בקרוב), אבל הם לא הצליחו ליצור הד.
אני לא מסכימה איתך
אני בהחלט חושבת שיש סרטים מסויימים של מארוול (לא כל ה 22, אבל בהחלט אפשר לבחור 6-8 שייצרו סיפור קוהרנטי שעומד בפני עצמו ושהוא מספיק מוסבר גם בלי הסרטים האחרים אם אתה שואל אותי זה אירון מן1, תור 1, הנוקמים הראשון, שומרי הגלקסיה הראשון, חייל החורף, מחלמת האזרחים, מלחמת האינסוף ואנדגיים) שבהחלט מייצרים את אותו האפקט שסטאר וורז מייצרים, אבל אנחנו לא יכולים לראות את זה כרגע. אם אני צודקת או אתה צודק, זה ימים יגידו, אבל אני לא חושבת שאפשר להגיד בודאות ש*אין* להם את אותו האפקט.
אולי אני טועה, אבל נראה לי שה-22 סרטים האלו הם מה שיפגע במורשת של הסדרה
עוד עשרים שנה יהיה להערכתי קשה הרבה יותר לשכנע ילדים חדשים לצפות בסדרה הזאת בהשוואה (נניח) ללשכנע ילדים היום לצפות במלחמת הכוכבים או אפילו בחזרה לעתיד הקומפקטיים הרבה יותר. מצד שני, מבחינת מארוול/דיסני ההכנסות העתידיות של הסרטים האלו הם לא באמת שיקול משמעותי…
אבל לא ישכנעו אותם לצפות בכל הסדרה
גם היום אתה תראה שיש אנשים שאומרים על סטאר וורס "תראה רק את הטרילוגיה הישנה".
יווצר רצף סרטים מאוד ספציפי שרק איתו יתחילו, ואז מי שיעניין אותו ימצא את הדרך להשלים את כולם, ומי שלא יעניין אותו יעצור רק בגדולים.
אז מתחילים בקטנה – איירון מן1, תור (זה לא שובר קופות, אבל זה קטן וחמוד שעושה את מה שהוא צריך לעשות מאוד ביעילות), הנוקמים הראשון. אם מתחברים אפשר להמשיך.
חלק יחזרו אחורה להשלים את קפטן אמריקה. חלק ימשיכו לשומרי הגלקסיה ומלחמת האזרחים. הרבה מהסרטים לא באמת חשובים לצורך הבנת הסיפור, אלא רק לצורך הכרות עם הדמויו, ויש מספיק הצגת דמויות בדיוק בשביל שיהיה אפשר להסתדר גם בלי לראות אותם. אז זה יהיה בדיוק הפוך מהיום – יתחילו בלראות את הסרטים עם כל הדמויות ואז ילכו ויחפשו את הסרטים הבודדים של הדמויות שמעניינות אותן.
ואני חושבת שזה ממש תמים לחשוב שמבחינת דיסני/מארוול ההכנסות העתידיות של הסרטים האלה הם לא משהו משמעותי. ברור שזה משהו משמעותי, וזה גם הולך להיות די הרבה. אתה חושב שהם לא ימכרו אחר כך את הסרטים האלה להקרנות בטלויזיה בשביל "ערב קומיקס שבועי, כל יום שלישי סרט מארוול, רק בערוץ הסרטים" או "עכשיו כל סרטי הנוקמים בדיסני פלוס" והם לא ירוויחו על זה?
אתה חושב שהכמות המטורפת של המרצ'נדייז שלא היתה קיימת קודם (מי רצה בובה של אירון מן לפני 15 שנה? או של גרוט?) היא לא חלק מאוד משמעותי מהרצון שלהם לשמור את הפרנצ'ייז הזה בחיים?
תגיד על דיסני מה שאתה רוצה, אבל מארוול מהשנייה הראשונה היו במשחק לטווח הרחוק. הם התחילו לבנות משהו ב2007 (טכנית לפני, כן? הוא יצא ב 2077, סביר שהתחילו יותר בכיוון של 2005), שהגיע לכדי מיצוי ב 2018 – מה זה אם לא מחשבה לטווח הרחוק.
ההכנסות האלו לא חסרות משמעות, אבל הם יחסית זניחות להכנסות של כאן ועכשיו
בעיקר כשלא מדובר בסרטי אנימציה שלרוב מתיישנים היטב, אלא בסרטי לייב-אקשן עם אפקטים ממוחשבים שיראו מיושנים בעוד כמה עשרות שנים. ב-2040 לדיסני כבר יהיו סרטים חדשים (אולי עדיין תחת המותג של מארוול) שיהיו את עיקר ההכנסות שלהם.
וכן, אי אפשר לקחת ממארוול/דיסני את החשיבה לטווח ארוך ואת התכנון הקפדני והסבלנות. יש פה גם אלמנט של סיכון – אני האמנתי שבשלב כלשהו יהיה קשה למשוך בני 14 לסדרת סרטים שהחלה כשהם היו בני 4. מתברר שטעיתי.
ההכנסות על הסרטים? אולי
ההכנסות על הבובות של איירון מן, תו'ר, האלק וכל שאר החברה שהם הוציאו מהנפטלין והחזירו לחיים? הן הולכות להמשיך עוד מלאאאאאא זמן.
זה לא סותר.
זה עניין הפקתי. הוא כתב טרילוגיה (או ליתר דיוק, סרט ממש ממש ארוך) והוא הבין שהוא לא יכול להפיק את הכל ולכן הוא החליט להפיק רק את הסרט הראשון ולראות איך זה ילך.
מאחר ולא היתה לו את התעוזה שיש למפיקים היום, הוא לא קרא לו על ההתחלה "פרק 4" אלא קרא לו פשוט star wars כי לא היה עדיין צורך להבדיל אותו מסרטים אחרים. אבל זה כן נכתב כבר במקור כחלק מסיפור יותר רחב.
מקור
זה אכן עניין הפקתי
ומבחינה הפקתית לא תוכננה שום טרילוגיה, שום המשכים, כלום (ונעזוב כרגע את האנשים שטוענים – חלק מהם עבדו בצמוד ללוקאס – שהטענות שלו לגבי הסיפור הגדול שהוא תכנן מראש הן בלשון המעטה קצת ייפוי של המציאות).
כך או כך
גם אותו בקושי קנו.
משום מה אתה מציג טענה סובייקטיבית מאוד כעובדה
"הבעיה … היא שהם, מה לעשות, פחות טובים מאלה שכן."
מי קבע?
קצת אירוני לדבר על "בחזרה לעתיד", "מלחמת הכוכבים", "הנוסע השמיני" או "שליחות קטלנית" שחלקם לא היו כ"כ טובים בעיניי, וגם הסרטים שכן הצליחו לשמור על הרמה בסרט אחד או שניים והנפיקו שלל המשכים שנופלים בהרבה כמעט מכל סרט של מארוול (לדעתי, כמובן).
ותכלס? ממש לא אכפת אם סרט אינו מקורי כי הוא מבוסס על משהו. אכפת לי רק מהתוצאה. גם סרטים "מקוריים" הם לא פעם אסופת קלישאות או סיפורים שכבר פגשנו. "אווטאר" היה סרט מקורי נטול מקוריות, והוא היה מרהיב, חוויה קולנועית נהדרת. לעומתו יש סרטים מקוריים מחורבנים לגמרי.
הסיבה שאני נהנית, למשל, מסרטים של מארוול אינה שהם מבוססים על קומיקס שקראתי (כי מעולם לא קראתי) על דמויות מוכרות (כי לא הכרתי אותן לפני כן) או על הצלחה מוכחת (ולראיה, אין ספור סרטי קומיקס כבר נכשלו או לכל הפחות לא הצליחו ככה). מישהו יצר משהו מתישהו, למה זה צריך להפריע או לשנות לי אם זה היה במיוחד לסרט או בנקודה אחרת בעבר? להפך, אני מעדיפה מוצר אפוי ומגובש יותר שכבר נוסה בעבר. ומכיוון שגם חומר קיים לא מבטיח הצלחה, כאמור, השאלה היא מה עושים איתו, ואם העיבוד טוב והתוצר מהנה אותי – זה מה שחשוב. כל השאר לא משנה.
מסכים עם כל מילה
בגילי המתקדם, אני זוכר את כל הפעמים שבהן הודיעו לכולנו על מות אמנות הקולנוע הפופולרי. בשנות ה-90, למשל, אני זוכר שקראתי שוב ושוב ביקורת על אינספור חיקויים לסרטים מוצלחים, או שלכל סרט מצליח עושים המשכים. השוק הוצף בקומדיות רומנטיות, או בסרטי אקשן שרובם נראו זהים זה לזה. חלקם היו שוברי קופות ממומנים היטב. חלקם היו גרועים מאוד, וחלקם מצוינים ואף מקוריים, למרות הז'אנר המשותף, ולמרות שהיו חלק מגל של סרטים דומים.
זאת ועוד: הביקורת על "מלחמת הכוכבים" הייתה שמדובר בסיפור פשוט של מסע הגיבור, בלי שום דמיון מעבר או ניסיון ליצור משהו מעבר. או שמדובר פשוט במערבון בחלל, או שמדובר סרט שמושפע, אפילו מעתיק ישירות מסרטים של אקירה קוראסווה. אז רשמית לא מדובר על סרט שמבוסס על פרנצ'ייז קיים אבל היסודות שלו ברורים מדי, מכדי להתייחס אליו כמקורי לחלוטין.
בשנות ה-60 , הבעיה הייתה יותר מדי מערבונים. המון המון מערבונים, חלקם עלו הרבה מאוד כסף. בארץ בכלל היה סרט נע של סרטים היסטוריים גרועים במיוחד, שילוב של הרקולס ושמשון או מיתולוגיות אחרות. זה מה שהקהל רצה ונחשף אליו. חלק מהסרטים האלה היה מצוין, והשפיע על הקולנוע הפופולרי כל כך שנוצרו סרטים באותם ז'אנרים פופולריים שהיו יצירות מופת. זה לא הרג את הקולנוע הפופולרי המקורי אז, וזה לא יהרוג את הקולנוע הפופולרי המקורי היום.
בין לבין היו סרטים ממש טובים ומקוריים, אבל הם תמיד היו בנחיתות מספרית. חלקם היו סרטי שוליים שהתגלו מאוחר יותר, והפכו להצלחה מסחררת רק בדיעבד. או שההצלחה שלהם השפיעה על דורות שלמים של יוצרים גרועים שחיקו אותם.
אז היה לנו "שליחות קטלנית" ו-"בחזרה לעתיד", שניהם סדרות סרטים שהתחילו מצוין, וכן, היו מקוריות לכאורה כי לא היו מבוססות על פרנצ'ייז קיים. אבל אנחנו לא מכירים את הסיפורים האלה לפני כן? אלה סיפורים שסופרו אינספור פעמים. המקוריות לא נובעת מכך שהם לא חלק מפרנצ'ייז באופן ישיר, ספר או סרט או קומיקס שאנחנו יכולים להגיד ישירות שהם אמורים להיות עיבוד שלהם.
למה אנחנו בכל זאת זוכרים למשל את "מלחמת הכוכבים" לטובה? בזכות הסיפור המקורי? לא. כאמור, אין שום דבר מקורי בסיפור. בטח לא הדמויות שראינו ונראה כמוהן: הילד הרע, הגיבור שבורח מייעודו, הנביא, הסייד קיק המצחיק וכו'. מה שמקורי הוא התכנון המפורט של עיצוב העולם.
האם אנחנו לא מוצאים את זה בשוברי קופות היום? עצם זה שהם מבוססים על קומיקס, ספר או פרנצ'ייז קיים מבטל את האפשרות למקוריות בעיצוב העולם, ביצירת דמויות חזקות, במשחק על נרטיב קיים, במוזיקה שלא נשמעה לפני כן, בעריכה מתוחכמת?
עכשיו מוציאים סרט המבוסס על "חולית". יצירת מופת ללא כל ספק (שלי). האם זה שהסרט מבוסס על ספר, יהפוך אותו לפחות טוב, או פחות מקורי בהכרח?
הדור החדש לא פחות יצירתי ולא פחות מקורי מהדור הקודם, בין אם מדובר ביוצרים וביוצרות ובין אם מדובר בקהל. סרטי פרנצ'ייז יכולים לנוע לכיוונים מטורפים, שונים, לא צפויים, ויכולים לנוע בקו שהתוו להם יצירות המקור. זה לא שונה משום יצירה שלא מתבססת על חומר מקור באופן ישיר.
אבל אף אחד לא מדבר על מות הקולנוע הפופולרי
ולהגיד שמה שהיה הוא שיהיה זה ניתוח כפוי למציאות. דברים השתנו, דברים משתנים, דברים ישתנו, ובהחלט כדאי לדבר עליהם, כל עוד לא מגזימים ואומרים דברים כמו "הקולנוע מת!", דבר ש…אף אחד לא אמר פה.
לא "הקולנוע הפופולרי", אלא "*אמנות* הקולנוע הפופולרי". הקפדתי בכוונה על הניסוח הזה. בוודאי שהקולנוע הפופולרי לא מת. להפך. ברור לי שהטענה כאן הייתה שדווקא הקולנוע הפופולרי מצליח להגיע לשיאים יותר גבוהים מאי פעם, וזה חלק מהבעיה לפי הכתבה.
מה זה אומר בדיוק "מות אמנות הקולנוע הפופולרי"? שלפי מה שעלה כאן, נראה שאנחנו נכנסים לעידן של פרנצ'ייזים שהם חיקוי של חיקוי של חומר מקור מסוים. שאין מקום לסרטים קטנים יותר על המסך הגדול, או סרטים שמסתכנים בסיפור מקורי, שלא מבוסס על דבר, שמתיימרים להיות שוברי קופות, ולכן הסרטים האלה נדחקים לשוליים, למסכים קטנים בבית, במקרה הטוב. שהם מקבלים פחות תקציב מאי פעם ולכן אין להם סיכוי לשרוד מול "מלחמת הכוכבים" הבא. או במקרה הרע, בכלל להתקיים כסרט שובר קופות.
ההצפה של פרנצ'ייזים בעידן הנוכחי מובילה לכך שהסרטים הם פחות מקוריים בהכרח. שיש פחות ופחות מקום לסרטים שלא מבוססים על חומר מקור, ושסרטים כאלה הם פחות טובים בהכרח. כלומר, יהיו פחות סרטים פופולריים גדולים עם יומרה להיות מקוריים, שונים ואמנותיים, ככל שהמגמה הזו תימשך. רז כתב את זה די במפורש לפני כן. זו מגמה די דטרמיניסטית, חד כיוונית וחד ערכית.
מה שאמרתי הוא לא "שמה שהיה הוא מה שיהיה", אלא שמה שקורה עכשיו הוא מה שהיה בעבר. אני לא נביא ולא מתיימר להיות נביא. אני רואה דמיון בין מה שהיה בעבר לבין מה שקורה היום. גם בעבר היו מי שהתלוננו על כך שהקולנוע פחות מקורי מאי פעם, כמו היום. וגם בעבר, לדעתי לפחות, לא היה לזה סימוכין. אני חושב שלפחות בנוגע לעבר, אנחנו בקונצנזוס כאן שהיו סרטים מקוריים בהחלט.
מה משתנה? הז'אנר הפופולרי, אמצעי ההפצה, גודל הקהל והאפשרות להגיע אליו. מה לא משתנה? היצירתיות של היוצרים והדרישה של הקהל לתוכן טוב ומקורי. לא בהכרח כזה שלא מתבסס על חומר מקור. אלא כזה שמחדש במשהו. מה עוד לא משתנה? אנשים שמסתכלים אחורה בנוסטלגיה, על התקופה שבה הם היו ילדים או נערים, תקופה שבה הם רכשו את הטעם האמנותי שלהם, תקופה שהם זוכרים ממנה את הדברים הטובים ולא את ים הדברים הרעים.
אז שוב: זה לא רק נוסטלגיה
קודם כל, נתחיל בכך שהבעיה בשנות השישים לא הייתה "יותר מדי מערבונים" (אבל כאילו, בכלל לא. מערבונים לא שלטו בקופות בשנים האלה בכלל. יש כ-3 מערבונים ברשימת 40 הסרטים הכי מצליחים בשנות השישים, 4 אם מחשיבים את "לורנס איש ערב"), ולא הבנתי את העניין שבארץ היו סרטים היסטוריים כי זה.. גם לא מדוייק.
ספציפית, לא רז ולא תום ביכו את מות אומנות הקולנוע הפופולרי, אלא דיברו על שני דברים ספציפיים שחסרים להם: סרטים מקוריים (לא מבוססי מקור), וסרטים עם סוף (לא חלק מזיכיון אחד ארוך). הם דיברו על ההשפעות השליליות של היעדרות של דברים כאלה, בתגובות דיברו על השפעות נייטרליות וחיוביות. אף אחד לא דיבר על מוות.
לא רק נוסטלגיה משפיעה, אבל גם נוסטלגיה משפיעה. אי אפשר להתחמק מזה. הנוסטלגיה ממסכת את העבר ומשכיחה דברים רעים או ביקורות רעות שנשמעו על סרטים אהובים מפעם. איזה סרטים הוזכרו כאן בתגובות? "מלחמת הכוכבים", "בחזרה לעתיד", "שליחות קטלנית", "הנוסע השמיני". כולם סרטים שנוצרו פחות או יותר באותם שנים, שנים שבהן הכותבים היו צעירים ואימצו את הטעם האמנותי שלהם. תום עצמו כתב את זה שאומרים את זה שפעם היה יותר טוב עוד מימי אפלטון, כיוון שככל הנראה הוא היה מודע לכשל הזה ולא רוצה ליפול לאותו פח. אבל אני חושב שכל הרעיון של הכתבה הזו הוא נפילה עמוק עמוק לתוך הכשל הזה. פעם, כשהיינו ילדים, הסרטים היו יותר טובים. אבל זה נכון אובייקטיבית, לא רק מנקודת המבט שלנו. לא רק הסרטים. גם התרבות הקולנועית הייתה טובה יותר ועודדה יצירתיות. זו עובדה, הנה רשימת סרטים טובים, תראו את זה. אז מה אם בהרבה מאוד מההודעות כאן הביאו סרטים טובים ואפילו מצוינים. הם לא נחשבים, כי הם לא נראים בדיוק כמו הסרטים מפעם, ולא מתנהגים כמו הסרטים מפעם או לא משודרים באותו מדיום כמו פעם.
מעבר לסרטים ולתקופתם, יש כאן עניין אחר ואפילו מעניין יותר לדעתי: לא רק הסרטים שנוצרו אז הפכו לקלסיקות בעיני מי שגדל עליהם, אלא גם הז'אנר והסגנון, שסטייה ממנה נחשבת לפחות טובה או פחות יצירתית או פחות לוקחת סיכונים או כל מה שעלה כאן באתר בחודשים האחרונים.
אבל מה אמרו על "מלחמת הכוכבים" בזמנו, למשל? שמדובר בסרטים לא מקוריים, מופע מטורף ולא קולנוע אמיתי. סיפור בסיסי שנראה כמו הרבה מאוד סרטים אחרים.
רז אמר במפורש "הבעיה עם תופעת הבלוקבאסטרים שאינם מבוססים על תסריטים מקוריים היא שהם, מה לעשות, פחות טובים מאלה שכן". איך אפשר להבין את זה אחרת? אני מעריך מאוד אנשים שכותבים ברור וקצר, בדיוק את מה שהתכוונו.
תום כתב שאין יותר מגוון, שיש סוג אחד של חוויות שהוא חווה בקולנוע. שהזיכיונות של דיסני (או כל תאגיד אחר) הם כמו הבורג במסע בין כוכבים, שחונק את כל מה שמסביבו ושאי אפשר לנצח אותו בקלות כמו את הבורג (אחד מהנבלים המאיימים והסיוטיים ביותר שאני אישית פחדתי מהם פחד מוות פעם כילד). מה מכל זה לא מובן? תום כותב רהוט וברור מאוד. "אבל אין לי שום בעיה עם הרעיון של הקולנוע כספקטקל ברמה הפרטנית, סרט פה ושם. יש לי בעיה עם הרעיון שזה כל מה שקולנוע, כצורת בידור קהילתית, צריך להיות. תנו לי מגוון".
כלומר, כל מה שנשאר הוא חווית הספקטקל של הזיכיונות, שהם, מה לעשות, פחות טובים מהסרטים המקוריים. כל הסרטים המקוריים נדחקים החוצה לסטרימינג ואנחנו נותרים עם סוג אחד של סרטים בלבד ("עד כמה שאני מחבב חלק מהתוצרים של נטפליקס בשנים האחרונות, קשה לי עם העובדה שנוצרו בעצם שני מעמדות שונים לקולנוע: מה שזוכה להיות מוקרן על המסך הגדול ומה שנדחק לקטן"). אני עושה אחת ועוד אחת, יוצא לי שתיים.
**עכשיו, בנוגע לטענות העובדתיות:
1. "סרטים היסטוריים" – לדוגמה: https://no666.wordpress.com/tag/%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%94/
ציטוט מתוך המאמר:
"במשך התקופה שכתבתי את ספרי פטריק קים הגיע לארץ גל של סרטי הרקולס, אורסוס ומצ'יסטה האיטלקיים, ושלגי, בחושו הבריא, הרגיש כי הפופולריות של הסרטים האלה על גיבורי-העל הבידיוניים של האימפריה הרומאית עשויה לשמש גם אותו".
אני די סומך על אלי אשד כחוקר תרבות, שכשהוא מצטט או מביא ציטוט של מישהו שהוא בר סמכא בתחומו הוא יודע על מה הוא מדבר.
מוויקיפדיה, מידע על סרטי מצ'יסטה שהיו חלק מהגל הזה:
"גם בישראל הוקרנו סרטי מצ'יסטה וזכו להצלחה".
או:
"דמותו של מצ'יסטה זכתה לתחייה קולנועית בשנות ה-60…כאשר הופצו הסרטים בארצות הברית, לא הופיע בכותרתם השם מצ'יסטה, שלא היה מוכר לצופה האמריקאי. הגיבורים נקראו "שמשון", "גולית", "הרקולס", "אטלס" או "קולוסוס"."
לא מדובר בשוברי קופות מהסוג שתואר כאן לעיל, אבל בהחלט היו הצלחה לא מבוטלת בקרב ילדים ונוער.
2. מערבון ספגטי:
מוויקיפדיה:
"מערבון ספגטי הוא כינוי לתת-סוגה של סרטי המערבונים שצצו בשנות ה-60 של המאה ה-20. כינוי זה נובע מהעובדה שרובם הופקו על ידי אולפנים איטלקיים. בתחילה לרבים מהם היו משותפים השפה האיטלקית, התקציב הנמוך, וצילום מינימליסטי ושוטף ששבר את המוסכמות של מערבונים מוקדמים יותר – לעיתים בכוונה, כתוצאה מהרקע התרבותי השונה של יוצרי הסרט ומהתקציב המוגבל. השימוש במונח נעשה בתחילת דרכה של הסוגה בזלזול, אך משנות השמונים התפתחה הערכה מחודשת לסרטים אלה".
סרטים שזלזלו בהם, וקיבלו הערכה מחודשת לאחר שנים. כשהילדים שגדלו על הסרטים האלה התבגרו, לאחר 20 שנה. איפה שמעתי על זה קודם?
עוד מתוך ויקיפדיה, סרט נחות מ-1965 שהפך לקלסיקה כמה שנים מאוחר יותר, "הטוב, הרע והמכוער":
"המערבון, שהופק באיטליה, נחשב לגדול מערבוני הספגטי בכל הזמנים וכסרט פולחן שמשפטים ממנו מצוטטים תכופות…"
ומתוך מאמר של דנה קסלר:
"לפעמים יוצר יודע שהוא עושה משהו נכון גם אם התגובות מסביב מראות אחרת. פרספקטיבות משתנות, דעות מתחלפות, וסרט שהתקבל במקור כמערבון ספגטי נחות וטראשי יכול לעבור רהביליטציה ביקורתית, להפוך לאחד הסרטים החשובים ביותר בהיסטוריה של הקולנוע ולהיחשב לאחד הסרטים הטובים ביותר בכל הזמנים."
אותו תהליך בדיוק. כמה מפתיע.
נתחיל מהעובדות:
2. אתה טענת שיש הקבלה בין המערבונים לסרטי הזיכיונות של ימינו. אבל זה לא כך. המסלול של הסרטים האלה שונה לחלוטין. "הטוב הרע והמכוער" ושאר מערבוני הספגטי היו אנדרדוג מוחלט – בתקציב בדיחה, מדובבים, וכישלון בקופות. הם לא, שוברי קופות מהוללים ביקורתית כמו תוצרי מארוול, או שוברי קופות.. בכלל. להגיד "עוד כמה שנים נדע להעריך באמת את מארבל!" זה טיעון קצת מוזר, כי כבר היום אנחנו מעריכים את מארבל. ההקבלה הזאת לא עובדת.
1. שוק שוברי הקופות בארץ הוא מזערי ולא משפיע יותר מדי על תעשיית הקולנוע. אם תעשיית הקולנוע הייתה מושפעת ממה שלהיט בארץ, המצב היה מגוון הרבה יותר (וגם אם הרבה, הרבההההה יותר סרטי ילדים).
כמו כן, אני אשמח ל:
0. כן, תמיד יש מבקרים לדברים אבל מלחמת הכוכבים הייתה הצלחה עצומה והאנשים שהאשימו אותו בחוסר מקוריות הם קומץ, לא רוב. להגיד שקבלת הפנים של מלחמת הכוכבים הייתה קרה זה.. לא ממש איך שההיסטוריה סביב הסרטים האלה היו. כלומר, כן היו מי ש"אמרו" אבל זה ממש היה רחוק מלהיות הקונצנזוס בנושא. למרות שמבין הדוגמאות שנתת, זה אכן האחד שיותר קרוב למה שאנחנו מדברים עליו בדיונים של תום ורז.
לטיעון המרכזי:
א. אף אחד לא פסל את כל הסרטים בתגובות, אבל רשימה מקבילה של שנים אחרות מגמדת אותם, כי סרטי התגובות באמת היו קצת שונים – מארצות אחרות שלא רק הוליווד, בסקאלות תקציב אחרות, וכו' וכו'.
ב. נו? תום לא מדבר על מות אומנות הקולנוע הפופולרי – הוא מדבר על השתלטות סוג אחד ותחושה שלו של נסיגה של סוג אחר. גם רז לא מדבר על מות האומנות, אלא על העדפה (שיש להגיד, מן הסתם, שלו) די מנומקת לסרטים מקוריים ולא מבוססי זיכיון. אף אחד לא דיבר על מוות של כלום.
ג. בעיקר, והנה הקטע: אני מרגיש שהגנת ה"גם פעם אמרו שיותר גרוע!" היא קצת מעוורת אנשים. שתי סיבות למה:
1. בהחלט יכול להיות שמבחינות מסוימות אנחנו בהדרדרות מתמדת. יש כמה תחומים שאפילו יש מחקרים על זה (כמות המילים המקוריות בשירים פופולריים, נניח). זה לא אומר שדברים רעים יותר. זה אומר שיש עלייה וירידה של תחומים שונים ביצירות. השאלה החד משמעית אם זה טוב או לא אכן יותר פתוחה לפרשנות, אבל מדי פעם גם קצת פחות כי…
2. מדי פעם באמת יש הידרדרות. כן, רוב הפעמים שצועקים על מות הדמוקרטיה זה לא קורה (אם ניקח דוגמא מתחום אחר), אבל מדי פעם זה.. דווקא כן. להוליווד יש תקופות של סרטים שאף אחד לא רוצה לזכור, חוץ מקומץ משוגעים לדבר.
אז בשבילי, תקיפה של טענות רז + תום לא יכולה להיות רק "נו, נוסטלגיה" אלא באמת להסתכל על הנתונים, בצורה רצינית, ולהראות – כמות הסרטים המקוריים לא פוחתת. כמות סרטי הזיכיונות לא חונקת ומשתלטת.
הגנת ה"כל מה שאתם אומרים נכון אבל זה בעצם סבבה ולא צריך להתייחס אליה כי גם פעם אמרו דברים רעים על דברים אחרים" היא משהו ש.. כאילו, בסדר, זה טיעון. אבל אני לא הייתי ממהר לפסול סנטימנטים של אנשים כנוסטלגיה.
2. מערבוני הספגטי היו הצלחה באותה תקופה. הייתה כמות גדולה מהם ולכן הטענה הדומה היא שהם תופסים את המקום של סרטים "טובים" וכי אף אחד מהז'אנר שלהם לא יכול להיות טוב בהכרח. זה לא נכון, כאמור. יש לנו פס יצור של סרטים, רובם לא טובים, רובם קיבלו ביקורות שליליות, חלק גדול מהם הצליחו מאוד ורבים הלכו לראות אותם. בין לבין היו סרטים טובים מאותו ז'אנר שקיבלו יחסית קרוב לזמן יצירתם הצלחה ביקורתית ולאחר מכן, הייתה תחיה לז'אנר בכלל מבחינה ביקורתית כשני עשורים לאחר מכן כשהצופים התבגרו. לא מספיק דומה מהבחינות האלה?
חלק מעריכים היום את מארוול וחלק מתייחסים אליהם כסרטים המיוצרים על פס ייצור ולכן לא יכולים להיות טובים או חשודים כגרועים אוטומטית וצריכים לעמוד בסטנדרטים גבוהים הרבה יותר מסרטים שוברי קופות אחרים כדי שיעריכו אותם. זה לא שמדובר על סרטים שנמצאים בקונצנזוס ביקורתי, כפי שהדיון כאן מעיד.
1. לא מתווכח על שוברי קופות הוליוודיים, אבל יש סוגי סרטים שמצליחים הרבה יותר מאחרים, יש ז'אנרים שמובילים על פני ז'אנרים אחרים, והם נחשבים פחות. לעתים קרובות זה מגיע בשילוב עם הצלחה קופתית, שנתפסת כשלילית ואף כמזיקה על ידי מי שלא מעריכים את הז'אנר. זה נכון לא רק בקולנוע, אלא בכל סוגי אמנות הבידור. להגיד שזה לא נכון, זה… טוב, די להתעלם מהמציאות.
0. קומץ? עד היום יש רבים שמתייחסים לסרטים האלה כסרטים לילדים. עד היום יש כאלה שטוענים – ובצדק – שהעלילה של הסרטים האלה היא בסיסית מאוד. היום מספרם נמוך יותר, נכון, גם אני כותב את זה, כאמור, אבל בתקופת יציאתם? בהחלט לא. אלה סרטים שהצליחו מאוד ביקורתית, ולא קופתית, שנים לאחר יציאתם.
אני חוזר לאלי אשד ולביקורת שלו על "מלחמת הכוכבים" (ממישהו שהוא בבירור מעריץ של הסרטים):
"הסיפור עצמו דווקא היה פשטני למדי וצפוי לחלוטין, ולוקאס עצמו הודה שלא היה בו יותר מאשר אגדה קלאסית במסווה של מדע בדיוני, אך לצופים, כמו בהרבה מקרים של סרטים מצליחים, זה לא שינה דבר. הסרט ‘מלחמת הכוכבים’ זכה להצלחה חסרת תקדים וקהל המעריצים חיכה בקוצר רוח לפרק הבא."
"מלבד מקורות השראה ברורים אלו , האשימו את לוקאס מבקריו המרובים בהעתקה של סצנות שלמות מסרטים קלאסיים ורעיונות של במאים וסופרים, שפשוט הועברו פרט אחרי פרט לסרטו. כך למשל הואשם בשכפול של דמות הרובוט מ’מטרופוליס’, סרט המדע הבדיוני הגרמני של פריץ לאנג מ-1926. עוד הואשם לוקאס בהעתקה מסרטים על מלחמת העולם השנייה, כמו למשל בסצנה של התקפת חלליות המורדים על כוכב המוות. הסצנה שבה מגלה סקייווקר את החווה השרופה של דודו ודודתו, כך נטען, מועתקת מהמערבון ‘המחפשים’ של ג’ון פורד".
לטיעון המרכזי:
א. הביאו פה רשימה די מכובדת של סרטים בסגנון מסוים המוסכם על כל המידיינים כאן שהם סרטים טובים. יש גם סרטים אחרים שהם חלק מזיכיון שאני יכול לצרף לרשימה, אבל הם חלק מהוויכוח אז הם לא "נחשבים".
ב. "השתלטות של סוג אחד" שמשכפל את עצמו כמו הבורג, כאמור סוג של מפלצת, אחת מהמפחידות הקיימות, שמתנהגת כמו וירוס ומטמיעה בכוח אינדיבידואלים לקולקטיב שכל פרטיו נראים ומתנהגים זהה לחלוטין. ז'אנר שתופס מקום של סרטים ייחודיים, לא משוכפלים, כאלה שבמקרה רבים מהמגיבים כאן הביאו מתקופת ילדותם ונערותם. אותה חוויה חוזרת שוב ושוב, מוטמעת לקולקטיב, הופכת לחלק מפס ייצור. חלק מהסרטים טובים, אבל הם לא יכולים להיות טובים "באמת". הם טובים "לסוגם", טובים אך דומים לאחרים בתוך הזיכיון שלהם כי הם שכפול עם מוטציה, שיצאה במקרה. כי במקרה היה במאי טוב, או שהתאגיד היה צריך לרצות את דעת הקהל. לא כי יש איזשהו שאר רוח בזיכיון, ניסיון ליצור משהו שהוא מעבר למשאבת כספים.
או במילותיו של תום, "פחות זיכיונות ויותר סרטים". סרטים הם לא זיכיונות אם כך וזיכיונות הם לא סרטים. הם מפלצת דורסנית.
ג. אני לא שולל סנטימנטים של אנשים אחרים כנוסטלגיה. אני שם אותם בפרספקטיבה היסטורית. אנחנו נמצאים בשיאו של התהליך שתואר בכתבה, ובשיאו מושמעת אותה ביקורת כלפי הסרטים הפופולריים היום שנשמעה בעבר כלפי סרטים פופולריים מושמצים, שהיום זוכים להצלחה ביקורתית על ידי האנשים שגדלו על הסרטים. זה מצריך ריחוק מסוים מהסנטימנט כדי להגיד: לא, יש גם סרטים טובים שהם חלק מזיכיונות, שסרטים יכולים להיות סרטים גם אם חלק מסדרה, שיהיו סרטים טובים ומקוריים שהם גם חלק מזיכיון. ויש גם סרטים טובים שהם לא חלק מזיכיון. טובים באמת, לא טובים לסוגם. טובים מהסוג שככל הנראה, אולי, יישאר לזמן רב, בזיכרון של הדור הבא.
2. אלה פסי ייצור שונים. אף אחד כאן לא מדבר על פס הייצור של קומדיות רומנטיות, ששוחה בזרם של שלל מתחרים אחרים שצורה מאוזנת. מדובר על הקו המרכזי ששולט בקופות.
1. זה לא קשור למה שאמרתי. אבל אני אחדד, כי אני מרגיש שזה מתפספס – תום ורז לא נטפלים בו לאיזה סרטי ז'אנר שלא באים להם טוב בעין שישבו בצד ורק עשו את שלהם. הם לא מדברים על השוליים, על סרטים שקרנם עולה ויורדת. הם מדברים על פני התעשייה. מערבוני הספגטי הם לא פני התעשייה ולעולם לא היו. סרטי ההיסטוריה האיטלקיים לא היו פני התעשייה (אפוסים היסטוריים דווקא כן, אגב). לא מדברים פה על מועדוני הקרב או ביג לבובסקים שמתגלים בדיעבד. מדברים פה על הבידור הממוצע שמוצג לצופה.
0. מה? לא. מלחמת הכוכבים היה מועמד לפאקינג אוסקרים לסרט הטוב ביותר והבמאי הטוב ביותר אותה שנה. אנשים מתו על הסרטים האלה, גם ביקורתית. אולי היו מתנגדים, אבל זה בכלל בכלל לא מה ש"אמרו" על הסרטים במובן הרחב שזה היה הדיבור עליהם.
א. רשימה נכבדת זה לא דיון נתונים. זה דיון אנקדוטלי מורחב. השוואה של כל הסרטים מנניח 1977 עד ימינו – של כמות סרטי הזיכיונות, המקוריים, ההשקעה התקציבית אל מול ההצלחה ועוד ועוד. זה יהיה דיון שאפשר לדבר עליו.
ב. נו, יותר זיכונות = פחות סרטים =/= מות אומנות הקולנוע הפופולרי = מגמה מדאיגה.
ג. השאלה היא לא על "האם עדיין יש סרטים טובים". השאלה היא איזה סוג של סרטים טובים יהיו, ומאיפה הם יבואו, וכמה אנשים יראו אותם, וכמה אנשים בכלל ייחשפו אליהם בזמן אמת במרדף אחרי תשומת הלב הציבורית.
אולי כדאי שאני אחדד: שני הז'אנרים שאני הבאתי היו ז'אנרים פופולריים מאוד בכללותם, לא כל סרט בנפרד, אלא כל "פס הייצור". נוצרו עשרות סרטים כאלה, שמכרו הרבה מאוד כרטיסים בכללותם, שהצדיקו את ההפקות שלהם ואיפשרו את יצירתם של סרטים נוספים. אבל גם נחשבו "נחותים" מבחינה ביקורתית. בסופו של דבר הם הצמיחו מתוכם יצירות מופת או לפחות קלסיקות שגילו אותם בדיעבד. ההנגדה בין קולנוע שנוצר כדי למכור כמה שיותר כרטיסים או לפחות מספיק כרטיסים כדי להיות רווחי לבין קולנוע "אמיתי" מתקיים גם כאן, כשדנים במארוול או בסרטי פרנצ'ייז אחרים. לא כל הקבלה צריכה להיות אחת לאחת. אנסה לדייק יותר במילים קצת אחרות. יש כאן כמה טיעונים שחוזרים גם שם וגם כאן: סרטים על פס ייצור, ניסיון להרוויח הרבה מאוד כסף, הצפה שבאה על חשבון סרטים אחרים, סרטים נחותים אמנותית אינהרנטית, הצלחה ביקורתית עשרות שנים לאחר מכן. זה שלא מדובר בדיוק באותו ז'אנר, נכון. יש מספיק דברים דומים כדי שאפשר יהיה להקביל.
בנוגע לתום ולרז: מדובר בשני אנשים שהבנתי הקולנועית לא משתווה לשלהם בשום אופן. הם מבינים הרבה יותר ממני באמנות הקולנוע. מה שאני ביקשתי לעשות הוא לקחת צעד אחד אחורה ולהסתכל מבחוץ על הטיעונים שלהם, לא מזווית קולנועית בהכרח, אלא אמנותית-חברתית, וגם בתור הדיוט שבסופו של דבר כן חושב שהוא יודע להעריך סרטים טובים, ואף סרטים אמנותיים, בעיקר כאלה שנמצאים במיינסטרים, אבל גם אלה שמחוצה לו. וכשאני רואה שרז כותב במפורש שסרטי פרנצ'ייז לא יכולים להיות סרטים טובים כמו סרטים "מקוריים" (ונימק נימוקים מושכלים), ובכך הוא מפריד באופן ברור בין סרטים מקוריים לסרטי פרנצ'ייז, וכשתום כותב שהוא רוצה סרטים ולא זיכיונות (ונימק נימוקים מושכלים), אני מבין שיש כאן איזושהי הנחת מוצא, אולי מושכלת, אבל כזו שאני בוודאי לא מסכים איתה. אני מתווכח עם הנחת המוצא שעליה מבוסס כל הטיעון.
0. טוב, כאן מדובר על ויכוח עובדתי. אני הבאתי ציטוטים שמתייחסים לביקורות שהושמעו על הסרט, ביקורת שלא היו בשוליים כלל וכלל, אתה הבאת את האוסקרים. בכל מקרה, ברור שהסרטים האלה לא היו קונצנזוס ביקורתי בעבר, בניגוד אולי למאוחר יותר. אני חושב שכיוון שאני התייחסתי ישירות לביקורת אמנותית, אז אולי טיעון נגדי צריך להביא ביקורות טובות, שמתייחסות לפן האמנותי של הסרטים, ולא אוסקרים שהם בסופו של דבר פרסים שיש בהם הרבה פוליטיקה, הרבה הייפ ולא תמיד מתאם לביקורת טובה.
א. נכון, מקבל. אולי הייתי נותן יותר משקל למדיום שבו הפרנצ'ייזים האלה מופצים, וגם עושה ניתוח תוכן לביקורות שלהם.
ב. מגמה מבהילה, אבל לא נכונה לדעתי בעליל. כתבתי כמה הודעות ארוכות למה לדעתי זה פשוט לא קורה ולמה "פרנצ'ייזים =/= סרטים" זו טעות מרה. לכן אני לא מבין כל כך למה אתה מתייחס כאן. אם לדברים שאני כתבתי, משהו לא עבר כמו שצריך.
ג. שוב, נכון, אבל אתה מתעלם ממה שכתבתי. אני אומר שיהיו סרטים טובים גם בתוך פרנצ'ייזים שיהיו מקוריים אולי לא פחות מסרטים ללא חומר מקור. סרטים שבדיעבד ניתן להגיד שדומים באופן לא מפתיע לסרטים אחרים, שמבוססים עליהם באופן לא מקרי ודי בולט. סרטי פרנצ'ייז יכולים להיות אמנותיים לא פחות מסרטים שעומדים בפני עצמם, ולכן יהיה להם קהל, שאולי אפילו דומה לזה שהיה בעבר. ילדים ונוער שהולכים לסרטים פופולריים, אנשים מבוגרים שנהנים מהחוויה. זו בדיוק נקודת המחלוקת בינינו. שוב, משהו לדעתי לא עובר.
0. לא, מצטער, זאת טענה עובדתית שבה אתה טועה – מבקרים אהבו את מלחמת הכוכבים מהתחלה: רוג'ר איברט, הניו יורק טיימס, ורייטי, הוושינגטון פוסט – כולם כתבו ביקורות חיוביות על הסרט. "מבקרים" זאת קבוצה גדולה, מן הסתם, אבל הסרט לא היה איזה מעורר מחלוקת. לכן אני מביא את האוסקר, שאומנם היו לו כמה נפילות אבל בגדול נטה לשקף קונצנזוס ביקורתי בבחירות שלו, בטח אם הוא כבר הלך והעמיד סרט ז'אנרי כ"מלחמת הכוכבים". הרוב המוחלט של המבקרים היה בעדו ושיבח אותו, והיו כמה אנשים שהתבאסו עליו – כמו כל סרט מהולל ביקורתית.
לגבי השאר – שוב, אני (ואני חושב שרז או תום, אבל הם יכולים לדבר בשם עצמם) חושב שאפשר במקביל ליהנות מחלק מסרטי הפרנצ'ייז ולהכיר בטוב שלהם ובמקביל להיבהל מהמקום הגדול שהם תופסים על פס הייצור ההוליוודי. ברור לי לחלוטין שחלק מסרטי מארוול יזכרו לדורי דורות. זה לא אומר שהמגמה שיש כרגע (סימן שאלה) היא לא מגמה שצריכה אולי להטריד אותנו (במידה וקיימת).
השאלה היא לא נחיתות ז'אנר, ואפילו לא נחיתות פס ייצור – השאלה היא איזון. המערבונים אף פעם לא השתלטו על הפנים של הוליווד. האפוס ההיסטורים גם לא כל כך (אבל יותר). זיכיונות, אם אנחנו בכלל יכולים להשוות אותם לז'אנרים אחרים (וזה קצת קשה), משתלטים. והרצון הוא לא שייעלמו – אלא שיהיו מוכנים לחלוק את המקום עם סרטים אחרים.
0. אז לפחות ניתן להגיד שהסרט הזה היה במרכזו של דיון ביקורתי. היו גם ביקורות שליליות – ולא מעטות – עליו. כשהביקורות השליליות שנשמעו עליו מזכירות במידה רבה את הביקורות שנשמעות על סרטי זיכיון היום. אבל קצת מיצינו בכל מקרה את הדיון, כך או כך.
אני לא אדבר בשם תום, אבל בתור מי שמאזין לפודקאסט שלו, וקרא ביקורות שכתב, אני חושב שהוא די הוגן כלפי הסרטים הללו. אני מתרשם שהוא נהנה מחלק מהסרטים הללו (ובוודאי גם רז, לפי מה שכתב פה ובמקומות אחרים), אבל המגמה שתום מתאר כאן ורז מדגיש היא כל כך קיצונית לדעתי, שהיא מצריכה לפחות ממד של זמן כדי להעריך אותה כמו שצריך. מעבר לכך, שכבר כיום אני רואה בקיעים בתיאור המאוד אפוקליפטי של תום לפחות, אותו תיאור שקודם כתבת שהוא "מגמה מבהילה": יותר זיכיונות = פחות סרטים =/= מות אומנות הקולנוע הפופולרי. השתלטות בורגית על הקולנוע הפופולרי ובליעה שלו.
אז אם סרטי פרנצ'ייז ישלטו לא יהיה מקום לסרטים אחרים? לא. כבר כתבו כאן ובמקומות אחרים שהסרטים האלה ימצאו את הקהל שלהם, שיש מספיק סוגי מדיה היום שמאפשרים לקהל למצוא את מה שהוא רוצה בכל מקום. שסרטים פופולריים מקוריים ממשיכים לצאת, וסרטים מקוריים שבעבר יכלו לצאת רק בקולנוע יוצאים היום בסוגי מדיה אחרים. יתכן שיהיו פחות סרטים בקולנוע מהסוג הזה, כי יהיו ערוצים אחרים שיקבלו אותם בשמחה. יתכן כי חלק מהסרטים האלה בכל זאת יוקרנו בקולנוע כי בכל זאת יש קהל שרוצה לצרוך אותם. זה מה שקורה היום, אולי זה ימשיך כך. אבל זה שונה מאוד מהחזון הנורא שתואר. (וכל זה לצד הפרנצ'ייזים עם הסרטים המקוריים שממשיכים לצאת)
0. לא יותר מכל סרט אחר שיש לו גם ביקורות שליליות. אני חושב שהספר שקראת התייחס לביקורות פה בארץ – שזה נושא שונה לחלוטין מהביקורות בחו"ל, בטח אז.
נו, אבל "סרטים מקוריים לסטרימינג, פרנצ'ייז לקולנוע" זה בדיוק התיאור של תום ובדיוק "לא יהיה מקום לסרטים אחרים", כי הסטרימינג הוא לא הקולנוע. אם אתה לא חושב שזה בעיה, אשרייך.
0. לא רק בארץ.
כתבתי שסרטים יהיו גם בסטרימינג (שזה לא נורא, ובאמת אשריי, כיף לי שזה לא מטריד אותי במיוחד כי יותר חשוב שיהיו סרטים כאלה מאשר המדיום שבו הם משודרים), אבל גם בקולנוע. יש פיזור יותר גדול של הסרטים – גם הגדולים – באמצעי מדיה שונים. הם לא "נדחפים" החוצה. הם מוצאים מקום שיותר מתאים להם. ואולי יוצאים גם כי סוף סוף יש להם ערוץ הפצה שיותר מתאים להם. ושוב – גם בקולנוע. זה לא מפסיק גם היום. יש עדיין סרטים כאלה. הם ממשיכים לצאת, חלקם מצליחים. נתנו פה מספיק דוגמאות.
ושוב – יש סרטים גדולים ופופולריים שהם מקוריים גם בתוך פרנצ'ייזים כי מקוריות לא מקבילה ל"חסר חומר מקור". אז גם זה שונה ממה שכתב תום.
החלוקה הזו של סרטים סוג א' וסרטים סוג ב', סרטים מהנים (ולכן טובים) וסרטים עם ערך מוסף (שהפופולריים שבהם גם מהנים, אבל בצורה אחרת, יותר חכמה ומורכבת), ספקטקל מול סרטים שמסתכנים, כל זה כל כך לא נכון בעיניי, שהתזה הזו מבסיסה בעייתית.
0. אז שוב, לא. לא יותר מכל סרט אחר בעולם, והרבה פחת מכל סרט אחר בעולם כי אנשים ממש אהבו את הסרט, כן גם המבקרים.
שוב, זה שעוד יש סרט אחד או שניים כאלה לא אומר שאין מגמה. אז כאמור, אפשר לדבר על נתונים, אבל להגיד שעוד יש פעם ב- איזה סרט כזה אז הכל בסדר, זה לא אותו דבר. ומבחינת "טוב, אבל זה בנטפליקס, אז מה הבעיה" – זה דיון עקרוני עמוק הרבה יותר.
תום לא אמר שסרטים לאו דווקא מקוריים, הוא אמר שהם לא מסתיימים. זה לא אותו דבר. רז אמר אולי את זה, וגם כאן מדובר במקוריות שונה מאוד.
ואומנם אני לא חושב שאפשר לעשות חלוקה קרה, אבל סקאלה בין משהו שהוא טמטום מהנה להנאה שיש לה ערך מוסף? בהחלט.
אני די משועשע
מכך שאתם עושים דיון ארוך ומושקע, ובתחילת כל הודעה טורחים לרשום "0." כדי להזכיר שזה בכלל לא היה הדיון המקורי אלא נקודה שבכלל נרשמה כחומר רקע.
1. אתחיל דווקא בסיפא שלך:
אני בעד חלוקה ל"גבוה/נמוך" באופן כללי, אבל לא לגבי ז'אנרים שלמים. אני חושב שעצם זה שמתייחסים לז'אנר מסוים בחשדנות אוטומטית כ"ספקטקל" או שהוא צריך לעמוד בסטנדרטים הרבה יותר גבוהים כדי שיוכלו להכיר בו כ"מקורי", זה לא רק מרדד את השיח, זה גם מגביל את היצירות "הלגיטימיות", בעיני היוצרים ובעיני הקהל כאחת. לכנות את הפרנצ'ייזים כולם "בורג" (לא התאגידים עצמם, אלא הסרטים. הם ה-'דרונים', הסובייקטים שהבורג הטמיעו בקולקטיב), מעצם היותם פרנצ'ייזים, לחבב את הסרטים האלה כספקטקל אבל לא "כאמנות", זה קודם כל ולפני הכול מוביל את הצופה לכשל של "הנחת המבוקש".
סרטים שהם לא סרטים, אלא זיכיונות, סרטים ממעמד נמוך כי הם בנטפליקס לעומת סרטים בקולנוע. זוהי נקודת המוצא של הכתבה, זה מה שתום אמר, מעבר לעניין "המקורי". וזה מטה אוטומטית את כל מה שנכתב.
2. רבים וטובות כאן טענו טיעונים שסותרים את הנחות המוצא האלה. אלה רעיונות, תזה שמוצעת, שהיא, מה לעשות, מוטה. זה מתקשר לשאלת ה-"מגמה" – מה שעלה כאן בדיון איתי ובדיונים אחרים זה נושא המחקר. לא נעשה מחקר מספיק טוב בנוגע להשתלטות הפרנצ'ייזים על המדיה המיינסטרימית. בטח לא כזה שלוקח בחשבון את אמצעי המדיה האחרים שהיום מרכזיים באותה מידה. לא היה מחקר שבדק את חווית הצפיה בבית על מסך גדול מול צפיה בקולנוע, באופן כללי ולא ספציפי, לא רק בקרב הדור שצמח על קולנוע במובן של לפני 25 שנה, אלא גם בקרב מי שגדל היום או מבוגרים יותר. כל הדיון כאן הוא לחלוטין דיון של השערות פרועות יותר או פחות של אנשים שאוהבים וחיים קולנוע, מכירים את השוק פחות או יותר, ומבינים ומפרשים את העובדות באופנים אחרים. כל מה שמוצג או הוצג "כעובדה" הוא לא עובדה, אלא דעה, שבמקרה הטוב מגובה באמצעות ריבוי אנקדוטות, ומושפעת גם מנטייה מוקדמת, מה לעשות. דעה שאני לא מסכים איתה בשום פנים ואופן, ויש עובדות, או לפחות פרשנות מסוימת לעובדות, שסותרות אותה.
3. אני אגיד מה הקפיץ אותי כאן. לא זה שאני מעריץ של מארוול, או לפחות לא רק זה. זה לא רק ששלילה אוטומטית של יצירות וז'אנרים מרתיחה אותי ומפחידה אותי. אני מסתכל מהצד על כמה וויכוחים אינטרנטיים פנים גיקיים. אחד מהם הוא בנוגע לפרנצ'ייז אחר, שבו אני מבין הרבה יותר: "מסע בין כוכבים". בכמה מקבוצות פייסבוק (ובקרב אנשים שאני מכיר) מתנהל דיון ער על האם "מסע בין כוכבים: פיקארד" או "דיסקברי" הם "סטאר טרק אמיתי". מה זה אומר אמיתי? כאן הדעות חלוקות, אבל רבים מהממשתתפים בדיון נותנים לדוגמה את כל מה שיצא בין "הדור הבא" ל-"וויאג'ר". חלק מוסיפים את "אנטרפרייז" וחלק רואים בזה חילול הקודש. הפרופיל הממוצע של מי שטוענים זאת הם אנשים בני 30-45, שגדלו על הסדרות של אותה תקופה. אז מתחילים להסביר למה זה לא טרק. הסברים מלומדים ברובם, שמעידים על הבנה של הפרנצ'ייז על כל גווניו, שבסופו של דבר מסתכמים במשפט אחד "זה לא מה שגדלתי עליו. זה לא דומה, זה לא מרגיש כמו זה, ולכן זה לא טרק". הלוואי והייתי אומר שאני מרדד את האמירות שלהם, אבל זה מה שיש שם.
על מרבית הטענות שלהם, יש מי שמראה שיש תקדים בטרק הישן, או שהטרק משתנה עם השנים והדור הבא הוא לא הסדרה המקורית. או שהטרק תמיד הגיב לשינויי הזמן, ברמה נרטיבית ואפילו ברמת החייזרים שמופיעים שם. זה לא אומר שאין טענות שאני מסכים ומקבל אותן (אלוהים אדירים, מה עשו לקלינגונים בדיסקברי?) אבל רוח הדברים היא ברורה. ההטייה היא ברורה, והיא מפריעה לדיון להיות אובייקטיבי או לפחות הוגן.
אני שוב חושב שאתה לא בדיוק קורא את תום נכון
תום לא מתנגד לכל זיכיון באשר הוא זיכיון. הוא חושב שיש לזיכיונות חסרונות שאין לסרטים בודדים, אבל זה לא אומר שכל זיכיון באשר הוא זיכיון הוא אוטומטית נחות יותר.
הוא מתנגד, והוא אומר את זה די בירור – שאין איזון, ושספקטקל נהיים כל מה שנהיה בקולנוע. השאלה היא לא "האם סוג החוויה הזה יכול לייצר סרטים טובים". השאלה היא "האם אנחנו בסדר אם זה שסוג החוויה הזה יהיה כל מה שיש בקולנוע".
אולי זה לא (התגובות לא ממש סותרות את ההנחה הזאת, לא יותר מדוגמאות שהובאו בתוך הכתבה עצמה), אבל זאת לא אותה סוגיה ולא אותו דיון סטאר טרק שאתה מדבר עליו.
אבל זה לא כל מה שיש בקולנוע...
ואני אומרת את זה אחרי שחרשנו השבוע על לוחות ההקרנות בניסיון למצוא סרט לצפות בו (צריך לנצל כרטיסים מוזלים לפני שיפוג תוקפם) ולא היה שום "ספקטקל" (או איזה פרנצ'ייז מעניין). היו לא מעט סרטים, חלקם קטנים וחלקם יותר גדולים שלא היו חלק משום מותג מיוחד ואני מעריכה (לא צפיתי) שיש להם גם סוף. למי שפשוט אוהב סרטים ורוצה לצאת לקולנוע, יש סרטים (והם ממש לא "הנוקמים") ולכן אני מתקשה להבין את הבעיה. הקושי הגדול שלנו היה למצוא סרט ששנינו נרצה לראות, שמציג בבית קולנוע מסוים (משום מה הרבה סרטים שעדיין רצים נגרעו ממנו) ובשעה שתהיה לנו נוחה.
בסופו של דבר נפל הפור על "סודות מדינה", אגב. מקווה שיהיה מוצלח, אבל בכנות, זה לא סרט שהיה מוציא אותנו לקולנוע במיוחד (אלמלא הצורך לנצל כרטיסים בזמן, כאמור). כן, אנחנו הצופים המפונקים שמעדיפים לצפות בבית אלא אם זה באמת ספקטקל או פרנצ'ייז (שמעניין אותנו) וכו'. אז לבוא בטענות למפיצים שלא ממהרים להשקיע סכומי עתק בסרט שלא יוציא די קהל לקולנוע? נראה לי לא מחובר למציאות, 'צטערת.
טוב, בשלב הזה את חוזרת (וכנראה גם אני) על טענות שהיו למעלה
על טענת ה"אבל יש סרטים מקוריים בכל שלב" יש לי מה להגיד, ואכן אמרתי, ואני ממש לא חושב שהמסקנה היא "טוב, אז אף אחד לא רואה אותם אז יאללה זיכיונות".
אני לא חוזרת, אני אומרת את מה שיש לי להגיד
ומה שכתבת אינו ה"מסקנה" שלי. יש לי בעיה עם כל הטענה מרמת הנחת הבסיס השגויה שלא מחוברת למציאות (כאילו אין עוד סרטים אחרים בקולנוע, ויש) ועד עצימת העיניים מול הרגלי היציאה לקולנוע שהשתנו, מה לעשות. אחרי שצפינו ב"סודות מדינה" אני יכולה לומר שזה היה סרט לא רע ונהנינו לצפות בו, אבל לא היה שום ערך מוסף בצפייה בו דווקא בקולנוע. אין ספק שלא היינו טורחים לצאת במיוחד אלמלא הנסיבות, קל וחומר לשלם מחיר מלא.
אני חושב שאתה טועה, אבל לא ניכנס לזה. גם כי באמת הגענו למצב בו אנו חוזרים על עצמנו, גם כי מדובר בסך הכול בבחינה של יכולת הבנת הנקרא שלי ובהחלט יכול להיות שאני טועה, וגם כי לא נוח לי לנסות להבין למה התכוון ה"משורר", כש"המשורר" נוכח כאן, אולי קורא את הדיון, והיה מגיב בעצמו אם היה רואה לנכון.
מה שכן, אני חושב שאם מוסיפים את הכתבה הזו לכתבות אחרות באתר בחודשים האחרונים, ולהודעות שחוזרות על עצמן בדיונים בנושא, נראה שיש 2 מגמות כאן בנוגע לפרנצ'ייזים שונים, לפחות מהתרשמות שלי:
1. אהבה גדולה לפרנצ'ייזים מסוימים, אבל הסתייגות מסוימת מהיכולת של הסרטים האלה לספק ערך מוסף, מעבר לחוויה של ריגוש. או תפיסה שהם בכלל לא צריכים לספק משהו מעבר לספקטקל. הם יכולים להיות סרטים טובים במגבלות הז'אנר.
2. רתיעה וזלזול מוחלטים מהפרנצ'ייזים והתייחסות אליהם כמחלה של העידן הנוכחי, שאולי תעבור בהמשך, ואולי תדביק או תכחיד את כל שאר הסרטים הטובים והאמנותיים בקולנוע, או שתדחק אותם החוצה. ובכל מקרה מעידה על משהו לא טוב שעובר על המיינסטרים ההוליוודי.
מה חסר לי כאן? הסתכלות על הערך המוסף ש*רק* סרטים כאלה יכולים לספק. היתרונות של עולם שבו יש פרנצ'ייזים גדולים. לא הייתה כתבה אחת כזו כאן הרבה מאוד זמן. בטח לא בתקופה האחרונה שהזמינה רטרוספקטיבה רחבה על עשור או יותר.
כאן קיבלנו כתבה שבמקרה הטוב והמקל, מתייחסת לפן מסוים של פרנצ'ייזים שנתפס כשלילי על ידי הכותב. זה מצטרף בהחלט לרוח התקופה באתר. אתר שבעבר כונה "אתר ביקורות קולנוע למי שלא אוהב ביקורות קולנוע", ונופל לתוך אותם בורות של המבקרים הוותיקים.
**אני מחדד כדי שלא יאשימו אותי במשהו שלא התכוונתי לכתוב ויכול אולי להשתמע מהדברים שכתבתי: מדובר באתר גיקי של אנשים שאוהבים מאוד קולנוע וטלוויזיה. בתור אתר שכזה יש המון סוגים של מגיבים ושל כותבים. חלקם אוהבים מאוד פרנצ'ייזים, בטח מהסוג הנפוץ היום. השאלה היא איזה סוג של אהבה ואיך היא באה לידי ביטוי.
בנוסף, האהבה הגדולה לקולנוע יכולה בסופו של דבר להוביל לתגובות שאינן בהכרח אובייקטיביות בנוגע לתופעות קולנועיות שלא מוצאות חן בעיני הכותבים (ולהפך כמובן).
איזון
שוב, השאלה כאן היא לא הגישות לזיכיונות. אני בטוח שכולם מסכימים שכלתנית שיש ערך מוסף שרק זכיונות גדולים יכולים לספק. הבעיה של אנשים היא לא "האם זיכונות יכול להיות בכלל ז'אנר שמספק הצלחות". הבעיה היא האיזון בין מספר הזיכיונות, יהיה ערכם המוסף אשר יהיה, ובין שאר סוגי הסרטים.
גם אם אתה חושב שהמבורגר יכול להיות מעדן איכותי ששום מנת בריאות לא יכולה לספק, אתה כנראה תעדיף אותו לארוחה אחת ביום, ולא לשלוש. זה הסיפור.
היי, אם אני אוכל בחוץ פעם ברבעון, ובשאר הזמן מבשל בבית,
אז באמת אין לי בעיה שכל פעם זאת תהיה המבורגרייה.
אולי
אבל בכל זאת בבואך לשדרת המסעדות היית רוצה למצוא עוד דברים (באיכות גבוהה, עם שירות טוב) שאינם המבורגר, ולו רק בשביל הפעם ברבעון שאתה גם אוכל בחוץ וגם לא רוצה המבורגר.
בוא נוציא רגע מהדיון את הרעיון שאתה חוזר עליו כל הזמן, ועלה גם אצל תום: אני לא רוצה שהפרנצ'ייזים יציפו את הקולנוע או שישתלטו על כל מה שיש להציע בכלל. אבל בכל הדיון כאן התנגדתי בכלל לרעיון שזה יקרה. מעבר לכך, גם תום וגם מגיבים אחרים כאן אמרו שהסרטים האלה עוברים לנטפליקס או לשירותי סטרימינג אחרים, בין היתר. אחרים, וגם אני, אמרו שלא רק לשם וחלק יישארו בקולנוע. וגם אם יילכו לשם, זה לא נורא ולא רע ויש לכך המון יתרונות. תום אמר שזה רע כי הם ממעמד נמוך יותר. אתה אמרת שזה רע כי זה פוגע בחוויה הקולנועית המפוארת. בכל מקרה, אף אחד פה לא אמר שהסרטים האלה ייעלמו לחלוטין, אלא ישנו מיקום. אז אם אפשר להפסיק להעלות את הרעיון הזה, זה יהיה מעולה. יש לכולנו הסכמה שדרושות חוויות שונות בקולנוע. הוויכוח הוא אחר לחלוטין.
בנוגע למה שכתבת בהודעה שלך: זה בדיוק מה שהתנגדתי אליו בהודעה הקודמת. הדגמת זאת מושלם. הפרנצ'ייזים אינם המבורגר או לא רק המבורגר. הם יכולים להיות הרבה יותר מזה. לעתים הם מגיעים לשם. הנחת המוצא הזאת, שאתה בכלל לא מערער או מהרהר עליה, לפי מה שאני מבין, אלא היא ברורה מאליה, היא זו שמפריעה לי. הסרטים האלה לא חייבים להיות מזון מהיר משום סוג, משביע, מנחם, יכול להיות איכותי אבל במגבלותיו. לפי מה שאתה כותב, זה כל מה שהוא. ועל זה אני מערער.
אבל הטענות של כולם הם בדיוק על המיקום ועל האיזון
אין לי בעיה להזיז את הדיון, אבל הטענות הן לא ממש "האם זיכיונות זה טוב או רע בפני עצמו" (כי כאמור יש יתרונות וחסרנות).
לגבי המבורגר כדוגמא – אני חושב שאתה מזלזל בכמה שאני אוהב ומעריך המבורגרים כשאני משווה אליהם זיכיונות.
אה...
כשכותרת באתר היא "5 סרטים שהצליחו להתקיים מחוץ לדיקטטורת הפרנצ'ייזים" – אז כן, הכיוון הכללי שנוצר הוא שפרנצ'ייזים זה רע. (לא של המאמר הזה אני מסכימה, אבל אני חושבת שאנחנו מסכימים שזה דיון שהוא חוצה את גבולות המאמר הספציפי הזה, אלא יותר גישה כללית באתר).
הדיון הוא לא "אבל למה יש כל כך הרבה המבורגריות, הלוואי שיפתחו קצת מסעדות אחרות" (שזה דיון שאני חצי מסכימה איתו, פשוט לא מהסיבות שכתובות למעלה, ובכל מקרה לא מסכימה איתו במלואו), אלא "בגלל ההצלחה של ההמבורגריות סגרו את כל המסעדות האחרות".
אם הדיון היה רק על מחסור בסרטים מסוג מסויים אז ניחא, אבל זה לא המצב, הדיון הוא "בגלל הפרנצ'ייזים יש מחסור בסרטים מסוג מסויים", וזה נכתב בשלוש כתבות שונות, כולל אחת שכביכול אמורה להיות אוהדת למארוול, אז זה מאוד ברור מי הנבל בסיפור הזה.
הנבל הוא לא ההמבורגרים
הוא אפילו לא הטבח שמכין לך אותו.
כולם כאן מסכימים שבסופו של דבר מי שרוצה "מנת בריאות" ימצא אותה. גם אם לא במרכז תל אביב, בחלק הטרנדי של העיר, שכולם מגיעים אליו. אף אחד לא אומר שלא יהיו יותר "מנות בריאות".
גם כשכתבתי על"מות אמנות הקולנוע הפופולרי" התייחסתי למה שנכתב על כך שלא יהיו יותר סרטים על מסך גדול שאינם פרנצ'ייזים "נחותים" או "מהנים כמו מתקן בלונה-פארק ותו לא".
אבל יותר מכך: כולנו, כל המשתתפים בדיונים כאן, כולל כותב הכתבה, כולל אתה, כולל אני, רוצים שהסרטים שאינם חלק מפרנצ'ייז ימשיכו. יש מי שחושב שהדחיקה של הסרטים מחוץ לבתי הקולנוע, במידה והיא קיימת, היא שלילית. יש מי שרואה בכך הכרח שלא קשור לפרנצ'ייזים, ויש מי שחושב שיש לכך צדדים חיוביים (אני בתוכם).
בנוגע להמבורגרים: אני קצת מזלזל באהבה שלך להמבורגרים אבל מסיבות צמחוניות ולא מהסיבות שאתה חושב עליהן ככל הנראה![!(-;!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_wink.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_wink.gif" alt="" width="" height="" />)
וברצינות: הסרטים האלה הם לא רק המבורגרים. ההנגדה בין המבורגרים למזון בריאות הוא אחד מהדברים המרכזיים שחורים לי כאן. פרנצ'ייז אינו רק המבורגר ובהחלט יש לו ערכים תזונתיים שלא תמצא בסלט בהכרח.
או במילותיי שלי מההודעה הקודמת:
"מדובר באתר גיקי של אנשים שאוהבים מאוד קולנוע וטלוויזיה. בתור אתר שכזה יש המון סוגים של מגיבים ושל כותבים. חלקם אוהבים מאוד פרנצ'ייזים, בטח מהסוג הנפוץ היום. השאלה היא איזה סוג של אהבה ואיך היא באה לידי ביטוי".
וכשאתה מתייחס לסרטים האלה בתור המבורגרים, כברירת מחדל, על כל סוגיהם וגווניהם, אתה די מוכיח את הטענה שלי. ואם תגיד שלא על כל סוגיהם אלא סוג אחד, אז אגיד: הדוגמאות שנתן תום הם של פרנצ'ייזים שונים ומגוונים. גם בתוך עצמם, יש תתי סוגים וגוונים. לאחר מכן, בתגובות, ערבבו בין סוגי פרנצ'ייזים בחלק מהתגובות, וברובן פשוט כתבו "זיכיונות/ פרנצ'ייזים" בלי פירוט, כשם קוד.
עכשיו, זה האתר שלך, ואתה והכותבים תחליטו לאיזה כיוון הוא הולך. זה כיוון לגיטימי לחלוטין. אבל הוא מצער אותי. חבל לי שזה הכיוון. אני בטח שלא רוצה אתר שמהלל את הפרנצ'ייזים השונים. יש מספיק מאלה ברשת. אני מחפש אתר קולנוע רציני, בעברית, שמייחס משקל לפרנצ'ייזים, שנותן להם חשיבות שהיא מעבר ל"המבורגר", טעים ככל שיהיה.
אם יורשה לי, אתן דוגמה מאתר סרטים אחר, שאני מאוד אוהב. פבלו אוטין כתב שתי כתבות שבהן ניתח למוות את "באטמן נגד סופרמן" ו-"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים". כתבות אדירות, שלא מתעלמות מהחולשות של הסרטים אבל מנסות להבין אותם לעומק, על כל ההקשרים האמנותיים, החברתיים והתרבותיים שלהם. זה הכיוון שאני מחפש. זה הכיוון שמצאתי גם כאן עד לאחרונה.
טוב,כאן נראה לי שמיצינו, לפחות אני. לא נראה לי שאני אוכל לחדש או להוסיף על מה שכתבתי. מקווה שהכול ברור בסופו של דבר.
יש כאן שתי התייחסויות שונות
כתבות סיכום העשור מסתכלות על דברים יותר במאקרו ומנתחות אותו בהתאם. כל סרט (או אם נמשיך את הדימוי: כל מזון) אפשר לפרק לגורמי ותילי גורמים ולמצוא בו אין ספור דברים, וזה יהיה מרתק (או לא, תלוי אדם, אני מניח), אבל כתבות רוחב מסתכלות ברוחב, ולא יכולות להתעכב על כל סרט.
במיקרו, אין ספק שיש סרטים ששווה לנתח אותם למוות בתוך הזיכיונות, ושאני עדיין חושב שקורה כאן באתר (אבל אולי פחות? כדאי לזכור שגם בעבר הביקורות באתר לא היו ניתוחיות, וזה הושאר לתגובות – מקום שבו יש לי פחות "אמירה").
אני יודע שאישית, בכל מקרה, אני אשמח לקרוא בתגובות ניתוחים על כל סרט – בין אם הם על "חוטים נסתרים", "ספיידרמן: רחוק מהבית" או "אנגרי בירדס 2". זה לאו דווקא יגרום לי לחשוב שהסרטים האלה טובים (או רעים), אבל לנתח דברים זה כיף, ולרוב יוצאות תובנות והערות מעניינות.
1. בנוגע לתגובות, אני מסכים. אתה לא יכול לשלוט בהם ולא צריך. וחבל לי שרבים מהמגיבים, הוותיקים והחדשים, מסכימים בנוגע ל"המבורגר" וכל הנלווה אליו. אני אדם שלא מבין לעומק בקולנוע, מודה. אבל כן מבין הרבה יותר (מקווה) ביכולת לספר סיפור ולעצב עולם בדיוני. אני רואה בפרנצ'ייזים הזדמנות אדירה, שלא הייתה בעבר, לספר סיפורים, לבסס ולהעמיק בהם, להשתמש בדמויות שיש להן היסטוריה ולהמשיך איתן שנים רבות, כך שתבנה על אותה היסטוריה עוד נדבכים וכו' וכו'. אני אעיד על עצמי בלבד. אני יכול לכתוב על כך בתגובות, ועשיתי זאת כמה פעמים בעיקר בנוגע לסדרות שאהבתי, אבל זה מתיש, כי מה לעשות, זו לא התפיסה הרווחת כאן, ואני בעיקר כותב לעצמי.
2.כתבות מיקרו – באמת הייתי רוצה לראות כאן יותר כאלה, שמנתחות בצורה רצינית סרטים מכל סוג אבל זו העדפה שלי. ובאמת לא קשור לנושא. רציתי להראות כאן סגנון כתיבה מעמיק, זווית שמכבדת את הסרטים ורואה בהם משהו מעבר, שהוא לא כלכלי ולא רק חוויתי לונה-פארקי, על כל החסרונות והיתרונות הנלווים.
2. אז בוא באמת נסתכל במקרו, על חלק מכתבות סיכום העשור, שעסקו באופן רחב יותר וכללי יותר בקולנוע בעשור האחרון, לא כסקר או כתחרות.
אחת מהתופעות המרכזיות של העשור האחרון היה סרטי פרנצ'ייז. מוסכם על כולנו. איזה כתבות התפרסמו כאן בנושא, במגמה הנהדרת שהייתה כאן של הסתכלות אחורה וסיכום העשור?
א. של תום, שכבר הרחבתי כאן למה אני חושב שהיא שלילית. ובכל מקרה, מתארת תהליך שהוא שלילי חד משמעית שמערב פרנצ'ייזים.
ב. "עלייתם ועלייתם" שמתייחס בהצלחה *הכלכלית* האדירה של הסרטים של מארוול. הטון הוא לא שלילי מהבחינה הזו, אלא פשוט סקירה של מה שקרה עם מארוול. אבל ההתמקדות בפן הכלכלי במקום הפן האמנותי באחת מכתבות סיכום העשור, היא , ובכן, המשך של אותה מגמה, שמתייחסת לסרטים כמטחנת כספים.
בסוף אלינה מתייחסת בקצרה לאהבה ולכבוד של מארוול לקהל שלהם. אבל הכתבה לא מתייחסת לכך בהרחבה כי זה לא הנושא שלה, כאמור. סוף הכתבה הזו הוא נהדר בעיני. אלינה מציגה את ההשתלטות של מארוול על השוק, ואת הניסיונות של אחרים לחקות אותה ללא הצלחה. אבל פה לפחות זה יותר מאוזן, מסתכל גם על הסרטים שהצליחו ושואל למה דווקא הם? זה הכיוון שהייתי אישית רוצה לראות.
ג. "שירים , טורי דעה" וכו', שלך – שבו אתה מתייחס לתופעה אך ורק דרך "האולפנים", בראש ובראשונה דיסני (ובצדק בהקשר הזה).
ציטוט שלך: "לפתע מה שנהיה חשוב הוא לא מי הבמאי או השחקן, אלא מי המפיץ: דיסני יכולים לקחת את הבמאי הכי לא מסחרי בעולם, ללהק חבורת אלמונים, לשים על זה מותג מוכר ולהפוך את זה לשובר קופות מפלצתי…"
כלומר, אין קשר ליכולת לספר משהו מקורי, חדש, או לפחות בצורה חדשה. אין קשר ליתרונות של הזיכיונות. זה המותג שמוכר. זה מה שהופך אותם לשובר קופות מפלצתי.
בהמשך אתה מסייג אומנם ואומר ש*בעבר* (ולא עכשיו חלילה) יצאו מהשיטה הזו סרטים נהדרים, אבל אז אתה ממשיך וכותב על הכוח העצום של האולפנים וכמה הוא הרסני, שוב חוזרים לקו הרע.
זה לא אומר שאני לא מסכים איתך בנוגע לזה. לא יכולתי לנסח את הביקורת שלך יותר טוב, אבל זה מה שזה. ביקורת אחת, קו אחד, שנשמע מכל כיוון. גם הכתבות החיוביות יותר מתמקדות בעיקר בפן הכלכלי ולא האמנותי.
בסדר, זו התפיסה. אתם בטח לא היחידים שחושבים ככה. נראה שמרבית המגיבים מסכימים איתכם. אני רוצה רק שהדברים יהיו ברורים, על השולחן. זה הכיוון, זו התפיסה, זו הרוח. בעיני היא בעייתית, בעיני אחרים היא לא, וזה הכול.
טוב, זה שוב מסתכם לנקודה הזאת
שמה שאתה מחשיב כשלילי ושולל אני מחשיב (ובטח כשזה נוגע לטקסט שלי) כנייטרלי. הטקסט לא בא לבכות על כך ששיטת הכוכבים והבמאים הלכה, אלא להפנות את תשומת ליבנו לחזרתה של שיטת האולפנים ולתהות על כך. ספציפית דיסני יש לי הרבה בעיות איתם כאולפן שמשתמש בכוח שלו לרעה בימינו, אבל גם זה הוא "בעיות" – לא שלילה וחשיבה שהכל שלילי. כשיטה כשיטה – אין לי יותר מדי בעיה איתה.
בסופו של דבר זה מרגיש שאתה צובע בשחור ולבן דברים שניסו להיאמר בגוונים.
ניסו
זו מילת המפתח. נקודת המוצא, התפיסה של התופעה בכללותה באתר, לא מאפשרת דיון מורכב יותר.
נקודת מוצא שמבוססת על תפיסה של השתלטות האולפנים על תעשיית הקולנוע, ודחיקתם של קולות אחרים לשוליים. כשמה שמניע את ההשתלטות ואת הסרטים החדשים של הזיכיונות הוא הרצון לכמה שיותר רווחים, ולכן לוקחים כמה שפחות סיכונים, ויוצרים סרטים כמעט זהים על סרט נע.
זה לא מה שאתה אמרת, אלא מה שעולה כאן שוב ושוב מהכתבות, וגם מהתגובות, אבל זה פחות קשור לאתר. זו הצטברות של כל אלה, כשתפיסות חיוביות, מבחינה אמנותית ותרבותית, ולא כלכלית או חווייתית לונה-פארקית, המתייחסות לסרטים האלה, נבלעות בקושי לתחתית כתבה אחת בלבד.
וזה בהחלט לא ציור שציירתי בשחור-לבן. זו התמונה כרגע, והיא מורכבת מגוונים שונים. כאמור, אמרתי שאני מסכים עם חלק מהביקורת.
מעבר לכך, לא קיבלתי שום עובדה שסותרת אותה. מספיקה לי כתבה אחת שעוסקת בסרטים האלה או בתופעה הזו באופן אמנותי-תרבותי, ולא כלכלי, או מסחרי, כדי שאגיד שטעיתי. אין כזו. וזה אומר משהו. מספיקה לי כתבה אחת, שבה מס השפתיים של "אולי יצאו מזה מתישהו סרטים טובים" או "מארוול מצליחים כי הם מכבדים ואוהבים את הקהל שלהם", יהיו בעצם מרכז הכתבה. כתבות שיסבירו מה הקהל מוצא בסרטים האלה, בפרנצ'ייזים האלה, מה הפוטנציאל שלהם, מה הם תרמו מבחינה אמנותית או תרבותית באופן חיובי לעולם הקולנועי. יש כאלה כאן איפשהו? לא מצאתי. ובהחלט חיפשתי.
וכשמדובר באתר קולנוע, זו בעיה. בטח כשמדובר בתופעה מרכזית כל כך עם קהל שאוהב את הסרטים האלה, באופן שהוא שונה ממה שהוא אוהב את "אנגרי בירדס" או "רובוטריקים".
אגיד שבגדול, היה תכנון לאחת כזאת
אבל בסוף לקחתי אותה דווקא לבלוג של "שוליית הקוסם", אחרי שאלינה החלטתי לסקור את תופעת מארוול מההיבט ה"תופעתי".
אני לא חושב שהיא בדיוק מה שאתה מחפש, אבל היא לא רחוקה מזה. ואני לא חושב שחסרונה באתר הוא דווקא "בעיה". יש הרבה כתבות על הרבה מותגים שאין פה. אפשר היה בכיף שתהיה עוד אחת, אבל אין צורך מהותי-עקרוני בשום כתבה באשר היא.
טוב, אישית זה חבל לי
שלא פרסמת פה. לא קראתי אבל לפי מה שאתה מתאר זה כן היה יכול לאזן את התמונה בכללותה. אני בהחלט מתכוון לקרוא את זה.
אם אתה לא רואה בעיה בסיקור, אני לא אנסה לשכנע אותך שיש. אני כן רואה בעיה. אפילו גדולה. הסברתי מדוע. אני לא אחזור שוב, כי חבל על המאמץ. לא כי אין עם מי לדבר חלילה. ברור לי שאתה פתוח להקשיב. פשוט כי זו החלטה שלך, כך או כך, והיא לגיטימית כך או כך.
טוב, כרגע אנחנו יצאנו מפרוייקט גדול שגייס הרבה אנשים
לעשות הרבה דברים. אולי מתישהו אני אתאושש ואנסה לכתוב משהו בנושא. לא הייתי מחכה בציפייה דרוכה, בכל מקרה.
רק רוצה להגיד שקראתי
מאוד מעניין, מאוד מאוזן, ולדעתי היה מוסיף לאתר המון אם היית מעלה זאת כאן. זה לא ממש משנה, אבל אני מסכים עם נקודה אחת ועם כל השאר ממש לא וחבל שאי אפשר להסביר מדוע כאן באתר. אני גם חושב שהבנתי משהו על היחס למארוול ספציפית פה.
בכל מקרה, תודה על ההפניה ועל הכתיבה.
טוב, סיקרנת עם המסקנה
לגבי הלמה זה לא עלה – כאמור, הרגיש לי ששתי כתבות מארוול לסיכום עשור זה קצת חונק, אבל הבטחתי לבעל הבלוג לאיזה רגע כתבה על זה, ואני מנסה לעמוד בהבטחות שלי.
ההסבר יהיה די ארוך
לא בטוח שזה המקום הנכון לכך. ומעדיף לא לכתוב בקצרה כדי שלא ייצא משהו לא ברור שבכל מקרה אצטרך להבהיר.
בכל מקרה, מבין את הסיבה. מצטער עליה, אבל מבין.
פה זה אולי כבר לא המקום
אבל אולי דווקא כאן, כן. אם תרצה.
אגיע לזה
פספסתי את הדיון הזה. מעניין. עלו שם כמה דברים שאני מסכים איתם.
ייקח קצת זמן כי אני רוצה לחשוב איך לנסח משהו שלא יוביל בטעות לדיונים המאוד מתישים, ושואבי הפרודוקטיביות שלי, שהייתי מעורב בהם גם באשמתי בימים האחרונים כאן. אבל זה בהחלט מפתה.
מתערבת
לא חושבת שזו בעיה? חושבת שזו *ה*בעיה. ואפשר אולי כבר להתחיל לדבר עליה? במקום לבזבז את הזמן על שלושה סרטים בשנה?
סרטים עם יכולת הפצה בינונית הולכים לסטרימינג, כי זה יותר בטוח למפיקים מבחינת ניהול סיכונים.זה יוצר מצב שבו האצבע יותר קלה על ההדק מבחינת הפקה (כי יש גיבוי), אבל יותר קשה על ההדק מבחינת הפצה בקולנוע (כי למכור לנטפליקס זה רווח מוגדר ובטוח).
אז אנחנו נקבל סרטים שבסיטואציה אחרת לא היינו מקבלים- כי אני לא חושבת שאפילו סקורסזה היה משחרר סרט של ארבע שעות לקולנוע, אבל המחיר הוא שפחות סרטים יגיעו לקולנוע.
היי, אבל כבר עשינו את הדיון הזה!
לא, סתם, אבל בהחלט זה מחדד את השאלה מי הביצה ומי התרנגולת – או יותר נכון אולי: שאלת היכול/צריך בנוגע לטכנולוגיה.
כי אני חושב שאת במובן מסוים "מאשימה" את הטכנולוגיה ואת ההתנהגות של האולפנים בכך שנו, מה לעשות, בשנייה שיש טכנולוגיה המעשים הבאים שהם עושים הם ההגיוניים. האחרים, לעומת זאת "מאשימים" את האולפנים בהתנהגות שלהם וטוענים שהיו עוד דרכים לנהל את כניסת הטכנולוגיה והשימוש בה.
ואני… לא יודע עדיין לחלוטין איפה אני עומד בנושא הזה.
זה הדיון. בדיוק זה!
רק שהוא לא נוהל בשום שלב.
א. אני לא "מאשימה את המנהלים שהם עשו דברים הגיוניים". אני אומרת תודה למנהלים שהם עשו את הדברים הבאים שהם הגיונייים, כי בזכותם אני כן יכולה לראות את רצח כתוב היטב ואת נשים קטנות בקולנוע (בראייתי, כמובן).
ב. הדוברים האחרים (תום ורז) לא מזכירים את ההתפתחות הטכנולוגית המאוד משמעותית של עשר השנים האחרונות אפילו קצת, אז זה לא שהם אומרים ש"היה אפשר לנהל את כניסת הטכנולוגיה בצורה אחרת". מבחינתם קולנוע זה קולנוע, ושום דבר לא השתנה חוץ מדיקטטורית הפרנצ'ייזים שהשתלטה על העולם.
הלוואי והיינו מנהלים את הדיון הזה והדיון שהמסגרת עכשיו היה הדיון שהיינו מנהלים. אני לא חושבת שיש לי מספיק הבנה בקולנוע/טלויזיה בשביל לכתוב כתבה שמתמקדת בדיוק בנושא הזה אבל אם הייתה לי – זו הכתבה שהייתי רוצה לכתוב (או לפחות לקרוא מישהו אחר כותב), ולראות את הדיון שמתפתח ממנה.
כן, הסתבך לי איזה משפט שם בעריכה, סליחה!
(ל"ת)
כן, אבל.
הבעיה לדעתי היא בכלל בציפייה שסרט "קטן" ייכנס לרשימת הסרטים המצליחים של אותה שנה.
בדיוק כמו שלא מפתיע אותנו שרשימת הסרטים הכי מכניסים בהתאמה לאינפלציה מורכבת מסרטים ישנים, כי בעבר סרטים היו מוקרנים במשך חודשים על גבי חודשים ואז חוזרים להקרנות מספר פעמים אחרי שכבר ירדו, בעוד היום בשביל שסרט יחזור להיות מוקרן על מסך גדול הוא צריך להיות תופעה ייחודית; ככה היום, "סרט" לא צריך בכלל להיות מוקרן על מסך גדול ולהיכנס לרשימת הסרטים המכניסים בשביל שיראו אותו מיליוני אנשים. כמה כסף הכניס בדיוק בקולנוע הסרט שעבורו לורה דרן זכתה השנה באוסקר?
היום, הנתון הסטטיסטי "כמה סרט עשה בהקרנות בקולנוע" הוא רק נתון אחד שמספר על ההצלחה שלו. בדיוק כמו שבדיסני לא מסתכלים רק על הנתון הזה כי מלכתחילה מייעדים להרוויח מהסרט גם אחרי שירד מהאקרנים, ככה גם חובבי קולנוע לא צריכים להסתכל על רשימת הסרטים המצליחים בקולנוע ולהגיד "אלו הסרטים המצליחים של השנה", כי היא לכל היותר "אלו הסרטים שהצליחו לשכנע אנשים לראות אותם על המסך הגדול במקום אחת מתריסר האפשרויות האחרות שיש להם".
כן אבל, כן אבל
יש בכל זאת חשיבות לחוויה הקולנועית שהיא צפייה במסך הגדול, ולרשימה הזאת – מדי פעם נטו כי יש משמעות לרשימה הזאת. כל אחד יודע לדבר על הסרטים שנכשלו בזמן אמת וקיבלו את תהילתם רק בדיעבד. אבל אם לא ניזהר (ואני חושב שכן יש משנה זהירות שננקט בשנים האחרונות) בהחלט נוכל למצוא את עצמנו כמו בנבואות השחורות עם סרטים משני מעמדות – בלוקבאסטרים, שעולים מחיר מופקע כחוויה קולנועית פופקורנית שכזאת, וכל השאר – שלך אולי תתפוס אותם בסינמטק או יותר סביר, בבית.
מה שמתסכל הוא שפעם באמת היה עירבוב. ש"תנאים של חיבה" היה יכול להיות אחד מהבלוקבאטסרים, או "לדפוק חתונה", או "צלף אמריקאי". היום, נראה כאילו יש פחות ופחות סיכוי לכך.
כמובן שההצלחה הכלכלית לא אומרת שום דבר על טיב הסרט, אבל הסרטים המצליחים כמכלל, כן אומרים משהו על פני הקולנוע כחוויה, וקולנוע כחוויה הוא חלק משמעותי מאוד של קולנוע כאומנות.
כן, אבל למה?
למה את "סיפור נישואין" אני צריך לראות על מסך בגודל עשרה מטרים, ולא מספיק ה65 אינטש שיש לי בבית? האם בכל סרט הגודל של המסך משפיע על האיכות, או שפשוט התרגלנו למסכים גדולים בתוך אולם ולא מסך בינוני בתוך סלון, למרות שהאחוז שהוא תופס משטח הראייה יכול להיות זהה?
אין לי כאן מחקר שיגבה אותי, אבל אישית? חד משמעית כן
הצפייה הביתית היא אדירה ושיפרה את חיי, בטח בכל הנוגע להשכלתי הקולנועית, קשות. אבל הצפייה הקולנועית היא החוויה – זאת שהופכת סרטים נהדרים לבלתי נשכחים, זאת שהופכת סרטים גרועים למתועבים, זאת שמשלהבת אכפתיות לתוך התהליך הזה. כי כשאתה לבד, בבית, אתה יכול לכבות, לחכות, להתמהמה – אפשר להפעיל איזה משטר עצמי של איכות צפייה, אבל בקולנוע זאת לא "אפשרות". אתה צופה בסרט. מההתחלה, ועד הסוף, עם אוכל חביב (טוב, בתקווה עם אוכל חביב), עם אנשים אחרים (על כל הבונוסים והמינוסים של זה) ועם סרט על מסך עצום, וסאונד שפשוט אין במערכת ביתית רגילה.
אני באמת חושב שהרבה אנשים שיוצאים עם חוויות שונות מאותם סרטים, נפרדים באופן ההגשה של הסרט – המתלהב הוא זה שראה אותו בקולנוע, אולי ראשון ולפני כולם, וה"בסדר אבל לא להיט" הוא זה שראה בבית, אולי אחרי כולם כבר.
זו הכללה כ"כ גסה שהיא בקושי מחוברת למציאות שלי
והיא נכונה לסרטים מסוימים מאוד כמו "אווטאר" או "כוח משיכה" שיש לו באמת אפקט קולנועי (וגם חוויית תלת-ממד אמיתית) שקשה לשחזר בצפייה ביתית. אבל קולנוע לא בהכרח משדרג את חוויית הצפייה וצפייה ביתית לא בהכרח מורידה אותה. הצפייה באולם מחייבת משמעת שהיא לאו דווקא נוחה. אם אני מעבירה חצי סרט במחשבות על "אוף, אני רעבה" או "אוף, אני צריכה לשירותים" או "אני עייפה ואין לי סבלנות, אפשר להמשיך מחר?" אבל אני לא שולטת בהקרנה, אז לא, היא ממש לא עדיפה. שלא לדבר על מרחב משותף עם קהל מעיק כמו אנשים שלא סוגרים את הפה או את הטלפון… (ופעם היו גם עניינים טכניים של מקום גרוע באולם, מושב לא נוח או אנשים שמסתירים לך, אבל רוב הבעיות האלה כבר אינן באולמות החדשים, לפחות זה).
אומנם נדיר שיצאתי מסרט באמצע ובבית כן עצרנו לא פעם סרטים שלא התחברנו אליהם, אבל זה קשור גם בכך שבקולנוע אנחנו פחות מהמרים, ואם יש סרט שלא בהכרח נאהב כנראה לא נצא אליו (אבל בבית ניתן לו סיכוי). ובעניין התלהבות? פשוט לא מסכימה. צפיתי ב"שומרי הגלקסיה" בקולנוע והתאכזבתי, ודווקא בצפייה ביתית יש מצב שהייתי מגיעה אליו בפחות ציפיות. לעומת זאת צפיתי ב"ספיידרמן" (השיבה הביתה) בטלוויזיה בסלון, עם עצמי, באישון לילה, עייפה למדי, והוא העיף לי ת'סכך. התלהבתי ממנו פי כמה וכמה יותר מגולשים שכתבו עליו אחרי שצפו בו בקולנוע. בקיצור, היו סרטים בקולנוע שסבלתי בהם וסרטים בבית שנהניתי מהם ברמות על. הקולנוע יכול להקצין את החוויה לשני הכיוונים, אבל סרט טוב הוא פשוט סרט טוב, ואם הוא לטעמי אין סיבה שהוא לא יצליח לעשות זאת גם בצפייה ביתית (ויש אין ספור דוגמאות לכך).
כמה מחשבות מנוגדות
כל מה שכתבת נכון ועם זאת..
-השתכללות והתמקצעות, זה מה שקורה כל הזמן. ככל שיש יותר המשכונים ופרנצ'ייזים בהיסטוריה ובהווה, כך המקצוענים למדו והשתכללו באיך לעשו את זה, ועם הזמן גם איך לעשות כמה במקביל. עם ההשתכללות עלו גם ההכנסות הסיכונים והקושי לפרוץ לעולם הנחשק של הפרנצ'ייז. רבים וטובים ניסו ונכשלו, שלא לדבר על כך שמי שרוצה להיות במשחק בכלל היה צריך לתחיל לפני איזה חמש עשרה שנה. אז עכשיו יש יותר זיכיונות והמשכים (האם זו האמת או שזה רק מרגיש כך?..) והם יותר מהוקצעים ומתוזמרים, אבל זה טיבעי, תעשייה כזאת תחרותית תמיד תשתפר ותתמקצע.
וגם עולם העסקים והשיווק השתכלל. היום לא יעלה על הדעת למכור מוצר בלי מוצרים משלימים וחבילות ועידכונים ותוספות. אם כבר השקעת כסף במוצר ובשיפורו ויצרת קהל לקוחות מרוצים וקנית את הקשב שלהם ואת ההעדפות שלהם, לא יעלה על הדעת שלא תמשיך למכור להם משהו נוסף. האם אתה מטורף? האם אתה שונא כסף? בבקשה הזז את עצמך מאולפנינו ופנה עצמך לבדיקה פסיכיאטרית.
-בחירת הקהל. כפי שכבר צוין פה, האולפנים דווקא ממשיכים לספק לנו סרטים יחידים עם סופים כל הזמן, אבל ברשימות הבלוקבאסטרים מככבים זיכיונות. אז מה לנו כי נלין? זה מה שהאנשים רוצים לראות. אנשים אוהבים דברים מוכרים ואהובים, ופחות אוהבים לנוע בעדרים אל הלא נודע.
-ריבוי מסכים. היום זה היום. לכל אחד יש מסך בבית, וכל אחד יכול לעשות סרט לנטפליקס. אם זה לא מגוון אני לא יודעת מה כן.
אנחנו חיים בעולם של תוכן
הקהל צורך המון תוכן, ורוצה המון תוכן מסוגים שונים. וככל שיש יותר, כך הרעב גדל, לפחות בינתיים. יש המון סרטים קטנים, וסדרות מכל העולם, שנחשפים בפנינו. הרבה יותר מפעם. אין סכנה, בינתיים, שכל זה יעלם. להיפך. גם בעולם הדורסני של הקפיטליזם המאוחר (ואולי במיוחד בעולם כזה).
כתבתי כבר פה שאני מעדיף יצירות שמשתמשות בהמשכיות שלהן בצורה טובה מאשר יצירות שמתחילות ונגמרות בפרק זמן קצוב בלי להתפרס יותר מדי או בכלל. יצירות שהן מטא-טקסטואליות, שמשתפות פעולה עם מדיות שונות, שיש להן את הפוטנציאל להמשיך לנצח, ולהמציא את עצמן לנצח. אני בהחלט חושב שגם בתוך עולם כזה של בלוקבסטרים, יכולות לצאת יצירות שונות, מרגשות ומחדשות, שיש להן ערך מוסף. כאלה שלא ציפינו להן. יצירתיות חייבת להתפרץ גם על פס ייצור. ראינו את זה קורה בעבר. סרטים שבעבר נתפסו כסרטי בלוקבסטר נחותים נחשבים היום פורצי דרך וייחודיים לזמנם. בזמן שהמבקרים של אותה תקופה ניבאו נבואות זעם על קץ האמנות ועל הטעם הנחות של ההמונים (לא כאן, שלא יאשימו אותי באיש קש. איש לא טען זאת כאן, בטח לא תום. אני רק רוצה להדגיש את הנקודה שלי).
אבל אני מבין גם את מי שלא רוצה לצרוך תוכן כזה. שאין לו זמן או כוח לזה. ובדיוק בגלל זה המציאו את המדיות האחרות. יש כל כך הרבה דרכים לצרוך היום תוכן מסוגים שונים, גם כאלה שהמסך הגדול לא בהכרח יסייע להן. איך לראות את "סיפור נישואים" למשל על מסך גדול נותן ערך מוסף ליצירה? אולי תחושת הקהילתיות, השילוב של אנשים אחרים בחוויה. אז אפשר לעשות הקרנה של כמה חברים ביחד, לא? המסכים של היום כל כך איכותיים וגדולים, ואיכויות הסאונד מצוינות. ולא סתם. כל אלה התפתחו על רקע המעבר שלנו מהמסך הענק למסך הקטן, והתשוקה שלנו לתוכן אינסופי, טוב ואיכותי, ברמה גבוהה ואל מתפשרת בשום אופן.
ואם יהיו מספיק אנשים עם רצון לצרוך סרטים קטנים על מסך גדול, אני מאמין שיימצא לזה פתרון. יהיו הקרנות כאלה בהתאם לרמת הביקוש. אולי בסינמטקים, אולי בהקרנות מיוחדות, ואולי באופן תדיר, שוב בהתאם לרמת הביקוש. פשוט צריך להתרגל לשינוי.
עלו פה כמה רעיונות מעניינים
קודם כל, בתגובות התפתח דיון שלם על עניין חווית הצפייה בקולנוע לעומת על המסך בבית. אז אולי אני מוזרה, אבל אני תמיד אעדיף לראות סרט בקולנוע. תמיד. יש משהו בחוויה המשותפת של צפייה ראשונית עם קהל, שפשוט נותן לסרט עוד מימד שאין איך לשחזר בבית.
אני לנצח אזכור חוויות קולנועיות ייחודיות כמו הצפייה ב-Get Out בהקרנת עין הדג (עם קהל פעיל, מעורב ומשולהב היטב שתרם המון לחוויה), או הצפייה ב-A Quiet Place בקולנוע דומם לחלוטין בברלין, שבו תחושת המתח והחרדה רק התעצמה בזכות זה שיכלת להרגיש את הקהל עוצר את נשימתו כדי לא לעשות רעש. אבל זו לא צריכה להיות חווית צפייה ייחודית כדי להצדיק צפייה בקולנוע. האם הייתי נהנית מ-Knives Out באותה מידה אם לא הייתי חלק מקהל שצחק ונהנה מכל רגע? אני לא בטוחה. בעצם – אני בטוחה שלא.
יוצא לי להמליץ לאנשים על סרטים שראיתי בקולנוע, וברגע שהם אומרים שהם יתפסו אותם ב-VOD ברור לי שהם פשוט לא יהנו באותה מידה שאני נהניתי. כי אין תחליף לצפייה בקולנוע, בחוויה משותפת, בתנאים אופטימליים, בלי הסחות דעת ואלף ואחד דברים אחרים שמתחרים על תשומת הלב שלך.
עכשיו, כמובן שיש לקולנוע עלות כספית שמהווה חסם. לשמחתי יש לי את הפריווילגיה של לגור בעיר שבה אפשר לעשות מנוי חופשי חודשי לקולנוע במחיר משתלם. אבל המודל הזה הולך ונהיה יותר נפוץ ולדעתי זה עניין של זמן עד שגם בארץ יעשו משהו כזה.
לגביי סרטים עם סוף לעומת פרנצ'ייזים שמתפרשים ומתפרשים – אני אוהבת את מארוול ונהנית מהיקום הקולנועי שלהם. הבעיה בעיני היא שכולם ניסו להעתיק את התוצאה בלי להבין שבבסיס חייבים להיות סרטים מוצלחים שעומדים בפני עצמם. אין שום דבר שמביא לי קריז כמו הכרזה על יקום קולנועי מסועף בלי שיצא סרט אחד ראוי לשמו.
אני חושבת שמשהו כמו מה שקרה עם Knives Out זו בדיוק הדרך הנכונה – סרט אחד שעומד בפני עצמו, מצליח מעל ומעבר לציפיות, ואז לחשוב על הצעד הבא. ואם גם הסרט הבא יהיה מאוד מוצלח, יאללה שיהיה גם סרט שלישי. אבל זו לא הדרך שבה דברים קורים בדרך כלל היום – מה שיש לנו במקום זה את חמישיית הסרטים המתוכננת של "חיות הפלא". מי בכלל ירצה לראות את הסרט החמישי בסדרה הזו? לדעתי אין אפילו הצדקה כלכלית (או סיפורית) לסרט שלישי.
אין בעיה שיחשבו מראש על פוטנציאל עתידי, אבל אם לא מאשרים סרטים שעומדים בפני עצמם, לא יהיה שום בסיס שממנו יוכלו לצמוח הלהיטים העתידיים. גם היקום של מארוול התחיל בתור סרט אחד שהקהל היה צריך לגלות ולהתאהב בו. צריך סרט אחד באמת טוב לפני שבונים עליו מגדלים של ציפיות לפרנצ'ייז. אם חושבים על הפרנצ'ייז לפני הסרט, מקבלים את היקום האפל של יוניברסל שקרס לתוך עצמו עם "המומיה".